גמ׳ דחריף – יוצא בהוצאה ועובר לסוחר.
(א). רי״ף בבא מציעא מ״ה.
(1) 
דְּחָרִיף הָוֵי טִבְעָא דַּהֲבָא דְּלָא חָרִיף הָוֵי פֵּירָא וְקָנֵי לֵיהּ פֵּירָא לְטִבְעָא.
דְּחָרִיף הָוֵי טִבְעָא דַּהֲבָא דְּלָא חָרִיף הָוֵי פֵּירָא וְקָנֵי לֵיהּ פֵּירָא לְטִבְעָא.which circulate, in the sense that they are universally accepted by merchants, in contrast to gold coins, which merchants are less willing to accept as payment for inexpensive items, are currency; gold coins, which do not circulate, are a commodity. And the principle is: When one party takes possession of the commodity, the other party acquires the currency.
אמר רב אשי כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת קונה את הכסף אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי היינו דקתני הנחושת קונה את הכסף דאע״ג דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחושת טיבעא הוי אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טיבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך סד״א פריטי דנחשת באתרא דסגיאן אינהו חריפן טפי מכספא אימא טיבעא הוי קמ״ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגיאן ביה פירא הוי. ואף רבי חייא סבר דהבא טיבעא הוי דרב יזיף דינרי מברתיה דר׳ חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר׳ חייא א״ל זיל והב לה דינרין טבין ותקולין אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיר. לא רב דינרי הוו ליה וכיון דהוו ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. אמר רבא האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי דתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי למאי נפקא מינה לקידושי אשה איסר אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף למאי נ״מ למקח וממכר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נ״מ לפדיון הבן אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזיל זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמהדר איתי לכהנא אלא ש״מ טיבעא הוי:
[שם]
תנן התם ב״ש אומרים לא יעשה אדם סלעין של כסף מעשר שני דינרי זהב כדי להקל המשא מעליו וב״ה מתירין. ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב״ש סברי כספא טיבעא דהבא פירא וטיבעא אפירא לא מחללינן וב״ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללינן פירא אטיבעא. אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא מידי דהוה אכסף לב״ה דאע״ג דכספא לגבי פירות טיבעא הוי. לב״ש נמי אע״ג דדהבא לגבי דהבא פירא הוי לגבי כספא פירא הוי לגבי פירות טיבעא הוי וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. תסתיים דר׳ יוחנן הוא דאמר אין מחללין דאמר ר׳ יוחנן אסור ללות דינר בדינר מאי דינר אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ״ד לאו טיבעא הוי אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב״ה הא אמרי טיבעא הוי אלא לאו לב״ש וש״מ דר׳ יוחנן דאמר אין מחללין. לא לעולם ר׳ יוחנן דאמר מחללין ולענין הלואה שאני הואיל לענין מקח וממכר שוויה רבנן כפירות דאמ׳ הוא ניהו דאייקור הילכך לענין הלואה נמי פירא הוי. הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן אע״פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש״מ:
תנן התם ב״ש אומרים לא יעשה אדם סלעין של כסף מעשר שני דינרי זהב כדי להקל המשא מעליו וב״ה מתירין. ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב״ש סברי כספא טיבעא דהבא פירא וטיבעא אפירא לא מחללינן וב״ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללינן פירא אטיבעא. אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא מידי דהוה אכסף לב״ה דאע״ג דכספא לגבי פירות טיבעא הוי. לב״ש נמי אע״ג דדהבא לגבי דהבא פירא הוי לגבי כספא פירא הוי לגבי פירות טיבעא הוי וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. תסתיים דר׳ יוחנן הוא דאמר אין מחללין דאמר ר׳ יוחנן אסור ללות דינר בדינר מאי דינר אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ״ד לאו טיבעא הוי אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב״ה הא אמרי טיבעא הוי אלא לאו לב״ש וש״מ דר׳ יוחנן דאמר אין מחללין. לא לעולם ר׳ יוחנן דאמר מחללין ולענין הלואה שאני הואיל לענין מקח וממכר שוויה רבנן כפירות דאמ׳ הוא ניהו דאייקור הילכך לענין הלואה נמי פירא הוי. הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן אע״פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש״מ:
בד״ה למקח וממכר פרש״י כו׳ ולומר הדינר הוא דאייקר כו׳ אלא יתן לו דינר כו׳ עכ״ל אע״ג דדינר כסף נמי עביד דהוקר והוזל וכולהו משער להו בדינר זהב כמ״ש התוס׳ לעיל ה״נ הכא איירי בדינר כסף המשוער כבר בדינר של זהב שהוא חלק כ״ה ממנו ובו משערים האיסרים אם הוזלו כפירוש התוס׳ ואין לקיים פרש״י ולומר דמיירי נמי באיסרים המשוער בדינר כסף שהוא חלק כ״ד ממנו דא״כ מאי קמ״ל אלא ע״כ דאשמועינן לפרש״י דהכי הוא שיעורו ואהא קשיא להו דהא זימנין דזול כו׳ ודו״ק:
דחריף [שהוא חריף], כלומר, מהיר בהוצאה, שמטבעות כסף עוברות לסוחר בכל מקום, ואילו מטבעות זהב שהן יקרות הרבה יותר לא תמיד יש מי שמוכן לקחת אותן, על כן הוי טבעא [הוא נחשב למטבע]. דהבא דלא חריף הוי פירא [הזהב שאיננו חריף בהוצאה הרי הוא כפירות] ולפי הכלל: קני ליה פירא לטבעא [קונה הפרי את המטבע].
which circulate, in the sense that they are universally accepted by merchants, in contrast to gold coins, which merchants are less willing to accept as payment for inexpensive items, are currency; gold coins, which do not circulate, are a commodity. And the principle is: When one party takes possession of the commodity, the other party acquires the currency.
הכל
(2) אָמַר רַב אָשֵׁי כְּיַלְדוּתֵיהּ מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף.
Rav Ashi said: It is reasonable to teach the halakha in accordance with that which he taught in his youth. This is from the fact that the tanna teaches later in the mishna: When one party takes possession of the copper coins, the other party acquires the silver coins.
Rav Ashi said: It is reasonable to teach the halakha in accordance with that which he taught in his youth. This is from the fact that the tanna teaches later in the mishna: When one party takes possession of the copper coins, the other party acquires the silver coins.
אמר רב אשי: כילדותיה מיסתברא, ודייק ממתני׳ דקתני: הנחשת קונה את הכסף1. ונדחה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״הזהב״.
ואע״ג דאמר רב אשי מתניתין כסברא דילדותיה [ד]תניא הכסף קונה את הזהב ודייק מדקתני הנחשת קונה את הכסף אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי הינו דקתני הנחשת קונה, דאע״ג דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחשא טיבעא הוי, אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טיבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה הוי טיבעא, לגבי נחשא דאיהו חשיב איהו חריף דבכל מקום יכול להוציא הכספים מאיזה מטבע שהן, ומטבעות הנחשת אינן יוצאין חוץ למקומןא מיבעיא. דחינן דאע״ג דמשמע רישה דכספא לגבי דהבא טיבעא הוי איצטריך לאשמועינן דלגבי נחשא נמי הוי טיבעא, דאי שביק ואזיל הוה אמינא הני פריטי דנחשא באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טיבעא הוי ולא קני כספא, קא משמע לן דכיון דאיכא דוכתא דלא סגיין בה, פירא הוי.
א. וכדאיתא בגמ׳ שמובאת לקמיה דאיכא דוכתא דלא סגיין ביה, אבל הרא״ש סוס״י א׳ כתב דנחשת סגי בכל אתרא ובשער יאודה כתב דהרא״ש ל״ג כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה [אולם יעוי׳ בשיטמ״ק בשם ריטב״א בריש פירקין שכתב דנחושת מסגי בכל דוכתא, ואפ״ה כתב דבדברים שאינם דקים שאפשר בכספא לא משמשי ״אלא״ בכספא].
גמרא כילדותיה מסתברא מדקתני הנחשת קונה את הכסף וכו׳ השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה וכו׳. קשיא ליא והא מתני׳ גופא קשיא דקתני סיפא מטלטלין קונין את המטבעב והמטבע אינו קונה את המטלטלין. והוא מטבע כסף. והא תו למה לי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי מטלטלין דאיהו טביע וחריף ואינהו לא טביעי כלל מיבעי, ופירוקאג דהאי מטבע דקתני לאו מטבע כסף בלחוד הוא אלא אפילו של נחשת ואפילו של זהב דאע״ג דלגבי שאר טבעי הוו פירא לגבי מטלטלין טבעא הוו, ולשון מטבע הוא כל שטבוע ובכללו זהב ונחשת, והכי נמי אמרי׳ בפרק שבועת הדייניןד דפרוטה בכלל מטבע איתיה.
והכי אסכימו ר״חה ורבינו יצחק אלפסי ז״לו דדהבא לגבי מטלטלי ופירי טבעא הוי:
ובתוספתא תניא כותיהו דקתניז כללו של דבר כל שנקנה קונה. פירש כל שהוא נקנה ואינו דמי׳ כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתוח הדמים. ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן. וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשתט, ועוד ראיתי בירושלמיי זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב אשי מאן תניתה ר״ש ברבי וכו׳ פי׳ דס״ל דכסף קונה את הזהב, ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותםכ ואפילו הנחושת קונה את הזהב ואת הכסף ואין א׳ מהם קונה אותםל.
וא״ת א״כ ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכ״ש כספא דחריפא והוא טיבעאמ איכא למימר אי תנא הכי הוה אמינא נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיני׳ טפי ואע״ג דפריטי עדיפינ כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים ה״ל זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אע״ג דלא עדיף כזהב ה״ל זהב פירא כיון דכסף חריף, אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא. להכי תנא נחושת קונה את הכסף.
וכ״ש הנחשתס 1, 2 והזהב כולן אין קונין את המטלטלין מדלא קתני 3 קונה את המטלטלין וכ״ש כסף ונחשת 4. ראיה לדברע כסף בילדותיה דר׳ שהוא פירא וקני זהב ואעפ״כ אינו קונה את המטלטלים, שא״כ מצינו מעות קונות במטלטלים ומתני׳ קתני נתן לו מעות יכול לחזור בו, אף הזהב בזקנותו דר׳ אע״פ שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים, וכ״ת לא דמי כסף לזהב כדאמרי׳ לקמן בסמוךפ וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת ולא אמרי׳ מידי דהוה אכסף לב״ה, לאו מילתא היא דכיון דמתני׳ קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעי׳ מינה ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנינהו וחד דינא אית להו, ועוד דר׳ יוחנן הוא דאמר מחללין פירות על דינרין דגמרינן מכסף לב״ה דאלמא דהבא לענין פירא טיבעא הוי כמו שכתוב בהלכות רבינו ז״ל.
ועוד הביאצ ראיה מדתניא לקמןק ר״ש אומר טלית קונה דינר זהבר ואין דינר זהב קונה טלית. ומה שדחוש דר״ש ס״ל כילדותי׳ דר׳ ליתא. דאי הכי דמהדרי׳ בתר דיוקי׳ לאשכוחי תנא דס״ל כילדותיה דר׳ לימא ר״ש דאמר הכי מפורש, ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כללת ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מ״מ כך הלכה אלמא מילתא פשיטא הוא וליכא מאן דפליג עלה, ותנ״ה בתוספתאא הזהב קונה את הכסף וכו׳ עד טלית קונה דינר זהבב ר״ש אומר כשאמרו טלית קונה דינר זהב מ״מ וכו׳.
וא״ת אי הכי תיקשי למ״ד אף בפירות על דינרין מחלוקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי, איכא למימר טעמיה דמ״ד הכי משום דלא מחללינן אלא אטבעא גמורג דומי׳ דוצרת הכסףד, והיינו דקס״ד לאותובי מפריטיה. ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף, ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו, וכדאמרי׳ לקמןו נתנה לספר מעל ואקשי׳ והא בעי ממשך תספורת וכו׳ז, אף הזהב אף ע״פ שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין, וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות כמו שהסכימו רבינו יצחק אלפסי ור״ח ז״ל.
ואין כאן בית מיחוש אלא שהגאון רבינו האייח חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין, ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין, אפי׳ כשת״ל פירא הוי לענין דמים במקח וממכר, לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכ״ש שאינו נעשה חליפין, תדע דאמרי׳ לקמןט תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פי׳ וש״מ מטבע נעשה חליפין, ואי ס״ד לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן, ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין ש״מ נעשה חליפין לא שמעת מינהי. ומאי האי דאקשי׳ תרויהו ליקנו אהדדי, דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כסף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפיןכ. אלא ודאי אפילו לגבי למאי דהוי פירא ה״מ לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא.
ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ז״ל ליכא למיחש לגאון דאמר מטבע זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואע״ג דלענין מיקנא כפירא הוי. ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף משום דכיון דטיבעא לענין פירי ומטלטלי חשיבא צורתא ודעתיה אצורתא, אבל אם היה פירא לכל מילי בדמים, הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פיריל ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר:
ומסתברא שאין דינר זהב קונה דינר זהבמ דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וארשב״ל ואפילו כיס מלא מעות ואוקימנא בדינרא ניאקא ואניגרא, ואלו דינר זהב בדינר זהב לא דלאו פירא הוא אלא לגבי כספא, ולא מצינו מטבע קונה מטבע כמותונ. וזהו שאמרו טלית קונה דינר זהב אבל דינר זהב לחבירו לא.
ואי קשיא לך הא דאמרי׳ בגמראס אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור׳ ואמאי דילמא לעולם פירא הוי לגבי כספא ומיהו לגביה נפשיה טיבעא הוא ושרי. לא קשיא שאינו מותר לעולם בהלואה אלא א״כ הוא טבעא לכל דבר כדאמרינן לקמן בשמעתי׳ע. ואההיא מסקנא סמכינן, תדע דאי לאו הכי הוה ליה למימר לעולם אימא לך פירא הוי לגבי כספא ומיהו כיון דלענין פירי וה״ה לנפשיה טבעא הוי מותר דהכי קס״ד למימר קמן, אלא ש״מ אמסקנא דהכי סמכינן:
א. וכן הק׳ ברשב״א וריטב״א ועוד ראשונים.
ב. הוספה זו ע״פ כת״י א׳.
ג. ועיין תוד״ה שאני דף מ״ה, א ועיין גם בריטב״א שהסכימו רוב הראשונים שזהב לגבי פרות נחשב טיבעא. אך הראב״ד כ׳ במתני׳ שמטלטלין קונים את המטבע אי״ז דין חדש רק טעמא דכולי מתניתין והביאו הרשב״א בד״ה אצטריך סד״א הני פריטי. ועיין במלחמות לקמן שדחה את פי׳ הראב״ד שא״צ טעם לזה.
ד. שבועות מ, א.
ה. הוא בדף מה, א ועיי״ש בתוד״ה שאני.
ו. הוא בדף כ״ו, א.
ז. פרק ג׳ הלכה ז׳.
ח. כ״כ בכת״י ואצלנו מובא במשיכתן.
ט. ברשב״א דחה שמהתוספתא אין ראיה דהיינו מתניתין.
י. כאן בפרקין הלכה א׳, ושם הגירסא: חייא בר אשי.
כ. אי״ז ראיה לדידן. דהירושלמי לשיטתו אזיל דס״ל כרבי בילדותיה דאזלינן בתר חשיבות וזהב הוה טיבעא הלכך כלפי מטלטלין גם כסף ונחושת חשובים והוה טיבעא, דבירוד כל אחד ירוד מחבירו, אך לדידן דקיי״ל כרבי בזקנותיה ואזלינן בתר חריפות, לא נאמר דלגבי פירות ומטלטלין גם זהב ונחושת נחשבים לטיבעא. וסמוכין לסברא זו מצאנו ברעק״א לקמן ע״ב דאמרינן לחד מ״ד דלב״ש לא מחללין פירות על דינרים דחשוב פירא, ואף דלב״ה דזהב טיבעא טפי מכסף, גם כסף נחשב לטיבעא כלפי פירא שמחללין פרות על סלעים, דלב״ה דאזלי בתר חשיבות, וכסף חשוב מפירות, אבל לב״ש דאזלי בתר חריפות, לא אמרינן דכיון דלגבי פרות זהב חריף יחשב טיבעא.
ל. רבינו מכריע כאן דזהב נחשב טיבעא כלפי נחושת. וכ״כ הרא״ש בפסקיו והר״ן והנמוק״י, אך הרשב״א ריטב״א מאירי ותוס׳ הרא״ש סוברים דנחושת חשיבא טיבעא לגבי זהב דטפי חריפי, והא דחזינן בירושלמי דנחושת לא חשיב טיבעא כלפי זהב. דהירושלמי לשיטתו דאזיל כרבי בילדותו דמה שחשוב יותר נחשב טיבעא אולם לרבי בזקנותיה דאזלינן בתר חריפות נחושת חריפי טפי מזהב. והתורת חיים והפנ״י והרש״ש הקשו על רבינו מלקמן בדף מ״ה דאמרינן דאף דמחללין מע״ש על נחושת, מ״מ על זהב אין מחללין כי פרוטה חשיבי טפי, ואם לענין מע״ש שיש סברא לתלות בחשיבות אמרינן כן לענין מו״מ כ״ש. אך לפי מש״כ רבינו לקמן, דטעמא דמ״ד שאין מחללין על זהב דאח״כ פורטים אותו על כסף, זה ל״ש במקח וממכר, ואדרבה מקושית הגמ׳ לקמן חזינן שזהב חשוב טיבעא יותר מנחושת לפיכך דייקו בגמ׳ שאם על נחושת מחללין על זהב כ״ש, ותירצו בגמ׳ דנחושת יותר חריף ואין פורטים אותו על כסף. והתורת חיים תי׳ דשם איירי במע״ש שנאכל רק בירושלים, ושם מסגי פריטי אבל לענין קנין מכיון שיש מקומות דלא מסגי בהו, זהב חשוב טיבעא יותר מנחושת דלא פלוג רבנן לענין מקח וממכר בין מקומות דמסגי פריטי יותר לבין מקומות דלא מסגי פריטי יותר.
מ. כ״ה בנמוק״י וברש״ש על המשנה, ובפנ״י תירץ באו״א עי״ש.
