גמרא
פירוש
אשְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "לַעֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "לעבודת כוכבים".
פסולה אין זבחי מתים לא. איכאא דקשיא ליה מהא דתנןב ר׳ אליעזר פוסל והיינו אוסר בהנאה דסתם מחשבת נכרי לע״ז. ואיכא למימר איידי דאמר ת״ק שחיטתו כשרה, אמר ר׳ אליעזר שחיטתו פסולה, ופירש ואמר מפני שסתם מחשבת נכרי לע״ז לומר שאסורה אף בהנאה. הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פרש״י ז״לג משום דהר אינו נעשה ע״ז, דכתיבד אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם, במס׳ ע״זה, הילכך זובח לשמו לא מיקריא זבחי מתים, ומיהו פסולה היא מלאכול, דדמיא לשחיטת ע״ז. ואיכא למידקו, והרי הר נעשה הוא ע״ז, דאמרינן במס׳ ע״זז הגוים העובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהם בסייף, ובפרק ארבע מיתותח נמי אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, אלמא הר נעשה ע״ז, אע״פ שאינו נאסר מפני שאין בו תפיסת ידי אדם. ורש״י ז״ל כתב שםט שאינו נעשה ע״ז ומשום הכי אינו נאסר אלא לגדא דהר, דלא מיקרי זבחי מתים, ומיהו עובדיהן מיהא ע״ז עבדי להו ולע״ז מכווני. ולא דייק כלל. ואפשר לומר דאפי׳ במחובר ע״ז הם, אלא שכל שאינו נאסר, אין תקרובת שלו נאסר, דכתיבי ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע״זכ, ומתל במחובר אינו אוסר, דגמרינן מע״ז גופה בפ׳ נגמר הדיןמ. ומיהו קשיאנ, דנויין שלה נאסרין, דכתיבס לא תחמוד כסף וזהב עליהם, דהיינו צפוי הר כדאיתא בפ׳ כל הצלמיםע. וי״ל כיון דע״ז היא, משמשין ונויין ועובדיהן נידונין כדין ע״זפ, אלא היא ותקרובת שרו גזירת הכתוב הואצ. וראיתי בתוספותק שמפרשים זו שאמרו שם צפוי הר אינו כהר ומיתסר, דוקא כשעובדין אף הציפוי, מאן דשריר, כיון דהר מחובר הוא ומותר, אף הצפוי שלו בטל עמו ומותר, שהרי לכל השתחוו כאחד ועיקר עבודתו להר היתה, ומר סבר ציפוי הר שהוא תלוש נאסר משום עיקר ע״ז, הא משום נויין אין מחובר אוסר כלום ולא משום תקרובת. ואינו מחוור. ועוד משמע בתמורה בפ׳ כל האסוריןש דציפוי בעלי חיים אסורין אף להדיוט, ואע״ג דהן עצמן מותרין, דקאמרינן התם ומה אתנן ומחיר דציפוייהן מותרין הן אסורין, נעבד שציפוייו אסור אינו דין שהוא אסור, והיינו בשאין הציפוי אתנן ולא נעבד, וקאמרת דאסור, והיינו להדיוט דקא מייתי לה התם מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם, וכולה שמעתא דהתם. ור״ת ז״לא פירש שאם היה בפניו ונתכוין לעבדו בזביחה זו, נעשה ע״ז ותקרובתו אסור, אלא הכא בשאמר לשם הר סתם, וכיוןב שהתורה העידה עליהם שאין ההרים אלהיהם, מותרת בהנאה, אבל אמר לשם גדא דהר, על כרחך לעובדו בזביחה נתכוין כיון שהוא עיקר ע״ז, לפיכך זביחתו זבחי מתיםג. ואין זה מחוור כללד. והרב ר׳ משה ב״ר מימון ז״לה פירשה שלא נתכוין לעובדהו, אלא לשם רפואה וכיוצא בהם מדברי הבאי שחט, ואעפ״כ פסלו שחיטתו. וזה אפשר אם נפרש לשם גדא דהר נמי במתכוין לכך, וזבחי מתים דקתני ברייתא, לומר שאסורה בהנאה מדבריהםז דמיחלף בתקרובת גמור, הא למיסריה מדאוריתא בשלא נתכוין לעובדה לא. אי נמי ברייתא זבחי מתים ממש קתני במתכוין לעובדה, מיהו לעולם אסורה בהנאה מדבריהם כטעמא דפרישית, והילכך לא מתוקמא ליה מתני׳ אלא בשוחט להר. היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע״ז. כתב רש״י ז״לח, לא מיבעיא עומדת שכשהגביהה והרביצה קנאה ונעשית שלו, אלא אע״ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה. ואין פי׳ זה ברורט, דאימר דאוקמה רחמנא ברשותיה לענין אונסין, למיהוי דידיה לא אוקמה ברשותיה כדאמרינן בפ׳ בן סורר ומורהי, ולקמן נמי דאקשינן ממנסך למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע״ג דאגבהיה, כדאמרינן בפ׳ הנזקיןכ מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשיה לא הוי עד דמנסך ליה. אבל כך ראוי לומר, לא מיבעיא עומדת שהגביהה והרביצה ושחט בה סימן אחד דהא איתעביד בה מעשה רבה, אלא אפילו רבוצה כיון ששחט בהל סימן אחד אסרה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א כן הקשו ותירצו תוס׳ ותוספות הרא״ש לעיל לח, ב ד״ה פסולה. וכ״ה בחידושי הרשב״א. וראה שטמ״ק לעיל שם (טור שלח) שביאר דבריהם בהרחבה.
