וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי. אורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך ומי מצית אמרת וכו׳ שהיא קושיא יותר חזקה. אי נמי פריך לפי שיטת המתרץ דסבר דחדא קתני והדר מפיק ליה מהך סברא. ואם תאמר דמשמע דזו היא קושייתו הראשונה דליתני חדא. ויש לומר דמעיקרא פריך דודאי תרתי קתני כדמשמע לישנא דמתניתין אלא דתרתי במציאה למה לי והשתא פריך לדידך דסברת חדא קתני נהי דחדא היא מכל מקום ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי והוא ייתור לשון ללא צורך, ובשלמא אי תרתי קתני ודאי לחדותי מילתא אתי אלא דלא ידענא מאי אבל אי חדא קתני קשיא טפי שהלשון הוא מיותר לגמרי מצד עצמו והיינו דקאמר ואנא ידענא דכולה שלי. אי נמי הכי פריך בשלמא אי תרתי קתני אין שם אלא קושיא אחת שהוא ייתור אבל אי חדא קתני קשיא זה וזה, ולקושיית הייתור לא תרצת וקושיית זה וזה קתני כבר רמזה המקשה במה שהביא לשון המשנה וכדכתיבנא לעיל. והמתרץ הבין שיש להקשות והא זה וזה קתני ולא חש לה דהא איכא דוכתי דלא פרכינן לה. והוא יחיודע דכל דאפשר לפרושי בכי האי לישנא בלשון בשלמא, לא מפרשינן ליה בלשון אכתי. ועדיין יש לדקדק דאי תנא מצאתיה הוי משמע גם אני מצאתיה תנא כולה שלי לומר אני מצאתיה כולה לבדי. יש לומר חדא דאני מצאתיה כולה משמע. ותו דליתני אני מצאתיה כולה ומאי וכולה שלי דקתני ועל כרחך אית לן למימר דמצאתיה כולה משמע דהא במסקנא מוקמינן חדא במציאה וחדא במקח וממכר משמע דבלשון מצאתיה טוען שכולה שלי וזה ברור. עוד איכא לפרש אי אמרת בשלמא תרתי קתני וחדא דאיכא רמאי וחדא דליכא רמאי וחדא משום חלוקה וחדא משום שבועה. עד כאן.
הוי אמינא בראיה בעלמא קנה. ולא פירוש יטהגבהה כיון שאין לה דעת אחרת מקנה, דבמקח וממכר הוא דבעינן משיכה או הגבהה. הריטב״א ז״ל.
ואם תאמר והיכי סלקא דעתין הכי והא בהדיא תנן לקמן
(ט:) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחברו תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה כ. אלמא בראיה לא קני שאלו כן למה זכה בה השני. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דמאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה, וכי תימא אי הכי פשיטא סלקא דעתך אמינא כיון שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי גלי דעתיה דלצורך חברו הגביהה ולא ניחא ליה דליקני לא בראיה ולא בהגבהה וזכה בה לשם חברו, קמשמע לן דאפילו הכי כל שעודה בידו נאמן לומר דבראיה זכה בה תחלה. הר״ן ז״ל:
והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל איכא למפרך ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא (שם) היה רוכב על גבי בהמה וכו׳. כא. ואיכא דמפרקי לה דהוה אמינא שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה, ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו. עד כאן.
ויש מתרצים דשאני התם משום דלא אמר תקנה לי ראייתי אבל אם אמר תקנה לי ראייתי הוה אמינא דקונה לו ראייתו משום הכי תני כולה שלי דבראיה לא קני. ואף על גב דגבי ארבע אמות של אדם אמרינן בגמרא (י.) דאין חילוק בין אמר ליקנו ללא אמר, התם היינו טעמא משום דד׳ אמות מתורת חצרו קנו ומשום הכי דין הוא שיקנו לו בין אמר בין לא אמר אבל בראיה היה אפשר לחלק, ואין זה מחוור. הרשב״ץ ז״ל:
עוד כתב הרמב״ן ז״ל וז״ל ואיכא דמפרקי בתוספות כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני, לא תיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן ואורחיה כבדתנא הוא לעקם שתים ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אף על פי ששנאו במקום אחר. ורמיזא להא מילתא בריש מסכת יבמות דבעי בגמרא למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות. אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אף על גב דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן. וכיוצא בה בתחלת מסכת ברכות דקאמר והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא אף על גב דממתניתין דסוף נגעים (פי״ד מ״ג) שמעינן דמייתי בפרק הערל (עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה. אבל רש״י ז״ל (ד״ה בעלמא) כתב דלא אשמועינן שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה. ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרשה בשראוה שניהם או האחד קודם דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר תנה לי והוא נטלה לימא כדליתנה לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה ולא בהגבהה וזכה לשם חברו קמשמע לן ולא מחוור. ועוד דלמסקנא דאמרינן דרישא במציאה וכו׳ נימא דבראיה בעלמא ליקני דהא לא תני שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה.
