^א ד״ה פשיטא. וראה תוד״ה טמא וריטב״א ובספר הצבא לרז״ה מדה ראשונה. וע״ע מל״מ הל׳ טומאת אוכלין פט״ז ה״י, נוב״י יו״ד סי׳ ד, ומקדש דוד טהרות סי׳ מ אות א ד״ה וכתב.

^ב ראה משאת המלך (לרש״מ דיסקין) חולין סי׳ א (עמ׳ ז) מ״ש בביאור דברי רבינו. וראה תוספות הרא״ש להלן לג, א ד״ה אמאי. וראה עוד תוס׳ להלן לה, א ד״ה האוכל, מקדש דוד ח״ג סי׳ מ אות א, והגרי״פ על סה״מ לרס״ג ח״ב עמ׳ 154.

^ג בנדפס: ׳למאן דאמר׳, והגיה הגרא״ז: ׳ואפילו למאן דאמר׳.

^ד בכי״פ ליתא תיבה זו.

^ה הגרא״ז כתב שיש להוסיף: ולא גזרינן אטו קדשים.

^ו בכי״פ בט״ס: ולא.

^ז תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ד״ה שמא. וכן הקשו בתוס׳ זבחים לא, ב ד״ה ובטמאים. וראה תוס׳ יבמות ז, ב ד״ה וראה ושא״ר שם.

^ח בריטב״א: ׳והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה׳. וראה משנה זבחים קו, א, וכלים פ״א מ״ח.

^ט בריטב״א הוסיף להקשות, דבסכין ארוכה כ״כ אין לחוש שמא יגע. [ותירוץ רבינו מיישב אף קושיה זו, אבל לתירוצי התוס׳ לכאורה תקשה עדיין קושיה זו. וראה לב אריה, וריטב״א הוצ׳ הגר״ש רפאל הערה 51].

^י פירוש: או טמא שעבר בכניסתו, או מי שנטמא בעזרה ועבר בשהייה – ראה שבועות יד, ב-טז, ב. וראה רשב״א וריטב״א.

^כ והקשה הרשב״א: ׳ומיהו לדבריו יש לדקדק דמ״מ פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפי׳ טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתני׳, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיטא דלכתחילה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה׳.

^ל זבחים לב, א.

^מ זבחים שם.

^נ כ, ב.

^ס בנדפס נוסף: אמרו.

^ע פ״א מ״ח.

^פ דסוטה שם.

^צ בתוספות רבנו יהודה שירליאון פסחים צב: ׳היה להם להוציאה בנחת, שאם טהורה היא חיה, ואם מתה, אין כאן טומאה כי אם מדרבנן, ושמא לא תהא מיתה עד שיהיו לחוץ׳.

^ק כאן ובזבחים שם בשם ר״י, ובריטב״א יבמות שם בשם ר״ת. וכן הובא ברא״ש ריש תמיד בשם הר״י, ובמאירי סוטה כ, ב בשם תוספות.

^ר ז, ב.

^ש כלים שם.

^ת כה, ב.

^א לשון זו היא בתוס׳ זבחים שם לשיטת ר״ת שלא גזרו כשנטמא בתוך עזרת נשים, עיי״ש.

^ב ראה עוד תוס׳ שם בשם ר״ת, ותוס׳ כאן ושם בשם רבינו אפרים, ובמפרש ופירוש הרא״ש תמיד שם, ובשטמ״ק הוצ׳ הרי״ד אילן שם.

^ג תוס׳ ד״ה דליתיה.

^ד עי׳ נוב״י מהדו״ק יו״ד סי׳ ד וחידושי רעק״א כאן אות ה בדעת הרמב״ם הל׳ פסוה״מ פ״א ה״ב.

^ה יט, ב.

^ו ראה קובץ עניינים להגר״א וסרמן כאן, וראה עוד שו״ת משנה הלכות ח״ה סי׳ רסח.

^ז ט, א.

^ח פט״ז ה״ו.

^ט ראה תוס׳ הרא״ש שם. אבל בתוס׳ תירצו בקיצור דרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע, ולא הובאו כל הראיות [ולפני רבינו והרא״ש היו, כנראה, תוס׳ שאנץ למכילתין המובאים בשטמ״ק]. וראה עוד תוס׳ נדה ה, ב ד״ה ואם. ומדברי רבינו נראה שפירש כן דברי התוס׳, וראה ריטב״א הוצ׳ הר״ש רפאל הערה 69.

^י ט, ב.

^כ לז, ב.

^ל כ״כ תוס׳ להלן ט, ב ד״ה התם, נזיר נז, א ד״ה באומר ותוס׳ הרא״ש שם, וראה שטמ״ק שם, נדה ב, א ד״ה והלל. וראה באריכות בראשונים ובשטמ״ק להלן שם. ועי׳ תוס׳, תוס׳ שאנץ ותוס׳ הרא״ש פסחים טו, א ד״ה חבית, סוטה כח, ב ד״ה כמאן, תוס׳ נדה ט, א ד״ה באנו. ועי׳ בספר משנת טהרות (לר״א גרבוז) פ״ו מ״ו.