ב לעיל לח, א. בכי״פ: דהא תנן.
ג ד״ה דאמר לשום.
ד דברים יב, ב.
ה מה, ב.
ו לכל דברי רבינו להלן ראה תוד״ה הא, חידושי הרשב״א ושטמ״ק בהרחבה.
ז מו, א.
ט לפנינו ליתא לא בסנהדרין ולא בע״ז. ואדרבה בסנהדרין דף ס׳ פרש״י בד״ה ועובדיהן ואע״ג דמחובר לא מיתסר עכו״ם מיהא הוי. ומשמע דהוא מפירוש מהדורא קמא דרש״י (הגרא״ז).
י תהלים קו, כח.
כ כדאיתא ע״ז כט, ב.
ל בכי״ל ושטמ״ק: ומה מת.
נ תוס׳ שם.
ס דברים ז, כה.
ע ע״ז מה, א.
פ בשטמ״ק: כע״ז.
צ בכי״פ ליתא תיבה זו.
ק ד״ה הא. וראה ר״ש משאנץ לתו״כ דיבורא דנדבה פרשה ב ה״ט, ותוס׳ תמורה כח, ב ד״ה נעבד.
ר בשטמ״ק: דשרי סבר.
ש כח, ב.
ת בשטמ״ק: וקאמר התם.
א בתוס׳ ותוספות הרא״ש ע״ז מה, א ד״ה אלהיהם.
ב כי״פ: דכיון.
ג בתוס׳ ע״ז שם כתבו סתם לחלק בין עומד קרוב לרחוק. ובדברי רבינו מתבארת שיטת ר״ת שאין הכוונה לחלק בין עומד רחוק לקרוב, אלא בין עובד להר המסויים הזה לעובד להרים סתם. דכשעובד להר עצמו בפניו, היינו שנעשה אותו עפר ההר חפצא דע״ז, ואף אמנם שבמחובר לא נאסר ההר, מ״מ הלא בפועל בשעת עבודתו עשאו ע״ז. משא״כ כשאינו עובד בפועל לעפר המסויים הזה, אלא עובד לשם הבריאה הכללית של ההרים, וכיון שע״ז מיעטה התורה בפירוש דאין ההרים אלהיהם, היינו שעצם הבריאה של ההרים אינן יכולין ליעשות חפצא של ע״ז. אבל בגדא דהר אין שום מקום לומר שלא יהיה חפצא של ע״ז, גם אם לא ייחד לכאורה גדא מסויים שעובדו. וצ״ע.
ד ראה תוס׳ ע״ז שם.
ה הל׳ שחיטה פ״ב הי״ד.
ו בשטמ״ק: לעבדם.
ז כ״כ הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״א ש״א (ט, ב), הר״ן (ח, א) ובכס״מ בשמו, ובמ״מ (לר״י כלץ) להל׳ שחיטה שם, ועי׳ מאירי כאן וב״י יו״ד סו״ס ד.
ח ד״ה רבוצה.
ט כן הקשו ותירצו תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה רבוצה. וראה חידושי הר״ן. וראה תוס׳ ותוספות ר״י מפאריש ע״ז נג, ב ד״ה היתה.
כ גיטין נב, ב.
ל כי״ל: כיון שנשחטה.
הערות
Gemara
Peirush