×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא קידושין ו׳:גמרא
;?!
אָ
לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם אאָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם. אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ מַהוּ מִי אָמְרִינַן לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ אוֹ דִילְמָא לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ. א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי ת״שתָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא בגּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר הֲרֵי אַתָּה בֶּן חוֹרִין הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ הַשְׁתָּא וּמָה עֶבֶד כְּנַעֲנִי דִּקְנֵי לֵיהּ גּוּפֵיהּ כִּי א״לאָמַר לֵיהּ הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ לִגְמָרֵי קא״ל אִשָּׁה דְּלָא קְנֵי לֵיהּ גּוּפַהּ גלֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן. א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי אָמַר לְעַבְדּוֹ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ מַאי מִי אָמְרִינַן אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ דלִגְמָרֵי קא״ל אוֹ דִילְמָא לִמְלָאכָה קָאָמַר לֵיהּ. א״לאֲמַר לֵיהּ ר״נרַב נַחְמָן לְרַב אָשֵׁי וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזָאָה לְרַב אָשֵׁי ת״שתָּא שְׁמַע ההַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְנׇכְרִי1 יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ ה״דהֵיכִי דָּמֵי אוֹנוֹ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דִּכְתַב לֵיהּ כְּשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ.: אָמַר אַבָּיֵי והַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת זבַּהֲנָאַת מִלְוֶה מְקוּדֶּשֶׁת וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. הַאי הֲנָאַת מִלְוֶה ה״דהֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דְּאַזְקְפַהּ דַּאֲמַר לַהּ אַרְבַּע בְּחַמְשָׁה הָא רִבִּית מְעַלַּיְיתָא הוּא וְעוֹד הַיְינוּ מִלְוֶה. חלָא צְרִיכָא דְּאַרְוַוח לַהּ זִימְנָא.: אָמַר רָבָא הֵילָךְ מָנֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי בְּמֶכֶר לֹא קָנָה בְּאִשָּׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בְּפִדְיוֹן הַבֵּן אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. בִּתְרוּמָה יָצָא יְדֵי נְתִינָה וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. מַאי קָסָבַר רָבָא אִי קָסָבַר מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי וְאִי קָסָבַר לֹא שְׁמָהּ מַתָּנָה אֲפִילּוּ תְּרוּמָה נָמֵי לָא. וְעוֹד הָא רָבָא הוּא דְּאָמַר טמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה דְּאָמַר רָבָא יהֵילָךְ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי נְטָלוֹ וְהֶחְזִירוֹ יָצָא וְאִם לָאו לֹא יָצָא. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי כבְּכוּלְּהוּ קָנֵי ללְבַר מֵאִשָּׁה לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה נִקְנֵית בַּחֲלִיפִין א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כְּוָותָיךְ.: אָמַר רָבָא מתֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
אין לי עסק בך מהו – ומסקינן דלגמרי משמע. ואיכא למידק והתניאא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום, לא קשיא דגבי שחרור שאני, לפי שאין לשון זה אלא לשוןב סלוק שמסלק כחו וזכותו ממנו לפיכך יצא הוא לחירות שזכה הוא בעצמו וזכו בו שמיםג, ואפילו קטןד, אבל בשדה היאך יזכה בה חבירו שהיא לא ניתנה לו ואעפ״י שסילק כחו ממנו אין השדה יוצאה מרשותו עד שיזכה בה אחר, שאין שדה זוכה בעצמהה. וא״ת כיון דסילק זכותו ממנה נימא שכל המחזיק בה זכה בה, איכא למימר דאיהו לאו אדעתא דכולי עלמא אפקרהו (דהפקרא1) אלא אדעתא דחבריה וכיון דחבריה לא זכה לא יצאת מרשותיה כלל, שלא על מנת כן הוציאה מרשותו, אי