נ. נדפס חריפי ובכ״י עדיפי, ובכתי״א 2 הגירסא חריפי.
ס. הגרא״ז הגיה: ״וכ״ש את הזהב״ ולפי״ז כוונת רבינו דאם נחושת נחשב פירי לגבי כסף, כ״ש לגבי זהב דעדיף טפי מצד חשיבותו. ואח״כ הגיה: ״והנחושת והכסף כולם אין קונים את המטלטלין מדלא קתני הזהב קונה את המטלטלין וכ״ש כסף ונחושת״. ואף שנחושת יותר פירי מזהב, א״כ אם נכתוב במשנה הזהב קונה את המטלטלין לא נדע שנחושת קונה מטלטלין, מ״מ לגבי מטלטלין נחושת יותר טיבעא מזהב, וע״כ אם נכתוב במשנה שזהב קונה מטלטלין נדע מכ״ש שנחושת קונה מטלטלין. ובכת״י הגירסא כמו אצלנו: ״להכי תנא הנחושת קונה את הכסף. וכ״ש שהנחושת והזהב אין קונים את המטלטלין מדלא קתני קונה את המטלטלין וכ״ש כסף ונחושת״. וכוונת רבינו במש״כ ״וכ״ש״ אינה שכ״ש כסף ונחושת לא קונים את המטלטלין, אלא וכ״ש שזהב קונה כסף ונחושת מדקונה מטלטלין, וכ״כ רבינו במלחמות כאן: ״דאי הכי ליתני הזהב קונה את המטלטלין, וכ״ש שקונה כסף ונחושת״. אך קשה מהו הכ״ש שנחושת וזהב אין קונים את המטלטלין, ובכתי״א 2 הגירסא מדלא קתני״ הזהב קונה את המטלטלין וכ״ש״ וכוונתו כמש״כ הגרא״ז.
ע. כוונת רבינו שזהב לגבי פירא נחשב טיבעא.
פ. ע״ב.
צ. בנדפס: רבינו ובכת״י נשמט וקאי אדברי רבינו לעיל: ״כמש״כ בהלכות רבינו״ והוא הרי״ף. וכ״כ בותד״ה ושאני ורשב״א ושא״ר.
ק. מח, א.
ר. הוספה זו ע״פ כת״י. דראית הרי״ף שזהב חשוב טיבעא אינה מזה שטלית קונה דינרי זהב. דגם אם זהב חשוב פירא יהא נקנה ע״י טלית דהא קי״ל כל המטלטלין קונים זה את זה. והראיה מהא דדינר זהב לא קונה טלית והיינו שאינו מחייב טלית מדין מקח ש״מ שזהב טיבעא, דאילו בתורת חליפין גם אם אינו חשוב טיבעא אלא פירי לא יקנה טלית ע״י זהב, דמטבע אינו עושה חליפין אף אי ל״ח טיבעא, אלא אם היה חשוב פירי היה מחייב טלית.
ש. בבעה״מ כאן על הרי״ף.
ת. כונתו כמש״כ במלחמות דמתני׳ בזקנותו דרבי. ומדפליג ר״ש בסיפא אלמא דבכולהו מודה.
א. פרק ג׳ הלכה ז׳.
ב. נדפס: ואין דינר זהב קונה טלית, ובכת״י נשמט.
ג. עיין ברבינו בסמוך שמבאר דכיון דאי אפשר שלא לחלל את הזהב על הכסף, שאין אדם מוצא ליקח צרכו בזהב וכשמחלל על כסף אמרינן דזהב הוא דאיתזל, לא מחללין עליה דרחמנא אמר וצרת הכסף מידי דלא מיתזיל ולא מפסיד ביה מעשר.
ד. בר״ן כתב קצת באו״א דכיון שעומד לחללו על כסף רואים אותו כפירא, וכוונתו כי כשיחלל על כסף יחשב לפירא כבר עכשו חשוב כפירא, ולרבינו הביאור כמש״כ במלחמות דבעינן דבר שישאיר את שויו, וכשמחללו על כסף לבסוף אמרינן שאיתזל או אייקר עיי״ש.
ה. כוונת רבינו להוכיח מקושית הגמ׳ דאם מחללין על נחושת כ״ש על זהב, ואם נאמר שטעם ר״ל דזהב אף לגבי נפשיה חשוב פירא, מה הקשה בגמ׳ מנחושת, הרי נחושת ודאי טיבעא לגבי נפשיה וכמו שהוכיח רבינו בסמוך, ולרבינו קושית הגמ׳ שאף דדהבא הוה טיבעא, מכיון שלבסוף יחללוהו על כסף חשוב כפירא וה״ה נחושת, וע״ז תירצו בגמ׳ שנחושת לא עומד להתחלל על כסף.
ו. מח, א.
ז. ראיית רבינו דנחושת נחשב לדמים אינה מזה שנחושת לא קונה התספורת, דאף אם לא נחשב מטבע לא יוכל לקנות התספורת, דמאיזה דין יקנה, דכסף אינו קונה, ומדין חליפין אין מטבע נעשה חליפין. ורק מכח שמצאנו שאין הנחושת מחייב תספורת מוכח שחשוב מטבע. מדברי רבינו למדנו שדין מקח יכול לחייב תספורת. ואזיל רק לשיטות שבכל מקח אפשר לחייב חפץ, ויש להסתפק אם נחשב כחפץ מסויים או כסתם חטים, ועי׳ ברעק״א במשנה על רש״י ד״ה כל המטלטלין.
ח. הובא בספר המקח שער מ״א וברי״ף כאן דף כ״ו ע״ב מדפי הרי״ף ובתוד״ה ושאני.
ט. מה, ב.
י. בחי׳ הריטב״א הישנים לדף מה, ב הוכיח דע״כ שמטבע גם לא נקנה בחליפין, כי אם אינו נעשה אבל נקנה מה קושית הגמ׳ ממשנתינו, זהב שהוא פירי קונה את הכסף כי מטבע נקנה וי״ל שכן סבר רב האי גאון. גם בתוד״ה שאני כתבו דבימי רב האי גאון לא הי׳ זהב יוצא כלל, משא״כ בזמן האמוראים. אבל המדייק ברב האי גאון יראה שס״ל דזהב רק נקנה בחליפין אבל לא נעשה, ובריטב״א כ׳ שלרב האי גאון זהב נעשה חליפין. אך בספר המקח כתב ״מיקני בחליפין״ ומשמע דקאי אנקנה ובבית אהרן יישב קושית רבינו מהגמ׳ עיי״ש. ורבינו שהקשה על רב האי גאון משום שסובר שמטבע לא נחשב כלי בגלל הצורה שבו, אלא גם אם בדעתו על השווי לא חשוב פרי כי לא נפסד, וממילא חשוב כלי, דכלי לרבינו כולל כל דבר שאינו פרי. ועי׳ גם בשו״ת בית אפרים חו״מ סי׳ ס״ט, ובחי׳ הגר״ח עמ״ס ב״מ הנדמ״ח מיישב שיטת רב האי גאון שמטבע דעתו אתרוייהו ועל כן נקנה ואינו נעשה עיי״ש.
כ. רבינו כתב שם דס״ד דגמרא דמשנתינו איירי בחליפין, וזהב קונה כסף כי זהב פחות חריף ע״כ ל״ח מטבע כמו כסף.
ל. ברשב״א דחה דאף שלענין מקח וממכר חשוב כפירא, מ״מ מהא דלגבי חילול חשוב כסף שיש בו צורה מדמחללין עליו שייך בזה דעתיה אצורתיה, וכן רבינו במלחמות נסתפק בסברא זו דאפשר דאף דלא חשוב טיבעא כלל מ״מ שייך בזה דעתיה אצורתיה.
מ. מש״כ רבינו שאין דינר זהב קונה דינר זהב, אין כוונתו שאין קונה מדין קנין כסף אלא שאינו מחייב, דהיינו שאין שייך בדין מקח לקנות בדינר ולשלם בדינר, ולאפוקי ממה שמצאנו בדין ארנקי ישנה, והטעם שאי אפשר לחייב דינר ע״י דינר דחשוב טיבעא, וטיבעא אין יכול לחייב טיבעא בתור מקח, ולפי״ז יל״ע בדברי הנתה״מ בסי׳ ר״ג סק״ז.
נ. בחדושים ובאורים (ב״מ סי׳ ט״ז סק״ז) הוכיח שמן התורה שכסף קונה, גם דינר זהב קונה דינר זהב, דרבינו כתב דאין דינר זהב קונה דינר זהב משום דלגבי נפשיה טיבעא, ומשמע דמה״ת דטיבעא קונה גם זה קונה, אך ברעק״א מד, ב על תוד״ה נעשה כתב שאין מטבע קונה מטבע וכוונת רבינו כנ״ל מס׳ 42, וגם א״א לפרש בכוונת רבינו שכסף אינו קונה דמעות אינם קונות, או כמש״כ רעק״א שמטבע לא קונה מטבע בקנין כסף ומה״ט אין דינר זהב קונה דינר זהב, דרבינו איירי למאי דמפרשינן במתני׳ מחייב ולא קונה.
ס. מד, ב.
ע. מה, א.
1. הגהת הגרא״ז: קונה את הזהב, פי׳ דאף דזהב פירי לגבי כסף מ״מ זהב לגבי נחושת הוא יותר טבעא מכסף לגבי נחושת, כיון דנחושת חריף ומיקרי פירי לגבי כסף כ״ש לגבי זהב דעדיף טפי.
2. הגהת הגרא״ז: והנחושת והכסף.
3. הגהת הגרא״ז: הזהב.
4. הגהת הגרא״ז: אף דנחושת לגבי זהב מ״מ סובר דלגבי מטלטלין הוא יותר טבעא ודחוק וצ״ע.
אמר רב אשי כילדותיה דרבי מסתברא. פירוש דסיפא דמתניתין מכרעת כגירסא דגריס בילדותיה מדקתני הנחשת וכו׳ פירוש דבנוסחא דסיפא לא היה מחלוקת וכולם גורסים כן. הריטב״א.
בגמרא אמר רב אשי כילדותיה מסתברא כו׳ איצטריך סד״א הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. וקשיא לי טובא דאכתי לא איצטריך למיתני הך בבא דנחושת בשביל כך דבלאו הכי שפיר שמעינן דכסף לגבי נחשת טבעא הוי שהרי משנה שלימה שנינו במעשר שני שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ואי סלקא דעתך דנחושת לגבי כספא טבעא הוי א״כ אפילו לכתחילה מעיקר הדין יש לו לחלל כסף על נחושת דהיינו פירי על טבעא מיהו בהא מצינו למימר דסתמא דתלמודא דהכא סבירא ליה כמסקנא דלקמן בלישנא בתרא דבמעשר מחללין בכל ענין כל המטבעות זה על זה משום דדרשינן כסף כסף ריבה אלא דעיקר הקושיא שלי אליבא דלישנא קמא דמעשר ומקח וממכר לענין מטבעות דחדא לגבי חבריה שוים לגמרי ואפילו הכי כתבו התוס׳ דרבי יוחנן דאמר אסור ללוות דינר בדינר היינו משום דסבירא ליה כזקנותיה דרבי דהזהב קונה את הכסף והיאך אפשר לומר כן דאם כן תקשה קושיא דרב אשי אי סלקא דעתך כזקנותיה דרבי למה לי למיתני הנחושת קונה את הכסף ותו ליכא למימר דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דנחושת לגבי כספא טבעא הוי דאי אפשר לומר כן מהך מתני׳ דמעשר שני שלא התירו לחלל כסף על נחושת אלא מדוחק. מכל זה נראה מבואר דאפילו ללישנא קמא לא שייך לדמות כלל דין מעשר לדין מקח וממכר אליבא דב״ה דלב״ה נהי דבמקח וממכר אזלינן בתר חריפא אפילו הכי במעשר אזלינן בתר חשיבותא משום קדושת מעשר וכמו שאכתוב לקמן בסמוך באריכות והיינו דלא מייתי הש״ס לקמן כלל אפלוגתא דר״י ורשב״ל הך מתני׳ דהזהב קונה את הכסף משום דלא דמיין כלל להדדי ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:
אמר רב אשי: כילדותיה מסתברא [כפי ששנה בילדותו מסתבר] לומר, מדקתני [ממה ששנה] בהמשך המשנה: ״הנחשת קונה את הכסף״,
Rav Ashi said: It is reasonable to teach the halakha in accordance with that which he taught in his youth. This is from the fact that the tanna teaches later in the mishna: When one party takes possession of the copper coins, the other party acquires the silver coins.
הכל
(3) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כַּסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵי הַיְינוּ דְּקָא תָנֵי הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף דאע״פ דְּאַף עַל פִּי דִּלְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵיא לְגַבֵּי נְחֹשֶׁת טִבְעָא הָוֵי אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כַּסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי הַשְׁתָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא דַּחֲשִׁיב מִינֵּיהּ אָמְרַתְּ טִבְעָא הָוֵי לְגַבֵּי נְחֹשֶׁת דְּאִיהוּ חֲשִׁיב וְאִיהוּ חָרִיף מִבַּעְיָא.
Rav Ashi explains: Granted, if you say that the silver coins relative to the gold coins are a commodity, that is the reason that the tanna teaches: When one party takes possession of the copper coins, the other party acquires the silver coins, as, even though relative to the gold coins, the silver coins are a commodity, the tanna teaches that relative to copper coins, they are currency. But if you say that the silver coins relative to the gold coins are currency the subsequent ruling is self-evident, as now, relative to the gold coins, which are more valuable than the silver coins, you say that silver coins are currency, then relative to copper coins, as the silver coins are more valuable than the copper coins and they also circulate more easily, is it necessary for the mishna to state that the silver coins are currency and the copper coins are a commodity?
Rav Ashi explains: Granted, if you say that the silver coins relative to the gold coins are a commodity, that is the reason that the tanna teaches: When one party takes possession of the copper coins, the other party acquires the silver coins, as, even though relative to the gold coins, the silver coins are a commodity, the tanna teaches that relative to copper coins, they are currency. But if you say that the silver coins relative to the gold coins are currency the subsequent ruling is self-evident, as now, relative to the gold coins, which are more valuable than the silver coins, you say that silver coins are currency, then relative to copper coins, as the silver coins are more valuable than the copper coins and they also circulate more easily, is it necessary for the mishna to state that the silver coins are currency and the copper coins are a commodity?
אי אמרת בשלמא – הכסף קונה את הזהב אתנייה.
היינו דאצטריך למתנייה הכסף אינו קונה את הנחשת – דאע״ג דלגבי דהבא הוי פירא לגבי נחשת דלא חשיב הוי טבעא.
אלא אי אמרת כו׳ – והזהב קונה את הכסף אתנייה למה לי לאתנויי תו הנחשת קונה את הכסף.
גמ׳: אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא וכו׳. תמיה לי, לילדותו נמי למאי אצטריך, דהא בתר חשיבות קא אזלינן, והשתא כספא לגבי דהבא, דאיהו חריף, משום דדהבא חשיב קצת טפי מיניה, הוי פירא, נחשא לגבי כספא, דאיהו חשיב טובא ואיהו חריף טובא, מבעיא דנחשת לגביה הוי פירא. וי״ל, דעיקר טעמיה דרב אשי אינו אלא משום חלוף הדינין, (כילדותו) לילדותו אצטריך לאשמועינן דאע״ג דלגבי דהבא פירא הוי, לא לכל מילי הוי פירא, אלא לגבי חשיב מיניה הוי פירא, לגבי גריע מיניה הוי טבעא, אבל לזקנותיה, דבין לגבי כספא בין לגבי נחשא חד דינא אית ליה, למה לי לאשמועינן, לשתוק (קרא) מיניה ואנא ידענא, דבמאי איכא למטעי ולחלופי דיניה לגבי נחשת. ודחינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי לגבי כספא, קא משמע לן.
והקשה הרמב״ן ז״ל מכל מקום מתניתין גופה קשיא לכולי עלמא, דלמה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע, פשיטא, השתא דהבא לגבי כספא דאיהו חשיב וטביע לגבי כספא הוי פירא, משום דכספא חריף מיניה, מטלטלין דלא חשיבי כמטבע, ואיהו טביע ואינהו לא טביעי, מבעיא. ותירץ הוא, דהאי מטבע לאו מטבע כסף קאמר, אלא כלל הוא לכל המטבעות דמתניתין, זהב וכסף ונחשת, וזה כדעת רבינו אלפסי ור״ח ז״ל שכתבו, דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, כדבעינן למכתב לקמן בס״ד. אבל הראב״ד ז״ל כתב, דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע, משום דקא בעי למיהב טעמא לכולה מתניתין, אי נמי משום דקבעי למיתנא וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין, עכ״ד. ואפשר נמי, משום דאצטריך למתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף, [איידי] דתנא הני תנא נמי הני, דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא, אבל מעיקרא הוה סבירא לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למתני אלא חדא, קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למתני הנחושת קונה את הכסף, אבל מכיון דאצטריך למתני תרתי, תני כולהו, דאי לא, תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך, הא תנא מעות הרעות קונות את היפות, אלא שהראב״ד ז״ל נשמר גם מזו, ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר, וקא משמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות.
דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף מבעיא. כך הגירסא בספרים. ומדלא כתיב מיניה אחריף כמו אחשיב משמע דשניהם שוין בחריפות ומכח חשיבות עביד קל וחומר אף על גב דלא אזיל בתר חשיבות הני מילי כסף נגד זהב דכסף חריף וזהב לא חריף כלל הילכך עדיף חריפות מחשיבות אבל כסף ונחשת דשוין בחריפות וכסף חשיב עביד שפיר קל וחומר מחשיבות. ומשני אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגי וכו׳. כלומר בכל מקום הם שוין לכסף בחריפות ויש מקומות דחריפי טפי אימא טיבעא הוי מכל מקום משום דחריפות עריף ליה מחשיבות קמשמע לן. ונראה דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא מדהוה קא סלקא דעתין דאפילו לגבי כספא דחריף מדהבא הוי טיבעא. ומיהו לפי מה שהיה שונה בילדותו הכסף קונה את הזהב ואף על פי כן היה שונה הנחשת קונה את הכסף וכיון דלגבי כספא דהוי פירא כל שכן לגבי דהבא דהוי פירא. וכי תימא מאי ניחא ליה לרב אשי לילדותיה טפי מזקנותיה גם לילדותיה תיקשי ליה כיון דתנא בכסף אף על גב דאיהו חריף קונה את הזהב משום דחשוב כל שכן נחשת שיקנה הכסף דחשוב וחריף. ויש לומר לילדותיה ניחא דתנא גבי כסף דבר וחילופו הוא קונה את הזהב והנחשת קונהו ואשמועינן אף על גב דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחשת טיבעא הוי ואף על גב דממילא ידענא ליה. אבל לזקנותו דלעולם כספא טיבעא הוי פריך שפיר אמאי תני סיפא. הרא״ש.
