גמרא
פירוש
{ויקרא ד׳:כ״ז} מֵעַם הָאָרֶץ פְּרָט לִמְשׁוּמָּד1.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״למומר״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
משומד לאכול חלב מביא קרבן על הדם איכא בינייהו. איכא דקשיא ליה לימא משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה תנאי היאא. איכא למימר אין הכי נמי, והיינו דאמרן לעילב קסבר משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה, דאלמא איכא מאן דסבר הוי משומד. ולית ליה מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמהג, ואי אית ליה, מפיק ליה לדומיןד ממש, כגון רועי בקר שמקבלין מהם אע״פ שאינן יודעין לשם מי הקדישו ולשם מי נדרו. והכי נמי מפורש בפ׳ הדרה דלר׳ מאיר משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה, והא דתניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, ר׳ שמעון היא ומיניה פרכינן.
ורבינו ת״ם ז״לו אומר דחלב ודם שקולין הן ובלאו אחד נאמרוז ושניהם כרת, ומטעם אחד נאסרו מפניח שניתנו לכפר על גבי המזבחט, ומשומד לזה דינו כמשומד לזה, אלא שהוא שב מידיעתו עכשיו דאכתי לא פקר ביה, ולפיכך אמר משומד לאכול חלב מביא קרבן על הדם, ולא אמר משומד לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחר איכא בינייהו, ומתרויהו פרכינן, דכיון דמשומד לאותו דבר נפקא לן מעם הארץ או משב מידיעתו, ממילא משומד לכל התורה אין מקבלין ממנו בכל התורה.
ואחרים אמרו דכי אמרינן מקבלין קרבנות מפושעי ישראל הני מילי כגון נדרים ונדבותי, אבל כל דבר הבא על חטא לת״ק דמעם הארץ לא, מאי טעמא, דכיון דאיהו משומד לאכול חלב וראינו שאכל דם או נבלה רגלים לדבר שהוא משומד גם לזאת, וחוששין שמא במזיד אכל, אבל כל זמן שלא שלח יד בשאר המצות אין חוששין אותו אלא לאותה מצוה שהוא משומד עליה. ואין זה נכון שאם כן לר׳ שמעון נמי דדריש שב מידיעתו איכא למימר הכי, ומאי בינייהו. ופי׳ פושעי ישראל, הם המזידין והם המשומדים, ולא בסתם פושעים שהם המורדים שהם משומדים לגמרי להכעיס והם משומדים לכל התורה. אבל רש״י ז״ל כתבכ כאן פושעי ישראל משמע מזידין, דתניא במס׳ יומאל פשעים אלו המרדים. ואי אפשר, דהא קתני עלה דההיאמ עונות אלו הזדונות, חטאים אלו השגגות, אלמא מורדים הם העושין להכעיס. אלא הכא לישנא בעלמא נקט, לאפוקי חוטאים דהם שוגגין, ובעונות דאינון זדונות ליכא תאר השם, ולאו פושעים מורדין ממש. בשאין ישראל עומד על גביו מאי למימרא. קשיא לי, ודלמא קמ״ל שאינו חותך כזית ונותן לו ואם אכלו שיהיה מותר לאכול משחיטתו, דלא אחזוק בשחיטה ואיקלקלו בה. ואפשר לומר דר״ג ובית דינו ודאי כת״ק סבירא להו דאמרנ אחזוק בדלא כתיבא לאו כלום היא כרבנןס, הלכך אם אין ישראל עומד על גביו לעולם אסור ולא צריך מנין דר״ג ובית דינו. ומיהו היינו דקאמרינן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה, לפי שצריך הדבר לאמרו, שאע״פ שחתך כזית ואכלו ונתן לו אסור לאכול משחיטתוע דרשב״ג דלעילפ.