נמי משום דלשון סילוק בשדה אינו אלא לשון הבאי שלא נתכוון אלא לסלק עצמו ממנה ולא יזכה בה שום אדם לפיכך לא יצאת מרשותו. ודברים הללו תמצאם במסכת כריתות (כ״ד:) בשמעתא דריש לקיש גבי הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל שקדם בה זכה, פירוש לפי שכבר נסתלק זכותו ממנה, ואקשינן עליה מההיא דתניא לא אמר כלום אמאי לא יצאת להפקר כיון דסלק זכותו ממנה, ופריק שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, כלומר אין זה לשון בשדה אלא לשון הבאי שמסתלק עצמו ממנה ואינו רוצה שיהיה לאחרים בה כלום, וכן באין לי עסק בה. והוא הדין אם אמר לא יהא לי עסק על שדה זו, שלא כדברי רש״י ז״ל שפירש שםז שאם אמר לא יהיה לי עסק על שדה זו קנה, אלא ודאי אין לו עסק גופיהח לא יהיה לי עסק הוא, ולשון חכמים כך הוא, שאם אין אתה אומר כן אף בעבד אינו שחרור שהוא כמודה שאין לו עסק ואינו משוחרר, אלא ודאי לא יהא קאמר. וכן פירש הרב ר׳ שמואל ז״ל תלמידו בפירוש בבא בתרא שלוט. ולשון חכמים בכל מקום כך הוא נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו, ואמר ר׳ יוחנן כולן בשטר כדאיתא בפרק השולחי ד׳ מ׳ ע״ב, אלמא כי האי גוונא להבא משמע ולאו הודאה היא, והכי נמי אמרינן התם בריש פרקאכ גבי בטל הוא דגט ואין צריך לפניםל: דארווח לה זימנא – יפה פרש״י ז״ל שהרוויח לה הזמן מזמן הלואתו, ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת לו פרוטה בכך, והרי זה כאותה ששנינומ שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בו שוה פרוטה מקודשתנ, והכא כולי עלמא מודו שזו השכירות שלס הרוחת הזמן אינה אלא בסוף, כלומר בשעת הרווחהע והשכירות והקדושין כאחד חליןפ, וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה בשכר (הנאה) הנאת המחילה, אלאצ הא קמ״ל דאסור לעשות כן משום הערמת רבית, ואפשר דמוחל דעתהק אגופה דמלוה ואינה מתקדשת, והערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ מידי ולא מידי שקיל מינה, ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה, ועוד דלא שכיחא אלא הערמת רבית בעלמא הוי ולזה הפירוש כוון רבי אלפסי. ור״חר שאמר דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלהש לא דבר נכונה שאין זה לשון ארווח לה זימנאת, ועוד שאם שכר הנאת המלוה מלוה שלא תתקדש בה כשלא החזירם אף כשהחזירם מלוה היא, דהא ליתיה בעיניה2, וכן פירוש הראב״דא שהעמידה כשהגיע הזמן והמעותב בעיןג דיחוי הואד, שאעפ״י כן שםה מלוה עליהם כיון שאם רצתה מוציאה אותה ופורעת אחרים והלה לא קנה בהם כלום. ואחרים פירשו כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זוו. וא״ת היכי הוי הערמת רבית, והרי אמרו בפרק איזהו נשךז ד׳ ס״טח, שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ד׳ זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, לא קשיא שאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה: אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה – ראיתי להראב״ד ז״ל שהקשה והתנןט גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ותירץ הדבר כרצונוי. ותמהני עליו שהרי הקושיא והתירוץ מפורשים בגמרא במקומה במס׳ נדרים ד׳ מ״ח ע״א, דאמרינן התם ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה דהא סודר קני על מנת להקנות הוא, אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קנה, זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו, זמנין אמר ליה ר״א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה, ושמעינן בהדיא שלא אמר אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיה הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו, אי נמי דוקא במודר הנאה, ואיכא נמי מ״ד התם בגמרא דדוקא כשאמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה שכך סתם משנתנו שנויה שם, אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה מותר. ובירושלמיכ נמי מפורש כלשון הזה, רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים, כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישנה שתהא מקודשת אינה מתנהל.
