גמרא
פירוש
פרק א – הכל שוחטיןכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
הכל שוחטין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנאא למתני׳ בגמ׳ב דשחיטתן כשרה בדיעבד, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי׳ דיעבד נמי לא שמא קלקלו שחיטתן. והא דקתני שמא יקלקלו בשחיטתן בלשון עתיד, לאשמועינןג שאין מוסרין להם חולין לכתחלה. ופירש רש״י ז״לד אפילו אחרים רואין אותן דמועדין הן תמיד לקלקל. פירוש לפירושו וקא עבר משום בל תשחיתה. כך שמעתי. ולי נראהו אע״פ שאחרים רואין אותן, מתוך שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתיהו דהני אחרים שרואין אותן, לפיכך אין מוסרין להן חולין לכתחילהז. ומתני׳ הכי פירושא הכל שוחטין לכתחלה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי׳ דיעבד שחיטתן פסולה, ולעולם אין שוחטין לכתחילה שמא יקלקלו בשחיטתן ואע״פ שאחרים עומדין על גביהן כדפירש רש״י ז״ל. ואיכא דקשיא ליהח הא מסופא שמעת מינה, דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה, דיעבד אין לכתחילה לא אעפ״י שאחרים רואין אותן. ואיכא למימר משום דלרבא בר עולאט ורבינאי האי וכולן ששחטו לאו אחרש שוטה וקטן בלחוד קאי, אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין. אי נמי אשאין מוחזקין אבל חרש שוטה וקטן אימא אפילו לכתחילה נמי, קמ״ל רישא. ואע״ג דלכולי עלמא חרש שוטה וקטן לא נפקי מכללא כדמוכח בגמ׳, דאמרינן עלהכ מאן תנא דלא בעי כונה בחולין וכדפירש עלה רש״י ז״לל, מיהו אכתי הוה לן למימר דילמא כי קתני שחיטתן כשרה דמשמע לכתחילה לא, משום טמא במוקדשין, אי נמי משום שאינם מומחין או שאינם מוחזקין, ולישנא דשוי לכולהו קתני, מיהומ חרש שוטה וקטן אפילו לכתחילה שחטי, קמ״ל רישא דיעבד אין לכתחילה לא שמא יקלקלונ בשחיטתן. ואם תאמר אם כן כשהקשו בגמראס לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחילה נמי שחיט, ואסיקנא בקשיא, נימא לעולם אפי׳ לכתחילה נמי שחיט, ומיהו לישנא דשוי לכולהו קתני. לאו מילתא היא, דכיון דתנא ברישא דינו של כותי למה לי למהדר ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמיתני עלה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, לישתוק מיניה לגמרי וליתני אחרש שוטה וקטן בלחוד ואם שחטו ולא יכלול בו כותי כלל, שכבר פירש דינו ואמר דלכתחילה נמי שחיט. ומה שפירשנו נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא, אבל לאביי ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן בלחוד קאי. והאי דאסיקנא בקשיא היינו לשון וכולן דהוה ליה למתני ואם שחטו, וכיון שכן אסור מסיפא שמעת מינה דאין מוסרין להם חולין לכתחילה. ואיכא למימר שיטתיהע דתנא הוא לפרושי מילתיה חוץ מחרש שוטה וקטן שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא יקלקלו, ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד, וזהו הנכון לדברי הכל, דאורחא דתנאי היא לעולם אין עושין לכתחלה ואם עשה כשר. והא דאמרפ רבהצ זאת אומרתק, לתרוצי שמא יקלקלו קאמר, לומר דהכא תנאר אין מוסרין להן חולין לכתחלה וסיפא קתני אם עשה כשר, ולאו למימרא דלא שמעינן אלא מהכאש. ובשם רבינו תם ז״ל פירשות אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם, ואפי׳ להתלמד שמא הרואה שהוא רואה שאנו מוסרין להם לשחוט לכתחלה סבור ששחיטתן כשרה אפי׳ כשהן שוחטין בינן לבין עצמן ואין אחרים רואין אותן. ואין הטעם הזה בלהתלמד מחוורא. גמ׳. התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. פרש״י ז״לב דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא, והכי קאמר, הכל תמורה נוהגת בהן, והאי דתנא הכל ממירין ואצטרך לפרושי לא שהאדם רשאי להמיר, ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין, הלכך הכא אע״ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו. ולא