וכן הא דאמרינן ואי ס״ד לא קבלה מיניה ר׳ ירמיהצ לישני ליה כאן כשישראל עומד על גביו וכו׳, קשיא מנא לך, דילמא כי אכל ר׳ יוחנן נמי בש[אין] ישראל עומד על גביו אכל, אלא שבדקו כזית מאותה שחיטה. ואיכא למימר בשאין ישראל עומד על גביו ודאי לא אכל ר׳ יוחנן, משום דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דרשב״ג באחזוק ולא אחזוקק.
ואיכא דקשיא ליה ר׳ יוחנן היכי אכיל והא איהו חייש למיעוטא, דתנן בבכורותר רשב״ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אינו חושש שמא בנה של אחרת, ופסק ר׳ יוחנןש הלכה כרשב״ג וטעמא דבנה כרוך אחריה אבל אין בנה כרוך אחריה חייבת בבכורה משום דחיישינן למיעוטאת. איכא למימר סבירא ליה לר׳ יוחנן דליכא למיחש למיעוטא הכא, שאם בני אדם שבעיר הנדחת משומדיןא, כל ישראל מי מחזיקין אותן במשומדין, וכותיים נמי גירי אמת הן.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
ורבינו ת״ם ז״לו אומר דחלב ודם שקולין הן ובלאו אחד נאמרוז ושניהם כרת, ומטעם אחד נאסרו מפניח שניתנו לכפר על גבי המזבחט, ומשומד לזה דינו כמשומד לזה, אלא שהוא שב מידיעתו עכשיו דאכתי לא פקר ביה, ולפיכך אמר משומד לאכול חלב מביא קרבן על הדם, ולא אמר משומד לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחר איכא בינייהו, ומתרויהו פרכינן, דכיון דמשומד לאותו דבר נפקא לן מעם הארץ או משב מידיעתו, ממילא משומד לכל התורה אין מקבלין ממנו בכל התורה.
ואחרים אמרו דכי אמרינן מקבלין קרבנות מפושעי ישראל הני מילי כגון נדרים ונדבותי, אבל כל דבר הבא על חטא לת״ק דמעם הארץ לא, מאי טעמא, דכיון דאיהו משומד לאכול חלב וראינו שאכל דם או נבלה רגלים לדבר שהוא משומד גם לזאת, וחוששין שמא במזיד אכל, אבל כל זמן שלא שלח יד בשאר המצות אין חוששין אותו אלא לאותה מצוה שהוא משומד עליה. ואין זה נכון שאם כן לר׳ שמעון נמי דדריש שב מידיעתו איכא למימר הכי, ומאי בינייהו. ופי׳ פושעי ישראל, הם המזידין והם המשומדים, ולא בסתם פושעים שהם המורדים שהם משומדים לגמרי להכעיס והם משומדים לכל התורה. אבל רש״י ז״ל כתבכ כאן פושעי ישראל משמע מזידין, דתניא במס׳ יומאל פשעים אלו המרדים. ואי אפשר, דהא קתני עלה דההיאמ עונות אלו הזדונות, חטאים אלו השגגות, אלמא מורדים הם העושין להכעיס. אלא הכא לישנא בעלמא נקט, לאפוקי חוטאים דהם שוגגין, ובעונות דאינון זדונות ליכא תאר השם, ולאו פושעים מורדין ממש. בשאין ישראל עומד על גביו מאי למימרא. קשיא לי, ודלמא קמ״ל שאינו חותך כזית ונותן לו ואם אכלו שיהיה מותר לאכול משחיטתו, דלא אחזוק בשחיטה ואיקלקלו בה. ואפשר לומר דר״ג ובית דינו ודאי כת״ק סבירא להו דאמרנ אחזוק בדלא כתיבא לאו כלום היא כרבנןס, הלכך אם אין ישראל עומד על גביו לעולם אסור ולא צריך מנין דר״ג ובית דינו. ומיהו היינו דקאמרינן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה, לפי שצריך הדבר לאמרו, שאע״פ שחתך כזית ואכלו ונתן לו אסור לאכול משחיטתוע דרשב״ג דלעילפ.
