גמרא
פירוש
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מתני׳ האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס – כלומר למה שאני נכנס בו1. שדך שאני לוקח – כלומר אם אקחנו. מת או מכרן לאחר מותר – דביתך אמר והשתא לאו ביתך הוא. וה״ה דאי נתנן לאחר נמי שרי, אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן דדוקא מכרן לאחר אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור2. קונם לבית זה שאני נכנס ושדה זו שאני לוקח מת או מכרו לאחר אסור – דכיון דבית זה קאמר שוייה עילויה חתיכה דאיסורא, הלכך אפילו מכרו לאחר אסור. והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן3 לאחר, הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה, דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע, ואי אמר בית זה ונפל, אע״פ שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא. ואי אמר ביתך זה, משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה. והכי איתא בירושלמי (ה״ג) ביתך זה משום מה אתה תופסו, משום ביתך זה4, נפל ובני ליה הא לית הוא5, נשמעיניה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל, היורשים חייבים לבנותו, [בית זה ונפל, אין חייבין לבנותו6]. ומסתברא דכי אמרינן7 דביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור, לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו, דה״ה אם בנהו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר, והאי דנקט נפל ובני8 לריבותא נקטיה, דבאומר בית זה אע״פ שחזר ובנאו במקומו וכמדתו הראשונה מותר. גמ׳ בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מהו – כלומר דנהי דאמרינן במתניתין דהאומר בית זה מכרו לאחר אסור, הני מילי באוסר על עצמו דמצי אסר אנפשיה בית זה בין שיהא שלו או שימכרנו לאחר, אבל אחבריה נהי דבית זה לעולם משמע וכדמוכחא מתניתין, מיהו לא כל הימנו לאסרו לכשיצא מרשותו דהו״ל נכסי9 חבירו על חבירו. וה״ה דמיבעיא ליה במפרש בית זה שאתה נכנס אפילו לאחר שיצא מרשותו דאפשר דלא מהני, דאיהו לא מסתפק בלישנא דודאי פשיטא ליה דזה לעולם משמע כדמוכחא מתניתין, אבל עיקר בעיה היא אפילו כי בעי למעבד הכי אי מצי עביד כיון דנכסיה השתא ברשותיה נינהו, או לא כיון דלאחר מיכן נפקי מרשותיה והוו להו כנכסי חברו על חברו. ומשום הכי מייתי לה רבה ת״ש מדתנן בחייו ובמותו מת לא יירשנו, דאלמא כי פריש מצי למיסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו כיון דהשתא ברשותו נינהו, וכיון דכי פריש חייל איסוריה10 פשיטא ליה דזה כמפרש דמי דמתני׳ נמי הכי מוכחא. ואע״ג דלעיל (נדרים מ״ב:) דחינן שאני התם דאמר בחיי ובמותי, כלומר דאע״ג דזה לגבי נודר עצמו לעולם משמע, לגבי מדיר לא משמע הכי וכמו שפירשתי אני למעלה, הכא לא ניחא לן בההיא דיחויא ואמסקנא דלעיל סמכינן. והוי יודע דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו, לאו למימרא דכיון שנכסיו אסורין לו בהנאה לא יזכה בהן, דהא קתני בסופא דהך מתניתין בפרק הגוזל קמא (ב״ק ק״ט.) ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעל חוב באין ונפרעין, ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך בעלי חוב באין ונפרעין, אלא ודאי נכסי דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן, ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהן כשאר כל היורשין, תנא סופא נמי לא יירשנו ולאו דוקא. וכי תימא היכי קתני נותן לבניו או לאחיו, בשלמא לוה ובעלי חוב באין ונפרעין שפיר דבעל חוב לאו מדעתיה קא מפרעי דליהוי פורע חובו באיסורי הנאה, דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל (ל״ג.) דמבריח ארי מנכסיו שלחברו הוא, היינו כשהאחר פורע שלא מדעתו, אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאם מרשות לרשות ונמצא מועל, אלא בעל כרחו ב״ד מגבין להן ואע״ג דאיהו ממילא מיתהני לא איכפת לן, אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מיתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל (נדרים ל״ו:) גבי תורם משלו על חבירו. י״ל דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו, וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גונא דהפקר. וכן כתב הר״ם ב״מ ז״ל (בפ״א) [בפ״ה] מהלכות נדרים (הל׳ ח׳) שצריך להודיען אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא, עשאה הר׳ ז״ל כההיא דתנן לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו׳ לוה ובעלי חובן באים ונפרעין, ואמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא. תנן התם – לקמן בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ״ז.). קונם פירות [האלו] עלי קונם הם על פי קונם הם לפי אסור בחלופיהן ובגדוליהן – כלומר כל שאמר אחד מן לשונות הללו חלופיהן וגדוליהן בכלל. בעי רמי בר אבא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן – לאו בקונמות בלחוד קא מיבעיא ליה אלא בכולהו איסורי הנאה דעלמא מספקא ליה, והיינו דמיתי תשמע לקמן מהמקדש בערלה. ולאו להחליפן לכתחלה מיבעיא ליה דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למכרו ולהחליפו, דאי לא תימא הכי מצינו דמים לחמץ בפסח11 שיכול למכרו לגוים ואמאי תנן שהגוזלו פטור מן התשלומין12, אלא ודאי פשיטא ליה שלכתחלה אסור אלא בשעבר והחליפן מספקא ליה, ולאחר נמי לא מיבעיא ליה דפשיטא (לך) [ליה] דמותרין שאין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית, והיינו דתנן ומיתי לה בריש חולין (דף ד׳.) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפים, אלא מספקא ליה אי מיתסרי למחליף מדרבנן בעלמא או לא. והכי הוי עיקר ספקיהו, מי אמרינן כי תנן במתניתין אסור בחלופיהן ובגדוליהן היינו משום שכונת הנודר בכך, ואי משום כונתו דוקא הא נודר אוסר עצמו בכך, דנהי דחילופיהן כדבר שלא בא לעולם דמי לגבי דידיה מצי אסר אבל לגבי חבריה לא מצי אסר, או דילמא דכי תנן במתניתין אסור בחילופיהן לאו בתר דעתיה אזלינן אלא דדינא הכי הוא דכל איסורי הנאה חלופין אסורין מדרבנן למחליף עצמו, הלכך לא שנא הוא ולא שנא חברו. ותמהני אדבעי לה רמי במודר, ליבעי לה בנודר עצמו ובמתניתין גופה, דאי טעמא דמתניתין משום כונת הנודר אפילו החליפן אחר אסורין חליפיהן לו, ואי משום דינא דאסורי הנאה דוקא בשהחליפן הוא אבל החליפן אחר מותר בחליפיהן. וי״ל דפשיטא ליה לרמי דנודר אפילו החליפן אחר אסור בחליפיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש, וכמו שנפרש בפרק הנודר מן הירק עלה דהא מתניתין בס״ד. מיהו הא מיבעיא ליה מי אמרינן דאפילו לאתסורי בשהחליפן הוא צריך אלו דלא מיתסר בהו אלא משום שבכלל דבריו הוא, או דילמא להחליפן הוא לא צריך אלו דחלופיהן כגדוליהן דמו הילכך אפילו במודר אסור וכי תנן אלו להחליפן אחר איצטריך. מיהו אין הכי נמי דהוה מצי למבעי בנודר עצמו דלא אמר אלו והחליפן הוא עצמו מהו בחלופיהן דהיינו דינא דמודר, אלא דלישנא דמתניתין באלו עדיפא ליה, כנ״ל. ופשטינן לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך, ומיירי בשהדירה בעודה ארוסה וכיון דאכתי לא משעבד לא חייל נדרא ומתסרא אפילו לאחר שנשאה דמשעבד לה13 והכי מוכח בכתובות בפרק המדיר (כתובות ע׳:).פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
1 כן הוא לשון הרשב״א, והוסיף: ״כלומר לכניסתי״.
2 נראה דר״ל דמתנה אין צריך לאשמועינן דנתנו לו אסור, דאמרינן לעיל מ״ב: דפשיטא דאסור.
3 הב״ח הגיה: ״מכרו״.
4 הב״ח הגיה: משום ביתך ״או משום״ זה, וכן הגיה ר״ב אשכנזי, וכן הוא ברא״ש.
5 לית ״הוא״, כן הוא בדפוס ונציה, ובכת״י: לית ״להו״.
6 המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
7 כן מבואר בירושלמי.
8 דמשמע במקומו וכמדתו הראשונה. וצ״ע דמשמע דר״ל ד״נפל ובני״ במקומו משמע, ואינו מובן. ואולי צ״ל: והאי דנקט נפל ובני ״ליה״. והכי קאמר דאף שנקט נפל ובנה ״אותו״ דמשמע דוקא במקומו, לא אמרינן כן אלא הא דנקט אותו לענין האומר בית זה וכו׳.
9 ״חברו״, כן הוא בדפוס ונציה, ובכת״י חסר.
10 החסרון ניכר, ונראה דצריך להוסיף (כעין דאיתא בנמוקי יוסף): ״ה״ה כשאמר קונם לבית זה אסור ד״פשיטא ליה וכו׳.
11 בדפוס ונציה (והלאה) נוסף: ״ולשור הנסקל״, ובכת״י אינו.
12 כתב הרש״ש: לא מצאתי זה במשנה, ולשון רש״י חולין (ד, ב ד״ה מפני) ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח כו׳ עכ״ד. כלומר דברי הר״ן מקורם ברש״י שם, וז״ל: דא״כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לגוי ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים (פסחים לא:). ואולי גם כאן צ״ל ״שהאוכלו״ פטור וכו׳.
13 עי׳ בגליון הש״ס ובתפארת ציון.
הערות
Gemara
Peirush