מיחוור לי, משום דהשתא ס״ד דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו, וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דווקאג. ועוד דאי הכי במתני׳ נמי לימא דכולה דיעבד, והכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה, ומשום דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואע״פ שהיה לו לשנות לשון קצרהד. ואפשר שאם כן היה לו לפרש בפירוש שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני התם לא שהאדם רשאי להמיר. ומיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי דקאמרינן התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי וכו׳ה. ובספר הישרו פירשו דהכא נמי אע״פ שאינו רשאי לכתחילה להמיר, מ״מ ממירין הם לכתחילה, כלומר שאפילו במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה, דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס, קמ״ל אעפ״י שהוא יודע ומזיד ממיר אלא שסופג את הארבעים, ונתפסין בתמורה קתני, כדקא מתרץז לה בגמ׳ בדוכתא. והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמה, לומר ההוא לכתחילה דהתם לאו לכתחלה דהיתרא הוא אלא לכתחילה שאם המיר מומר הוא. ויש ששואליןח כיון דמסקינן דהכל איכא לכתחלה ואיכא דיעבד, מאי האי דמקשינן בתמורהט הא גופא קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה, והדר אמרת לא שאדם רשאי להמיר, ומתרץ אמר רב יהודה הכי קאמר הכל מתפיסין בתמורה וכו׳ כדאיתא התם, דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא דהכל דיעבד נמי הוא. ולדידיי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחלה על כרחין הכי מתפרש, הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין ומתפיסין בערך, והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני׳ דיעבדכ הוא. ומיהו כל היכא דהוי דיעבד על כרחין כי האי גוונא מתפרש, והכל שוחטין דהכא אי דיעבד הוא בכי האי גוונא מתוקם הכל מכשירין בשחיטה, ותירוצאל הכאמ והתם חד שיטה הוא. הכל מעריכין ונערכין. מפורש בגמ׳ במקומהנ הכל מעריכין לאתויי מופלא הסמוך לאיש, ונערכין לאתויי מוכה שחין שאע״פ שאינו בדמים ישנו בערך, ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך, דהא תנא ליה בהכל מעריכין, אלא איידי דתנא נידרין תנא נמיס נודרין, ונידרין לאתויי פחות מבן חודש שאע״פ שאינו בערךע ישנו בדמים. ואיכא דקשיא ליהפ נידרין נמי מרישא שמעינן ליה, דכיון דאמרינן אע״פ שאינו בדמים ישנו בערך, ממילא אע״פ שאינו בערך ישנו בדמים. ולאו קושיא היא כלל, דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מילתא היא, דכיון דמופלא סמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבו בכולן ובכל דיני הקדשות, אבל פחות מבן חודש ומוכה שחין תרי גוני נינהו וצריך להביא שניהם. ועוד דאפשר היה לומר שאפילו דמים אין לו לפחות מבן חדש, שאלו היו לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו, וכיון שלא כתבהצ בו ערך ש״מ שאין לו דמים כלל מן הדין, ואע״פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק, התורה העידה שאינו שוה כלום. ויש אומרים דנודרין מכלל מעריכין שמעינן ליה, משום דעיקר מופלאק סמוך לאיש כי כתיב בנודריןר הוא דכתיב, וכיון דתנא מייתי לה במעריכין כל שכן בנודרין, אבל נערכין ונידרין צריכי. הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ופרישנא בגמ׳ש תני נודב, נראה לי דלר׳ מאיר קראית הכי מדרשי, את אשר תדור שלם, כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחדא, כלומר שתאמר הרי זו, שנמצאוב התשלומין הם הנדר בעצמן, וטוב אשר לא תדור כלל אפי׳ בענין זה אלא שתביא עולתךג חולין לעזרה ותסמוך עליה ושוחטה מיד כדרך שהיה הלל עושה. משתדור ולא תשלם, כלומר וטוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כלומר שלא יהו