^א כתובות פג ע״א.

^ב נוסף ע״פ כת״י.

^ג כן כתב בריטב״א. ובספר הישר חידושים סי׳ ל״ב כתב שזכו בו שמים לחייבו במצוות כאחד מישראל וכן כתב בתוס׳ הרא״ש שם בגיטין. ובמה שכתב גם שזכה בעצמו וגם שזכו בו שמים, כתב בר״ן ריש הכותב דעבד כיון שראוי לזכות בעצמו אם הוא גדול ואם הוא קטן זוכים בו שמים. ובמחנה אפרים (דיני שכירות סי׳ ט׳) דבעבד גדול זכה בעצמו על ידי סילוק האדון ובעבד קטן דאין לו יד לזכות בעצמו הוצרך לומר כדברי ר״ת דזכו בו שמים, וכן משמע מלשונו שאחר שכתב זכו בו שמים הוסיף ואפילו קטן.

^ד במחנה אפרים (שם) הקשה מהא דקיימא לן כאבא שאול גיטין לט ע״א דכשמת האדון מי שהחזיק בעבד קטן זכה בו ולא אמרינן דזכו בו שמים. ובספר אורים גדולים (לרא״י זאבי) כתב דגם לסברא דזכו בו שמים בעינן סילוק האדון ואבא שאול דמיירי במת התם ליכא סילוק ועל כן לא מהני זכו בו שמים. ובאמרי בינה (קונטרס דיני קנינים סי׳ כ״א) כתב שיש שלש בחינות לשון מתנה לשון הפקר ולשון סילוק. לשון מתנה אינו מועיל רק בשטר על ידי גיטו וידו באים כאחד, והפקר שלכל העולם יכולים לזכות אינו יכול לזכות רק אם הוא גדול ובקטנים שאין להם יד לא אומרים שזכו שמים כיון דהוא הפקירו לכל העולם וכן צריך שיהיה בר זכיה לזכות עצמו מההפקר, ולשון סילוק שרבו סילק ידו ממנו שיזכה בו לעצמו הוא לבדו בזה אף בקטנים זכו בו שמים, כיון שאין אחרים יכולים לזכות בהם. אך באמרי משה (סי׳ כ״ד אות ח׳) תמה שלשון סילוק ודאי לא מועיל בעל פה בלא שטר. ומיישב ששטר שחרור שיכול לשחרר בעל כרחו של עבד ואין צריך דעתו מועיל לשון סילוק בשטר שחרור אף לקטנים, שזכו בהם שמים משום שאין צריכים לדעתו כלל ובעל כרחו משתחרר, אבל בקטנים כשאין שטר שחרור ודאי שאין יכולים לזכות בעצמם.

^ה ע״פ כת״י. ובנדפס: בעצמו.

^ו ע״פ כת״י. ובנדפס: אדעתא דהפקרא. ורא״ז הגיה: אמר. אך לפי הגירסא בכת״י אין צורך להגהתו.

^ז כד ע״ב ד״ה מדין ודברים.

^ח ע״פ כת״י. ובנדפס: גופה.

^ט מג ע״א ד״ה ואין לי.

^י גיטין.

^כ גיטין לב ע״ב.

^ל כן כתב בריטב״א דעל כרחך צריך לומר דלשון אין לי לשון עתיד הוא ולא לשון עבר דאם כן הוה הודאה ולא יועיל אלא לקנין שעבודו אבל העבד לא יצא לחירות דבעי גט דומיא דאשה, ועיין שם שלשון זה שני לשונות משמע גם לשעבר וגם להבא.

^מ לקמן סג ע״א.

^נ זה מדברי רבינו ולא מדברי רש״י.

^ס ע״פ כת״י. ובנדפס: שלה.

^ע נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס: שזו השכירות שלה הרוחת הזמן.