וזה לשון הראב״ד: הא דדאיק רב אשי ממתניתין כילדותיה מסתברא מדאצטריך למתני הנחשת וכו׳. קשה לי כיון דבתר חשיבות אזלינן בילדותו אצטריך לאשמועינן דכספא תשיב מנחשת. ואיכא למימר אף על גב דלא הוה צריך למיתני כיון דחדא אורחא הוא דחשובים הוו טיבעא וזו למעלה מזו נינהו תנינהו אבל בזקנותו דבתר חורפא אזיל ושיטה דמתניתין מיחלפא ליה כיון דלא הוה צריך לא איבעי ליה למתנייה. עד כאן.
אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי כספא [כסף] לגבי דהבא [הזהב] פירא הוי [פרי הוא] היינו דקא תני [הוא ששנה] ״הנחשת קונה את הכסף״, לומר: דאף על גב [שאף על פי] שלגבי דהבא פירא הויא [זהב פרי היא], לגבי נחשת טבעא הוי [מטבע היא]. אלא אי אמרת כספא [אם אומר אתה כי כסף] לגבי דהבא טבעא הוי [הזהב כמטבע הוא] הרי מובן מאליו, כי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה, אמרת טבעא הוי [עכשיו לגבי הזהב שחשוב ממנה, אומר אתה כי מטבע הוא] לגבי הנחשת דאיהו חשיב ואיהו [שהוא, הכסף, גם חשוב והוא] גם חריף בהוצאה מבעיא [נצרכה לומר] שהכסף נחשב כמטבע לגבי נחושת?
Rav Ashi explains: Granted, if you say that the silver coins relative to the gold coins are a commodity, that is the reason that the tanna teaches: When one party takes possession of the copper coins, the other party acquires the silver coins, as, even though relative to the gold coins, the silver coins are a commodity, the tanna teaches that relative to copper coins, they are currency. But if you say that the silver coins relative to the gold coins are currency the subsequent ruling is self-evident, as now, relative to the gold coins, which are more valuable than the silver coins, you say that silver coins are currency, then relative to copper coins, as the silver coins are more valuable than the copper coins and they also circulate more easily, is it necessary for the mishna to state that the silver coins are currency and the copper coins are a commodity?
הכל
(4) אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי פְּרִיטֵי בְּאַתְרָא דְּסָגַיִי אִינְהוּ חֲרִיפִי טְפֵי מִכַּסְפָּא אֵימָא טִבְעָא הָוֵי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּלָא סָגֵי בֵּיהּ פֵּירָא הָוֵי.
The Gemara rejects this proof. Even if you teach the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in his old age, it was necessary for the tanna to teach the halakha of silver and copper coins as well. This is because it might enter your mind to say that in a place where these copper perutot circulate, they circulate more easily than silver coins. Therefore, say that they are the currency and the silver coins are the commodity. Therefore, the tanna teaches us that since silver coins are universally accepted as currency and there is a place where copper coins do not circulate, the copper coins are a commodity.
The Gemara rejects this proof. Even if you teach the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in his old age, it was necessary for the tanna to teach the halakha of silver and copper coins as well. This is because it might enter your mind to say that in a place where these copper perutot circulate, they circulate more easily than silver coins. Therefore, say that they are the currency and the silver coins are the commodity. Therefore, the tanna teaches us that since silver coins are universally accepted as currency and there is a place where copper coins do not circulate, the copper coins are a commodity.
ואסיק׳: איצטריך, סד״א הני פריטי דנחשא באתריה דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא, אימא טיבעא הוי – קא משמע לן כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין בהו – פירא הוו, ואף על גב דחריפי טפי מכספא.
אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין וכו׳. הקשה רמב״ן מכל מקום מתניתין גופא קשיא למה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע וכו׳. ותירץ דהאי מטבע לאו מטבע כסף בלחוד הוא אלא כללא הוא לכל המטבעות דמתניתין וכן הסכימו הריא״ף ורבינו חננאל דדהבא לגבי פירי טיבעא הוי. אבל הראב״ד כתב דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע משום דבעי למיהב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקבעי למתני וכל המטלטלים קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן. ואפשר נמי משום דאצטריך למיתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף איידי דתנא הני תנא הני נמי דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא. אבל מעיקרא כי הוה סביר לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למיתני אלא חדא קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למיתני הנחשת קונה את הכסף אבל מכיון דאיצטריך למיתני תרתי תני כלהו דאילא תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך הא תנא ליה מעות הרעות קונה את היפות אלא שהראב״ד נשמר גם מזו ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר וקמשמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות. הרשב״א.
ובתוספתא תנא כוותייהו דרבינו חננאל והריא״ף דקתני כללו של דבר כל שנקנה קונה. פירוש כל שהוא נקנה ואינו דמים כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתו הדמים ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן וזה כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשת. ועוד ראיתי בירושלמי זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב בר אסי מאן תניתה ר״ש ברבי וכו׳. פירוש דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותם ואפילו הנחשת קונה הזהב והכסף ואין אחד מהם קונה אותו ואם תאמר אם כן ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכל שכן כסף דחריף דהוי טיבעא. איכא למימר אי תנא הכי הוה אמינא נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיניה ואף על גב דפריטי חריפי כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים הוה ליה זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אף על גב דלא עדיף כזהב הוה ליה זהב פירא כיון דכסף חריף אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא להכי תנא נחשת קונה את הכסף וכו׳ ועוד ראיה לדבר כסף בילדותיה דרבי שהוא פירא וקני זהב ואף על פי כן אינו קונה את המטלטלים שאם כן מצינו מעות קונות במטלטלים ומתניתין קתני נתן לו מעות יכול לחזור בו. אף הזהב בזקנותו דרבי אף על פי שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים. וכי תימא לא דמי כסף לזהב כדאמרינן לקמן בסמוך וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת ולא אמרינן מידי דהוה אכסף לבית הלל. לאו מילתא היא דכיון דמתניתין קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב בזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעינן ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנינהו וחד דינא אית להו. ועוד הביא רבינו ראיה מדתניא לקמן רבי שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו׳. ומה שדחו דרבי שמעון סבירא ליה כילדותיה דרבי ליתא דאי הכי דמהדרינן בתר דיוקיה לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה לימא רבי שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. ותניא נמי הכי בתוספתא הזהב קונה את הכסף וכו׳ עד טלית קונה דינר זהב כל שכן כשאמרו טלית קונה דינר זהב מכל מקום וכו׳ ואם תאמר אי הכי תיקשי למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי. איכא למימר טעמיה דמאן דאמר הכי משום דלא מחללינן אלא על טבעא גמור דומיא דוצרת הכסף והיינו דקסלקא דעתין לאותובי מפריטי ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף. ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו וכדאמרינן לקמן נתנה לספר מעל ואקשינן והא בעי ממשך תספורת וכו׳. אף הזהב אף על פי שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות ואין כאן בית מיחוש. אלא שהגאון רבינו האי חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין. ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין ואפילו כשתמצא לומר פירא הוי לענין דמים במקח וממכר לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכל שכן שאינו נעשה חליפין. תדע. דאמרינן לקמן תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פירוש ושמע מינה מטבע נעשה חליפין ואי סלקא דעתך לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין שמעת מינה נעשה חליפין לא שמעת מינה. ומאי האי דאקשינן תרווייהו ליקנו אהדדי דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כסף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפין. אלא ודאי אפילו לגבי מאי דהוי פירא הני מילי לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא. ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ליכא למיחש לגאון דאמר זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואף על גב דלענין מיקנא כפירא הוי. ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף כשום דכיון דטיבעא לענין פירי חשיבא צורתא ודעתיה אצורתא אבל אם היה פירא לכל מילי כדמים הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פירי ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר. הרמב״ן ז״ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין ואף על גב דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא האי נמי כיון דאפיך רבי מתניתין האי נמי אפכה ואיהו נמי אפכה כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל אלא דמשנה לא זזה ממקומה. ופסקו רבינו חננאל והריא״ף וכו׳. והביא הריא״ף ראיה ממתניתין דמעשר וכו׳ ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי אלא הוא הדין נמי לענין מקח וממכר. אבל מה שכתב רבינו בהלכה וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה אינו מחוור דהתם לאו בדהבא לגבי פירי פליגי אלא דבית הלל סברי טיבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי כפירא משוינן ליה. ועוד דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה דסתמא דמתניתין כוותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי. וכן מה שכתב הוא ראיה מלישנא בתרא דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו דגזרינן שמא ישהה עליותיו דאלמא כספא ודהבא תרווייהו טיבעא נינהו וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי. איני רואה מכאן ראיה כלל חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירי להו לבית שמאי ולבית הלל כספא ודהבא טיבעא הוו דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה ודוקא סלעין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא. ועוד דהא רבינו ז״ל סבור דנראין דבריו דכמחלקותם של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר כך מחלקותם במקח וממכר ואם כן היאך אפשר לומר דתרווייהו הוו טיבעא הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה. ואם דעת הרב לומר דלהאי לישנא בתרא מחלוקתם לגבי מעשר דוקא לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא בין כספא טיבעא הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טיבעא כזקנותיה דרבי אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא. וראיתי לרמב״ן נר״ו שטרח להעמיד ראייתו מכאן וכתב דכוונת הרב ז״ל בזה לומר דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף שמעינן דטיבעא הוי לגבי פירי לענין כל מילי דאי סלקא דעתך פירא הוה לכל מילי היכי איתרבי מכסף הכסף והא לא נקרא כסף כלל. עד כאן. ואין לשון ההלכות מוכיח כן ועוד דאכתי לאו ראיה היא דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מיני כסף מכסף הכסף דילמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני וכי מחללינן כספא אדהבא משום דאית להו כילדותיה דרבי אבל לעולם אי סבירי להו כזקנותיה לא הוה סבירי להו דנחיל סלעים אדינרין אלא סלעין אסלעין אי נמי פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דודאי ליכא מאן דאמר דלא תיהוי דהבא טבעי חשיב קצת משום צורתיה דאי לא בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה והילכך כסף מיקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה והיינו דקיימא לן דאין דינרי זהב נעשין חליפין וכו׳ וזה שלא כדברי רבינו האי גאון וכו׳. ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר שויוה כפירא לגמרי לכל מקח וממכר. וגם הרמב״ן ז״ל מביא ראיה מדתניא בתוספתא כללו של דבר וכו׳. ולולי שאין דעתי מוכרח איני רואה מכאן ראיה שהרי זה כמתניתין דקתני המטלטלין קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר. והא דגרסינן נמי בירושלמי כל הירוד מחברו וכו׳ אין מכאן ראיה דאף על גב דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב אין מכאן ראיה דההיא כילדותיה דרבי אתיא כדאיתא התם בהדיא ולהאי סברא ודאי דהבא טיבעא גמור הוי ולא קתני מידי ולא שהוא ירוד כנחשת קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי. אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבות מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה לא היא דלא דמי דהבא לכספא אפילו לילדותיה דרבי כספא חריף הוא ובו קונין כל מילי וכתיב נמי ונתן הכסף וקם לה אלא דלגבי דהבא בלחוד משום דדהבא חשיב מיניה שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן דירוד מחברו וכו׳ אבל לזקנותו דאזלינן בתר חריפות וכו׳ כתב הרב בעל העיטור יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן וכן כתוב במשניות מדויקות שלנו עד כאן. ולכאורה ודאי כך היה נראה דהא רב אשי דהוא בתרא אמר כילדותיה דרבי מסתברא ואף על גב דדחינן לה דחויא היא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא וכו׳ וגרסינן נמי בירושלמי וכו׳. הרשב״א.
וכתב הריטב״א וזה לשונו: אפילו דינרי זהב ודינרי זהב אינן קונין זה את זה דכל לגבי נפשיה לעולם טיבעא הוי לענין מקח וממכר ולענין הלואה הוא שהחמירו שלא ללות דינרי זהב בדינרי זהב למאן דאמר דדהבא לגבי כספא פירי הוי כזקנותו של רבי וכדמוכח בעובדא דרב ורבי חייא והא קיימא לן כזקנותו של רבי ואלו. ואלו הטרונישיש של כסף או הזהובים או הכפולות פירא נינהו דהא לא חריפי ואסור ללותם זה בזה כל היכא דלית ליה. אבל מטבע של מדינה זו והוא מתחלף במלכות אחרת כיון דלא קפדי עליה ובאתריה הוי טיבעא גמור אף באידך נמי טיבעא חשיב ואפילו לגבי הלואה ואין בו משום רבית וכן דעת קצת רבותינו. אבל יש חוששין בדבר זה. עד כאן.
ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי איצטריך [הוצרך] לשנות גם קטע זה. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני פריטי, באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא [אותן פרוטות של נחושת במקום שהן מהלכות ונקנות, הן חריפות בהוצאה יותר מאשר מטבע כסף] על כן אימא טבעא הוי [אמור שנחשבות הן כמטבעות] לגבי כסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה [שיש מקום שאינן הולכות, נוהגות בו] — פירא הוי [הרי הן כפרי], כי כסף אפשר להחליף בכל מדינה, מה שאין כן מטבע של נחושת אינה עוברת לסוחר אלא באזור מסויים ומוגבל.
The Gemara rejects this proof. Even if you teach the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in his old age, it was necessary for the tanna to teach the halakha of silver and copper coins as well. This is because it might enter your mind to say that in a place where these copper perutot circulate, they circulate more easily than silver coins. Therefore, say that they are the currency and the silver coins are the commodity. Therefore, the tanna teaches us that since silver coins are universally accepted as currency and there is a place where copper coins do not circulate, the copper coins are a commodity.
הכל
(5) וְאַף ר׳ רַבִּי חִיָּיא סְבַר דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי דְּרַב (א)אוֹזֵיף דִּינָרֵי מִבְּרַתֵּיה דר׳ דְּרַבִּי חִיָּיא לְסוֹף אִיַּיקּוּר דִּינָרֵי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא א״ל אֲמַר לֵיהּ זִיל שַׁלֵּים לַהּ טָבִין וּתְקִילִין אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פֵּירָא הָוֵי הָוֵה לֵיהּ סְאָה בִּסְאָה וְאָסוּר.
§ The Gemara comments: And Rabbi Ḥiyya, as well, holds that gold coins are currency relative to silver. This is seen from the incident where Rav borrowed gold dinars from the daughter of Rabbi Ḥiyya. Ultimately, the gold dinars appreciated in value. Rav came before Rabbi Ḥiyya to ask his opinion. Rav was concerned that by returning more valuable dinars than he borrowed, this would violate the prohibition against paying interest. Rabbi Ḥiyya said to Rav: Go and pay her unflawed and weighed dinars. Return the number of dinars that you borrowed, as their monetary value is irrelevant. The Gemara asks: Granted, if you say that the gold coins are currency, this works out well, as he borrowed and repaid the same coins. But if you say that the gold coins are a commodity, this is parallel to the case of one who borrows a se’a of produce and repays a se’a of produce, which is prohibited, as the price of the produce may increase in the interim (see 75a).
§ The Gemara comments: And Rabbi Ḥiyya, as well, holds that gold coins are currency relative to silver. This is seen from the incident where Rav borrowed gold dinars from the daughter of Rabbi Ḥiyya. Ultimately, the gold dinars appreciated in value. Rav came before Rabbi Ḥiyya to ask his opinion. Rav was concerned that by returning more valuable dinars than he borrowed, this would violate the prohibition against paying interest. Rabbi Ḥiyya said to Rav: Go and pay her unflawed and weighed dinars. Return the number of dinars that you borrowed, as their monetary value is irrelevant. The Gemara asks: Granted, if you say that the gold coins are currency, this works out well, as he borrowed and repaid the same coins. But if you say that the gold coins are a commodity, this is parallel to the case of one who borrows a se’a of produce and repays a se’a of produce, which is prohibited, as the price of the produce may increase in the interim (see 75a).
אוזיף דינרי – לוה זהובים.
אתא לקמיה דר׳ חייא – חושש היה משום רבית.
אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי – ואין היוקר והזול תלוי בהן אלא הזול תלוי במעות דמעות הכסף הם שהוזל להנתן הרבה בדינר וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל.
הוה ליה סאה בסאה – שהיוקר והזול תלוי בפירות.
ואסור – דתנן לקמן (דף עה.) לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן שמא יוקרו ויבא לידי רבית.
ואתא רב אשי לסיועי גרמיה דאף ר׳ חייא סבר טיבעא הוי דרב יזיף דינרי פירוש דזהב, מברתיה דר׳ חייה, לסוף אייקור דינרי אחא לקמיה דר׳ חייה אמר ליה זיל הב לה דינרין טבין ותקלין, אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר, דמותר להלות טיבעא בטיבעא, ולא חישינן ליוקריה וזוליה, אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיר, פירוש סאה בזול והוקירה דכיון דגבי סאה הוה ליה רביתא. ודחינן דלעולם קסבר ר׳ חייה דדהבא פירא הוי, מיהו רב בשעה שהלות אותו בת ר׳ חייה הזהובים היו בידו אותןא זהובים שהחזיר לה, ונעשה כאומר הלויני עד שיבואו בני או עד שאמצא מפתח, כדמפרש בפרק איזה הוא נשךב.
רבי׳ האי גאון ז״ל אדם שחילל פירות מעשר שני שלו על הכסף כהוגן, ורצה אחר כן ליקח באותן סלעים של כסף דינרי זהב, או שיקל עליו משאןג או בשביל דבר אחר.
