^א כ״ה בחי׳ הרשב״א והר״ן, ובכי״י, בדק״ס אות ב, ובכי״ו 122. ולפנינו בגמ׳: אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו בהן רבנן.

^ב בחי׳ הרשב״א בשם רבינו נוסף: ובא ר״מ וחשש יותר מכאן וגזר שיהו כגויים אפי׳ לכל דבר שאיסורו מדברי סופרים. ומעי״ז בחי׳ הר״ן. ואולי נשמט כאן בטעות הדומות.

^ג ד״ה מהתם.

^ד כ״כ רש״י בפירוש לעיל ה, ב ד״ה ר״ג.

^ה [בהוצ׳ מערבא הציעו לגרוס: ואיהו הא חייש. וא״צ].

^ו וכ״כ תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ד״ה ר״ג. ובחי׳ הר״ן הביא קושי׳ רבינו, וכתב: ואפשר דר״מ הוה סבירא ליה כרב ענן דאמר מומר לע״א מותר לאכול משחיטתו, ולא גזר אלא באיסורין של דבריהם שהיו קלים בעיניהם. וראה חי׳ הרשב״א.

^ז כ״נ דעת רבותינו בעלי התוספות, שבתוס׳ כאן ד״ה ר״ג, ובעירובין סא, ב ד״ה אמר ר״ג, כתבו שר״ג כאן הוא ר״ג דיבנה, ור״ג סתם אינו ר״ג בנו של ר״י הנשיא, ובתוס׳ נדה ו, ב כתבו שאין רגילות להזכיר את ר״ג הזקן כר״ג סתם [ועי׳ רש״ש נדה שם, ודורות הראשונים ח״א כ״ה פרק נא], וכתבו: ויכול להיות שהוא ר״ג דיבנה. וכ״כ בספר יוחסין מאמר א אות ג, וביבין שמועה כלל ב ששיטת תוס׳ שסתם ר״ג הוא ר״ג דיבנה. ועי׳ יבין שמועה שם שהוכיח מהסוגיא כאן כדברי רש״י, ולא היו לפניו דברי רבינו. וראה ספר תולדות עם עולם כרך ג עמ׳ תל-תמ.

^ח ראה ברכות כז, ב; ב״מ נט, ב ועוד.

^ט ואף לגירסא שלפנינו הזכירו קודם שגזרו על שחיטה ואח״כ על יי״נ (הערת הגרשז״ר). וראה חי׳ הרשב״א שיישב דברי רש״י.

^י בחידושי הר״ן בשם רבינו: ׳דמ״ה לא קבילו מר״מ ור״ג, לפי שבימיהן לא נתקלקלו אלא מיעוטן, ור״ג ור״מ הוא שהיו חוששין למיעוטא לא קבילו מינייהו, אבל בימי ר״א וכו׳ נתקלקלו רובן׳ וכו׳.

^כ בחי׳ הרשב״א: נתקלקלו כולם או רובם [וכל הדבור הובא מהרשב״א בתוס׳ הרא״ש ד״ה גזור]. ובחי׳ הר״ן: רובן.

^ל פ״ה ה״ד.

^מ ד״ה וקבלו.

^נ דברי רבינו הובא בחי׳ הרשב״א, וסיים שם: ומיהו לשון גזור אינהו ולא קבלו מינייהו ניחא טפי לדברי רש״י ז״ל.

^ס עירובין סא, ב.

