גמרא
פירוש
מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מחלוקת בשיש בה כדי חלוקה – דרבנן אסרי משום דסברי אין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר כשמשתמש, דגוף החצר קנוי לו לתשמישו, משום דכיון שיש בה דין חלוקה, בשעת קנייתן לא הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בחלק זה, דשמא לא יבא לחלקו1. ורבי אליעזר סבר דאפי׳ בכי הא אמרינן ברירה לפי שבתחלה כשקנו אותה על דעת כן קנאוה, שכל עוד שלא יחלקו אותה יהא כל גוף החצר קנוי לתשמיש כל אחד מהם.
אבל אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר – משום דכיון דאין בה דין חלוקה והדבר ידוע שלעולם תעמוד בשותפות, ושיש רשות לכל אחד מהם להשתמש בה כל שעה שירצה, כולי עלמא מודו דיש ברירה, לפי שרוב קניה זו הובררה מתחילתה, ולא דמיא לשאר ברירות דעלמא, וכמו שפירשתי אני במשנתינו. אמר ליה רב יוסף והא בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר – ומפרש ואזיל בהא מתניתין דפרקין (לקמן מ״ח.) דדבר של אותה העיר כגון בית הכנסת. ובשלמא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, הא מני רבנן היא, אלא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה דברי הכל מותר, מתניתין אמאן תרמייה. אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה – דרבנן סברי דאפי׳ בכי הא אין ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב חברו מלהשתמש בה לעולם ולא לכופו לחלוק, מתחלה על מנת כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו, וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו. וסבירא ליה לרבי אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה, בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקניה נתבררה משעה ראשונה.
אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור – משום דכיון שחצר זו לחלוקה עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו, דשמא האחד יכוף חברו לחלוק, הלכך אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אסורין.
וכתב הר״ש ב״א ז״ל דלא מיבעיא קודם חלוקה דאסורין, אלא אפילו לאחר חלוקה נמי אסורין, דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שהוא2 חלקו המגיעו משעה ראשונה, והוא לא נאסר אלא בחלק חברו, דאי הכי הויא ליה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא, וקי״ל בדאוריתא אין ברירה.
וכי תימא מ״מ הא קי״ל כשמואל דאמר (ב״ק ט׳.) האחין שחלקו לקוחות הן והרי זה כאלו לקחה ממנו. ליתא דאפילו לקחה ממנו אסורה כדאמרינן לעיל (נדרים דף לד:) [גבי3] ככרי עליך דאע״ג דיהביה ניהליה במתנה, כל היכא דלא אפסקיה אחר אסור, ומכירה הרי היא כמתנה וכדתנן (לעיל ע״א) קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח, מת או מכרו לאחר מותר, הא מכרו לו אפי׳ באומר קונם ביתך שאני נכנס אסור.
זהו דעת הר״ש ב״א ז״ל, אבל הר״ם במז״ל כתב בפ״ז מהל׳ נדרים (ה״ד) היו שניהן שותפין בחצר אם יש בה כדי חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו. אלמא ס״ל לר׳ ז״ל [דלאחר חלוקה שרי.
ונ״ל בטעמו ז״ל דאע״ג דקיי״ל]4 דבדאוריתא אין ברירה אפי׳ הכי אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה, [דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה],5 ואינו בדין. מתני׳ המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר – ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד אלא שהשכירן לאחר.
אם יש לו בהן תפיסת יד – למדיר, אסור מודר ליהנות מהם, דכיון דיש לו למדיר בהם תפיסת יד הוו להו כדידיה. ובגמרא מפרש היכי דמי תפיסת יד.
ואם אין לו בהם תפיסת יד מותר – דלאו מדידיה מתהני אלא מהשוכר6. וכתב הר״ש ב״א ז״ל דכי אמרינן דבשאין לו בהן תפיסת יד מותר, דוקא כשהיו מושכרין כבר, אבל השכירן לאחר מיכן לא, דאע״ג דתנן בסמוך קונם לביתך שאני נכנס, מת או מכרו לאחר מותר, דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא, דאם7 איתא דאפי׳ בשכירות שרי ליתני השכירן וכ״ש מכרן, אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירותו אין האיסור מסתלק8 ע״י שכירות, אבל מתני׳ בשהשכירן כבר, ולפיכך כל שאין לו בהן תפיסת יד אין האיסור חל עליהן.