ואשכחנן נמי האי תנא דאמר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן. רב״ס ז״ל פירוש דלא מצי למיתן לכהן פחות מארבעה חמישי זהוב, אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי על כן שיער התנא כדי פדיון הבן ארבעה חמישי זהוב, מפני שהוא עיקר, אלא אי אמרת פירא הוי, היאך קצב שיתן לעולם דינרד ויחזיר לו הכהן חומשו, פעמים ייקר וצריך שיחזיר לו יותר, ופעמים יתזלזל ויצטרך עוד אבי הבן שיוסיף לו על הדינר.
רבי יצחק בן יהודה ז״ל לפדיון הבן [בתרגום: רוצה לומר שהוא ימיר בפדיון הבן על דבר מוגדר ורשום ולא נע ונד. חמש סלעים של פדיון הבן הם עשרים דינר כסף, ארבע חומשים של דינר זהב, שדינר זהב כ״ה דינר של כסף].
א. באבן העוזר כתב דלא היו בידו ממש ״אותן״ זהובים דלרב הי׳ זהובים פשוטים שהזהב שבהם לא הי׳ כ״כ טוב, ורב לוה זהובים טובים, וזהו ששאלו רב לר׳ חייא אם בכה״ג הוי סאה בסאה ופשט לו ר״ח דאפ״ה חשיב כיש בידו, והוי סאה בסאה כיון שיוצאין בהוצאה.
ב. לקמן ע״ה. א. (בגליון הכ״י כאן נוספו דברים מרב״ס ונדפסו לקמן הערה 25).
ג. וכ״פ רש״י ד״ה לא.
ד. וכן פירש רש״י ד״ה לפדיון שהאב נותן דינר. אבל הריטב״א ור״פ הקשו עליו, ופירשו שהאב נותן תמיד ארבעה חומשי דינר זהב עיי״ש.
אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור. למה שר״ח והרי״ף ז״ל מסכימים, דדהבא טבעא הוי לגבי פירי ושאר מטלטלי, איכא למידק, לימא ליה לעולם קסבר ר׳ חייא דהבא לגבי כספא פירא הוי, אבל לגבי נפשיה טבעא הוי, דהא אפילו לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוא, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא מה.) גבי כסף לבית הלל, אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, כסף לגבי נפשיה מי איכא למ״ד לאו טבעא הוי, ואלו היו דנרי זהב (כספא) [פירא] לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים, לא היה קשה כלל, משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי, לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא, אבל אי טבעא הוי לגבי מטלטלי ופירי, כל שכן דלגבי נפשיה הוי טבעא. וי״ל, דהכא אמסקנא סמיך, דאסיקנא שאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה רבנן כפירא, דאלמא לענין הלואה לא שרי אלא מידי דהוה טבעא גמור לכל מילי. ותמהני, דאם כן נחשא נמי ליתסר, דהא שויוה רבנן כפירא לגבי כספא. וההיא דלקמן לאו ראיה גמורה היא, דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירי, שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה, ותדע לך, דאי לא, לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה כפירא [הוי], כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירא להו, דאמר כספא לגבי דהבא פירא הוי. אלא דאיכא למימר דשאני דהבא, דכיון דלגבי מקח וממכר לכל המטבעות, בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה, אבל כספא אע״ג דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא, לגבי נחשא מיהא הוי טבעא, וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טבעא ושרי, והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי, דכיון דלגבי (טבעא) דהבא טבעא הוי, לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא, כך נראה לי לדעת ר״ח והרי״ף ז״ל.
(5-6) אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור לדעת רבינו חננאל והרי״ף. ואיכא למידק לימא ליה לעולם קסבר רבי יהודה דדהבא לגבי כספא פירא הוי אבל לגבי נפשיה טיבעא הוי וכו׳ ואלו היו דינרי זהב פירא לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים לא היה קשה כלל משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא. אבל אי טיבעא הוי לגבי מטלטלי ופרי כל שכן דלגבי נפשיה הוי טיבעא. ויש לומר דהכא אמסקנא סמיך וכו׳ כמו שתירצו התוספות וכו׳. ותמהני דאם כן נחשא נמי ליתסר דהא שויוה כפירא לגבי כספא והאי דלקמן לאו ראיה היא דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירא שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה. ותדע לך דאי לא לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה שויוה כפירא כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירי להון אלא דאיכא למימר דשאני דהבא דכיון דלגבי מקח וממכר דכל המטבעות בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה אבל כספא אף על גב דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא לגבי נחשא מיהא הוי טיבעא וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טיבעא ושרי והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי דכיון דלגבי טיבעא דדהבא טיבעא הוי לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא כן נראה לי לדעת רבינו חננאל והריא״ף. הרשב״א.
כתוב בספר המאור מה שכתב הריא״ף בכללא דנקט שמעתתא דדהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דרבי דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכו׳. עד ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ומטלטלי צריך הוא להביא ראיה על כן וכו׳ וכתב עליו הראב״ד וזה לשונו: אמר אברהם נראין דברי הרב רבינו חננאל וה״ר יצחק דגמרי טעמייהו ממילתא דרבי יוחנן דאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין עליו מעשר שני דהאי מילתא אליבא דבית שמאי אסירא כדאיתא בגמרא ובית שמאי לא דרשי כסף הכסף ולא אזלי בתר חשיבותא אלא בתר חורפא אם כן מאי שנא מקח וממכר והלואה מחילול דהא בהנך נמי בתר חורפא נמי אזלינן אלא לאו שמע מינה דא ודא אחת היא ודהבא לגבי כספא פירא הוי לכל מילי אבל לגבי פירא טיבעא הוי לכל מילי ומדבית שמאי נשמע לבית הלל דכל דכן הוא. ואי איכא מאן דבעי למימר דרבי יוחנן אפילו לבית הלל אמר למילתיה והיכן אמרו אסור ללות דינר בדינר ממתניתין דהזהב דלגבי מקח וממכר הוי פירא לענין הלואה נמי פירא הוי דהא הלואה ופרעון כמקח וממכר הוי ולענין חלול טעמא אחרינא הוא דכסף הכסף ריבה. הא לאו מילתא היא כלל דאי לבית הלל מאי אצטריך למימר אבל מחללין עליו מעשר שני פשיטא ואפילו כספא נמי מחללין עליה אלא בעל כרחך לבית שמאי קאמר ומבית שמאי נשמע לבית הלל כדפרישנא ומתניתין דהכא אפילו לבית הלל היא דהבא לגבי כספא פירא הוא מיהו לענין מעשר משום דכסף הכסף ריבה דהא תרווייהו טיבעא הוי לגבי פירי הילכך כספא מיקרו דאי סבירי להו לבית הלל דלכל מילי לא הוו טיבעא לא למקח וממכר דפירות ולא להלואה ולא לחליפין היכי מתרבו לענין חילול מכסף הכסף והא לאו שמעת מיניה לגבי קניות פירי ולענין חליפין טיבעא הוו. הילכך לענין חילול אפילו לגבי סלעים נמי כספא הוו ומחללין זה על גב זה ואהאי טעמא סמכינן כי היכי דתיקום מתניתין דהכא כבית הלל. ומאן דמפרש טעמא דבית הלל לענין חילול משום חשיבותא לא נהירא דבית הלל מתירין קאמרי מחייבינן לא אמרי ואם בא לחלל דינר על סלעים נמי טפי עדיף משום דחריפי טפי. והא דרבי שמעון דאמר טלית קונה דינר זהב וכו׳ הלכה היא וליכא לדחויה ועוד מגופא דמתניתין איכא למלפא להאי מילתא דקתני בסיפא מטלטלין קונה את המטבע ואין המטבע קונה את המטלטלין מאי מטבע אי דכספא השתא לגבי דהבא חשיב טיבעא לגבי מטלטלין מיבעיא אלא לאו אפילו דדהבא קאמר ושמע מינה כדאמרי רבוותא שמע מינה מיהו לגבי הלואת דינר בדינר אסור הואיל ולגבי כספא פירא הוי דאמרינן הוא ניהו אייקר וזול וחומרא יתירא היא. והכי פסק הרב. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור והא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וכו׳. עד כל מילי דלאו נעל או כלי דומיא דנעל כפירות דמו וכתב עליו הראב״ד וזה לשונו אמר אברהם אין בזה הספר שגגה גדולה מזאת כי כל דבר שאינו כלי עליו דין פירות וכל שכן בעלי חיים ונעל לאו דוקא דאם כן סודר נמי לא. אלא כל דבר שאינו אוכל הוי כנעל ואיך יעלה על לב איש שהמעות הנפסלות ליהוי פירות ושור וחמור חיים מטלטלים הם אבל הבשר הוא הפירות. וכבר ראינו בנוסחת מי שראוי לסמוך עליו. ופירות נמי עבדי חליפין כיצד בשר שור בפרה או חמור בבשר שור וכו׳ וכבר חברתי עליו חבור גדול והוא אצלי יפקח עיניו הרואה ויראה. וקצת מן הראיה לדברי תשובה לדבריו שהוא אומר כל דבר שאינו כלי פירות הוא. האי דאקשינן למאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד ה״ק ופירי נמי עבדי חליפין. ואם כדבריו מאי פירות נמי עבדי חליפין הוא ניהו מטבע הוא ניהו פירות דהא לאו נעל הוא. ועוד דפירות עדיפי ממטבע דהא דעתיה אצורתא ועבידא דבטלה ותרווייהו פירי נינהו. אלא שמע מינה דמעות וכל דדמי להו ככלים נינהו אי לאו דדעתיה אצורתא ולא מיקרו פירי אלא דבר הנאכל כמו שהוא. עד כאן.
א ומעירים: ואף ר׳ חייא סבר [סבור] כי דהבא טבעא הוי [הזהב מטבע הוא] לגבי כסף. שרב אוזיף דינרי מברתיה [לווה דינרים מבתו] של ר׳ חייא, לסוף אייקור דינרי [לבסוף התייקרו הדינרים] והיה מחירם של דינרי זהב גבוה יותר לפי ערך הכסף. אתא לקמיה [בא רב לפני] ר׳ חייא לשאול מה יעשה, שאם ישלם יותר שמא הוא עובר משום איסור ריבית. אמר ליה [לו]: זיל שלים [לך ושלם] לה דינרים טבין ותקילין [טובים ושקולים], כלומר, חייב אתה להחזיר אותו מספר של דינרים ולא לפי ערכם בכסף. ומכאן, אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי [נניח אם אומר אתה שהזהב מטבע הוא] — שפיר [יפה] שלווה והחזיר אותן מטבעות. אלא אי אמרת פירא הוי [אם אומר אתה שהזהב כפירות הוא], אם כן הוה ליה [הרי זה] כלווה סאה בסאה, שאסור ללוות סאה ולהחזיר בדיוק סאה, שמא בינתיים עלה המחיר!
§ The Gemara comments: And Rabbi Ḥiyya, as well, holds that gold coins are currency relative to silver. This is seen from the incident where Rav borrowed gold dinars from the daughter of Rabbi Ḥiyya. Ultimately, the gold dinars appreciated in value. Rav came before Rabbi Ḥiyya to ask his opinion. Rav was concerned that by returning more valuable dinars than he borrowed, this would violate the prohibition against paying interest. Rabbi Ḥiyya said to Rav: Go and pay her unflawed and weighed dinars. Return the number of dinars that you borrowed, as their monetary value is irrelevant. The Gemara asks: Granted, if you say that the gold coins are currency, this works out well, as he borrowed and repaid the same coins. But if you say that the gold coins are a commodity, this is parallel to the case of one who borrows a se’a of produce and repays a se’a of produce, which is prohibited, as the price of the produce may increase in the interim (see 75a).
הכל
(6) רַב דִּינָרֵי הֲווֹ לֵיהּ וְכֵיוָן דַּהֲווֹ לֵיהּ דִּינָרֵי נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.
The Gemara rejects this proof. The dinars that Rav received from the daughter of Rabbi Ḥiyya did not constitute a standard loan, as Rav had dinars elsewhere, but he needed money immediately. And since he had dinars, it is tantamount to saying to her: Lend me money until my son comes or until I find the key. As the mishna on 75a teaches, when the borrower possesses the same item he is borrowing, and merely does not have momentary access to it, this type of borrowing and repayment is permitted.
The Gemara rejects this proof. The dinars that Rav received from the daughter of Rabbi Ḥiyya did not constitute a standard loan, as Rav had dinars elsewhere, but he needed money immediately. And since he had dinars, it is tantamount to saying to her: Lend me money until my son comes or until I find the key. As the mishna on 75a teaches, when the borrower possesses the same item he is borrowing, and merely does not have momentary access to it, this type of borrowing and repayment is permitted.
דינרי הוו ליה – כשלוה את אלו וגבי סאה בסאה תנן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכי האי גונא לא גזור.
נעשה כא״ל עד שאמצא מפתח – ורב דבעי מר׳ חייא אע״ג דמתני׳ היא בפרק איזהו נשך (לקמן דף עה.) משום דשמא הלכה כהלל דפליגי התם אי הלכתא כהלל.
הא דאמר שאני רב דדינרי הוו ליה והוה ליה כהלוני עד שיבא בני. קשיא לי, אם כן מאי קא מבעיא ליה, מתניתין היא בהדיא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עה.) לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים וכו׳, אבל אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, וקיימא לן הכי. וי״ל דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל דאסר, וכדתנן התם הלל אוסר, ואיכא אמוראי נמי התם דפסקי כוותיה דהלל, ואמר ליה ר׳ חייא זיל הב לה דינרין טבין ותקילין, לומר דלית הלכתא כהלל. וא״ת, מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא, ולבסוף אסתפקא ליה, כך נראה לי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]
נעשה כאומר לו עד וכו׳. הקשו בתוספות דרב מאי קמיבעיא ליה. ותירצו דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל. ואם תאמר מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא ולבסוף אסתפקא ליה. כן נראה לי, הרשב״א ז״ל.
והר״ן ז״ל תירץ כקושית התוספות דמתניתין הוא דאמר הכי בהדיא אבל הכא נעשה כאומר קאמרינן. עד כאן
והריטב״א ז״ל כתב וזה לשונו: ורבינו ז״ל היה אומר דרב קים ליה דהלכתא כרבנן אלא דהכא מיירי כשקבע לו זמן וסלקא דעתיה שלא התירו שם אלא בשלא קבע לו זמן וכדתנן הלויני עד שיבא וכו׳. אבל אם קבע לו זמן אסור ואף על פי שיש לו וכדקתני רישא לא יאמר לו הלויני עד הגורן וכו׳ דכיון שיש לו אף על פי שקבע לו זמן מותר כיון שאינו אלא סאה בסאה וסבר דרישא דהתם שאמר שלא יאמר לחברו הלויני עד הגורן זמן קבע לה ואף על פי כן לא אסרו אלא לפי שאין לו. ולבסוף חזר בו רבינו ונראין הדברים בעיני בהפך דהא דמספקא ליה לרב היינו מפני שלוה סתם ולא קבע זמן גם לא אמר עד שיבא בני וקיימא לן דסתם הלואה שלשים יום ומיהו דעתו של רב לפרוע ואפילו תוך שלשים יום וגם יש בני אדם שפורעין תוך שלשים ואף על גב דמיעוטא נינהו וכדאיתא בפרק השותפין ומשום הכי מספקא ליה אם חשוב כקובע זמן או כאומר עד שיבא בני. אבל בקביעות זמן פשיטא דאסור דרישא דהתם אפילו בשיש לו מיירי כן נראה לי.
ודוחים: כאן לא היה מתחילה ענין של הלוואה ממש, כי רב דינרי הוו ליה [דינרים היו לו] במקום אחר, והוצרך לכסף רק לפי שעה וכיון דהוו ליה דינרי [שהיו לו דינרים אצלו] נעשה כאומר לה: הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שדבר זה איננו נקרא הלוואה, ואין בו דיני רבית.
The Gemara rejects this proof. The dinars that Rav received from the daughter of Rabbi Ḥiyya did not constitute a standard loan, as Rav had dinars elsewhere, but he needed money immediately. And since he had dinars, it is tantamount to saying to her: Lend me money until my son comes or until I find the key. As the mishna on 75a teaches, when the borrower possesses the same item he is borrowing, and merely does not have momentary access to it, this type of borrowing and repayment is permitted.
הכל
(7) אָמַר רָבָא הַאי תַּנָּא סָבַר דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי דְּתַנְיָא אפְּרוּטָה שֶׁאָמְרוּ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְקִדּוּשֵׁי אִשָּׁה אִיסָּר אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
Rava said: This following tanna also holds that the gold coins are currency, as it is taught in a baraita: The peruta of which the Sages spoke in all places in the mishna is one-eighth of an Italian issar. The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from this calculation? Ostensibly, a peruta is a peruta. The Gemara explains: Its consequences are for the betrothal of a woman with money, which can be effected only with money or an item worth at least one peruta. This peruta is assessed by means of the Italian issar. The baraita continues: An issar is one twenty-fourth of a silver dinar. The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from this calculation? The Gemara answers: Its consequences are for buying and selling, to establish its value for use in commercial transactions.
Rava said: This following tanna also holds that the gold coins are currency, as it is taught in a baraita: The peruta of which the Sages spoke in all places in the mishna is one-eighth of an Italian issar. The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from this calculation? Ostensibly, a peruta is a peruta. The Gemara explains: Its consequences are for the betrothal of a woman with money, which can be effected only with money or an item worth at least one peruta. This peruta is assessed by means of the Italian issar. The baraita continues: An issar is one twenty-fourth of a silver dinar. The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from this calculation? The Gemara answers: Its consequences are for buying and selling, to establish its value for use in commercial transactions.
אמר רבא: האי תנא סבר: דהבא טיבעא הוי, דתניא: פרוטה שאמרו – אחד משמונה באיסר האיטלקי. למאי נפקא מינה, לקידושי אשה – לידע כי אין אשה מתקדשת בפחות משמנה באיסר האיטלקי. אבל הפרוטות עולות ויורדות, והעיקר חשבון זה האיסר.
איסר אחד מכ״ד בדינר של כסף. למאי נפקא מינה, למקח וממכר – פי׳: מי שמכר חפץ לחבירו בכך וכך איסרין – חייב לתת לו איסרין, שהן כל כ״ד דינרין דינ׳ דינ׳ של כסף, שהן רביעו של סלע.