^מ מפירוש זה נראה שדברי התוס׳ ש׳רוב פעמים׳ הם בדווקא, וראה קובץ עניינים להגר״א וסרמן.

^נ במדבר יח, ח.

^ס הובאו דברי רבינו במאירי [עיי״ש שדחה דברי רבינו] וריטב״א כאן. וראה משנת אליהו לירושלמי שקלים פ״ז ה״ב, שפירש שבזה נחלקו אמוראים בירושלמי שם, ועי׳ קה״ע ותקלין חדתין שם. [וראה ספר שערי חיים להגר״ח בעקער עמ׳ קח ושלמי שדה (להגרמ״ש שולזינגר) סימן קמב עמ׳ שצ שציינו לפסחים לד, א שמא יבא אליהו, עיי״ש]. וראה או״ש הל׳ אבה״ט פ״כ הי״א שכן היא גם דעת הרמב״ם. ובשו״ת מהרש״ם ח״ב סי׳ ג, תמה על חידושו של רבינו שבכ״מ בש״ס מוכח שאמרינן ספק טומאה ברה״ר טהור, אף במקום דבעי שימור, ראה שבת טו, ב; פסחים יט, ב; סוטה כט, א; להלן ט, ב; טהרות פ״ד מ״ב ומ״ה, תוספתא טהרות פ״ה, והוסיף שם ׳בפרט בפי״ב דפרה מ״ד ור״מ ורע״ב מפורש דגם לענין הזאה וכניסה למקדש ספק טומאה ברה״ר טהור׳. וכן האריך בזה בפתיחה לדעת תורה אות ה. ועי׳ בתשובותיו ח״ב סי׳ קיב, ח״ג סי׳ שכט, ח״ז סי׳ קכב ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ נה, עיי״ש, וע״ע שם ח״ב סי׳ א אות ג, ושם ח״ב יו״ד סי׳ מט אות ג. וראה קובץ עניינים כאן, חידושי רבי שלמה היימן ח״א עמ׳ קפ, וח״ב סי׳ א ומשנת יעבץ או״ח סי׳ כג ביישוב דברי רבינו. וראה חזו״א או״ח מסכת חגיגה סי׳ קכט ס״ק ג שדברי רבינו הם דווקא משום שאינו יודע אם נגע חשיב היסח הדעת [וכ״כ החזו״א באגרת שנדפס בספר הזכרון כנסת עזרא (לר״ע עטיה) עמ׳ שנא]. וראה עוד מ״ש הגר״ב ז׳ולטי בקובץ המועדים (מוריה) פסח עמ׳ תרעח, וקובץ על יד (להרי״ד אילן שליט״א) פסחים פרק כל שעה אות נח, ו. וראה שו״ת שואל ומשיב בכ״מ (מה״ק ח״א סי׳ צד, ח״ג סי׳ פד וסי׳ קפב, ובמהדו״ג ח״א סי׳ קסז וסי׳ ריד) שהוכיח מדברי רבינו לענין ספק שימור במצה [וראה מה שדנו בדבריו בשו״ת חלקת יעקב או״ח סי׳ רא, שו״ת דברי יציב או״ח סי׳ קצז, ושו״ת שבט הלוי ח״ג סי׳ סג וסי׳ קס]. וראה עוד שו״ת בית יצחק או״ח סי׳ קי וסי׳ קיג, מקור ברוך ח״ב סי׳ טז אות ב, ובהוצ׳ הגרשז״ר הערה נב שהאריך בבירור דברי רבינו, ושם סוף פרק ראשון (עמ׳ נב בדפי הספר). וע״ע רמב״ם שם, מאירי, נוב״י וחידושי רעק״א שם, ומרומי שדה [וראה מרומי שדה פסחים טו, א שכיון לדברי רבינו ולא הזכירו]. וע״ע ספר בדבר מלך (ר״י ריטפארט) איסורי מזבח סימן ב.

^ע בנדפס: אברי לי.

^פ תוכן דברי רבינו הובאו בחידושי הרשב״א והר״ן, עיי״ב.

^צ ג, א ד״ה חרב.

^ק עיין שו״ת הר״י מיגאש מגלת סתרים סי׳ רכא (הובא בקובץ שיטות קמאי כאן).

^ר מ״א.

^ש הגרא״ז הגיה: שנים. וכתב: אף דיש שם גם ד׳ טמאים וכו׳ אבל הכא לא שייך אלא רישא. [ולא זכינו להבין ההגהה, שהרי כוונת רבינו להוכיח שראשון אינו מטמא כלי, ואינו ענין כלל לתחילת המשנה].

^ת יד, א.