וכן הא דאמרינן ואי ס״ד לא קבלה מיניה ר׳ ירמיהצ לישני ליה כאן כשישראל עומד על גביו וכו׳, קשיא מנא לך, דילמא כי אכל ר׳ יוחנן נמי בש[אין] ישראל עומד על גביו אכל, אלא שבדקו כזית מאותה שחיטה. ואיכא למימר בשאין ישראל עומד על גביו ודאי לא אכל ר׳ יוחנן, משום דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דרשב״ג באחזוק ולא אחזוקק.
ואיכא דקשיא ליה ר׳ יוחנן היכי אכיל והא איהו חייש למיעוטא, דתנן בבכורותר רשב״ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אינו חושש שמא בנה של אחרת, ופסק ר׳ יוחנןש הלכה כרשב״ג וטעמא דבנה כרוך אחריה אבל אין בנה כרוך אחריה חייבת בבכורה משום דחיישינן למיעוטאת. איכא למימר סבירא ליה לר׳ יוחנן דליכא למיחש למיעוטא הכא, שאם בני אדם שבעיר הנדחת משומדיןא, כל ישראל מי מחזיקין אותן במשומדין, וכותיים נמי גירי אמת הן.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ראה תוד״ה מעם, חי׳ הרשב״א ד״ה משומד וחי׳ הר״ן.
ב ד, ב.
ג דלעיל ע״א.
ד לבהמה (הגרא״ז).
ה עירובין סט, ב.
ו בתוס׳ ד״ה מעם.
ז ויקרא ג, יז.
ח בכת״י: ומפני.
ט כ״כ רבינו בפירושו לתורה ויקרא יז, יא [אכן, עיי׳ פירושו לויקרא ג, ט]. וראה תרגום יונתן ויקרא שם, והתוה״מ שם. וראה להלן צ, ב ובתפארת יעקב שם.
י ראה רש״י לעיל ע״א ד״ה מכם ובראש יוסף, ובריטב״א ד״ה אימא.
כ לעיל ע״א ד״ה מפושעי. וראה רש״י מגילה יז סוע״ב ד״ה כלו.
ל לו, ב.
מ יומא שם.
נ לעיל ד, א.
ס בחי׳ הרשב״א: ודאי כת״ק ס״ל דהוו להו רבים ורשב״ג יחיד, וקיי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים.
ע בכתי״פ יש כאן מקום חלק כשיעור תיבה או שתים. והשלים הגרשז״ר: ׳משום דרשב״ג׳. היינו שצריך הדבר לאמרו משום דרשב״ג, דאמר אחזיק אע״ג דלא כתיבא. ובהוצ׳ זכר״י השלימו: דלא ס״ל כרשב״ג. ובהוצ׳ מערבא: לאפוקי מהא דרשב״ג. [ואם לא נתחשב בשיעור החסרון שבכתה״י, אולי צריך להשלים: כרבנן דפליגי עליה דרשב״ג, וכדברי רבינו להלן]. והבוחר יבחר.
פ ד, א.
צ לפנינו לעיל: ר׳ זירא.
ק עי׳ ראש יוסף שכיון לזה.
ר כג, ב.
ש שם כד, א.
ת כן הקשו תוס׳ בכורות כ, ב ד״ה חלב ותירצו מעין מש״כ רבינו דאין להחזיק כל הכותים כרשעים אלא לרשע לבדו. ובתוס׳ להלן יא, ב ד״ה לר״מ הוכיחו מזה דר״י לא פסק כרשב״ג אלא בהא דלא מרחמא, עיי״ש. וראה טויו״ד סי׳ שטז ס״ב וב״י שם.
א כלומר כותים שבהר גריזים, אבל בשאר מקומות אפילו מיעוטא ליכא.
הערות
Gemara
Peirush