לקדושי אשה – שאמרו חכמים בפרוטה הודיעך כמה היא פרוטה.
למקח וממכר – מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין כל מה שהעלה יתר על כן נתאנה לוקח ואם יש אונאה שתות יחזיר אונאה.
אחד משמונה באיסר – וא״ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי מפרוטה מדמצריך פרוטה להיות ח׳ באיסר ובפ״ק דקדושין (דף יב.) קאמר הא דאייקור איסרי הא דזול הא דתניא פרוטה אחד מו׳ באיסר דזול איסרי וקם ל״ב בזוזא ועוד היכי פריך בסמוך משער תנא במידי דאוקיר וזול הא משער הכא תנא באיסר דאוקיר וזול כדאמר בקדושין וגם מדמשערת ליה בדינר של כסף אלמא לא קיץ ליה איסר וי״ל דהכי פירושו פרוטה אחד משמונה באיסר ובאיזה איסר שיש בדינר כסף כ״ד איסר ושיש כ״ה דינר בדינר של זהב והשתא כולהו משער בדינר של זהב לכך פריך מיניה אבל באיסר ודינר כסף לא משער מידי והוה מצי למימר בכולהו נ״מ לקדושי אשה אלא דמזכיר נפקותא בכל חד דה״נ הוי מצי למימר בכולהו נ״מ למקח וממכר.
לקדושי אשה – הוה מצי למימר דנ״מ לחמש פרוטות דמתניתין (לקמן דף נה.) אלא חדא מינייהו נקט.
למקח וממכר – פרש״י שאם מכר לו דינר ביותר מכ״ד איסרין נתאנה לוקח ואם יש שתות יחזיר וקשה דהא זימנין דזול איסרי כדאמרי׳ בקדושין (שם) לכן נראה לפרש שאם מכר לו חפץ בכ״ד איסרין כשהיו כ״ד בדינר ואח״כ זול והיה ל״ב בדינר אינו יכול לפטור עצמו בכ״ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן אלא יתן לו דינר כסף או ל״ב איסרין.
אחד משמנה באיסר. כתוב בתוספות ובפרק קמא דקדושין קאמר הא דאייקור איסרי וכו׳. צריך עיון דמה מקשה דלעולם נימא דאיסר הוי טיבעא טפי מפרוטות אבל דינר הוי טיבעא טפי מאיסר ולכך קאמר הא דזול איסרי וקיימי ל״ב בדינר. וכן כלהו דמייתי דתלי חד בחבריה הוי אותו שנתלה בו מטבע טפי מן התלוי בו וכן פירשו תוספות לקמן גבי נפקא מינה למקח וממכר שאין יכול לומר הדינר הוא שהוקר והאיסרין עמדו במקומן. ובזה מיושב לקמן דפריך אי דהבא פירא לגבי כספא איך תולה דינר בדהבא ואולי יש לומר דזה בכלל תירוץ של התוספות. אך אין הלשון משמע כן וצריך עיון. גליון.
למקח וממכר. פירש בקונטרס אם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה וכו׳ ואף על גב דפרישית לעיל דפעמים נמכר ביותר הכי פירושו כשנותנין עשרים וחמשה בדינר זהב, הרא״ש.
וזה לשון רבינו חננאל: למקת וממכר. פירוש מי שמכר חפץ בכך וכך איסרים צריך ליתן לו איסרים שהן עשרים וארבעה בדינר של כסף והם רביע של סלע. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר״ף: למאי נפקא מינה למקח וממכר. פירש הקונטרס ואם מכר דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרין ונתאנה הלוקח וכו׳. ואם תאמר למה איצטריך לאשמועינן דאם נתאנה הלוקח יחזיר לו האונאה פשיטא. לכך נראה לי למקח וממכר דאם מכר לו חפץ בעשרים וארבעה איסרין כשהן הולכין עשרים וארבעה בדינר והמתין עד שהוקרו לא יאמר לו אתן עשרים וארבעה איסרין אלא יתן לו דינר. ע״כ.
והראב״ד פירש לענין הא דתנן כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה רבי מאיר אומר ארבעה איסרות וכו׳. כי האונאה אחד מעשרים וארבעה בדינר אבל פחות מכאן לא שאם הוזלו איסרין ועמדו שלשים בדינר אין שיעור האונאה כאיסר אלא באחד מעשרים וארבעה בדינר. עד כאן. ובספר אחד מספרי חידושי הראב״ד כתוב וזה לשונו: אי נמי שאם קנה ממנו איסרין צריך שיתן לו כמשקל השער הזה. וזה עיקר דלדעת כל התנאים קתני לה. עד כאן.
וזה לשון הריטב״א: למאי נפקא מינה לפדיון הבן. פירש רש״י ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב וכו׳ זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף איהו לכהנא. אין הלשון הזה מתישב יפה דמשמע מדקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא דכל היכא דהוו עשרים וחמשה דינרים של כסף בדינר זהב לא מהדר ליה כהנא וזה אינו כי לעולם צריך להחזיר לו חמשה דינרים ואפילו היכא דהוי עשרים וחמשה בדינר ולא יקיר ולא זול. ויש לומר דהכי קאמר זימנין דמהדר ליה כהנא טפי מחמשה דינרין כששוה יותר מעשרים וחמשה דינרין ואין לשון הגמרא נח יפה לפירוש זה. לכך יש לומר דאנן הכי אמרינן נפקא מינה לפדיון הבן לכהן ארבעה חומשי דינר זהב ויהא פטור שהרי ארבעה חומשין אלו שוין חמשה שקלים דאורייתא שהן עשרים דינרי כסף וכדפירש רש״י והשתא פרכינן שפיר ראי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ דבין ששוה הדינר זהב יותר מעשיים וחמשה דינרי כסף או פחות מכאן מעות הוא דיקירי וזילי אבל דהבא כדקאי קאי ובדידיה משערינן הילכך נותן ארבעה חומשי דינר לעולם לא פחות ולא יותר. אלא אי אמרת דינר פירא הוי היאך משער תנא במידי דיקיר וזיל זימנין דכי יהיב ליה ארבעה חומשי דינרי זהב מהדר ליה כהנא וכו׳. ואם תאמר ואפילו נימא דדהבא טיבעא הוי היכי משער ביה התנא שיתן לו לעולם ארבעה חומשי דינר זהב ויפטר ואפילו היכא שאינן שוין עשרים וחמש דינרי כסף והלא גזרת הכתוב שיתן חמשת שקלים כסף בפדיון הבן דאינון חמשה סלעי כסף של דבריהן דאינון עשרים דינרי כסף והיאך אפשר לפחות משיעור זה לעולם. ויש לומר דהתורה שיערה חמשת שקלים לפי אותו הזמן שהיה שוה דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף אבל לעולם לא שיער הכתוב אלא בדהבא דקאיץ ולא יקיר וזיל שיהא השיעור שוה בכל זמן. דאי אמרת בכספא שיער כיון דכספא פירא ויקיר וזיל לא היה שיעור פדיון הבן קצוב בכל זמן. כללו של דבר כל היכא דאמרת דכספא פירא ודהבא טיבעא על כרחך שיער קרא בדהבא כלומר שיתן לו ארבעה חומשי דינר זהב וחמשה שקלים לאו דוקא. וכל היכא דאמרת דכספא טיבעא ודהבא פירא בכספא הוא דשיער וחמשה שקלים דוקא. וכזקנותיה דרבי קיימא לן הילכך חמשה שקלים יהיב ליה לעולם. עד כאן.
בתוספות בד״ה אחד משמונה באיסר וא״ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי כו׳ וי״ל דה״פ כו׳ והשתא כולהו משער בדינר של זהב עכ״ל. ויש להקשות דאם כן לפ״ז היוקר והזול תלוי בהמטבעות של כסף יותר מבפרוטה של נחושת דלעולם בדינר של זהב יש קצ״ב פרוטות של נחושת נמצא דפרוטות קייצי והא דזימנין שהם אחד מששה באיסר וזימנין אחד משמונה היינו משום דאיסר הוא דאייקר וזול ואם כן לפי הסברא דמוכח הש״ס הכא דדהבא טיבעא הוי לגבי כספא משום שהיוקר וזול תלוי בכסף א״כ מה״ט גופא נאמר ג״כ דנחשת טבעא הוי לגבי כספא דכיון שהזול והיוקר תלוי באיסר ודינר והפרוטות קייצי א״כ כספא פירא הוי ואנן לא אשכחן שום תנא שיסבור דנחשת אינו קונה את הכסף או להיפך אע״כ דלא תלוי בהכי מידי וא״כ מאי מייתי ראיה לענין דהבא טבעא הוי ויש ליישב דנחשת לגבי כספא אע״ג דקייצי טפי מ״מ כיון דאיכא דוכתי דלא סגיין כלל פירא הוי ועוד דכספא חשיב טפי אבל דהבא לגבי כספא דהבא חשיבא אלא דבכספא יש סברא דחריפא טפי א״כ מייתי שפיר דכיון שהזול והיוקר תלוי בהם בטל חורפייהו וק״ל:
בא״ד והוי מצי למימר בכולהו נ״מ לקדושי אשה כו׳ עכ״ל. כוונתם כיון דכולי אסימון אפרוטה קאי. ולכאורה לא מצי למימר הכי דא״כ ה״ל למתני בקצרה פרוטה שאמרו אחד מקצ״ב בדינר של זהב כיון דעיקר האסימון תלוי בדינר של זהב ולא באיסר ודינר אע״כ דאגב אורחא קמ״ל שיש נפקא מיניה בכל אחד מהם ויש ליישב:
בד״ה למקח וממכר כו׳ וקשה דהא זימנין דזול איסרי כדאמרינן בקדושין כו׳ עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב פרש״י דבימי הברייתא הוי קיימי כ״ד איסרים בדינר ומ״ש מהרש״א ז״ל דא״כ מאי קמ״ל כיון שהיה קבוע באותו זמן נ״ל דלאו קושיא היא דהא באמת מצינו דפליגי תנאי בפ״ק דקדושין רשב״ג ורבנן אם האיסר הוא ששה פרוטות או ח׳ פרוטות ע״ש ולפי המסקנא וכמ״ש התוס׳ כאן שהפרוטות לעולם קביעי ויש מהם קצ״ב פרוטות בדינר אלא הזול והיוקר תלוי באיסר. ולפ״ז צ״ל דאפ״ה שייך פלוגתא דרשב״ג ורבנן בסתם איסר השנוי בכל מקום כמה הוא ונמצא דלדברי רשב״ג שנחשב האיסר ששה פרוטות א״כ האיסר הא׳ מל״ב בדינר דהיינו ששה פעמים ל״ב עולה קצ״ב פרוטות ואם כן אתא תנא דברייתא לסתום דלא כרשב״ג ודו״ק. מיהו באמת לולי פרש״י ותוספות היה נראה לפרש בפשיטות דהא דאמרינן הכא למאי נ״מ למקח וממכר היינו שאם מכר לו איזה חפץ באיסר צריך ליתן לו האיסר שהוא א׳ מכ״ד בדינר דהיינו שמונה פרוטות וקמ״ל דלא כרשב״ג דאמר סתם איסר ששה פרוטות או להיפוך שאם אמר לו חפץ זה בדינר נפטר בכ״ד איסרין ועל דרך זה מצינו כמה פעמים דכל מקום היכא דאתמר למאי נ״מ למקח וממכר מתפרש בכה״ג דפרישית וצ״ע למה לא פירשו כן:
אמר רבא: האי תנא סבר דהבא טבעא הוי [תנא זה, שנביא את דבריו סבור אף הוא שהזהב מטבע הוא], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פרוטה שאמרו חכמים בכל מקום שיעורה אחד משמונה באיסר האיטלקי. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? לכאורה פרוטה היא תמיד פרוטה. ומשיבים: לקדושי אשה שהן בפרוטה, ופרוטה זו צריך להעריכה לפי ערך האיסר האיטלקי. עוד אמר: איסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף. ושאלו: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? ומשיבים: למקח וממכר, לדעת מה ערכו במסחר.
Rava said: This following tanna also holds that the gold coins are currency, as it is taught in a baraita: The peruta of which the Sages spoke in all places in the mishna is one-eighth of an Italian issar. The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from this calculation? Ostensibly, a peruta is a peruta. The Gemara explains: Its consequences are for the betrothal of a woman with money, which can be effected only with money or an item worth at least one peruta. This peruta is assessed by means of the Italian issar. The baraita continues: An issar is one twenty-fourth of a silver dinar. The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from this calculation? The Gemara answers: Its consequences are for buying and selling, to establish its value for use in commercial transactions.
הכל
(8) דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּדִינָר שֶׁל זָהָב לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְפִדְיוֹן הַבֵּן.
The baraita continues: A silver dinar is one twenty-fifth of a gold dinar. What is the practical difference that emerges from this calculation? The Gemara explains: Its consequences are with regard to redemption of the firstborn son. The father of a firstborn gives the priest five sela, which are worth twenty silver dinars. Were he to give the priest a gold dinar he would receive five silver dinars change.
The baraita continues: A silver dinar is one twenty-fifth of a gold dinar. What is the practical difference that emerges from this calculation? The Gemara explains: Its consequences are with regard to redemption of the firstborn son. The father of a firstborn gives the priest five sela, which are worth twenty silver dinars. Were he to give the priest a gold dinar he would receive five silver dinars change.
דינר של כסף אחד מכ״ה בדינר של זהב. למאי נפקא מינה, לה׳ סלעין דפדיון הבן – פי׳: דינר כסף הוא רביע סלע, כ״ה דינר כסף הוו דינר של זהב. נמצאו בדינר ו׳ סלעים ורביע סלע, נמצא פדיון הבן שהוא ה׳ סלעים – ד׳ חומשין מדינר של זהב.
וסבר האי תנא: עיקר המטבע דינר של זהב, והכסף כמו פירות חשוב, ואין משערין אלא בדינר של זהב. הילכך, כשהן כ״ה דינר של כסף בדינר של זהב – נותן לכהן בפדיון הבן כ׳ דינרין, שהן ד׳ חומשי דינר של זהב. ואם הן ל׳ – נותן לכהן כ״ד דינר, שהן ד׳ חומשי דינר של זהב. ואם הן ט״ו דינר של כסף בדינר של זהב – נותן לכהן י״ב דינר, שהן ד׳ חומשי דינר של זהב.
אלא אם תאמר הכסף מטבע והזהב פירא – משער תנא במידי דאוקיר וזיל? שאם נמכר דינר זהב בכ״ה דינר כסף – נותן לכהן כ׳ דינר בפדיון, שהן ד׳ חומשי דינר זהב. ואם הם ל׳ – נותן כ׳ שהן שני שלישי דינר זהב. ואם הוקירו ועמדו ט״ו דינרי כסף בדינר של זהב – חייב לתת לכהן דינר זהב ושליש דינרי זהב למלאות לו כ׳ דינרי כסף. אלא ודאי האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי. נתברר כי זה התנא סבר דהבא טיבעא הוי.
ור׳ חייה, ורב אשי דהוא בתרא, סברי: דהבא – טיבעא הוי, ובשינוי דחינן לטעמיה. ואית מאן דאמר אשינוי לא סמכינן.
ג׳ שמועות נאמרה שמועה זו: שתיהן הראשונה והשנייה עלו בקשיא, והשלישית היא המחוור. ועיקרם בעניין מעשר שני ונתתה בכסף. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה1 נפשך (דברים י״ד:כ״ו).
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק. בכ״י לונדון 27194 (וכן גם להלן ב״מ מ״ה.): ״תתאוה״.
ערך דנר
דנר – א(בבא בתרא קסו.) א״ר אשי רישא דכתיב ביה דינרי הן דינרי זהב סיפא דכתיב בים דינרין הן של כסף ומנא תימרא דשני לן בין דינרי לדינרין (כריתות ח., בבא מציעא מד:) איסר אחד מכ״ד בדינר של כסף דינר של כסף אחד מכ״ה בדינר של זהב (א״ב פי׳ בלשון רומי יוני וישמעאל מין מטבע רומי ושויה עשרה איסרין וזה פי׳ מלה של דינר דבר של עשרה והעלוהו לכ״ד איסרין כי האיסר היה מטבע של נחשת והדינר של כסף ומשקלו יותר מעט ממשקל דרכמא כי משקל שבעה דינרין באונקיא אשר משקלה שמנה דרכמין ומשקל מחצית שקל הקדש שני דרכמין אם כן הדינר משקלו כרביעית שקל הקדש ובזה תבין מאמר דירושלמי פרק מצטרפין דשקלים ובקשו לשקול דינרין קרטין פי׳ בלשון רומי דינרין שהם רביעית).
ערך פגיון
פגיון – ב(בבא מציעא מד כלים פי״ג) הסייף והסכין והפגיון (בכורות לה.) נטל פגיון וצירם באזנו פי׳ סכין בשתי פיות וי״מ איספלי״אורו (א״ב פי׳ בלשון רומי מין חרב קטן).
א. [איינע זילבר מינצע.]
ב. [קארצר דעגען דאלח.]
לפדיון הבן – שהוא חמשה שקלים ושקל דאורייתא הוא סלע והסלע ד׳ דינרי כסף שהם כ׳ דינר ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף.
אחד מכ״ה בדינר זהב – קשה לר״ת איך היה בימיהם שהיה זהב יקר כל כך שדינר זהב היה שוה כ״ה דינר של כסף ועתה בזמן הזה זקוק זהב שוה לכל היותר י״ב זקוקין כסף ואור״ת דדינר זהב היה שוקל ב׳ דינרי כסף לפי שהזהב כבד מכסף וגם דינר זהב היה עב משל כסף דאמר באלו טריפות (חולין דף נה:) נשתייר הימנו כעובי דינר זהב וכן פרק עושין פסין (עירובין דף יט.) ופרק בתרא דחגיגה (חגיגה כז.) מה מזבח שאין בעוביו אלא דינר זהב משמע דדינר זהב לא היה עוביו שוה לשל כסף והיה בעוביו ובמשקלו שוה כ״ה דינר של כסף ואין להאריך כאן יותר בזה.