^א כן הגירסא בנדפס, וכצ״ל., ראה הערה הבאה. בכתה״י: ׳אי נמי בדיקרב טהור׳.

^ב דברי רבינו יסודם בבעל המאור כאן, שנתבארו שם ביתר הרחבה ורבינו קיצר כדרכו: ׳ואסיקנא דאיטמי בשרץ, ומלתא פסיקתא קאמר, דלא משכחת ביה לעולם בשרץ דמטמא ליה גברא לסכין, דהוה ליה ולד הטומאה, ואין ולד הטומאה מטמא אדם וכלים. וה״ה לטמא שנטמא בטמא מת, דלא אמרי׳ חרב הרי הוא כחלל עד שיגע כלי של המתכת במת עצמו, או במי שנגע במת, דהוה ליה אב הטומאה, כי ההיא דאמר בפסח ראשון בנר שנטמא בטמא מת, ואוקימנא בנר של מתכת, אבל אי נגע הכלי של המתכת בדיקרב במיתא שלא בחיבורין, טהור הוא׳. וכן הובא כלשון רבינו בחידושי הר״ן: ׳דהכי אמרינן בפ״ק דפסחים בנר של מתכת דאי נגע בדיקרב בדיקרב טהור׳. [ועפי״ז הגהנו והוספנו בלשון רבינו]. ועי׳ הגהת הגרא״ז בנדפס, ובהוצ׳ הגרשז״ר, ובחידושי הרשב״א.

^ג וכן הובא פירושו בחידושי הרשב״א. וב׳סורא׳ ח״ג עמ׳ 132 נתפרסם קטע שמהדירו משער שהוא לר״ח וראוי להביא כאן פירושו: ׳אילימא דאיטמא במת וכו׳ פיר׳ כל טומאת מת הנוגעת בכלי מתכות יורד לבנה (לגבה?) אם הוא אב נעשה אותו כלי מתכות שנגע בה אב, ואפילו אם הוא ולד נעשת הסכין אב דגמרינן לה כדפרשו דכת׳ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ומה חרב שנוגע במת נעשה כמת, כך כל טומאה שנוגע בו כלי מתכות נעשה הכלי אב, וכיון שהחרב הנוגעת במת הרי היא כמת, הנוגע בחרב הרי הוא אב הטומאה. וזו השמועה הרי הוא כחלל בפסחים פרק ראשון. והקשינו לזה הטמא שהוא שוחט, לא ייתכן לו להיות פחות משלישי בקודש, כי הרביעי בקדש פסול נקרא ולא טמא, וכיון שמשנתינו השנויה בשחיטת קדשים פירש בה שהשחיטה בטמאים כשרה ואוקמתה את למתניתין דהכא כואתיה, אי אי⁠[פשר] בפחות מן הכי, וכיון שהשוחט טמא הסכין ששחט בה ונעשת אותה הסכין ששחט בה אב הטומאה חזי לאותה הסכין ותטמא את הבשר שלמוקדשין, אלא לא תתקיים בטמא מת כלל׳. וכן מפורש בפירוש הר״ח פסחים שם וציין שם לפירושו לחולין. ועי׳ קובץ הערות סי׳ יט אות ו וקובץ שיעורים פסחים שם אות סז [ועי׳ פיר״ח לפסחים שם הערה 42]. וכדעת הר״ח נראה שפירש רע״ב בפסחים פ״א מ״ו ועדיות פ״ב מ״א. ועי׳ מלאכת שלמה פסחים שם וחשק שלמה על המשנה שם. [ועי׳ חידושי הרשב״א: ׳וגרסתו של ר״ח ז״ל דגריס אלימא דאיטמי בטמא מת ליתה׳, נראה כוונתו שע״פ פירוש הר״ח ניתן לפרש הגמ׳ גם בדאיטמי בטמא מת, וכמבואר בדברי רבותינו לעיל]. וע״ע פשט ועיון להגר״מ שטרנבוך (ירושלים תשס״ו) פסחים שם עמ׳ נא.

^ד מבואר בדברי הראב״ד שחרב הנוגע בטמא מת נעשה כטמא מת. ועי׳ חזו״א אהלות סי׳ כ ס״ק ח, שדן בדברי הראב״ד הל׳ טומאת מת פ״ה ה״ג ופי״ח ה״ז, וכתב שלא נתבאר בלשון הראב״ד בחרב הנוגע בטמא מת שלא בחיבורין אם נעשה אב הטומאה, עיי״ש. וע״ע ר״ש אהלות פ״א מ״ב בשם הר״י מסימפונט, ובמים טהורים שם.

^ה עירובין קד, ב.

^ו במדבר ה, ג.

^ז נשא פיסקא א: ׳ר׳ עקיבא אומר מזכר ועד נקבה תשלחו, אחד אדם ואחד כלים במשמע…׳.

^ח בכת״י ליתא תיבה זו.