ולדידי משמע דהא דקא סלקא דעתין למימר בראיה בעלמא קני משום דלישנא דמתניתין הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתיה, ואף על גב דקתני לקמן דלא קני בראיה הוה אמינא האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דאקשיה וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ומאי קושיא הא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא, דמסיפא שמעינן ליה. ומפרקינן בעלמא דקתני לשון מצא הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני, ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו׳ הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני לה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתניתין דבראיה לא קני. עד כאן:
וזה לשון הרשב״ץ ז״ל ומיהו לרש״י ז״ל שכתב דלא אשכחן שום תנא שאמר דלא קני מציאה אלא בהגבהה קשה דלכאורה משמע מהנהו מתניתין דלא קניא מציאה בראיה אלא בהגבהה. ואפשר לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה וקמשמע לן דאף על גב שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי זכה בה, שלא תאמר גלי אדעתיה דלא ליזכי בה לא בראיה ולא בנטילה אלא בשביל חברו קמשמע לן דכל זמן שהיא בידו נאמן לומר לעצמי זכיתי בה בראיה, ואידך נמי דנפל לו עליה הכי הוא שהמחזיק בה אומר שהוא ראה תחלה וקמשמע לן דאף על גב דאידך נפל לו עליה נאמן המחזיק לומר אני ראיתיה תחלה. ואין זה נכון. ועוד כי אקשינן לקמן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה מאי קושיא והא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה.
והרמב״ן ז״ל כתב דהשתא הוה סלקא דעתיה למימר דלישנא דמצאתיה משמע דאפילו בראיה קני לה מדלא קאמר הגבהתיה, ואף על גב דאשכחן לקמן דלא קני אלא בהגבהה הוה אמינא דהאי תנא פליג עליה וקסבר דקני בראיה, דלשון מצאתיה הכי משמע ומשום הכי אקשיה ולא ליתני כלל אני מצאתיה דלא שמעינן כהדמציאה לא קני אלא בהגבהה הרי יש משניות מפורשות לקמן. ומפרקינן דמשום הכי תנא אני מצאתיה לאשמועינן מלישנא יתירה דבראיה לא קני, כי היכי דלא ליטעי בעלמא דמצא לשון ראיה משמע משום הכי תנא משנה יתירה דלשון מצא לאו בראיה בעלמא משמע. וזה אינו מחוור. דאם כן דלשון מציאה משמע דבראיה בעלמא קני סיפא דאסיקנא דתרתי קתני לימא דתנא דידן אית ליה דבראיה בעלמא קני ופליג אתנאי דלקמן דאמרי דלא קני אלא בהגבהה, ודוחק לומר דהשתא הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תנא לה דעד דאתא לידיה לא קני ליה. הלכך התירוץ הנכון הוא תירוץ התוספות. עד כאן:
וזה לשון הרשב״א ז״ל (סוד״ה למה לי) ויש לומר דכל היכא דלא תני אלא חדא אמרינן דתנא לישנא דקרא נקיט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעה בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תני אלא חדא ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט. עד כאן:
וכתב מהר״י אבוהב ז״ל וז״ל כתב הרמב״ן ז״ל שרש״י ז״ל סובר דלא אשמועינן שום תנא וכו׳. ולפי זה יש מקום להקשות לרש״י ז״ל מסיפא דמשנתינו שבבירור אומר שבראיה לא קני, ונראה שאין זו כוונת רש״י ז״ל שראוי שתדקדק בכוונת רש״י ז״ל שלא אמר לא אשמועינן שום תנא שיאמר דלא קני בראיה, שאם היה אומר כך בודאי הוה קשה ליה סיפא דמתניתין שאומרת דבראיה לא קני בשלא בא לו קנייה אלא בראיה בלבד שיותר חשובה קניית הגבהה מקניות אחרות, אבל בזמן שהרואה גם כן מגביה עם חברו ויהיה לו יותר הראיה לעולם אימא לך שכל התנאים יודו מי שיש לו הראיה הוא קונה ולא הגבהה בלבד. זהו שאמר רש״י ז״ל לא אשמועינן שום תנא דלא קנה אלא בהגבהה שכל התנאים יודו מי שיש לו מציאות לקנות באופן אחר אע״פ כושלא יהיה הקנייה בהגבהה כמו שאמרתי, ובזמן שהם שוים בהגבהה אין ההגבהה קונה אלא הראיה שיש לו יותר מחברו, ואם כן מציאות קנייה אף על פי שלא יהיה לו ההגבהה. עד כאן:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראיה קני ליה. פירש רש״י ז״ל דלא אשמועינן שום תנא דלא קנה ליה אלא בהגבהה. והקשו עליו בתוספות דהא משנה מפורשת היא בפרקין (ט:) ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא לא קנה בראיה שהרי הוא לבדו ראה אותה תחלה ואף על פי כן חברו שיחזיק כזבה זכה בה. ונראה דלא קשה על רש״י ז״ל דהכי קאמר דההיא שעתא דקתני תנא דהכא אני מצאתיה אכתי לא אשמועינן שום תנא דמציאה לא מיקנייא בראיה ומתניתין דהיה רוכב וכו׳ אכתי לא איתנייה וזה ברור מאד. עד כאן.
והראב״ד ז״ל פירש וז״ל הא דאמר אי תנא מצאתיה ולא תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה דבראיה בעלמא קני לה תנא כולה שלי דבראיה לא קני לה. הכי פירושו בדקינן ליה לדיבוריה דילמא בראיה בעלמא קאמר משום דעבידי אינשי דמדחזי ליה אמרי מצאתיה הילכך עד דאמר כולה שלי או דמפרש ליה בדיבוריה לא יהבינן ליה. מיהו כי אמר כולה שלי לית ביה ספיקא דאי משום ראיה קאמר במקום דאיכא אחרינא בהדיה היכי מצי למימר כולה שלי משום ראיה בעלמא דילמא כי היכי דחזי איהו חזי נמי אחריני. וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה דשמעינן מינה דלא יהבינן ליה עד דאמר בהאי לישנא. אי תנא כולה שלי ולא תני אני מצאתיה בהדיא לא גמרינן מיניה מידי ודילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה. ובאידך פירקין (כא.) דקתני מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו דילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה ואי קדמי אחריני ושקלי להו אתי איהו ומפיק מינייהו בכח ראייתו ואינהו נמי טעו ושבקו ליה דסברי דבראיה קני להו, להכי תנא כולה שלי גבי אני מצאתיה למימר דכי אמר אני מצאתיה בדקינן ליה אלא אם כן יאמר כולה שלי וכן בכל המציאות שיבאו לישאל עליהם מודיעין אותו כך אם יש עליו חולקים. ובהכי מפרשא מילתא. ולא דהוה מספקא לן מילתא דבראיה מקניא מציאה, חדא דבמתניתין גופא קתני בהדיא דלא קני לה בראיה. ועוד מהיכא תיתי דליקני מידי בראיה והלא בנכסי הגר שהן כמציאה בעינן נעל גדר ופרץ כל שהוא שיהא שם תיקון הנכסים אבל קניית ראיה לא מצינו בשום מקום לא בנכסי חברו ולא בשל הפקר אלא ודאי כדפרישנא. ובמסקנא דמילתא דתרתי קתני ובמציאה לא צריך בדיקה כלל דלא טעו אינשי דליקרו לראיה מציאה וכי אתי ואמר אני מצאתיה אף על פי שיש עליו חולקין שקיל בשבועה. וראיתי מפרשים שדחקו עצמן בפירוש שמועה זו ואין צורך. עד כאן:
וזה לשון מורנו הרב נר״ו: אי תנא אני מצאתיה. הקשו ז״ל דהיכי מצינו למימר דבראיה לחודה קני והא תני לקמן ראה את המציאה וכו׳. והוה מצינו לתרוצי דלעולם ראיה לחודה לא קני ושאני הכא דזה הודה לזה דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שזה אומר אני ראיתיה תחלה וזה אומר אני ראיתיה תחלה, ולאפוקי מהאי פירושא הוצרך התלמוד להאריך ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני. ועדיין היה אפשר לדחוק לשון התלמוד ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בשעת ראיה אבל בשעת הגבהה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לכך פירש רש״י ז״ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה לומר שאפילו שהוא מודה לו שהוא הגביהה אלא שאומר שהוא ראה אותה תחלה קנה בראיה בעלמא, והיינו דאמר התלמוד בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני ולא קאמר בראיה בעלמא ודוק. וטעמא דמילתא דבשלמא אם ראיה לחודה קני במציאה היינו דטעין אני ראיתיה תחלה ולפיכך זכיתי בכולה אלא אי אמרת דראיה לחודה לא קנה אלא בהצטרפות אליה שגם הוא הגביה עם חברו, איך תועיל טענה זו להוציא מה שביד חברו כיון שמודה לו שהגביה עמו דהא בשעת גמר הקנין שהוא הגבהה גם חברו הגביה. תו איכא לתרוצי דלעולם ראיה לא קנה כדקתני לקמן והכא כפי דעת הבעלי דינים שחושבין דבראיה קנה דכולי עלמא לאו דיני גמירי, והכי קאמר דאי אמר אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא דמתניתין לא איירי אלא בראיית המציאה ודכוותה דליכא שום חשש רמאות שאומר אני ראיתיה תחלה וחברי לא ראה ואומר כן באומדן דעתא אבל זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דכל אחד מכחיש דברי חברו ממש אימא לא, קמשמע לן דאפילו בכי האי גוונא יחלוקו בשבועה כיון דלא הוי ודאי רמאי דאימר בהדי הדדי אגבהוה. ואיברא דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה דקאמר בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני משמע דמדינא קאמר ולא כפי טענת הטועים בדין. ותו כיון דאנן ידעינן דבראיה לא קני ליתני מצאתיה ותו לא ומאי מצאתיה הגבהתיה וידעינן שפיר דאף על גב דכל חד מכחיש דברי חברו חולקין בשבועה. ותו דאם כן מאי דוחקיה לומר חדא קתני לעולם תרתי קתני וחדא משום ראיתיה וחדא משום הגבהתיה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. וכמה דברים נאמרו בקושיא זו.
ואני בעניי לא קשיא מידי דבשלמא אם אותה המשנה היתה שנויה תחלה ניחא אבל כיון שאינה שנויה אלא לקמן וכי לא ישמיענו התנא דבראיה לא קני אלא יסמוך על מה שעתיד לכתוב, ואם יקשה לנו למה השמיענו שני פעמים דבראיה לא קני התם איבעי לן לאקשויי ולא אקא סלקא דעתין דהכא. ואפשר לומר בזה וכיוצא בו כיון שהמשניות שגורות בפיהן היכי הוה טעינן לומר דבראיה לחודא קנה. ואם תאמר אכתי היכי הוה אמינא דבראיה לחודא קנה והלא הא דפלגי בטלית משום דתפסי דאם הם לא יקחוה מי יקח אותה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבראיה לא קני. ולא מצית לתרוצי דמדקא מחייבין להו שבועה שמעינן דבראיה קני דאם לא כן שבועה זו למה, דהא אמרינן בגמרא (ג.) דשבועה זו כדי שלא ילך ויתקוף בטליתו של חברו, וכי תימא דכל זה הוא לפי המסקנא אבל לפי הקא סלקא דעתין שבועה זו כדי להכחיש דברי חברו שאמר שקנה אותו בראיה תחלה, הא ודאי ליתא דאם היינו משביעין אותו שכולה שלו אין הכי נמי אבל כיון שאינו נשבע אלא שאין לי בה פחות מחציה נמצאת שבועתו להחזיק מה שבידו וזה בלא שבועה נמי הכי דינא דיחלוקו, והיינו דאמרינן לקמן כיון שזה תפוס וזה תפוס שבועה זו למה וכיון שכן אין בשבועה ראייה לומר דבראיה לחודה קנה ואם כן היכי הוה אמינא דמאי מצאתיה ראיתיה. ויש לומר שזהו שדחקו לרש״י ז״ל לפרש אני ראיתיה קודם שהגבהת אותה דמודה לו שהוא הגביהה והשתא ידעינן שפיר דבראיה לחודה קני מדקתני יחלוקו. עד כאן:
וזה לשון הגליון: בראיה בעלמא קני. פירש רש״י ז״ל מדקתני יחלוקו. פירוש מדקתני יחלוקו אף על פי שאחד מודה לחברו שהגביהה תחלה כי אינם חלוקין אלא מי ראה תחלה. עד כאן:
וזה לשון תוספי תוספות להרא״ש ז״ל הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה. פירש רש״י ז״ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה אף על גב דלא אתא לידיה בראיה בעלמא קני מדקתני יחלוקו. וקשיא לי היכי שמעינן מהכא דבעלמא קני מציאה בראיה מדקתני יחלוקו שאני הכא דשניהם באין לפנינו מוחזקים בטלית ואף אם לא קנאוה בראיה כשבאת לידם קנאוה. ויש לומר דאם איתא דראיה לא קניא אינה שלהם אף על פי שמוחזקין בה ואחר שחטפה מידם הרי היא שלו, שהרי האחד אומר אני ראיתיה ואתה הגבהת אותה הרי סילק עצמו ממנה לפי דבריו אי ראיה לא קניא והרי היא של השני, וגם השני כשאומר כן הודה שאינו שלו אלא של חברו וכיון שכל אחד הודה שאינה שלו החוטפה מידם זכה בה ואמאי קתני יחלוקו. עד כאן:
אי תנא אני מצאתיה וכו׳. קשיא לן דהכי הוה ליה לתרוצי אי לא תנא וכולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו׳. ויש לומר דלישנא קלילא נקט כלומר אי תנא אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא משום דמצאתיה הוא לשון גרוע דמשמע ראיה לחודה והיינו דנקיט במילתיה אי תנא אני מצאתיה. ואם תאמר ליתני זה אומר אני הגבהתיה וזה אומר אני הגבהתיה דליכא למיטעי ותו לא צריך וכולה שלי. ויש לומר דתנא לשון הרגיל בבעלי דינים נקט דדרכן לומר אני מצאתיה. אי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דמקשה ואזיל לפי שיטת המתרץ ולבסוף מקשה דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ובמה שתירץ לזו עלה תירוץ לקושיין נמי. ודוק ותשכח.
תנא כולה שלי דבראיה לא קני. כתב רש״י ז״ל עלה בחזקה גמורה שהגבהתי תחלה וכו׳. ואיכא למידק דנראה דמשמעות מלת כולה שלי משמע שקנה אותה בחזקה גמורה ולזה קשה שאין במשמעות אלא שאין לחברו חלק בה אבל לעולם מאי דקאמר שלי אימא דבראיה קני לה, ומשום הכי איכא לפרושי דהכא ממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קניא כדמשמע לפום ריהטא בסוף סוגיין. אבל לא אפשר לפרושי הכי דאם כן מאי פריך בתר הכי וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ואי ממשנה יתירה הוא דשמעינן לה היכי מצי לאקשויי הכי, ודוחק הוא לומר שהמקשה לא הבין כוונת המתרץ וחשב דממשמעות כולה שלי משמע ליה בחזקה גמורה. ולפיכך פירש רש״י ז״ל דכולה שלי משמע תרתי משמע בחזקה גמורה דלא קרו אינשי שלי אלא אחר שכבר בא לידו אבל בראיה מציאה קרו לה, ומשמע נמי דכולה היא שלו ואין לחברו חלק בה. והא דאמרינן במסקנא ממשנה יתירה לאו על וכולה שלי אמרינן דהא לאו משנה יתירה היא אלא על אני מצאתיה אמרינן שהיא משנה יתירה לאשמועינן דראיה בעלמא לא קני. מורנו הרב נר״ו:
וכן כתב הריטב״א ז״ל וז״ל תאנא כולה שלי. פירש רש״י ז״ל כולה שלי בחזקה גמורה שהגבהתיה. פירוש לפירושו לאו מלישנא יתירה אלא ממשמעות הלשון עצמו. והיינו דפרכינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. עד כאן.
ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק הבית והעליה (קיח.) דהבטה בהפקר קני. לא קשיא דהתם הבטה של שומר כגון שומר שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמא לא, ואפילו הכי אסיקנא התם דלא קניא. הרמב״ן ז״ל:
פרק א