גמ׳ וכמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע – דכיון שבעל המרחץ משתכר כפי מה שהמרחץ מרויח, הוה ליה כדידיה.
אבל בביצים מותר – דרכן היה שבעל המרחץ משתכר בביצים שהבאים לרחוץ שם היו לוקחים אותם ממנו, ומשום הכי קאמר שאם אין בעל המרחץ משתכר בריוח המרחץ כלל, אלא שייר לעצמו אותו ריוח של ביצים, שרי לפי שאינו מגוף המרחץ.
אביי אמר אפי׳ בביצים אסור – דאפי׳ כי האי גונא מקרי תפיסת יד.
היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא – שאינו נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ, אלא שנותן לו שוכר דבר קצוב לשנה, וכל כי האי גונא אסתלק ליה בעל המרחץ ממרחצו לגמרי.
ואיכא למידק אשמעתין, ואפי׳ כה״ג היכי שרי, דהא מ״מ גוף המרחץ של משכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר עצמו כדאמרינן בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כ״א.) המשכיר בית לחבירו והקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש, [ומוקמינן לה כשהקדישו משכיר דשוכר מעלה שכר להקדש], ואקשינן התם הדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר ביה, במעילה קאי. אלמא יכול לאסרה על השוכר כיון שגוף הקרקע שלו וכ״ש שיכול לאסרה על אחרים, וכי9 אין לו בהם תפיסת יד אמאי שרי.
תירצו בתוספות דאין הכי נמי שאם אסר אותו המרחץ10 בפירוש חייל אסוריה כיון שהגוף שלו כי ההיא דפרק משקלי עלי שהקדיש11 הבית עצמו, אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי, ואין דעתו על מה שהשכיר.
ואי קשיא לך דהא לעיל בפרק אין בין המודר (נדרים מ״ג:) הוה סלקא דעתך דאין דעתו על מה שהפקיר, ודחינן לה. איכא למימר דלא דמי, דודאי כשהאדם אוסר נכסיו סתם12 דעתו על כל מה שהוא ברשותו, ולפיכך כיון שאין ההפקר עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור, אבל מה שיצא מרשותו לשעתו בשכירות, כיון דהשתא מיהת לאו ברשותיה קאי, אין דעתו לאסרו.
ור״ת ז״ל תירץ דההיא13 דפרק משקלי עלי, דוקא גבי הקדש, ומשום דהקדש מפקיע מידי שעבוד, [אבל הכא גבי קונמות אע״ג דמפקיעין מידי שעבוד]14 כדאיתא בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובפרק בתרא דמכלתין (פ״ו:), הני מילי בקונם כללי כעין הקדש, אבל בקונם פרטי15 כיון דלא דמי להקדש אלמוה רבנן לשעבודיה דאידך דלא לפקע ליה, כי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, וכך הורה ר״ת ז״ל.
ואחרים תירצו דההיא דפרק משקלי עלי בשלא הקדים שכרו למשכיר, וכיון16 דלא סגיא שלא יתחייב השוכר לתת שכר להקדש, נמצא שיש להקדש יד וזכות בכל הבית כמו שהיה למשכיר, ולפיכך חל ההקדש על הבית וכי דייר ביה במעילה קאי, אבל מתני׳ כשהקדים שוכר למשכיר שכרו, וכיון דאסתלק ליה משכיר לגמרי לא מצי אסר. ובירושלמי נמי (פסחים פ״ד ה״ט) מפליג כי האי גונא בין הקדים לו שכרו ללא הקדים.