נדריך תשלומין אלא שתאמר הרי עלי, נמצא טוב מזה ומזה מביא עולתו חולין לעזרה. והוצרך הכתוב לומר שלש המדות, מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה, שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבוא לידי כן בנדבה, והנדבה יכול לבוא לידי מעילה מה שאין כן בנדר שאינו מפרישה עד שיביא בהמתו לעזרה, ומפני כך אמר הכתוב טוב מזה ומזה שאינו נודר כלל. ור׳ יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא, אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה, וטוב משלא ידור כלל שהוא זרוז לו שמא יחזור בו ולא יביא כלל. ורש״י ז״ל פירשד לר׳ מאיר טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם, ואם כן לא הוזכר בפסוק הזה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם, ולישנא דגמ׳ לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה. ויש אומריםה דלר׳ מאיר אפי׳ מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל, והכי משמע להו בנדרים פ״קו. ואין טעם מחוור בדבר. ורבינו ש״י ז״לז כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כלומר אפילו בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים. ויש אומרים משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מן השגגות שהוא סומך על קרבנותיו, ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג. והכיח נמי משמעט בתוספתא דפרקיןי דקתני ר׳ יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחטכ, והיינו נודב דמתרץ בגמראל. ולי נראה דלר׳ מאיר נדבה דהלל עדיפא, ובדר׳ יהודה הוא דמתרץ בגמ׳ נודב ולא בדר׳ מאיר, ומשמעות דורשין דקרא איכא ביניהו, והיינו דאמרינן התםמ ואי בעית אימא אפי׳ ר׳ יהודה קתני דכשרין מתנדבין, פי׳ וכל שכן ר׳ מאיר. והקשו בתוספותנ לר׳ מאיר האיך אכלו שלמים במדבר. ולדברינו אכלוס נדבות כהלל. והם אמרו לפי שנאסרו בבשר התאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשו והכתיבע וידר יעקב, וכתיבפ וידר ישראל, וכתיבצ נדרו ושלמו לד׳ אלהיכם כל סביביו. ותירצו דבשעת צרה שאניק כמו שאמרו באגדהר וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהו נודרין בשעת צרתןש. ולי נראה שלא אסרן אלא בקדשי מזבח שמא יבאו לידי תקלה, ואין בקרבנות צורך לגבוה כדכתיבת הנה שמוע מזבח טוב, אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צריך לומר לקיים מצותא, נשבעין ונודריןב, כדתנןג נדרים סייג לפרישות. והא דאקשינן אפילוד ר׳ יהודה לא קאמר וכו׳. פירש רש״י ז״לה אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הוא דהאו עלי הוא, דליכא למימר בהו הרי זה ערךז, דהיכי מצי למימר הרי אלו לערכי או לערך פלוני אם לא נדר תחלה לערך. פירוש לפירושוח, שאם אמר אלו לערכי הקדש או הרי אלו בערכי או בערך פלוני, אין זה ערך האמור בתורה, אלא ערך שלו הוא שהוא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא היהט לו ערך הרי הקדישם בתורת הקדש, וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי, או שיאמר הריני בערכי כדאמרינן בפ׳ בתרא דמכלתיןי, ואחר כך ידון בדמים שקצבה לו תורה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א תוכן דברי רבינו מובא בחידושי הרשב״א והר״ן, עיי״ב.
ב להלן ע״ב.
ג להלן יב, ב.
ד שם ד״ה זאת.
ה דברי רבינו ע״כ הובאו ברשב״א, ובר״ן. וכ״ה בשו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ יד בשם רבינו חננאל שעובר בבל תשחית, וכ״כ רבינו יהונתן והמאירי. וראה ספר חסידים סי׳ תרכז ובמה שציין בחי׳ הרשב״א הערה 2*. וראה שו״ת מהרשד״ם יו״ד סי׳ נא שהוכיח מהא דלא כתבו התוס׳ טעם זה, דלא שייך בזה בל תשחית, ומ״מ הסיק (ע״פ הסמ״ג לאוין רכט) שעובר בבל תשחית, וראה עוד שו״ת בית יעקב סו״ס מב, שו״ת שואל ומשיב ח״ב יו״ד סי׳ צא. ועי׳ תבואות שור ס״ק א וס״ק כד מה בין הטעמים.