והא דאמרינן הכא לפי שאין אשה נקנית בחליפין אינו מחוור, שהרי לא בתורת חליפין קדש. אבל מקצת נוסחאות גורסין גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, וזו גירסא ישרה היא והיא גירסת רבינו הגאון ז״ל בספר המקחמ. ויש לישב3 הראשונהנ משום דכל מתנה שאין בה הנאה לגבי אשה כחליפין היא ואתתא בהו לא מקניא נפשהס, והאי נמי אי לא מחזיר לא קנה לכי מחזיר לא מתהניא בהו, ואפילו אתהניא בהו בשוה פרוטה קודם לחזרה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה, ולהכיע תלו לה בחליפין משום דאמרן בהו במתני׳ דלא מקדשה בהו, ולפיכך תלי דלא תניא בדתניא ודמיא לה:
מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
ב נוסף ע״פ כת״י.
ג כן כתב בריטב״א. ובספר הישר חידושים סי׳ ל״ב כתב שזכו בו שמים לחייבו במצוות כאחד מישראל וכן כתב בתוס׳ הרא״ש שם בגיטין. ובמה שכתב גם שזכה בעצמו וגם שזכו בו שמים, כתב בר״ן ריש הכותב דעבד כיון שראוי לזכות בעצמו אם הוא גדול ואם הוא קטן זוכים בו שמים. ובמחנה אפרים (דיני שכירות סי׳ ט׳) דבעבד גדול זכה בעצמו על ידי סילוק האדון ובעבד קטן דאין לו יד לזכות בעצמו הוצרך לומר כדברי ר״ת דזכו בו שמים, וכן משמע מלשונו שאחר שכתב זכו בו שמים הוסיף ואפילו קטן.
ד במחנה אפרים (שם) הקשה מהא דקיימא לן כאבא שאול גיטין לט ע״א דכשמת האדון מי שהחזיק בעבד קטן זכה בו ולא אמרינן דזכו בו שמים. ובספר אורים גדולים (לרא״י זאבי) כתב דגם לסברא דזכו בו שמים בעינן סילוק האדון ואבא שאול דמיירי במת התם ליכא סילוק ועל כן לא מהני זכו בו שמים. ובאמרי בינה (קונטרס דיני קנינים סי׳ כ״א) כתב שיש שלש בחינות לשון מתנה לשון הפקר ולשון סילוק. לשון מתנה אינו מועיל רק בשטר על ידי גיטו וידו באים כאחד, והפקר שלכל העולם יכולים לזכות אינו יכול לזכות רק אם הוא גדול ובקטנים שאין להם יד לא אומרים שזכו שמים כיון דהוא הפקירו לכל העולם וכן צריך שיהיה בר זכיה לזכות עצמו מההפקר, ולשון סילוק שרבו סילק ידו ממנו שיזכה בו לעצמו הוא לבדו בזה אף בקטנים זכו בו שמים, כיון שאין אחרים יכולים לזכות בהם. אך באמרי משה (סי׳ כ״ד אות ח׳) תמה שלשון סילוק ודאי לא מועיל בעל פה בלא שטר. ומיישב ששטר שחרור שיכול לשחרר בעל כרחו של עבד ואין צריך דעתו מועיל לשון סילוק בשטר שחרור אף לקטנים, שזכו בהם שמים משום שאין צריכים לדעתו כלל ובעל כרחו משתחרר, אבל בקטנים כשאין שטר שחרור ודאי שאין יכולים לזכות בעצמם.
ה ע״פ כת״י. ובנדפס: בעצמו.
ו ע״פ כת״י. ובנדפס: אדעתא דהפקרא. ורא״ז הגיה: אמר. אך לפי הגירסא בכת״י אין צורך להגהתו.
ז כד ע״ב ד״ה מדין ודברים.
ח ע״פ כת״י. ובנדפס: גופה.
ט מג ע״א ד״ה ואין לי.
י גיטין.
ל כן כתב בריטב״א דעל כרחך צריך לומר דלשון אין לי לשון עתיד הוא ולא לשון עבר דאם כן הוה הודאה ולא יועיל אלא לקנין שעבודו אבל העבד לא יצא לחירות דבעי גט דומיא דאשה, ועיין שם שלשון זה שני לשונות משמע גם לשעבר וגם להבא.