ובודאי דההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא, דהתם במשכיר בית סתם עסיקינן. וראיה לדבר דקתני התם נפל חייב להעמיד לו בית, ואי בבית זה, נפל אזדא (עי׳ ב״מ ק״ג.), אלא ודאי בבית סתם עסיקינן ומשום הכי פרכינן היכי מצי דייר ביה במעילה קאי, דכיון דלא משכיר לו בית ידוע אלא בית סתם, ודאי מצי מקדיש ליה משכיר ויהיב ליה לשוכר ביתא אחרינא, אבל בבית זה ודאי לא מצי משכיר מקדיש ליה, דהא אע״ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד, הני מילי הקדש מזבח אבל הקדש בדק הבית לא, כדעת רש״י ז״ל ושלא כדברי ר״ת ז״ל שהוא סובר שאפי׳ הקדש בדק הבית מפקיע מידי שעבוד. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובסוף מכלתין (פ״ו:) הא לא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, אלמא דוקא לכשאפדנה אבל קודם לכן לא קדשה, הילכך ההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא כלל אמתניתין.
ומיהו אכתי מתניתין לא ניחא, דהא קונמות כקדושת הגוף דמייאן כדאיתא בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובסוף מכלתין (פ״ו:), ואמאי לא מפקיע מידי שעבוד. הילכך לא מפרקא מתני׳ אלא בחד מהנך פירוקי דכתיבנא.
ואני כבר כתבתי במשנתנו (מ״ה ד״ה רבי אליעזר) דאפילו קונם פרטי, ואפי׳ הקדים שכר שוכר, מצי משכיר לאסרן עליו, ואידחיין להו תרי פירוקי בתראי.
ואחרים תירצו עוד דהאי מושכרים דהכא לאו מושכרים כעין שכירות אחר דעלמא, דהא אמרינן בגמרא היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא, ומקבל בטסקא לאו היינו שכירות אלא הקרקע הרי הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו, אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים, וכל כי האי גונא קנין הגוף מיקרי ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם. והאי דנקט מושכרין במתניתין, משום דטסקא זו כעין שכירות הוא שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה חזרה ארעא למרא וכדאמרינן בעלמא (ב״מ ע״ג:) ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואפילו הכי כיון דכל אימת דבעי למפרע לא מצי מסלק ליה אידך, קנין הגוף יש לו בקרקע ומשום הכי לא מצי אסר, אבל בשכירות דעלמא מצי אסר. כל זה פלפלו הראשונים ז״ל.
ותמהני עליהם לפי שאני אומר להלכה דאפי׳ בשכירות דעלמא כל שאין לו למדיר תפיסת יד, שרי מודר לאיתהנויי ממרחץ ובית הבד שיש לו למדיר מושכרין בעיר. דאע״ג דמודינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי׳ הקדים השוכר למשכיר שכרו וכדפרישנא לעיל במתניתין בריש פרקין, הני מילי בשאוסר אותם לשוכר, או בשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל, משום דכיון דקונמות מפקעי מידי שעבוד אסתלק ליה שעבודיה דשוכר לגמרי, אבל לאסור אותו על אחר17 לא כל הימנו, דכיון דאשתייר ליה שעבודיה דשוכר, כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר, כך נראה לי ודבר ברור הוא.
ולפיכך אני אומר דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר ר״א בן יעקב אומר וכו׳, לאו משום ריבותא דרבי אליעזר בן יעקב בלחוד תנא ליה אלא לריבותא דרבנן נמי18 נקטיה, דסד״א נהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה, הני מילי משום דמפקעא מיניה קנין שעבוד וכדכתיבנא לעיל (מ״ה: ד״ה רבי אליעזר), אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר ליה הך חצר שאין בה דין חלוקה, דמצי א״ל כיון דשעבוד חבירך עדיין נשאר אצלו, לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך, קמ״ל דכיון דהך מדיר קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות, לא כל הימנו.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
אבל אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר – משום דכיון דאין בה דין חלוקה והדבר ידוע שלעולם תעמוד בשותפות, ושיש רשות לכל אחד מהם להשתמש בה כל שעה שירצה, כולי עלמא מודו דיש ברירה, לפי שרוב קניה זו הובררה מתחילתה, ולא דמיא לשאר ברירות דעלמא, וכמו שפירשתי אני במשנתינו. אמר ליה רב יוסף והא בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר – ומפרש ואזיל בהא מתניתין דפרקין (לקמן מ״ח.) דדבר של אותה העיר כגון בית הכנסת. ובשלמא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, הא מני רבנן היא, אלא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה דברי הכל מותר, מתניתין אמאן תרמייה. אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה – דרבנן סברי דאפי׳ בכי הא אין ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב חברו מלהשתמש בה לעולם ולא לכופו לחלוק, מתחלה על מנת כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו, וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו. וסבירא ליה לרבי אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה, בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקניה נתבררה משעה ראשונה.
אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור – משום דכיון שחצר זו לחלוקה עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו, דשמא האחד יכוף חברו לחלוק, הלכך אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אסורין.
וכתב הר״ש ב״א ז״ל דלא מיבעיא קודם חלוקה דאסורין, אלא אפילו לאחר חלוקה נמי אסורין, דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שהוא2 חלקו המגיעו משעה ראשונה, והוא לא נאסר אלא בחלק חברו, דאי הכי הויא ליה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא, וקי״ל בדאוריתא אין ברירה.
וכי תימא מ״מ הא קי״ל כשמואל דאמר (ב״ק ט׳.) האחין שחלקו לקוחות הן והרי זה כאלו לקחה ממנו. ליתא דאפילו לקחה ממנו אסורה כדאמרינן לעיל (נדרים דף לד:) [גבי3] ככרי עליך דאע״ג דיהביה ניהליה במתנה, כל היכא דלא אפסקיה אחר אסור, ומכירה הרי היא כמתנה וכדתנן (לעיל ע״א) קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח, מת או מכרו לאחר מותר, הא מכרו לו אפי׳ באומר קונם ביתך שאני נכנס אסור.
זהו דעת הר״ש ב״א ז״ל, אבל הר״ם במז״ל כתב בפ״ז מהל׳ נדרים (ה״ד) היו שניהן שותפין בחצר אם יש בה כדי חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו. אלמא ס״ל לר׳ ז״ל [דלאחר חלוקה שרי.
ונ״ל בטעמו ז״ל דאע״ג דקיי״ל]4 דבדאוריתא אין ברירה אפי׳ הכי אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה, [דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה],5 ואינו בדין. מתני׳ המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר – ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד אלא שהשכירן לאחר.
אם יש לו בהן תפיסת יד – למדיר, אסור מודר ליהנות מהם, דכיון דיש לו למדיר בהם תפיסת יד הוו להו כדידיה. ובגמרא מפרש היכי דמי תפיסת יד.
ואם אין לו בהם תפיסת יד מותר – דלאו מדידיה מתהני אלא מהשוכר6. וכתב הר״ש ב״א ז״ל דכי אמרינן דבשאין לו בהן תפיסת יד מותר, דוקא כשהיו מושכרין כבר, אבל השכירן לאחר מיכן לא, דאע״ג דתנן בסמוך קונם לביתך שאני נכנס, מת או מכרו לאחר מותר, דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא, דאם7 איתא דאפי׳ בשכירות שרי ליתני השכירן וכ״ש מכרן, אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירותו אין האיסור מסתלק8 ע״י שכירות, אבל מתני׳ בשהשכירן כבר, ולפיכך כל שאין לו בהן תפיסת יד אין האיסור חל עליהן.
גמ׳ וכמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע – דכיון שבעל המרחץ משתכר כפי מה שהמרחץ מרויח, הוה ליה כדידיה.
אבל בביצים מותר – דרכן היה שבעל המרחץ משתכר בביצים שהבאים לרחוץ שם היו לוקחים אותם ממנו, ומשום הכי קאמר שאם אין בעל המרחץ משתכר בריוח המרחץ כלל, אלא שייר לעצמו אותו ריוח של ביצים, שרי לפי שאינו מגוף המרחץ.