^פ משמע דשייך כאן את החסרון של ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. ובריטב״א פירש דארווח לה זימנא שהבעל פייס את המלוה במעות או בדברים שיאריך לה את הזמן ומקדשה בההיא הנאה. ובאבני מילואים (סי׳ כ״ח ס״ק כ״ד) הקשה עליו דבפייס המלוה בדברים שיאריך לה את הזמן תלוי במחלוקת אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכתב דצריך לומר כתוס׳ שנתן למלוה פרוטה שיאריך לה את הזמן. אך בחזו״א שאף כשמדבר עם המלוה להאריך זמן אינו תלוי במחלוקת אם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לפי שמקדש אותה בהנאה ולא בשכר פעולה. והקדימו כבר בשיטה לא נודע למי (סג ע״א ד״ה והוא) שמחלק בין מקדש בשכר פעולה לבין מקדש בהנאה. אך מרבינו כאן שכתב שלא חשוב מלוה כי השכירות והקידושין באים כאחד משמע שאינו מחלק כמו שכתב החזו״א בין אם מקדש בשכר פעולה או בהנאה.

^צ ע״פ כת״י. ובנדפס: והא קמ״ל.

^ק ע״פ כת״י. ובנדפס: דעתיה.

^ר בנדפס נוסף: נמי, ואינו בכת״י.

^ש לשון הר״ח באוצר הגאונים הוא, מאי הנאת מלוה כגון דמטא זימניה למיפרעיה וארוח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לו ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה.

^ת וכן דעת הרמב״ם בפ״ה מהלכות אישות הט״ז. ובחזו״א (סימן קמח לדף ו ע״ב) כתב דמצינו הנאה כדר בחצר חבירו שההנאה הוא שימוש בממון השני, ומצינו הנאה כדיבור לשלטון ורקוד לפני או שחוק לפני שאין הנהנה משתמש בממון חבירו אלא יש כאן פעולה של השני שעשה לו הנאה ואפשר להתקדש בזה. ולרמב״ם לא חשוב הנאת פעולה כרקוד לפני ששם ההנאה מהפעולה שלו והאשה משתמשת בגוף שלו שעובד עבורה, אבל במחילת חוב או הרוחת הזמן אינה משתמשת בגוף שלו שאין ההנאה מגופו אלא מחלות המחילה שעשה לה, ועוד שברקוד לפני ההנאה מהרקידה אבל במחילת מלוה או הרוחת הזמן אין ההנאה מהמחילה אלא ממה שאינה צריכה לשלם. ומה שיכול להועיל הנאה זו משום נהנה מממון שלו כדר בחצר חבירו וכדומה, וזה לא שייך בהנאת מחילת מלוה או בהנאת הרוחת הזמן שחוב אינו חשוב שיש למלוה ממון אצל הלוה, דשימוש בחוב אינו עדיף מהחוב עצמו שלא נחשב שנותן לה ממון, ורק כשמקדש בשעת הלואה מועיל שאז נותן לה את שימוש המעות וכמו שיכול לדרוש תשלום עבור נתינת המעות כמו כן יכול לדרוש עבור השימוש של הזמן שנותן, אך הרשב״א והר״ן מפרשים דמקדש בהנאת הרווחת הזמן וכרקוד לפני על כן דעתם שאין חילוק בין מלוה ישנה שמאריך לה את הזמן לשעת הלואה. ובברכת שמואל (סימן ד) מפרש דבהנאת מחילת מלוה או הרוחת הזמן אינו נותן לה כסף שלו דהמלוה כבר שלה ונמצא שנהנית משלה ולא משלו ובעינן הנאה מממון שלו על כן לא מהני רק כשמלוה לה דאז נהנית מממון שלו. ובאבני נזר (אה״ע סימן תד) ובאבן האזל (אישות פ״ה הט״ז) פירשו דהרוחת הזמן לא חשוב נתינת ממון רק מחילה וסילוק אבל כשמלוה לה מעות יש כאן נתינה ממנו. ועיין עוד בדברות משה ובחידושי ר׳ שמואל מה שכתבו בביאור מחלוקת הראשונים.