^ע דברי רבינו הובאו בשו״ת הרשב״ש סימן תרטו בתוספת ביאור: ׳לאו דוקא בהני בלחוד דהא מקמי גזרת רב אמי ורב אסי לא היו מבטלין רשות, דמשנה שלימה שנינו הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בערוב הרי זה אסור, ופירשו בגמרא בפרק בכל מערבין דמי שאין מודה בערוב הוא כותי, ומשנה זו נשנית קודם גזרת רב אמי ורב אסי דאמוראי נינהו וכמה שני בתר המשנה הוו, אלא הכי קאמר דר׳ אמי ור׳ אסי באו וגזרו עליהם אפילו בדבר שאיסורו מדברי סופרים, ונמצא שהם גויים גמורים שאפילו ביטול רשות דליתיה אלא משום שמא ילמד ממעשיו הוו כגוי נמי, ואין הכוונה שר׳ אמי ור׳ אסי גזרי בהו, אלא שבאו לדייק הלשון דאמר כגויים גמורים ופירשו שאפילו בדבר שהוא מדבריהם חשבינן להו כגוים גמורים, ועוד ששמועה זו של גזרת כותים היא של ר״ג ור׳ מאיר שהם גזרו בהם בתחלה ולר״ג ור׳ מאיר צדוקי אינו אוסר וכותי לדידהו אוסר א״כ הוה ליה כותי כגוי ולפיכך פירשו דילמא חשבינן להו כגוים גמורים לבטל רשות אף על גב דאליבא דר״ג ור׳ מאיר צדוקי לא מבטל רשות וכותי דיניה כצדוקי ואי לאו גזרה א״כ משום גזרה הוו להו כגוים גמורים כך פירש הרמב״ן ז״ל בפ״ק דחולין׳.

^פ שם ד״ה אמר. ועי׳ תוס׳ לעיל ה, ב ד״ה ר״ג.

^צ ד״ה לשכנתו.

^ק וכ״נ ברש״י סוכה לט, א אין מוסרין. אכן, ראה חזו״א שביעית סי׳ י ס״ק יא, תורת השביעית עמ׳ תקטז, תורת זרעים פ״ה מ״ט ואגרות משה או״ח סי׳ קפו שדייקו מרש״י שם שאינו חשוד לכל דיני שביעית, עיי״ש. וכן דעת רשב״ם שע״ה חשוד על השביעית, ראה להלן ובתוס׳ כתובות כד, א ד״ה שלי, תוס׳ בכורות ל, א ד״ה באתריה, הרמב״ם בפיה״מ שביעית פ״ט מ״א, הרע״ב שביעית שם וסוכה פ״ג מי״א. וכן נקטו אחרונים: ראה מהרש״א בסוכה שם לתוס׳ ד״ה בד״א, תוספות אנשי שם שביעית שם, ערוך השלחן סי׳ כט סט״ו-טז, חזון יחזקאל שביעית פ״ו הי״ד, תורת השביעית עמ׳ תקט ועוד. וכן הכריע החזו״א שביעית סי׳ י ס״ק יא, עיי״ש ובס״ק יב. וראה חזו״א יו״ד הל׳ מאכלי עכו״ם סימן מב ס״ק ה.

^ר סא, ב.

^ש כ״ה הגירסא בכמה כת״י ודפוסים, ראה דק״ס (פלדבלום) גיטין שם, וכ״ה בחי׳ הרשב״א. ולפנינו: לטוחן כותי או לטוחן וכו׳.

^ת הי״ד.

^א בכת״י: לו.

^ב כ״ה בתוספתא כי״ע (הוצ׳ צוקרמנדל), לפנינו: עגרון. ובחי׳ הרשב״א: אגדו.

^ג שם הי״ז.

^ד הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב בית ד ש״ב קיט, ב) גרס: חושש. אולם המשך הברייתא: השולח ביד גוי הרי זה חושש, משמע שברישא גרסינן אינו חושש, מדלא כלל גוי בהדי כותי וע״ה.

^ה נראה שצ״ל: משמע דעמי הארץ וכותי (הגרשז״ר). ואפשר שצ״ל: משוי ע״ה וביד כותי חשידי וכו׳.

^ו ע״ב.

^ז רשב״ם. והשוה ספר הישר הוצ׳ שלזינגר סי׳ כח, תוס׳ כתובות כד, ב ד״ה שלי (וצ״ל שם רשב״ם), תוס׳ בכורות ל, א ד״ה מעשרות ור״ש דמאי פ״ד מ״ו. אבל ברמב״ם הל׳ מעשר פי״א הי״ב כתב דדוקא שביעית ממש, עי׳ הגהות רעק״א למשנה דמאי שם אות ל.

^ח פ״ב מי״א.

^ט ספר הישר ותוס׳ כתובות ובכורות שם.

^י בתוס׳ הרא״ש ד״ה הנותן: משום [דחמירא] להו. וראה גיטין נד, א.

