גמרא
פירוש
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאַחַר נְפִילָה מַחְלוֹקֶת.
אֲבָל בִּשְׁעַת נְפִילָה מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גמ׳. בור ברה״ר וחמץ מו׳ שעות ולמעלה. אשר להגדרת החיוב דבל יראה ובל ימצא שאע״פ שהחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו עשהו הכתוב כאילו ברשותו חלוקים הראשונים. יש סוברים שהתורה חידשה שחל קנין ממון בחמץ לענין ב״י וב״י. וזה הולם את שיטת הר״י שביטול חמץ הוי הפקר כי איסורי ב״י וב״י תלויים בקנין ממון הבעלים, ומאחר שהפקירו אין החמץ שלו ואינו עובר. ואם לא יפקירנו לפני זמן איסורו החמץ הוא שלו לענין ב״י וב״י, ולכן עובר. עיין בתוס׳ למס׳ פסחים (דף ד:) ד״ה מדאורייתא. ואילו שיטת רש״י (עיי״ש בתוס׳ הנ״ל) והרמב״ן (בחידושיו לריש מס׳ פסחים ועיין בר״ן) היא שביטול חמץ אינו הפקר אלא השבתה בלב שחושב שהחמץ הוא כעפר ואינו רוצה בקיום החמץ. ביטול איפוא אינו מטעם הפקר אך הוא ע״פ גזיה״כ דתשביתו. אליבא דשיטה זו אין האיסורים דב״י וב״י תלויים בקנין ממון הבעלים אלא בהלכה מיוחדת דרוצה בקיום חמץ. ויתכן אליבא דרש״י שאם מצוי ברשותו של ישראל א׳ חמץ של ישראל שני והוא רוצה בקיום החמץ של השני, יעבור הראשון בב״י וב״י אע״פ שאינו שלו מאחר שהחפצא של החמץ הוא של ישראל והראשון רצה בקיום החמץ.א
והנה סוגיין השוה את דין החמץ לדין בור ברה״ר. ויש להתבונן בהשוואתם, דבשלמא אליבא דרש״י והרמב״ן שב״י וב״י אינם תלויים בדיני ממונות ה״ה לענין כריית בור ברה״ר שהכורה חייב למרות שאין הבור שלו. והוא דין מחודש של אחריות עקב אשר עשה המזיק דבור אע״פ שאינו שלו. אך לדעת הר״י שהחמץ הוא שלו לענין ב״י וב״י הרי שונה דינו מבור ברה״ר שכן חיוב בור ברה״ר הוא מחמת חלות עשיית המזיק ולא משום קנין ממון שלו.
ויתכן להסבירה בהתאם לשיטת רש״י והרמב״ן הנ״ל (יעויין בשיעורים לדף כט. בתוס׳ ד״ה פליגי) שאם התחייב בעל הבור לא מחמת עשיית המזיק (כגון שנפלה כדו באונס) אלא משום ממונו (כגון שהיה לו פנאי לפנותו ולא פינהו) ואח״כ הפקיר למזיק שעדיין חייב. ויש כאן חידוש דין שלענין בעלות דנזקין אין ההפקר מועיל והבור עדיין נחשב כשלו. ובכך דומה לדין החמץ שהתורה עשתהו שלו לענין ב״י וב״י.
גמ׳. התם לא אסתלק להו מעשה ראשון הכא אסתלק להו מעשה ראשון. מהגמרא נראה בעליל שבור מכוסה עדיין שם בור עליו אלא שהוא שמור. ואילו טממה לבור אסתלק להו ואינו בור כלל. ומסתבר שבמה דברים אמורים בכיסוי בור שאינו קבוע ועלול ליפול לאחר זמן ומשום כך גם בשעת כיסוי הבור עדיין חפצא דמזיק הוא. אולם אם יכסהו בכיסוי של ברזל שיעמוד לעולם דינו כבור שטממה. ונ״מ תהיה לגבי דין הסוגיין של בור מגולה שכסהו וחזר וגילהו.ב
ב.
התורה חידשה שסילוק שמירת הבור מחייב ע״פ גזיה״כ כי יפתח איש בור. ונחלקו הראשונים אם חל דין זה אף בשאר מזיקים. הרמב״ם פסק בפ״ד מהל׳ נ״מ (הל״ב) שה״ה מזיק שור חייב. וז״ל הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב עכ״ל. אך הראב״ד (שם) השיג עליו וז״ל זה שאמר חייב לא ידענו מהו כו׳ ואם על הנזק אמר אינו כן אא״כ הכישה עכ״ל. ועיי״ש במגדל עוז שהביא את תשובת הרמב״ם לחכמי לוני״ל לפיה הפורץ גדר חייב עבור נזקי הבהמה. (ואילו לסטים שהוציאוה פטורים אם לא הכישו אותה א) אמנם מהרמב״ם משמע שסילוק השמירה (פריצת הגדר) מחייב בשור כבבור כי מאחר שהפורץ סלק את השמירה מהשור נעשה הוא לבעל המזיק דהשור בדומה למי שפתח את כיסוי הבור שנעשה לבעל הבור משום סילוק שמירתו. ואילו הראב״ד שהשיג סובר שסילוק שמירה מחייב בבור בלבד ע״פ גזיה״כ דוכי יפתח ולא בשאר נזקין.