נפקא מינה לפדיון הבן. ותימה התורה אמרה חמשת שקלי כסף ולמה לא נשער בכסף אלא בזהב ויש לומר דמסתמא כשקצב המקום שיעור פדיון הבן תלה הקצבה במטבע החשוב והיינו דינר זהב וקבלה בידיהם דבימי משה היה נמכר דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף ומה שכתוב בתורה חמשה שקלים כסף משום דקרא נקט מילתא דפסיקא ולא רצה לכתוב ארבעה חומשי דינר זהב ומכל מקום חמשת שקלים כסף הוי כאלו נכתב ארבעה חומשי דינר זהב. הרא״ש.
וזה לשון גליון תוספות: נפקא מינה לפדיון הבן ואם תאמר מנא לן לשער בזהב והתורה לא אמרה אלא חמשה שקלים כסף. ושמא כן היה שיעור חמשה שקלי כסף בימי משה. ואם תאמר ואמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו שהם גדולים דבימי משה לא היה שקל אלא עשרים גרה דהיינו עשרים כדמתרגמינן עשרין מעין שהם שלשה דינרים ושליש. ויש לומר דאמרינן בבכורות שאם יוסיפו על השקלים שצריך להוסיף ומפיק מיהיה השקל.
וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות ושמא כן היה בימי משה וכו׳. פירוש שהשקל היה החומש מדינר זהב. ומה שהקשה שוב בגליון אמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו. אין לתרץ הא צריך ליתן ארבעה חומשי דינר זהב וכן הוא עתה. דיש לומר דפשיטא גם נתוספו על דינר זהב ממה שהיה בימי משה דלא מסתבר שהוקר הזהב יותר מכפלים ממה שהיה בימי משה שהיה תחלה סלע עשרים מעין והשתא ארבעה דינרין. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר״ף: פירש הקונטרס דפדיון הבן חמשה שקלים דהיינו עשרים דינרין והשקל הוי ארבעה דינרין ואם נתן לו ישראל לכהן דינר של זהב יחזיר לו הכהן חומש דבדינר של זהב יש חמשה ועשרים דינרין של כסף והוא אינו חייב אלא עשרים דהיינו ארבעה חומשים של דינר זהב. אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא וכו׳ ולעולם ימסור לכהן ארבעה חומשים של דינר זהב בין היכא שהדינר שוה שלשים דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים ארבעה ועשרים דינרים ובין היכא שאינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים שנים עשר דינרים. ואם תאמר והא בפדיון הבן כתיב חמשה שקלים והיינו עשרים דינרים משמע דלעולם הוי עשאים דינרים וזימנין אינו עולה כל כך. ואומר מורי ז״ל דנימא דקרא מיירי מהדינרין שהדינר הוי אחד מחמשה ועשרים בדינר של זהב וגם כשהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים אז נתמעט הדינר כל כך שיהו שוין לפי חשבון הדינר של זהב. אכן צריך לומר דודאי גרה דכתיב בפסוק רצה לומר כדפרישית דחמשה גרה דהיינו דינר הוי לעולם אחד מחמשה ועשרים של דינר זהב כדמפרש דמסתמא מיירי בדבר קצוב. אבל מעין התרגום היינו לפי חשבון דחמשה ועשרים דינרין של כסף בדינר של זהב לא פחות ולא יותר ואונקלוס תירגם לפי חשבון שהיה בימיו חמשה ועשרים של כסף.
דינר של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב. ולמאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] לקבוע לו ערך — לפדיון הבן, שנותנים חמישה סלעים (שהם עשרים דינר) לפדיון הבן, שמא נתן לכהן דינר זהב, מחזיר לו חמישה דינרי כסף.
The baraita continues: A silver dinar is one twenty-fifth of a gold dinar. What is the practical difference that emerges from this calculation? The Gemara explains: Its consequences are with regard to redemption of the firstborn son. The father of a firstborn gives the priest five sela, which are worth twenty silver dinars. Were he to give the priest a gold dinar he would receive five silver dinars change.
הכל
(9) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא טִבְעָא הָוֵי מְשַׁעֵר תַּנָּא בְּמִידֵּי דְּקִיץ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פֵּירָא הָוֵי מְשַׁעֵר תַּנָּא בְּמִידֵּי דְּאוֹקֵיר וְזִיל זִימְנִין דְּמַהְדַּר לֵיהּ כָּהֲנָא וְזִימְנִין דְּמוֹסֵיף לֵיהּ אִיהוּ לְכָהֲנָא אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ טִבְעָא הָוֵי ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
The Gemara asks: Granted, if you say that the gold coins are currency, the tanna calculates the value of the coins based on an item whose value is fixed. The value of the gold coin is the currency with fixed value, relative to which the silver dinar is a commodity, whose value fluctuates. But if you say that gold is a commodity, would the tanna calculate the value of a silver coin based on an item that appreciates and depreciates? If the value of gold fluctuates, sometimes the priest returns more than five silver dinars to the father who redeemed his son with a gold dinar, and sometimes the father must add to the gold dinar and give this additional sum along with the gold dinar to the priest to complete the sum of five sela. Rather, learn from it that the tanna holds that the gold coins are currency. The Gemara affirms: Learn from it that this is so.
The Gemara asks: Granted, if you say that the gold coins are currency, the tanna calculates the value of the coins based on an item whose value is fixed. The value of the gold coin is the currency with fixed value, relative to which the silver dinar is a commodity, whose value fluctuates. But if you say that gold is a commodity, would the tanna calculate the value of a silver coin based on an item that appreciates and depreciates? If the value of gold fluctuates, sometimes the priest returns more than five silver dinars to the father who redeemed his son with a gold dinar, and sometimes the father must add to the gold dinar and give this additional sum along with the gold dinar to the priest to complete the sum of five sela. Rather, learn from it that the tanna holds that the gold coins are currency. The Gemara affirms: Learn from it that this is so.
אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי – ואין היוקר והזול תלוי בו.
משער תנא במידי דקיץ – שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב שאפי׳ בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף יחזיר לו הכהן ה׳ דינרים שהזהב תמיד דמיו קצובין כ״ה דינרים שהוא המטבע והכסף הוי פירא לגביה והמעות הן שהוקרו ואם נמכר בשלשים לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו שדמיו לעולם קצובין וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן.
אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במדי דיקיר וזול. ואע״ג דקא משער בכספא וקסבר פירא הוא, כי קא משער ביה נחשא הוא דמשער ביה ונחשא לגבי כספא פירי הוי לכ״ע, כדתנן הנחשת קונה את הכסף, ונפקא מינה דכל היכא דקאי כספא בהדי דהבא בשיעוריה ולגבי נחשא יקיר וזיל תלינן בנחשא ובעינן לשעורי קדושין בכסף זהא, אבל כספא אי ס״ד טבעא הוא לגבי דהבא היכי משער כספא דאיהו טבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה:
א. כ״כ ברשב״א, ועי׳ תוס׳ ותוס׳ הרא״ש וריטב״א שתי׳ דלעולם משערינן בזהב. ויל״ע דאם איירי בגוונא דהכסף שוה לזהב במה מתבטא ששיערנו בכסף, והרי באותו מדה שיערנו בזהב גם כן, דעל כרחך אמרינן שהנחושת נשתנה כי הזהב נשאר והכסף כמו הזהב.
משער תנא במידי דאוקיר וזיל וכו׳. וא״ת, אלא מאי כספא פירא, והא קמשער ביה תנא. כדתניא (קדושין יב.), פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. י״ל, דלא משער ביה אלא נחשא, משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי, וכספא טבעא לכולי עלמא, ונפקא מינה, דהיכא דקאי כספא בשעוריה לגבי דהבא, ולגבי נחשא זיל ויקיר, תלינן יוקרא וזילא בנחשא, ובעינן לשעוריהו פרוטת קדושין בכסף זה, אבל כספא אי סלקא דעתך טבעא הוי לגבי דהבא, היכא משער תנא כספא דהוי טבעא, בדהבא דאיהו פירא לגביה.
משער תנא במידי דאוקיר וזול. ואם תאמר ואלא מאי כספא פירא והא קמשער ביה תנא כדתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. יש לומר דלא משער ביה אלא נחשא. משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי וכספא טיבעא לכולי עלמא ונפקא מינה דהיכא דקאי כספא בשיעוריה לגבי דהבא ולגבי נחשא יקיר וזול תלינן יוקרא וזולא בנחשא ובעינן לשעורי פרוטת קידושין בכסף זה. אבל כספא אי סלקא דעתך טיבעא הוי לגבי דהבא משער תנא כספא דהוי טיבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה. הרשב״א ז״ל.
זימנין דמהדר ליה כהנא. פירש הקונטרס זימנין דמהדר טפי מן החומש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים דהשתא מהדר ליה כהנא השליש ומעכב השני שלישים. וזימנין דמוסיף ליה לכהנא כגון שהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרין דעריין הוא חייב לכהן חמשה דינרים. וקשה למורי ז״ל דלישנא דקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא משמע דמעיקרא לא מהדר ליה כלל ולפירוש הקונטרס דפירש שהישראל נותן לכהן דינר של זהב לעולם הוא מחזיר הכהן חומש לישראל. לכך נראה למורי ז״ל דאינו נותן לו הדינר אלא תמיד הוא נותן לו ארבעה חומשים של דינר זהב ואם כן כשהדינר של זהב שוה עשרים וחמשה דינרין של כסף לא פחות ולא יותר אינו מחזיר לו כלום. והשתא ניחא דהכי פירושו זימנין דמהדר ליה כהנא פירוש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים שהארבעה חומשים שנתן לו הישראל שוים עשרים וארבעה דינרים ואינו חייב לו אלא עשרים דינרים ואם כן יחזיר לו ארבעה דינרים וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא כגון שהדינר של זהב אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הארבעה חומשים שנתן לו אינם שוים מה שהוא חייב לו. עד כאן. וכן פירש הראב״ד.
ומעתה: אי אמרת בשלמא טבעא הוי [נניח אם אומר אתה שדינר הזהב מטבע הוא] משער התנא במידי דקיץ [בדבר שדמיו קבועים] שמחיר הזהב הוא מחיר המטבע היסודי, והכסף לגביו אינו אלא כפרי, שערך הכסף עולה ויורד ואילו המטבע הקבוע הוא הזהב. אלא אי אמרת פירא הוי [אם אומר אתה שהזהב כפרי הוא] וכי משער התנא במידי דאוקיר וזיל [בדבר שהוא מתייקר ונעשה זול]? זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא [פעמים שצריך להחזיר לו הכהן יותר ופעמים שמוסיף הוא לכהן]. אלא, שמע מינה [למד מכאן] כי סבור אותו תנא: טבעא הוי [מטבע הוא] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].
The Gemara asks: Granted, if you say that the gold coins are currency, the tanna calculates the value of the coins based on an item whose value is fixed. The value of the gold coin is the currency with fixed value, relative to which the silver dinar is a commodity, whose value fluctuates. But if you say that gold is a commodity, would the tanna calculate the value of a silver coin based on an item that appreciates and depreciates? If the value of gold fluctuates, sometimes the priest returns more than five silver dinars to the father who redeemed his son with a gold dinar, and sometimes the father must add to the gold dinar and give this additional sum along with the gold dinar to the priest to complete the sum of five sela. Rather, learn from it that the tanna holds that the gold coins are currency. The Gemara affirms: Learn from it that this is so.
הכל
(10) תְּנַן הָתָם בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם סְלָעִין דִּינְרֵי זָהָב וּבֵית הִלֵּל במַתִּירִין ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ חַד אָמַר מַחְלוֹקֶת בִּסְלָעִים עַל דִּינָרִין דב״ש דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי כַּסְפָּא טִבְעָא וְדַהֲבָא פֵּירָא וְטִבְעָא אַפֵּירָא גלָא מְחַלְּלִינַן וב״ה וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי כַּסְפָּא פֵּירָא וְדַהֲבָא טִבְעָא וּפֵירָא אַטִּבְעָא מְחַלְּלִינַן אֲבָל פֵּירוֹת עַל דִּינָרִין דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן.
§ We learned in a mishna there (Ma’aser Sheni 2:7): Beit Shammai say: A person may not transfer silver sela coins of tithe money or other consecrated coins into gold dinars through redemption, and Beit Hillel permit doing so. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagreed. One said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to exchanging silver sela coins for gold dinars, as Beit Shammai hold that the silver coins are currency and the gold coins are a commodity, and we do not desacralize currency with a commodity. And Beit Hillel hold that the silver coins are a commodity and the gold coins are currency, and we desacralize a commodity with currency. But everyone agrees that we desacralize produce with gold dinars.
§ We learned in a mishna there (Ma’aser Sheni 2:7): Beit Shammai say: A person may not transfer silver sela coins of tithe money or other consecrated coins into gold dinars through redemption, and Beit Hillel permit doing so. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagreed. One said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to exchanging silver sela coins for gold dinars, as Beit Shammai hold that the silver coins are currency and the gold coins are a commodity, and we do not desacralize currency with a commodity. And Beit Hillel hold that the silver coins are a commodity and the gold coins are currency, and we desacralize a commodity with currency. But everyone agrees that we desacralize produce with gold dinars.
תנן התם במעשר שני פ״ב: בית שמי אמר: לא יעשה אדם סילעין דינרי זהב, ובית הלל מתירין. אמר רבי עקיבה: אני עשיתי לרבן גמליאל ולר׳ יהושע את כספם דינרי זהב – פי׳: אדם שמכר מעשר שני שלו בסלעים שהם של כסף, וביקש עוד למכור הסלעים בדינרי זהב – בית שמי סברי: דהבא פירא הוי, ואין לאדם לקנות1 בדמי מעשר שני פירות אלא בירושלם בלבד, ולפיכך חוץ לירושלם לא יעשה. ובית הלל סברי: דהבא טיבעא הוי וכספא פירא, ומותר למכור פירות מעשר שני במטבע ברחוק מקום חוץ מירושלם.
וחלקו ר׳ יוחנן וריש לקיש: חד אמר: בסילעין על דינרין מחלוקת, אבל פירות בדינרי זהב – אפילו לבית שמי מחללין, דדינרי זהב לגבי פירות ודאי טיבעא הוי. וחד אמר: בפירות על דינרין מחלוקת, וכל שכן בסלעין על דינרין.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״לנקנות״.
תנן התם – במסכת מעשר שני.
לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב – מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו.
טבעא אפירא לא מחללינן – דרחמנא אמר וצרת הכסף.
אבל פירות – ראשונים של מעשר שני.
דברי הכל מחללינן – על דינרי זהב דאפילו לב״ש דאמרי פירא הוא לגבי כספא מודו דלגבי פירא טבעא הוא.
וטבעא אפירי לא מחללינן – אע״ג דבהגוזל קמא (ב״ק דף צז:) גבי מעות של בבל והם בבבל פריך אי מלכות מקפדת היכי ממטי להו דזבין בהו בהמה אלמא מחללינן טבעא אפירי התם שאני שהפירות הם כבדים להוליך ולקנות מעות ירושלים מלכיות מקפידות ולא אפשר אלא לקנות בהמה.
דב״ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא. פי׳ למאי דקס״ד השתא ה״ה דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעים דברי ב״ה וב״ש מתירין,א אלא רבותא קמ״ל דאפילו למיחל סלעים על דינרין שרו ב״ה דטבעא הוי לגמרי וכח דהתירא לב״הב עדיף ליה.
א. וכן הק׳ בריטב״א.
ב. בנדפס נשמט לב״ה.
מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי כספא טבעא הוי ודהבא פירא. פי׳ דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי, ובית הלל סברי כילדותיה, ופירא וטבעא דקאמר הכא, בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן, וכן דעת הרי״ף ז״ל, ולא לענין מעשר דוקא קאמר כדעת מקצת מרבוותא ז״ל (בעל המאור). ויש לי ללמד, חדא מדמייתי לה הכא, לענין שמעתין קא מייתי לה, ודבר הלמד מעניינו הוא, דאי לענין מעשר דוקא מאי שנייה הכא. ועוד, דאי לענין מעשר דוקא קאמר, לומר דאם בא לחלל זה על זה, משום חשיבות דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה, אם כן, מאי קאמר מידי דהוה אכסף לב״ה, דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל [טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר, ולגבי דהבא במעשר בלחוד הוא דפליגי, וא״כ – ש״מ] מאי ראיה קא מייתי מינה לדהבא, דאפילו [לגבי] מקח וממכר הוי פירא, אלא ודאי כדאמרנא, כך נראה לי.
לא יעשה אדם סלעין דינרין. תימה דאמרינן לקמן דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואמאי והא לא מחללינן טיבעא אפירא ואף על גב דנחשת הוי טיבעא לגבי פירא הכי נמי הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ואפילו הכי אין מחללין עלייהו סלעין. ויש לומר דהכא מדרבנן הוא דלא יעשה. גליון תוספות.
וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות תימה דאמרינן לקמן מחללין כסף על נחשת מדוחק וכו׳. ואין לתרץ דהכא איירי שלא מדוחק. דיש לומר דמשמע ליה לגליון דמדתלי טעמא משום דדהבא פירא אז אפילו מדוחק אין מחללין. ואף על גב דבסמוך אמרינן דמחללין מעות אפילו על בהמה דשאני התם דלא אפשר דכיון דאין יוצאות בירושלם ליכא למימר ונתת הכסף בכל אשר תאוה. עד כאן.
ובית הלל סברי כספא פירא. פירוש למאי דקסלקא דעתין השתא הוא הדין דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעין דברי בית הלל ובית שמאי מתירין אלא רבותא קמשמע לן דאפילו למיחל סלעין על דינרין שרו בית הלל דטיבעא הוי לגמרי וכחא דהיתרא לבית הלל עדיף ליה. הרמב״ן.
וכן כתב הריטב״א וזה לשונו: ובדין הוא דלהאי לישנא מצי למיתני איפכא בית שמאי אומרים עושה אדם דינריו סלעין של כסף ובית הלל אוסרים אלא דניחא ליה למיתני כחא דהיתרא דבית הלל דהלכתא כוותייהו. דאף על גב דאנן כזקנותיה דרבי קיימא לן ובית הלל מוקמינן השתא כילדותיה. הא ודאי דהאי תנא סבירא ליה דהלכתא כילדותיה דלא הוה מוקים לבית הלל דלא כהלכתא. עד כאן.