אביי אמר אפי׳ בביצים אסור – דאפי׳ כי האי גונא מקרי תפיסת יד.
היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא – שאינו נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ, אלא שנותן לו שוכר דבר קצוב לשנה, וכל כי האי גונא אסתלק ליה בעל המרחץ ממרחצו לגמרי.
ואיכא למידק אשמעתין, ואפי׳ כה״ג היכי שרי, דהא מ״מ גוף המרחץ של משכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר עצמו כדאמרינן בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כ״א.) המשכיר בית לחבירו והקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש, [ומוקמינן לה כשהקדישו משכיר דשוכר מעלה שכר להקדש], ואקשינן התם הדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר ביה, במעילה קאי. אלמא יכול לאסרה על השוכר כיון שגוף הקרקע שלו וכ״ש שיכול לאסרה על אחרים, וכי9 אין לו בהם תפיסת יד אמאי שרי.
תירצו בתוספות דאין הכי נמי שאם אסר אותו המרחץ10 בפירוש חייל אסוריה כיון שהגוף שלו כי ההיא דפרק משקלי עלי שהקדיש11 הבית עצמו, אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי, ואין דעתו על מה שהשכיר.
ואי קשיא לך דהא לעיל בפרק אין בין המודר (נדרים מ״ג:) הוה סלקא דעתך דאין דעתו על מה שהפקיר, ודחינן לה. איכא למימר דלא דמי, דודאי כשהאדם אוסר נכסיו סתם12 דעתו על כל מה שהוא ברשותו, ולפיכך כיון שאין ההפקר עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור, אבל מה שיצא מרשותו לשעתו בשכירות, כיון דהשתא מיהת לאו ברשותיה קאי, אין דעתו לאסרו.
ור״ת ז״ל תירץ דההיא13 דפרק משקלי עלי, דוקא גבי הקדש, ומשום דהקדש מפקיע מידי שעבוד, [אבל הכא גבי קונמות אע״ג דמפקיעין מידי שעבוד]14 כדאיתא בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובפרק בתרא דמכלתין (פ״ו:), הני מילי בקונם כללי כעין הקדש, אבל בקונם פרטי15 כיון דלא דמי להקדש אלמוה רבנן לשעבודיה דאידך דלא לפקע ליה, כי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, וכך הורה ר״ת ז״ל.
ואחרים תירצו דההיא דפרק משקלי עלי בשלא הקדים שכרו למשכיר, וכיון16 דלא סגיא שלא יתחייב השוכר לתת שכר להקדש, נמצא שיש להקדש יד וזכות בכל הבית כמו שהיה למשכיר, ולפיכך חל ההקדש על הבית וכי דייר ביה במעילה קאי, אבל מתני׳ כשהקדים שוכר למשכיר שכרו, וכיון דאסתלק ליה משכיר לגמרי לא מצי אסר. ובירושלמי נמי (פסחים פ״ד ה״ט) מפליג כי האי גונא בין הקדים לו שכרו ללא הקדים.
ובודאי דההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא, דהתם במשכיר בית סתם עסיקינן. וראיה לדבר דקתני התם נפל חייב להעמיד לו בית, ואי בבית זה, נפל אזדא (עי׳ ב״מ ק״ג.), אלא ודאי בבית סתם עסיקינן ומשום הכי פרכינן היכי מצי דייר ביה במעילה קאי, דכיון דלא משכיר לו בית ידוע אלא בית סתם, ודאי מצי מקדיש ליה משכיר ויהיב ליה לשוכר ביתא אחרינא, אבל בבית זה ודאי לא מצי משכיר מקדיש ליה, דהא אע״ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד, הני מילי הקדש מזבח אבל הקדש בדק הבית לא, כדעת רש״י ז״ל ושלא כדברי ר״ת ז״ל שהוא סובר שאפי׳ הקדש בדק הבית מפקיע מידי שעבוד. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובסוף מכלתין (פ״ו:) הא לא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, אלמא דוקא לכשאפדנה אבל קודם לכן לא קדשה, הילכך ההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא כלל אמתניתין.