ונראה שהראב״ד מחלק בין בור למזיקים אחרים כי בבור קיים מחייב מיוחד של תקלה ובסילוק השמירה הריהו יוצר תקלה שלא היתה בעולם עד שפתח את הבור, משא״כ בשאר מזיקים. ועוד שלפי שמואל יש מחייב בבור אף משום החבטה בקרקע עולם. ולמרות שקרקע עולם גם בלי כרייה מהוה חפצא של מזיק, עכ״ז חייב הכורה על כריית הבור משום שהכשיר את המזיק דקרקע עולם, כלומר, שהגדיל את יכולתה להזיק מאשר בלי הכרייה. ואליבא דשמואל הוא גופו של המחייב דבור - הכשר הנזק המאפשר יותר שהבור יזיק. ה״ה במסלק את הכיסוי דהוי השמירה מע״פ הבור, שמאפשר יותר את ההיזק שהבור עלול לעשות, והוא מחייב מיוחד בבור. ואילו במזיקים אחרים עשיית החפצא דמזיק ממש מחייבת ולא הכשר המזיק להזיק יותר, ולכן לראב״ד סילוק שמירת שור אינו מחייב.
ג.
פסק הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נ״מ (הל״ו) וז״ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור כו׳ עכ״ל. והשיג הראב״ד ז״ל בכדי שיעשה עכ״ל. וכ׳ ה״ה ז״ל דימה הר״א ז״ל דין זה לבור של שני שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפי׳ ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבא הלה ויטול כסויו, ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו, ואם לא כיסהו משלו ובא אחר וגלהו חייב, משא״כ בבור של שותפין, שהראשון היה לו לסמוך על כיסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע עכ״ל. ונראה שלפי ביאור המגיד משנה חל השיעור בכדי שידע כשיש קיום חובת השמירה ע״י כסויו של האחרון, אבל אם אין קיום לחובת השמירה בעל הבור חייב מיד. ובכך חלוקים הרמב״ם והראב״ד. אליבא דהראב״ד יש קיום חובת שמירה דבעל הבור ע״י כסויו של האחרון, ולפיכך בעל הבור פטור עד זמן בכדי שיעשה. מאידך אליבא דהרמב״ם כל עוד שהכסוי של האחרון על הבור והוא שמור במציאות שניהם פטורים. ועכ״ז אין בכסוי של האחרון קיום לחובת שמירה המוטלת על בעל הבור. ולפי׳ משנטל האחרון את כסויו חייב השני מיד.
ויש לעיין בבור שכסהו וחזר וגלהו שהמכסה שגלהו פטור ובעל הבור חייב, מדוע לא נחייב גם את האחרון שגלהו על פתיחת הבור ע״פ דין וכי יפתח איש בור. ונראה שחיוב הבעלים עבור בורו מונע חלות חיוב על הפותח. אמנם כל זה ניחא אליבא דהרמב״ם שהבעלים חייבים מיד כשלקח המכסה את הכסוי מהבור. אך אליבא דהראב״ד שהבעלים חייבים רק בכדי שיעשה ולא קודם לכן, מסתבר שכל הזמן שאינו בכדי שיעשה, זה האחרון שכיסהו וחזר וגילהו חייב על פתיחתו, ורק אחרי זמן בכדי שיעשה בעל הבור חייב והאחרון פטור.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
ויתכן להסבירה בהתאם לשיטת רש״י והרמב״ן הנ״ל (יעויין בשיעורים לדף כט. בתוס׳ ד״ה פליגי) שאם התחייב בעל הבור לא מחמת עשיית המזיק (כגון שנפלה כדו באונס) אלא משום ממונו (כגון שהיה לו פנאי לפנותו ולא פינהו) ואח״כ הפקיר למזיק שעדיין חייב. ויש כאן חידוש דין שלענין בעלות דנזקין אין ההפקר מועיל והבור עדיין נחשב כשלו. ובכך דומה לדין החמץ שהתורה עשתהו שלו לענין ב״י וב״י.
גמ׳. התם לא אסתלק להו מעשה ראשון הכא אסתלק להו מעשה ראשון. מהגמרא נראה בעליל שבור מכוסה עדיין שם בור עליו אלא שהוא שמור. ואילו טממה לבור אסתלק להו ואינו בור כלל. ומסתבר שבמה דברים אמורים בכיסוי בור שאינו קבוע ועלול ליפול לאחר זמן ומשום כך גם בשעת כיסוי הבור עדיין חפצא דמזיק הוא. אולם אם יכסהו בכיסוי של ברזל שיעמוד לעולם דינו כבור שטממה. ונ״מ תהיה לגבי דין הסוגיין של בור מגולה שכסהו וחזר וגילהו.ב
ב.