וטיבעא אפירא לא מחללינן חוץ לירושלים דוקא אפירא כי האי לא מחללינן או בכל פירי שאינו ראוי לאכלו בירושלם. אבל דבר שראוי לאכלו בירושלם כגון בהמה טהורה מחללין וכדאיתא בקידושין פרק האומר. וכן פירשו בתוספות דהא דאמרינן בהגוזל מי שיש לו מעות ובין בהמה ומסיק לה לירושלם היינו כדי לאכלה בקדושתה כמו התם שיאכל הבהמה בירושלם ומה לו לקנותה בבבל או בירושלם. אבל היכא שיחלל עוד הדינר של זהב לקנות פירות הכי נמי כהאי גוונא לא מחללינן טיבעא אפירא. ודעת מורי דכי אמרינן דלא מחללינן טיבעא אפירא דדהבא או כסף חוץ מירושלם היינו דרבנן דאלו מדאורייתא לא אסיר אלא על פירות שיש בהן טורח להוליכן בדרך כדכתיב לא תוכל שאתו כי ירחק וגו׳ אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי ודוקא היכא דלא חזו למיכל בירושלם כדעת התוספות. הריטב״א ותלמיד הר״ף.
אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין. תימה וכי טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן דלא אשמועינן שום רבותא אלא אליבא דבית שמאי דאליבא דבית הלל פשיטא דהשתא לגבי כספא הוי טיבעא לגבי פירא מיבעיא. וכהאי גוונא פריך במסכת שבת בפרק רבי אליעזר דמילה. ויש לומר דהכא איצטריך למימר דמחללין פירות על דינרין משום דתנא דמתניתין סבר דפירא הוי וסלקא דעתך אמינא דאין מחללין משום דאין מחללין פירא אפירא קמשמע לן דלגבי פירא טיבעא הוי. ותימה אם כן אתיא מתניתין כבית שמאי. ויש לומר דסבירא ליה לתנא דמתניתין לפי מה ששנה בזקנותו לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה ולפי מה ששנה בילדותו נשנה מחלוקת זו. הרא״ש.
בגמרא וב״ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא. וקשה מנ״ל להאי מ״ד דטעמא דב״ה דכספא פירא הוי לגבי דהבא ופליגי ב״ש וב״ה בסברות הפוכות דלמא סברי ב״ה דאידי ואידי טבעא הוי וטבעא אטבעא מחללינן להאי לישנא דלא דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני וע״כ בהאי טעמא צריכין לאוקמי למסקנא דלישנא בתרא דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו משמע דבלא״ה כ״ע מודו דמחללינן כסף על זהב ואף ע״ג דלהאי מסקנא סבר ר׳ יוחנן דדהבא לגבי כספא פירי הוי דהא אוסר ללוות דינר בדינר וס״ל כזקנותיה דרבי אע״כ דאפ״ה מותר לחלל כסף על זהב כיון דבאפי נפשיה טבעא הוי כ״ש אם נאמר דתרווייהו טיבעא הוי כאחד לגבי חבריה שיהא מותר לחלל טבעא אטיבעא. ועוד דלכאורה משמע דלפ״ז פליגי ב״ש וב״ה באותה פלוגתא גופא דמייתי לעיל בילדותיה דרבי וזקנותיה דרבי וקאי ב״ש כזקנותיה דרבי וקשה אמאי דייק הש״ס הכי בהדיא לאוקמא מלתא דר׳ כתנאי ולמימר אטו ר׳ דאמר כב״ש. לכך נלע״ד דהאי פלוגתא דהכא לא תליא בהאי דלעיל דאף דלזקנותיה דרבי במקח וממכר אזלינן בתר חורפי׳ ומש״ה כספא עדיף אפ״ה שייך הכא פלוגתא דב״ש וב״ה דב״ה סברי דלענין מעשר נמי אזלינן בתר חורפא והוי כספא טיבעא ודהבא פירי וב״ה סברי דנהי דלענין מקח וממכר אזלינן בתר חורפא אבל במעשר לא איכפת לן בחורפא כיון שסוף סוף הוא צריך לטרוח ולהוציאן בהוצאה אלא בתר חשיבותא אזלינן שכן דרך חילול לחלל הטפל על החשוב וכ״נ אף לפי המסקנא דהא כסף על נחושת תנינן להדיא דלא שרי אלא מדוחק ואילו כסף על זהב משמע דשרי אפילו לכתחילה כב״ה דמייתי התם מעשה דר״ע שעשה כספו של ר״א ור״י דינרי זהב אע״כ דבתר חשיבותא אזלינן ובמקח וממכר קי״ל דבתר חורפא אזלינן ואם כן כיון דלא אזלינן בתר חורפא ממילא נקט שפיר דקושטא דמלתא דלב״ה הוי כספא פירא לגבי דהבא והיינו לענין מעשר דוקא כיון דבתר חשיבותא אזלינן כנ״ל ואכתוב עוד בסמוך. וראיתי לבעל המאור שבתחילת דבריו כתב גם כן כזה אלא שהוא רצה לפרש דלגמרי לא שייך מקח וממכר למעשר עד שרוצה לומר דאף למ״ד דלגבי מקח וממכר דהבא אפילו לגבי נפשיה לאו טיבעא אפ״ה מצי סבר שפיר דבמעשר מחללין עליו. ולענ״ד לא יתכן לומר כן דדוקא א״א דתרווייהו טיבעא הוי לגבי פירא אלא איזה מהם הוי טבעא לגבי דחבריה בזה שייך שפיר לחלק בין מקח וממכר למעשר דבזה טעמא דחריפא מועיל יותר ובמעשר טעמא דחשיבותא מועיל יותר משא״כ אם נאמר דדהבא אפילו לגבי דנפשיה ולגבי פירות פירי הוי והיינו ע״כ שאין שם מטבע עליו אם כן לא מצינו למימר דמחללין מעשר עליו דמקרא מלא דיבר הכתוב וצרת הכסף והיינו דבר שיש עליו צורה דקפיד אמטבע וכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו׳ מכ״ז משמע דבעינן דוקא דבר היוצא בהוצאה אע״כ דמ״ד מחללין ס״ל דדהבא לגבי פירא מיהו טבעא הוי ובזה נתיישב פסק הרי״ף דלא כבעל המאור. ולפ״ז א״ש נמי למסקנא ללישנא בתרא דר״י דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו אבל בלא״ה היה רשאי לחלל כסף על זהב והיינו משום דלענין מעשר כ״ע מודו דלא אזלינן בתר חורפא אבל לענין מקח וממכר לעולם מצינן למימר שפיר דבתר חורפא אזלינן ודו״ק:
ב תנן התם [שנינו במשנה שם] לענין שקלים, שבית שמאי אומרים: לא יעשה (יחליף) אדם סלעין של כספי מעשר, ושאר כספים השייכים לקודש בדינרי זהב, ובית הלל מתירין. ר׳ יוחנן וריש לקיש נחלקו בדבר, חד [אחד מהם] אמר שהמחלוקת היא בהחלפת סלעים על דינרין, וטעם המחלוקת שבית שמאי סברי [סבורים]: כספא טבעא [הכסף הוא מטבע] ודהבא פירא [זהב הוא כפרי] וטבעא אפירא לא מחללינן [ומטבע על פרי אין מחללין], אלא להיפך. ואילו בית הלל סברי [סבורים]: כספא פירא ודהבא טבעא [הכסף הוא כפירות והזהב הוא כמטבע] ופירא אטבעא מחללינן [ופרי על מטבע מחללים], אבל פירות על דינרין של זהב — לדברי הכל מחללינן [מחללים אנו].
§ We learned in a mishna there (Ma’aser Sheni 2:7): Beit Shammai say: A person may not transfer silver sela coins of tithe money or other consecrated coins into gold dinars through redemption, and Beit Hillel permit doing so. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagreed. One said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to exchanging silver sela coins for gold dinars, as Beit Shammai hold that the silver coins are currency and the gold coins are a commodity, and we do not desacralize currency with a commodity. And Beit Hillel hold that the silver coins are a commodity and the gold coins are currency, and we desacralize a commodity with currency. But everyone agrees that we desacralize produce with gold dinars.
הכל
(11) מ״ט מַאי טַעְמָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֶּסֶף לב״ה לְבֵית הִלֵּל כֶּסֶף לב״ה לְבֵית הִלֵּל אע״ג אַף עַל גַּב דְּכַסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵי לְגַבֵּי פֵּירָא טִבְעָא הָוֵי זָהָב נָמֵי לב״ש לְבֵית שַׁמַּאי אע״ג אַף עַל גַּב דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי לְגַבֵּי פֵּירָא טִבְעָא הָוֵי וְחַד אָמַר אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת.
What is the reason for the difference between sela coins and produce? The reason is just as it is with regard to silver coins according to Beit Hillel. With regard to silver coins according to Beit Hillel, although silver coins relative to gold coins are a commodity, relative to produce they are currency. So too is the status of gold coins according to Beit Shammai: Although gold coins are a commodity relative to silver coins, relative to produce they are currency. Therefore, one may desacralize produce with gold dinars. And one said: Even with regard to the exchange of produce for dinars there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel.
What is the reason for the difference between sela coins and produce? The reason is just as it is with regard to silver coins according to Beit Hillel. With regard to silver coins according to Beit Hillel, although silver coins relative to gold coins are a commodity, relative to produce they are currency. So too is the status of gold coins according to Beit Shammai: Although gold coins are a commodity relative to silver coins, relative to produce they are currency. Therefore, one may desacralize produce with gold dinars. And one said: Even with regard to the exchange of produce for dinars there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel.
מידי דהוה אכסף לב״ה – זהב לב״ש אנו למדין מכסף לב״ה כדמפרש ואזיל.
לגבי פירא טבעא הוי – כדקתני סלעין אלמא תחילת הפירות נתחללו על הכסף ומודו ב״ה דקדשו במעשר.
אף בפירות על דינרין מחלוקת – שמאי והלל דלב״ש פירא הוא ואין מחללין.
וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. פי׳ דכיון שא״א שלא לחלל עוד הזהב הזה בכסף שאין אדם מוציא ליקח צרכיו בזהב וגבי כסף איהו הוי פירא לא מחללינן ביה, דרחמנא אמר וצרת הכסף ונתת הכסף מידי דלא מיתזל ולא מפסיד ביה מעשר, ומשום הכי חשיב כפירא לגביה נפשיה מפני ששמין אותו בכסף ואזלי׳ ביה בתר בסוף, אבל כסף לב״ה אין שמין אותו בזהב משום חורפיה שאינו צריך לפרטו בזהב לעולם ומעיקרא טיבעא והשתא טיבעא, והיינו טעמא דפריטי לקמן כנ״ל:
שם מידי דהוה אכספא לב״ה אע״ג דלגבי דהבא פירי הוי לגבי פירי טבעא הוי זהב לב״ש נמי ופירש״י כדקתני סלעים כו׳. ויש לתמוה דבלאו הכי ידעינן דמחללין פירות על כסף דמקרא מלא הוא וצרת הכסף בידך ואפי׳ אם תמצי לומר דכסף דקרא לאו דווקא אלא כל המטבעות נקראין בשם כסף שכן הוא באמת כדאשכחן בכמה דוכתי דכסף שוויא משמע והיינו משום דרוב המטבעות הם של כסף אבל אין עולה על הדעת כלל לומר להיפך שהמטבעות של כסף לא יהא נכלל בלשון סתם כסף דקרא ועוד דמקרא מלא הוא וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וכן כסף שלשים שקלים דעבד וכן חמשים שקלים דאונס ומפתה וכולם בכסף צורי שהוא מטבע של כסף והשתא לפי זה יש להקשות אסוגיא דתלמודא גופא דמאי קאמר מידי דהוה אכספא לב״ה דשאני כספא לב״ה דרחמנא רביה להדיא אלא דבזה יש לומר דהכי קאמר כיון דלב״ה אזלינן בתר חשיבותא אם כן תקשה ליה קרא גופיה למה צוה לכתחילה לחלל על כסף ולא על זהב שהוא חשוב יותר אלא ע״כ דלענין תחלת החילול בפירות על מעות לא איכפת לן כל כך בחשיבות כיון דסוף סוף כסף חשיב מיהא לגבי פירות אם כן מהאי טעמא גופיה לב״ש לענין זהב נמי אף ע״ג דאזל בתר חורפיה היינו דוקא בטבעא לגבי טבעא מה שאין כן בתחילת חילול בפירות על טבעא לא איכפת לן שהרי היוקר והזול תלוי הכל בפירות יותר מבזהב מה שאין כן לפי׳ רש״י ז״ל ודאי קשה אמאי איצטריך ליה לאתויי ממתני׳ ולא מייתי מקרא גופיה דכתיב וצרת הכסף:
ונראה לענ״ד בזה דלא פסיקא ליה בהך פלוגתא דב״ש וב״ה לענין מעשר בטבעא אטבעא דחדא פירי לגבי חבריה דהוי מדאורייתא דאפשר לומר דאינו אלא מדרבנן בעלמא וכדמשמע לישנא דגמרא בסמוך דקאמר כיון דלענין מקח וממכר שוייה רבנן כפירא וכמו שאבאר בסמוך מילתא בטעמא והשתא אתי שפיר טובא פי׳ רש״י דלא מצי לאתויי קרא דוצרת הכסף כיון דמדאורייתא ודאי שרי לחלל אפילו חד לגבי חבריה וכ״ש פירות על כסף ומשום הכי איצטריך רש״י לאתויי כמה משניות דאפילו מדרבנן נמי עיקר חילול של פירות הוא על כסף כן נראה לי נכון וברור בכוונת רש״י ז״ל וכמו שאבאר עוד בסמוך אחר זה מצאתי בשיטה מקובצת שהביא גם כן סברא זו דנראה דלהאי לישנא קמא דלענין מעשר חד לגבי חבריה פירי הוה לא הוה אלא מדרבנן אלא דלענ״ד מלשון רש״י דלקמן בסוף הסוגיא גבי יעשה ולא יעשה משמע דללישנא קמא נמי הוה מדאורייתא וזה תלוי בשינוי הגרסאות אי גרסינן לקמן להיאך לישנא או להנך לישני וזה כמו שכתבתי דלרש״י מספקא ליה משום הכי מפרש במילתא דספיקא כנ״ל:
מאי טעמא [מה טעם] ההבדל — מידי דהוה [כפי שהוא הדין] לגבי כסף לשיטת בית הלל. הלא כסף לבית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא פירא הוי [אף על פי שהכסף לגבי הזהב כפרי הוא] מכל מקום לגבי פירא טבעא הוי [פירות מטבע הוא]. זהב נמי [גם כן] לשיטת בית שמאי, אף על גב דדהבא [אף על פי שהזהב] לגבי כספא פירא הוי [הכסף פרי הוא], לגבי פירא טבעא הוי [פירות מטבע הוא] ולכן מותר לחלל עליו. וחד [ואחד מהם] אמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת, שהם חולקים אם הזהב נחשב כמטבע או כפרי (או חפץ אחר).
What is the reason for the difference between sela coins and produce? The reason is just as it is with regard to silver coins according to Beit Hillel. With regard to silver coins according to Beit Hillel, although silver coins relative to gold coins are a commodity, relative to produce they are currency. So too is the status of gold coins according to Beit Shammai: Although gold coins are a commodity relative to silver coins, relative to produce they are currency. Therefore, one may desacralize produce with gold dinars. And one said: Even with regard to the exchange of produce for dinars there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel.
הכל
(12) ולמ״ד וּלְמַאן דְּאָמַר אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת אַדְּמִיפַּלְגִי בְּסִלְעִין עַל דִּינָרִין לִפְלוּג בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין אִי אִיפְּלוּג בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין הֲוָה אָמֵינָא ה״מ הָנֵי מִילֵּי בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין אֲבָל בְּסִלְעִין עַל דִּינָרִין מוֹדוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי וְלָא מְחַלְּלִינַן קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara asks: And according to the one who says: There is a dispute even with regard to the exchange of produce for dinars, then rather than disagreeing with regard to the exchange of sela coins for dinars let them disagree with regard to the fundamental case of desacralizing, the exchange of produce for dinars. The Gemara answers: Had they disagreed with regard to the exchange of produce for dinars, I would say: This matter applies only with regard to the exchange of produce for dinars. But with regard to the exchange of sela coins for dinars, Beit Hillel concede to Beit Shammai that gold coins relative to silver coins are a commodity, and we do not desacralize currency with a commodity. Therefore, the tanna teaches us that they disagree in that case as well.
The Gemara asks: And according to the one who says: There is a dispute even with regard to the exchange of produce for dinars, then rather than disagreeing with regard to the exchange of sela coins for dinars let them disagree with regard to the fundamental case of desacralizing, the exchange of produce for dinars. The Gemara answers: Had they disagreed with regard to the exchange of produce for dinars, I would say: This matter applies only with regard to the exchange of produce for dinars. But with regard to the exchange of sela coins for dinars, Beit Hillel concede to Beit Shammai that gold coins relative to silver coins are a commodity, and we do not desacralize currency with a commodity. Therefore, the tanna teaches us that they disagree in that case as well.
לפלגו בפירות על דינרין – ולימרו ב״ש אין מחללין ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו׳ דכיון דדהבא לגבי פירא פירא הוא כ״ש לגבי כספא.
הוה אמינא – דלא איפלוג ב״ה עלייהו אלא בפירות אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים.