מ לקמן סג ע״א.
נ זה מדברי רבינו ולא מדברי רש״י.
ס ע״פ כת״י. ובנדפס: שלה.
ע נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס: שזו השכירות שלה הרוחת הזמן.
פ משמע דשייך כאן את החסרון של ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. ובריטב״א פירש דארווח לה זימנא שהבעל פייס את המלוה במעות או בדברים שיאריך לה את הזמן ומקדשה בההיא הנאה. ובאבני מילואים (סי׳ כ״ח ס״ק כ״ד) הקשה עליו דבפייס המלוה בדברים שיאריך לה את הזמן תלוי במחלוקת אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכתב דצריך לומר כתוס׳ שנתן למלוה פרוטה שיאריך לה את הזמן. אך בחזו״א שאף כשמדבר עם המלוה להאריך זמן אינו תלוי במחלוקת אם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לפי שמקדש אותה בהנאה ולא בשכר פעולה. והקדימו כבר בשיטה לא נודע למי (סג ע״א ד״ה והוא) שמחלק בין מקדש בשכר פעולה לבין מקדש בהנאה. אך מרבינו כאן שכתב שלא חשוב מלוה כי השכירות והקידושין באים כאחד משמע שאינו מחלק כמו שכתב החזו״א בין אם מקדש בשכר פעולה או בהנאה.
צ ע״פ כת״י. ובנדפס: והא קמ״ל.
ק ע״פ כת״י. ובנדפס: דעתיה.
ר בנדפס נוסף: נמי, ואינו בכת״י.
ש לשון הר״ח באוצר הגאונים הוא, מאי הנאת מלוה כגון דמטא זימניה למיפרעיה וארוח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לו ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה.
ת וכן דעת הרמב״ם בפ״ה מהלכות אישות הט״ז. ובחזו״א (סימן קמח לדף ו ע״ב) כתב דמצינו הנאה כדר בחצר חבירו שההנאה הוא שימוש בממון השני, ומצינו הנאה כדיבור לשלטון ורקוד לפני או שחוק לפני שאין הנהנה משתמש בממון חבירו אלא יש כאן פעולה של השני שעשה לו הנאה ואפשר להתקדש בזה. ולרמב״ם לא חשוב הנאת פעולה כרקוד לפני ששם ההנאה מהפעולה שלו והאשה משתמשת בגוף שלו שעובד עבורה, אבל במחילת חוב או הרוחת הזמן אינה משתמשת בגוף שלו שאין ההנאה מגופו אלא מחלות המחילה שעשה לה, ועוד שברקוד לפני ההנאה מהרקידה אבל במחילת מלוה או הרוחת הזמן אין ההנאה מהמחילה אלא ממה שאינה צריכה לשלם. ומה שיכול להועיל הנאה זו משום נהנה מממון שלו כדר בחצר חבירו וכדומה, וזה לא שייך בהנאת מחילת מלוה או בהנאת הרוחת הזמן שחוב אינו חשוב שיש למלוה ממון אצל הלוה, דשימוש בחוב אינו עדיף מהחוב עצמו שלא נחשב שנותן לה ממון, ורק כשמקדש בשעת הלואה מועיל שאז נותן לה את שימוש המעות וכמו שיכול לדרוש תשלום עבור נתינת המעות כמו כן יכול לדרוש עבור השימוש של הזמן שנותן, אך הרשב״א והר״ן מפרשים דמקדש בהנאת הרווחת הזמן וכרקוד לפני על כן דעתם שאין חילוק בין מלוה ישנה שמאריך לה את הזמן לשעת הלואה. ובברכת שמואל (סימן ד) מפרש דבהנאת מחילת מלוה או הרוחת הזמן אינו נותן לה כסף שלו דהמלוה כבר שלה ונמצא שנהנית משלה ולא משלו ובעינן הנאה מממון שלו על כן לא מהני רק כשמלוה לה דאז נהנית מממון שלו. ובאבני נזר (אה״ע סימן תד) ובאבן האזל (אישות פ״ה הט״ז) פירשו דהרוחת הזמן לא חשוב נתינת ממון רק מחילה וסילוק אבל כשמלוה לה מעות יש כאן נתינה ממנו. ועיין עוד בדברות משה ובחידושי ר׳ שמואל מה שכתבו בביאור מחלוקת הראשונים.