^כ כן הביאו בשם רבינו הרשב״א כאן והריטב״א בגיטין סא, א. וכ״ד הרשב״א כאן ושם [וראה חזו״א שביעית בדעתו], תוספות רי״ד גיטין שם, מאירי כאן והריטב״א שם ובכתובות שם. וראה עוד בית שאול (לבעל השואל ומשיב) למשניות דמאי פ״ד מ״ו, תוספות רעק״א ומשנה ראשונה שם פ״ג מ״ד-ה, משנת יוסף שביעית פ״ה מ״ט (בשיטת המפרשים עמ׳ 13), דרך אמונה שביעית פ״ח הי״ד.

^ל וכ״כ במאירי.

^מ בחי׳ הרשב״א בשם רבינו: דלעיל. ונראה שכצ״ל.

^נ שם ה״כ.

^ס בחי׳ הרשב״א: לצדדין קתני.

^ע דהמפקיד פירותיו אצל עם הארץ וכו׳.

^פ היינו התנא שנה בקיצור, וכונתו אפילו מוסר לעם הארץ הידוע כאוכל שביעית, הרי הן בחזקתן.

^צ בחי׳ הרשב״א מוסיף בשם רבינו: ושמא משבשתא היא. ומסיים: וזה כמעט דחוק.

^ק סא, א.

^ר מעשרות פ״ה מ״ג, ועוד.

^ש נד, א.

^ת מ״ו.

^א דמאי פ״ג ה״ו.

^ב תוכן דברי רבינו הובא בחידושי הרשב״א והר״ן, עיי״ב.

^ג תוד״ה אינו חושש.

^ד נ, א. בהוצ׳ מערבא הוסיפו: תנן.

^ה להלן קיז, ב.

^ו ובחי׳ הר״ן מוסיף: שיש מהן שמטמאין טומאת אוכלין כגון אותן שראויין לאכול בפני עצמן, כבצל ושומין, ויש מהן שאינם מטמאין, והם אותם שאינם ראויים ליאכל בפני עצמן, אלא שהן עשויין להטעם כפלפל ומלח וזנגביל. ועי׳ חי׳ הרשב״א. וכ״כ תוס׳ ותו״י יומא פא, ב ד״ה ללמדך.

^ז ד״ה טוחנת וד״ה בזמן.

^ח כן הקשו על פירוש רש״י בספר הישר החידושים סי׳ קכב (הוצ׳ שלזינגר), תוס׳ ד״ה שחבירתה ושא״ר כאן, תוס׳ ושא״ר גיטין סא, ב ד״ה אשת, ובר״ש טהרות פ״ז מ״ד. ועי׳ מ״ש בשטמ״ק בביאור דברי רש״י.

^ט ב״ק קיט, א.

^י שטמ״ק. בכת״י ליתא תיבה זו.

^כ ב״ק פי״א ה״ב.

^ל שטמ״ק. בכת״י: מלח.

^מ כתובות עב, א.

^נ סא, א.

^ס בשטמ״ק: ש״מ בין וכו׳.

^ע תיבה זו נשמטה בכתי״פ.

^פ ר״ל ולא אסר אלא בזמן שהיא טהורה. [ובהוצ׳ זכר״י השלימו כן בפנים. וראה הערת הגרשז״ר].

^צ הובא בתוס׳ שם. ובערוך ע׳ אשת ובספר הישר שם בשם הערוך הובא הפירוש בסתם.

^ק בחידושי הר״ן: דתבואה זו.

^ר עי׳ שטמ״ק שלפירוש ר״ח קשה הלשון ׳בזמן שהיא טהורה׳. ועי׳ שם פי׳ ר׳ מנחם מיוני.

^ש ראה טהרות פ״ז מ״ו, חגיגה יח, ב.

^ת פ״ט ה״א.

^א הובאו דברי רבינו בחי׳ הרשב״א וחי׳ הר״ן. ובשטמ״ק כתב שכן הוא פירוש רבינו בפירוש הר״ח. אבל הר״ף כתב בשם ר״ת (ראה ספר הישר שם) שהתבואה היא של אשת חבר ואשת ע״ה מסייעת, עיי״ש שדן בפירושו. וע״ע פירוש הראב״ד, הובא בשטמ״ק שם ובמאירי גיטין סא, א בשם קצת רבנים, ובשטמ״ק שם.