ומיהו אכתי מתניתין לא ניחא, דהא קונמות כקדושת הגוף דמייאן כדאיתא בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובסוף מכלתין (פ״ו:), ואמאי לא מפקיע מידי שעבוד. הילכך לא מפרקא מתני׳ אלא בחד מהנך פירוקי דכתיבנא.
ואני כבר כתבתי במשנתנו (מ״ה ד״ה רבי אליעזר) דאפילו קונם פרטי, ואפי׳ הקדים שכר שוכר, מצי משכיר לאסרן עליו, ואידחיין להו תרי פירוקי בתראי.
ואחרים תירצו עוד דהאי מושכרים דהכא לאו מושכרים כעין שכירות אחר דעלמא, דהא אמרינן בגמרא היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא, ומקבל בטסקא לאו היינו שכירות אלא הקרקע הרי הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו, אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים, וכל כי האי גונא קנין הגוף מיקרי ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם. והאי דנקט מושכרין במתניתין, משום דטסקא זו כעין שכירות הוא שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה חזרה ארעא למרא וכדאמרינן בעלמא (ב״מ ע״ג:) ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואפילו הכי כיון דכל אימת דבעי למפרע לא מצי מסלק ליה אידך, קנין הגוף יש לו בקרקע ומשום הכי לא מצי אסר, אבל בשכירות דעלמא מצי אסר. כל זה פלפלו הראשונים ז״ל.
ותמהני עליהם לפי שאני אומר להלכה דאפי׳ בשכירות דעלמא כל שאין לו למדיר תפיסת יד, שרי מודר לאיתהנויי ממרחץ ובית הבד שיש לו למדיר מושכרין בעיר. דאע״ג דמודינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי׳ הקדים השוכר למשכיר שכרו וכדפרישנא לעיל במתניתין בריש פרקין, הני מילי בשאוסר אותם לשוכר, או בשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל, משום דכיון דקונמות מפקעי מידי שעבוד אסתלק ליה שעבודיה דשוכר לגמרי, אבל לאסור אותו על אחר17 לא כל הימנו, דכיון דאשתייר ליה שעבודיה דשוכר, כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר, כך נראה לי ודבר ברור הוא.
ולפיכך אני אומר דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר ר״א בן יעקב אומר וכו׳, לאו משום ריבותא דרבי אליעזר בן יעקב בלחוד תנא ליה אלא לריבותא דרבנן נמי18 נקטיה, דסד״א נהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה, הני מילי משום דמפקעא מיניה קנין שעבוד וכדכתיבנא לעיל (מ״ה: ד״ה רבי אליעזר), אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר ליה הך חצר שאין בה דין חלוקה, דמצי א״ל כיון דשעבוד חבירך עדיין נשאר אצלו, לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך, קמ״ל דכיון דהך מדיר קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות, לא כל הימנו.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
1 היינו כעין שכתב לעיל במתניתין ״וכן נמי גבי האחים שחלקו, כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל, נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה, וכל כיוצא בזה אין ברירה״.
2 בכת״י ״שיהא״. בדפוס פפד״א תנ״ח (והלאה) תיקנו ״שהוא״.
3 ״גבי״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה).
4 המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
5 המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
6 בכת״י: ״ממשכיר״, וכן הוא בד״ו. בדפוסים מאוחרים תיקנו בסוגריים [מהשוכר].
7 בכת״י: ״ואם״, ובדפוס ונציה: ״דאם״.
8 בכת״י: ״מתחלק״, ובדפוס ונציה: ״מסתלק״.
9 בכת״י בטעות: ״דכי״.
10 בכת״י בטעות: ״במרחץ״.
11 בכת״י בטעות: ״שהקדישו״.
12 ״סתם״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י חסר.
13 ״דההיא״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י חסר.
14 המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
15 דמדיר לחבירו בלבד.
16 נראה דצ״ל: ״דכיון״.
17 ״אחר״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). ובכת״י ״כל אחד״.
18 ״נמי״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). ובכת״י חסר.
הערות
Gemara
Peirush