^א הובא בהשגות על הרמב״ם פ״ה הט״ז.

^ב בנדפס: בידה. ובכת״י אינו.

^ג כן כתב הראב״ד בפ״ו ממלוה ולוה ה״ג דארוח לה זימנא חשוב רבית גמורה דחשוב נתינת מעות וקידושין יוכיחו היינו מדמתקדשת בהם שמע מינה שחשוב נתינת ממון. ובברכת שמואל (קידושין סי׳ ד׳) כתב דראית הראב״ד שמלוה חשוב נתינת ממון דאם לא כן גם בארווח לה זימנא לא יועיל ומה שאינה מקודשת במלוה משום שבעינן בקידושין הנאה מחודשת, ועל כן כשיש בידה מעות מזומנים לפרעו חשוב הנאה מחודש. ובאבן האזל (מכירה פ״ז ה״ד) מפרש שאין כוונת הראב״ד דהמעות בידה חשוב כאילו פרעם אלא עצם הרוחת הזמן חשוב נתינת ממון דמה שיכולה להשתמש במלוה עוד זמן חשוב שקיבלה כסף. ובאבן האזל (שם) ובחידושי ר׳ שמואל (סי׳ ו׳) העירו שבהלכות אישות כתב הראב״ד דאיירי כשהמעות מזומנים לפרעו ובהלכות רבית כתב רק שאיירי כשהגיע זמן הפרעון, ומשמע דלא בעינן טפי מהכא ואף שאין המעות מזומנים לפרעו והרי כתב קדושין יוכיחו, ובקדושין איירי כשהמעות מזומנין לפרוע.

^ד ברשב״א הוסיף דכיון שיכול לגבותם בעל כרחה הרי זה כגבאם, ודחה דבריו.

^ה נוסף ע״פ כת״י.

^ו כן כתב בתוס׳. ובריטב״א הוסיף דפייס את המלוה במעות או בדברים. ובאבני מילואים (סי׳ כ״ח ס״ק כ״ד) העיר עליו דבפייס המלוה בדברים תלוי במחלוקת אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא, ולדידן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהוי מלוה. אך בשער המלך (אישות פ״ה ה״כ) כתב בשם המחנה אפרים (שכירות סי׳ י״ד) לחלק בין מקדש בשכר פעולה או בהנאה. ובחזו״א ביאר דבריו דיש חילוק בין אם מקדש בשכר פעולה שחשוב מלוה או שמקדש בהנאה שכשמקדש בהנאה לא חשוב מלוה. אך רבינו שהוכחנו לעיל דלא סבירא ליה לחלק כן הוצרך לומר שנתן למלוה מעות להרויח לה זמן משום שבדיבר עם המלוה תלוי אם ישנה לשכירות או לא, ולהלכה שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוה מלוה.

^ז ב״מ.

^ח ע״ב.

^ט נדרים מח ע״א. ובכת״י: והא תנן.

^י עיין שם שכתב שיכול להקדישה עד הזמן שצריך להחזירה שמקדיש את הזכות שיש לו, וגם כתב שם שיצטרך לפדותה בשביל קיום התנאי.

^כ נדרים פ״ה ה״ו.

^ל בכת״י לונדון: שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.

^מ שער יח.

^נ ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה: הגירסא הראשונה.

^ס עיין לעיל ג ע״א, שכתב שם שלא מיקדשא בכסף רק בהנאה דלבסוף ולא סגי לאשה בקניה דשעה. ובאבני מילואים (סי׳ כ״ח ס״ק ט״ז) שישב כן דעת הרמב״ם (אישות פ״ה הכ״ד) שמתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת מן התורה דבעי בקידושין כסף שיש בו הנאה.

^ע ע״פ כת״י. ובנדפס: ולהאי.