^ב בשטמ״ק מבוארת קושי׳ רבינו: ׳למאי דפריך השתא ולאחלופי לא חיישינן והתניא אשת חבר טוחנת וכו׳, כיון דלדידיה אשת ע״ה היינו טחונה, א״כ איך תטחון אשת חבר אצל אשת ע״ה, והא חיישינן לאחלופי׳.

^ג בכת״י ובשטמ״ק: עצמה.

^ד ד״ה את.

^ה בחידושי הרשב״א: הא קיי״ל. [וכן הוסיפו בהוצ׳ מערבא].

^ו כ״ה בשטמ״ק. ובכת״י: ראשונה. [וכיון לתיקון זה הגרשז״ר הערה קנז].

^ז יבמות פב, ב [לפנינו שם: ירושה ראשונה וכו׳. ולשון רבינו בחידושיו למכות יט, א, ולשבועות טז, א: קדושה ראשונה וכו׳].

^ח עי׳ שטמ״ק שיישב לשון רש״י.

^ט לו, א.

^י ע״פ לשון הרא״ה המובא בשטמ״ק.

^כ תוס׳ ד״ה והתיר בשם ר״ת, ע״ז נח, ב ד״ה בצר. וכ״פ הרא״ה, הובא בשטמ״ק.

^ל לעיל ע״א, ושם: דיאי.

^מ נח, ב.

^נ בהוצ׳ מערבא השלימו: חייבת בשום וכו׳.

^ס ראה הראשונים הנ״ל הע׳ 376, ובפאת השלחן סי׳ יח אות כא.

^ע בהוצ׳ הגרא״ז: דיני ישראל, והשלימו בהוצ׳ זכר״י: דיני ארץ ישראל. וכן נראה [אולם הנוסח ׳דייני׳, גם בחי׳ הרשב״א].

^פ פ״ד מ״ג.

^צ הל׳ תרומות פ״א ה״ה.

^ק ע״כ הובא בקיצור בחי׳ הרשב״א.

^ר פירוש, כיון דכל הטעם דהניחום ולא כבשום היה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, אם כן מוכח שבכל המקומות שלא כבשום עולי בבל נוהג בהם מעשר. ומה שכתב הרמב״ן דהטעם דהניחום ולא כבשום הוא כדי שיסמכו עליהם עניים, זהו פירוש רש״י ז״ל, אבל המעיין ברמב״ם שם יראה דהוא מפרש באופן אחר, דהא דאמרינן בגמרא ׳כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית׳ הוא על זה שהניחו אותן המקומות, שלא החזיקו עולי בבל, כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות, אבל הא שלא כבשום הוא מטעם אחר. ואם כן יתורץ מה שהקשה כאן הרמב״ן על הרמב״ם, דנוכל לומר דהרמב״ם סובר דלא פטרום רק במקומות הקרובים, אבל ב׳מקומות הרחוקים מעיקר מקומות הישוב של כבוש שני׳ פטרום מן התרומה והמעשרות, ׳והיינו מעשה דבית שאן שפטרן ר׳ לגמרי׳. (הערת הגרשז״ר).

^ש פ״ד מ״ג.

^ת דמאי פ״ב מ״א.

^א שם.

^ב גיטין מז, א.

^ג יא, ב, אבל שם נאמר רק דאין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מיד מעשר. והלשון: ׳לך וקח׳ וכו׳, הוא במנחות לא, א.

^ד ע״ז כא, א.

^ה גיטין שם. אולם, שם לא נאמר אלא דלמ״ד שאינו כיבוש של גוי פטור. וכן מפורש בחי׳ רבינו שם, דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ומדרבנן חייב, ובשל גוי לא גזרו רבנן כלל. ועי׳ הוצ׳ הגרשז״ר הע׳ קעא שאפשר שצ״ל כאן: ׳ואפי׳ בסוריא למאן דאמר כבוש יחיד לא שמיה כיבוש של גוי פטור לגמרי׳ - עיי״ש שהאריך בביאור הגירסא שלפנינו.