התורה חידשה שסילוק שמירת הבור מחייב ע״פ גזיה״כ כי יפתח איש בור. ונחלקו הראשונים אם חל דין זה אף בשאר מזיקים. הרמב״ם פסק בפ״ד מהל׳ נ״מ (הל״ב) שה״ה מזיק שור חייב. וז״ל הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב עכ״ל. אך הראב״ד (שם) השיג עליו וז״ל זה שאמר חייב לא ידענו מהו כו׳ ואם על הנזק אמר אינו כן אא״כ הכישה עכ״ל. ועיי״ש במגדל עוז שהביא את תשובת הרמב״ם לחכמי לוני״ל לפיה הפורץ גדר חייב עבור נזקי הבהמה. (ואילו לסטים שהוציאוה פטורים אם לא הכישו אותה א) אמנם מהרמב״ם משמע שסילוק השמירה (פריצת הגדר) מחייב בשור כבבור כי מאחר שהפורץ סלק את השמירה מהשור נעשה הוא לבעל המזיק דהשור בדומה למי שפתח את כיסוי הבור שנעשה לבעל הבור משום סילוק שמירתו. ואילו הראב״ד שהשיג סובר שסילוק שמירה מחייב בבור בלבד ע״פ גזיה״כ דוכי יפתח ולא בשאר נזקין.
ונראה שהראב״ד מחלק בין בור למזיקים אחרים כי בבור קיים מחייב מיוחד של תקלה ובסילוק השמירה הריהו יוצר תקלה שלא היתה בעולם עד שפתח את הבור, משא״כ בשאר מזיקים. ועוד שלפי שמואל יש מחייב בבור אף משום החבטה בקרקע עולם. ולמרות שקרקע עולם גם בלי כרייה מהוה חפצא של מזיק, עכ״ז חייב הכורה על כריית הבור משום שהכשיר את המזיק דקרקע עולם, כלומר, שהגדיל את יכולתה להזיק מאשר בלי הכרייה. ואליבא דשמואל הוא גופו של המחייב דבור - הכשר הנזק המאפשר יותר שהבור יזיק. ה״ה במסלק את הכיסוי דהוי השמירה מע״פ הבור, שמאפשר יותר את ההיזק שהבור עלול לעשות, והוא מחייב מיוחד בבור. ואילו במזיקים אחרים עשיית החפצא דמזיק ממש מחייבת ולא הכשר המזיק להזיק יותר, ולכן לראב״ד סילוק שמירת שור אינו מחייב.
ג.
פסק הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נ״מ (הל״ו) וז״ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור כו׳ עכ״ל. והשיג הראב״ד ז״ל בכדי שיעשה עכ״ל. וכ׳ ה״ה ז״ל דימה הר״א ז״ל דין זה לבור של שני שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפי׳ ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבא הלה ויטול כסויו, ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו, ואם לא כיסהו משלו ובא אחר וגלהו חייב, משא״כ בבור של שותפין, שהראשון היה לו לסמוך על כיסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע עכ״ל. ונראה שלפי ביאור המגיד משנה חל השיעור בכדי שידע כשיש קיום חובת השמירה ע״י כסויו של האחרון, אבל אם אין קיום לחובת השמירה בעל הבור חייב מיד. ובכך חלוקים הרמב״ם והראב״ד. אליבא דהראב״ד יש קיום חובת שמירה דבעל הבור ע״י כסויו של האחרון, ולפיכך בעל הבור פטור עד זמן בכדי שיעשה. מאידך אליבא דהרמב״ם כל עוד שהכסוי של האחרון על הבור והוא שמור במציאות שניהם פטורים. ועכ״ז אין בכסוי של האחרון קיום לחובת שמירה המוטלת על בעל הבור. ולפי׳ משנטל האחרון את כסויו חייב השני מיד.
ויש לעיין בבור שכסהו וחזר וגלהו שהמכסה שגלהו פטור ובעל הבור חייב, מדוע לא נחייב גם את האחרון שגלהו על פתיחת הבור ע״פ דין וכי יפתח איש בור. ונראה שחיוב הבעלים עבור בורו מונע חלות חיוב על הפותח. אמנם כל זה ניחא אליבא דהרמב״ם שהבעלים חייבים מיד כשלקח המכסה את הכסוי מהבור. אך אליבא דהראב״ד שהבעלים חייבים רק בכדי שיעשה ולא קודם לכן, מסתבר שכל הזמן שאינו בכדי שיעשה, זה האחרון שכיסהו וחזר וגילהו חייב על פתיחתו, ורק אחרי זמן בכדי שיעשה בעל הבור חייב והאחרון פטור.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א עיין ברש״י למס׳ פסחים (דף ד. ד״ה חובת הדר) וברמב״ן לריש מס׳ פסחים לענין מקיים חמצו של אחר ושל הפקר ברשותו. וכן עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות חלק א׳ דף קע״ח. ואליבא דרש״י המקיים את החמץ ברשותו יעשה הביטול ולא בעל הממון, ואכמ״ל.
ב עיין בתוס׳ לקמן (דף נה:) ד״ה הא.
הערות
Gemara
Peirush