א הובא בהשגות על הרמב״ם פ״ה הט״ז.
ב בנדפס: בידה. ובכת״י אינו.
ג כן כתב הראב״ד בפ״ו ממלוה ולוה ה״ג דארוח לה זימנא חשוב רבית גמורה דחשוב נתינת מעות וקידושין יוכיחו היינו מדמתקדשת בהם שמע מינה שחשוב נתינת ממון. ובברכת שמואל (קידושין סי׳ ד׳) כתב דראית הראב״ד שמלוה חשוב נתינת ממון דאם לא כן גם בארווח לה זימנא לא יועיל ומה שאינה מקודשת במלוה משום שבעינן בקידושין הנאה מחודשת, ועל כן כשיש בידה מעות מזומנים לפרעו חשוב הנאה מחודש. ובאבן האזל (מכירה פ״ז ה״ד) מפרש שאין כוונת הראב״ד דהמעות בידה חשוב כאילו פרעם אלא עצם הרוחת הזמן חשוב נתינת ממון דמה שיכולה להשתמש במלוה עוד זמן חשוב שקיבלה כסף. ובאבן האזל (שם) ובחידושי ר׳ שמואל (סי׳ ו׳) העירו שבהלכות אישות כתב הראב״ד דאיירי כשהמעות מזומנים לפרעו ובהלכות רבית כתב רק שאיירי כשהגיע זמן הפרעון, ומשמע דלא בעינן טפי מהכא ואף שאין המעות מזומנים לפרעו והרי כתב קדושין יוכיחו, ובקדושין איירי כשהמעות מזומנין לפרוע.
ד ברשב״א הוסיף דכיון שיכול לגבותם בעל כרחה הרי זה כגבאם, ודחה דבריו.
ה נוסף ע״פ כת״י.
ו כן כתב בתוס׳. ובריטב״א הוסיף דפייס את המלוה במעות או בדברים. ובאבני מילואים (סי׳ כ״ח ס״ק כ״ד) העיר עליו דבפייס המלוה בדברים תלוי במחלוקת אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא, ולדידן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהוי מלוה. אך בשער המלך (אישות פ״ה ה״כ) כתב בשם המחנה אפרים (שכירות סי׳ י״ד) לחלק בין מקדש בשכר פעולה או בהנאה. ובחזו״א ביאר דבריו דיש חילוק בין אם מקדש בשכר פעולה שחשוב מלוה או שמקדש בהנאה שכשמקדש בהנאה לא חשוב מלוה. אך רבינו שהוכחנו לעיל דלא סבירא ליה לחלק כן הוצרך לומר שנתן למלוה מעות להרויח לה זמן משום שבדיבר עם המלוה תלוי אם ישנה לשכירות או לא, ולהלכה שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוה מלוה.
ז ב״מ.
ח ע״ב.
ט נדרים מח ע״א. ובכת״י: והא תנן.
י עיין שם שכתב שיכול להקדישה עד הזמן שצריך להחזירה שמקדיש את הזכות שיש לו, וגם כתב שם שיצטרך לפדותה בשביל קיום התנאי.
כ נדרים פ״ה ה״ו.
ל בכת״י לונדון: שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.
מ שער יח.
נ ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה: הגירסא הראשונה.
ס עיין לעיל ג ע״א, שכתב שם שלא מיקדשא בכסף רק בהנאה דלבסוף ולא סגי לאשה בקניה דשעה. ובאבני מילואים (סי׳ כ״ח ס״ק ט״ז) שישב כן דעת הרמב״ם (אישות פ״ה הכ״ד) שמתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת מן התורה דבעי בקידושין כסף שיש בו הנאה.
ע ע״פ כת״י. ובנדפס: ולהאי.
1 הגהת הגרא״ז: אמר.
2 הגהת הגרא״ז: דלאו בגופה של מלוה מקדש.
3 הגהת הגרא״ז: הגירסא.
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×