הזהב אצל הכסף כבר ביארנו שהוא נקרא סחורה אבל הזהב אצל עצמו ר״ל זהב בזהב ששניהם בצורת מטבע יראה שדינו כדמים בדמים והרי הוא מטבע ולא נקנה אחד במשיכת חברו ואפילו היה האחד יוצא בחריפות יותר מן השני כגון שהיה אחד גס ואחד דק וכן יראה מסוגיית השמועה בענין תסתיים דר׳ יוחנן הוא דאמר אין מחללין ואע״פ שהלואת דינר בדינר אסורה בו כפירות לא אמרוה אלא מחומרת רבית הואיל ולענין מקח וממכר עשאוהו כפרי הזהב אצל פרוטות של נחשת יראה שהנחשת נקרא מטבע מתוך שהוא חריף ביותר שאף אצל הכסף היה בהם פקפוק לומר כן עד שהוצרך ללמד שהכסף מטבע אצלם הזהב אצל מעות הרעות אם מעות הרעות אלו נפסלו לגמרי יראה שהזהב נקרא׳ מטבע ר״ל זהב הטבוע ואם לא נפסלו לגמרי יראה שהזהב סחורה אצלם שאע״פ שאין יוצאין כל כך בריוח יוצאים הם יותר מן הזהב הזהב אצל אסימון הואיל והאסימון אינו אלא כחתכה של כסף יראה שהזהב כמטבע אצלו הנחשת אצל עצמו אין ספק שהוא מטבע וכן אצל כלם חוץ מן הכסף או מעות הרעות שלא נפסלו מכל וכל הכסף אצל עצמו אין ספק שהוא מטבע ודמים בדמים אע״פ שקצת מטבעותיו יוצאות בחריפות יותר מקצתם מעות הרעות אצל עצמן ואצל אסימון אם לא נפסלו מכל וכל אלא שיוצאין על ידי הדחק הרי הן מטבע וכמעות במעות ואם נפסלו לגמרי הרי הם כמטלטלין שקונין זה את זה אסימון הן אצל עצמו הן אצל כל שאר דברים הרי הוא סחורה ואם במעות שלא נפסלו מכל וכל או בדינרי זהב וכסף או פרוטות של נחשת הרי כלן מטבע אצלו ואם במעות שנפסלו לגמרי או בחתכות זהב וכסף ונחשת הרי הן כמטלטלין שקונין זה את זה שהרי בחלול מעשר שני אמרו שאין מחללין עליו מפני שאינו מטבע ויש חולקין בקצת דברים אלו אלא שסוגיית השמועות מוכחת כדברים אלו:
ממה שכתבנו למדת שהזהב אצל המטלטלין ושאר פירות מטבע הוא והוא שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית:
גאוני הראשונים שבספרד כתבו שהזהב אפילו הטבוע פרי הוא אצל כל דבר ונקנה בהחלפת כל דבר כשאר מטלטלין ואף דינר זהב קונה טלית ואין הדברים נראין:
מאחר שביארנו שהזהב הטבוע פרי הוא אצל הכסף אע״פ שלדעתנו הוא מטבע אצל שאר דברים לענין רבית הרי הוא כפרי ואסור ללות דינר בדינר כאיסור סאה בסאה הא כל שהוא מטבע אצל הכל כגון כסף מותר ללות דמים בדמים ודינר בדינר וסלע בסלע וכן בכל המטבעות וכן יראה שמותר ללות פרוטות בפרוטות הואיל ובמקום שיוצאות יוצאות הרבה על נקל לענין הלואה מטבע הם זהו דעת רוב הפוסקים ואיני כדאי לחלוק ומ״מ דעתי נוטה שמאחר שלענין עצמו מיהא נקרא מטבע מותר ללות דינר בדינר במקום שיוצאין שם:
יש שואלים אחר שאסרת הלואת דינר זהב בדינר זהב מצד שהוא פרי אצל הכסף אע״פ שהוא מטבע אצל שאר דברים נמצא שלדעת מי שהיה אומר שהכסף פרי אצל הזהב והוא דעת ילדותו של רבי היית אוסר הלואת דינר כסף בדינר כסף ואיסור זה מעולם לא היה ולא נברא ובפירוש אמרו למטה דינר של כסף בדינר של כסף מי איכא למאן דאמר דלאו טיבעא הוא עד שמפני קושיא זו פסקו כדעת הראשונים לומר שהזהב פרי הוא אצל כל דבר ואלו היה מטבע אצל שום דבר היה מותר בו ללות דינר בדינר כמו שאמרת בכסף ומ״מ אין אנו צריכין לכך שהכסף הכתוב עשאו מטבע שהרי צוה לפדות בו הקדשות ומעשר שני והוא הוא שהוזכר לענין הלואה ובאיסור רבית וכדכתוב אם כסף תלוה ואומר נשך כסף וכו׳ ולא היה בו צד להפקיע שם הלואה ממנו:
גדולי הפוסקים כתבו שלא אמרו שהזהב הטבוע מטבע אצל פירות ומטלטלין אלא בדינרין היוצאין באותה מדינה אבל אם לא היו יוצאין בכאן כלל אם מצד שנפסלו מחמת מלכות או מחמת מדינה אם מחמת פסול עצמן אם שאין מטבע זה יוצא בכאן כלל והוא צריך להביאם אצל שלחני ולהחליפם הרי הם כפירות וכן הדין במעות הרעות של כסף הרי הם פרי אצל כל דבר ומ״מ יש מי שאומר דוקא שאין השלחנים קונים אותם אלא כשיעור הכסף שבה ואין צורתם מועלת כלל אבל מטבע היוצא במדינות שאין רחוקות כל כך או שהסוחרים מצויים לילך שם הואיל וכל כיוצא בזה קונין אותם יותר מחשבון כסף שבהן בודאי הרי הם מטבע אצל הפירות אלא שהם פרי אצל מטבע היוצא ולענין הלואת דמים בדמים והדברים נראין אע״פ שמלשון גדולי הפוסקים והמחברים לא נראה כן:
ממה שזכרנו למדת שאסור ללות סאה בסאה וכן הדין בכל שהוא נקרא פרי או סחורה ואינו נקרא מטבע ועל הדרך שאסרנו הלואת דינר זהב בדינר זהב ומ״מ אם היה ללוה זה דינר זהב בביתו ואינו פנוי עכשו לילך לביתו או שהיו ביד בנו או שנסגר ביתו ולא יכול ליכנס וכן כל כיוצא בזה הרי זה מותר הרי זה כמי שהקנה לו זה שבביתו בזה וקנאו מלוה מעכשו וברשותו הוקר וכן הדין בהלואת סאה בסאה שהלואה כזו אינה אלא מאיסור סופרים ובזו לא גזרו ואפילו לא פרעו מאותה שבביתו אלא מאותה שבשוק שהרי בידו לעשות כן הואיל ואין זה קנין גמור ומ״מ סאה בסאה ועוד אף ביש לו אסור שהרי איסור תורה הוא ואם תשיבנו מה שאמרו למטה הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשלחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אתן לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מותר שנעשה כאומר הלוני עד שיבא בני וכו׳ ההיא בדרך מקח וממכר הוא ואין בו אלא איסור סופרים ויש לו מותר אבל דרך הלואה שיש שם איסור תורה אף ביש לו אסור וענין איסור סאה בסאה יתבאר בפרק איזהו נשך בע״ה:
אין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וכל שנתן לה אחד משמנה באיסר מקודשת ובפחות מאחד משמנה אפילו הוזלו פרוטות אינה מקודשת שאין העקר אלא אחר המטבע הגדול וכן איסר זה עשרים וארבעה מהם בדינר של כסף ואם נתחייב לחברו כ״ד איסרין במקחו ואין לו איסרין נותן לו דינר כסף ואפילו הוקרו האיסרין שהכל הולך אחר המטבע הגדול וכן דינר זה עשרים וחמשה מהם בדינר של זהב ואם פדה את בנו ואין לו חמש סלעים כסף נותן לו דינר זהב ומחזיר לו חומשו ואפילו הוקרו סלעי הכסף שהכל הולך אחר המטבע הגדול ואע״פ שאמרו על הזהב שהוא פרי אצל הכסף שמ״מ המטבע הגדול הוא העומד במקומו וסוף הכונה אינו אלא בו ויש חולקים בדברים אלו כלם לענין פסק אע״פ שמפרשים את השמועה בכך:
מי שיש בידו פירות מעשר שני וחללם על מעות ורוצה לחללם על כסף אחר עושה ואין אומרים כסף ראשון ולא כסף שני הן שהיה בידו מטבע קטן ורוצה להחליפו בגדול להקל משאו הן שהיה בידו גדול ורוצה להחליפו בקטן הימנו לעשות ממנו הוצאותיו הן זהב על הכסף הן כסף על זהב ואע״פ שהזהב נקרא פרי אצל הכסף ואין מחללין מטבע על הפרי מ״מ בענין זה הקלו שסוף הכונה לא היתה אלא להקל המשא ויש מפרשים ממה שאמרו התקינו שיהו כל המטבעות יוצאות בירושלם מפני כך וכל שהמטבעות כלם יוצאים שם ודאי ראוי לומר שיהא החשוב נקרא טיבעא ואין צריך לומר שמחללין דינרי זהב על כסף או פירות עצמן בזהב ומ״מ אין מחללין מטבע על פירות אחרות במה דברים אמורים בדברים שאין ראויים לאכילה והוא צריך לחללם פעם אחרת בירושלם כגון בגדים ושאר מיני סחורות אבל בדברים הראויים לאכילה ושדעתו לאכלם בירושלם מחללין כמו שאמרו בפרק הגוזל דזבין מיניהו בהמה ומסיק לה וכן מחללין פירות על פירות אחרות אם נהנה באלו השניות יותר מן הראשונות אלא שיש בזו קצת תנאים אלא שלכתחלה לא יחלל על שאינו מינו ולא מן היפה על הרעה ואם עשה עשוי:
גדולי המחברים חולקים בהרבה דברים מאלו שכתבנו והוא שהם פסקו שאין מחללין לכתחלה מעות על מעות אחרות הן כסף בכסף או נחשת בנחשת הן כסף בנחשת או נחשת בכסף כמו שיתבאר בפרק זה אלא שאם עשה עשוי וכבר כתבנו למעלה שלדעתנו לא נאמרו דברים אלו אלא במי שאין עושה כן לצורך הוצאת ירושלם ולא להקל משאו להביאו לירושלם כמו שיתבאר למטה וכן פסקו שאין מחללין לכתחלה מעות על פירות חוץ לירושלם ואם עשה כן יאכלם בירושלם ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיים ואם עשה כן לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים כמו שיתבאר במסכת סכה פרק לולב הגזול אבל השחוטים הרי הם כשאר פירות ואע״פ שאותה שבפרק הגוזל יראה שבחיה הוא אומר כן אפשר שמפני הדחק התירו שלא היה יכול להעלות המעות מפני שהמלכויות מקפידות זו על זו כמו שנאמר שם וכן פסקו שאין פודין פירות מעשר אלא בכסף אבל מעשר שני של דמאי מ״מ לכתחלה מחללין כסף על כסף ונחשת על נחשת וכסף על נחשת ונחשת על כסף ונחשת על פירות כמו שיתבאר בפרק זה:
אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין ליפלגו בפירות על דינרין. כלומר וליתני דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. ומהדרינן אי איפליגו בפירות וכו׳ כלומר להודיעך כחן דבית הלל דשרו אף בסלעין על דינרין נקט פלוגתייהו בהכי. וקשיא לי ודקארו לה וכו׳ וכי לא ידע דהא דקתני עדיפא דאשמועינן כחא דהיתרא וכחא דבית הלל דהילכתא כוותייהו במקום בית שמאי מאידך דהוי כחא דאיסורא ולבית שמאי. ויש אומרים דכיון דמוקמינן לבית הלל כילדותיה דרבי ואנן קיימא לן כזקנותיה ניחא לן בכח איסור לבית שמאי מכח היתרא לבית הלל. וזה כפי הפירוש הראשון שאמרנו לעיל דאפילו להאי לישנא מוקמינן בית הלל כילדותיה ועדיין אינו מחוור דהא אנן לפום דעתא דתנא פרכינן ולדידיה הילכתא כילדותיה מדמוקים לבית הלל הכי. והנכון דהא דאמרינן אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין וכו׳ לאו פירכא ממש היא אלא בירור הדבר בדרך קושיא ותירוץ. הריטב״א.
הוה אמינא הני מילי בפירות על דינרין וכו׳. ותימה ונפלגו בתרווייהו כי היכי דפריך בפרק קמא דיום טוב ונפלגו בתרנגולת וביצתה להודיעך כחא דתרווייהו ויש לומר דהתם פריך שפיר משום דפלוגתייהו בביצה הויא רבותא דבית שמאי דאפילו בביצה שרו ומשום הכי פריך ונפלגו אפילו בתרנגולת לאשמועינן רבותא דבית הלל דאף בתרנגולת אסרי. אבל הכא דפלוגתייהו בסלעין על דינרין הוא רבותא דבית הלל לא פריך ונפלוג אף בפירות על דינרין לאשמועינן רבותא דבית שמאי. אבל מעיקרא פריך שפיר כיון דבלאו הכי פליגי בחדא אדמפלגי בסלעין ליפלגו בפירות אבל לאפלוגי בתרווייהו להודיעך כחא דבית שמאי ליכא לאקשויי. הרא״ש.
אבל סלעין על דינרין מודו בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי חילול וכדין מקח וממכר לזקנותו דרבי קמשמע לן דאף על גב דלענין מקח וממכר פירא הוי לזקנותיה דרבי לגבי חילול מקילינן וחשבינן ליה טיבעא ומחללינן כספא עליה. ולעולם אף בית הלל כזקנותו דרבי סבירא להו לפום האי לישנא וכדכתיבנא לעיל. הריטב״א.
ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי אף בפירות על דינרין מחלוקת, אדמיפלגי [עד שהם נחלקים] בסלעין על דינרין, לפלוג [שיחלקו] בבעיה היסודית, בפירות על דינרין! ודוחים: אי איפלוג [אילו היו חולקים] בפירות על דינרין, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בפירות על דינרין, אבל בסלעין על דינרין — מודו [מודים] להן בית הלל לבית שמאי דדהבא [שהזהב] לגבי כספא פירא הוי [כסף פרי הוא] ולא מחללינן [ואין מחללין], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בכך נחלקו.
The Gemara asks: And according to the one who says: There is a dispute even with regard to the exchange of produce for dinars, then rather than disagreeing with regard to the exchange of sela coins for dinars let them disagree with regard to the fundamental case of desacralizing, the exchange of produce for dinars. The Gemara answers: Had they disagreed with regard to the exchange of produce for dinars, I would say: This matter applies only with regard to the exchange of produce for dinars. But with regard to the exchange of sela coins for dinars, Beit Hillel concede to Beit Shammai that gold coins relative to silver coins are a commodity, and we do not desacralize currency with a commodity. Therefore, the tanna teaches us that they disagree in that case as well.
הכל
(13) תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אֵין מְחַלְּלִין דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן
The Gemara suggests: Conclude that in this dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish it is Rabbi Yoḥanan who said: One does not desacralize produce with gold dinars, as Rabbi Yoḥanan said:
The Gemara suggests: Conclude that in this dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish it is Rabbi Yoḥanan who said: One does not desacralize produce with gold dinars, as Rabbi Yoḥanan said:
תסתיים דרבי יוחנן [הוא] דאמר – לב״ש אין מחללין אפילו פירות על דינרין דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למ״ד דהבא פירא הוי ואפילו לגבי נפשיה.
תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר וכו׳. דאמר רבי יוחנן אסור ללות דינר בדינר. פירוש משום דחשיב סאה בסאה וכדמפרש ואזיל. ולפום פשטא דלישנא משמע דמשעת הלואה איכא איסורא ללות סאה בסאה דאף על גב דאפשר דלא הוי רביתא כיון דאפשר דיוקירו ואתי לידי אבק רבית אסור משעת הלואה אלא אם כן עשאו מעות מיד בשעת הלואה וכן נראה מפירוש רש״י. וקשיא לי מעובדא דרב דלעיל דיזיף דינרי מברתיה דרבי חייא ולא שאל לרבי חייא כלום אלא לבתר דאייקור דינרי. ולכך פירש מורנו בשם רבותיו דהכא הכי קאמר אסור ללות ולפרוע סאה בסאה קאמר אבל הלואה גרידתא שריא ונראה לי דהכא לישנא כפשטיהן וכשהתנה בפירוש שיפרע סאה ואפילו יוקירו וכדאמר אסור ללות דינר בדינר הא כל שלוה סתם מותר אלא שאם הוקירו הפירות אסור לתת לו אלא כפי מה שהיה שוה בשעת שלוה. ועובדא דרב מלוה סתם היתה כדמוכח מלישנא דלעיל. מכאן היה נראה לי קושיא על מה שהיה אומר מורנו דבשום אבק רבית ליכא איסורא אלא גבי מלוה אלא שרבינו מתרץ דהכא אסור ללות ולגבות קאמר. הריטב״א.
וכתב הרמ״ך וזה לשונו: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב כדין סאה בסאה היכא דאין לו דינר זהב אחד ללוה. והיכא דאית ליה שרי. ונראה לומר דהני לא ידיע תרעייהו לעולם ועל פי מעברות סוחרין חלפיהן מתחלפין לפיכך לא אמרו בהן עד שיצא השער. עד כאן.
ומעירים, תסתיים [תוגדר] מחלוקת זו שלא ידענו מה הן דעות החולקים, שר׳ יוחנן הוא שאמר שאין מחללין פירות על דינרי זהב, שאמר ר׳ יוחנן
The Gemara suggests: Conclude that in this dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish it is Rabbi Yoḥanan who said: One does not desacralize produce with gold dinars, as Rabbi Yoḥanan said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא מציעא מד: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא מציעא מד:, ר׳ חננאל בבא מציעא מד:, הערוך על סדר הש"ס בבא מציעא מד:, רש"י בבא מציעא מד:, תוספות בבא מציעא מד:, ספר הנר בבא מציעא מד: – מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא מציעא מד:, רמב"ן בבא מציעא מד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא מציעא מד: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא מציעא מד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), שיטה מקובצת בבא מציעא מד:, מהרש"א חידושי הלכות בבא מציעא מד:, פני יהושע בבא מציעא מד:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא מציעא מד:, אסופת מאמרים בבא מציעא מד:
Bava Metzia 44b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Metzia 44b, R. Chananel Bava Metzia 44b, Collected from HeArukh Bava Metzia 44b, Rashi Bava Metzia 44b, Tosafot Bava Metzia 44b, Sefer HaNer Bava Metzia 44b, Or Zarua Bava Metzia 44b, Ramban Bava Metzia 44b, Rashba Bava Metzia 44b, Meiri Bava Metzia 44b, Shitah Mekubetzet Bava Metzia 44b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Metzia 44b, Penei Yehoshua Bava Metzia 44b, Steinsaltz Commentary Bava Metzia 44b, Collected Articles Bava Metzia 44b