ו היינו בביאור דברי רש״י, ראה חידושי הרשב״א.
ז הובא ברשב״א ובר״ן.
ח תוד״ה שמא.
ט להלן ע״ב.
י להלן ג, ב.
כ להלן יב, ב.
ל שם ד״ה מאן.
מ כ״י פריז: ומיהו.
נ כ״ה בנדפס וכצ״ל.
ס להלן ג, א.
ע בנדפס וברשב״א: דאורחיה.
פ להלן יב, ב.
צ וכ״ה ברי״ף ובכי״מ (ראה דק״ס שם אות ר). ובנדפס ושטמ״ק וחידושי הר״ן: ׳רבא׳. וכ״ה לפנינו בגמ׳ שם. וראה תוד״ה שמא שהביא י״מ שגורסים רבה, עיי״ש.
ק גבי לישנא דשמא יקלקלו (חידושי הר״ן).
ר כי״פ: תנן.
ש כי״פ: מיהא. וכ״ה בחידושי הרשב״א, המאירי והר״ן. ובשטמ״ק כתב על דברי רבינו והרשב״א: ׳דחיקא טובא, ולישנא דמתני׳ לא דייקא, דלא ה״ל למימר אלא וכולן ששחטו שחיטתן כשרה כיון שאחרים רואין אותן, דהשתא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו׳, משמע דחדיש לן השתא אחרים רואין אותן מאי דלא הוה עסיק בה עד השתא׳. וראה שם תירוצים אחרים על קושי׳ זו.
ת בתוד״ה שמא
א ראה חידושי הר״ן.
ב ד״ה התם וד״ה לא.
ג בחידושי הרשב״א הביא לשון רבינו בתוספת ביאור, עיי״ש.
ד ראה מה שכתב בשטמ״ק על קושיות רבינו.
ה כן הקשו תוס׳ ד״ה התם ושא״ר.
ו חידושים (הוצ׳ שלזינגר) סי׳ תלד. וכ״ה בתוס׳ ושא״ר שם בשם ר״ת.
ז בנדפס: כדמתרץ.
ח ראה תוס׳ תמורה ב, א ד״ה הא גופא.
ט שם.
י בנדפס בטעות: ׳לדידי נמי׳. [ובהגהות הגרר״ב הגיה: ולדידיה [היינו לר״ת] נמי׳ וכו׳. וא״צ.
כ בנדפס: דדיעבד.
ל בנדפס (בטעות): ותמצא.
מ בכי״פ ושטמ״ק: דהכא.
נ ערכין ב, א.
ס כי״פ ליתא תיבה זו.
ע בנדפס: נערך.
פ בנדפס: ואי קשיא. אולם, כבר העיר הגרשז״ר שמן ההמשך ׳ולאו קושיא׳ (ולא ׳לאו קושיא׳) מוכח שהוא טעות.
צ בנדפס: נתנה.
ק בנדפס: דמופלא.
ר שם: בנדרים.
ש נדרים ט, ב- י, א.
ת כ״ה בכי״פ, ובנדפס [ובהוצ׳ הגרשז״ר] נשמטה תיבה זו.
א ראה חידושי רבינו ראובן נדרים סי׳ ב. וע״ע פני דוד להחיד״א דברים שם.
ב בנדפס: שנמצא.
ג בנדפס: עולותיך.
ד ד״ה טוב. וראה בביאור דברי רש״י בתשובה מאהבה (לר״א פלעקלעס) יו״ד הל׳ נדרים תשובה שסז.
ה ראה תוס׳ ד״ה אבל.
ו י, א.
ז ד״ה שאינו נודר.
ח בנדפס: והכא.
ט כדעה זו שר״מ אוסר אף במביא עולתו.
י לפנינו הוא בפ״ב [ה״ה].
כ ״ור׳ מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר״ (חידושי הרשב״א).
ל ראה שטמ״ק נדרים שם בשם הרא״ם: ׳ובריש חולין וכו׳ יכול לחלק כגון דאמר הרי זו קודם שהביאה לעזרה׳.
מ בנדרים שם.
נ ד״ה אבל.
ס כ״ה בנדפס וכצ״ל [ראה רשב״א]. בכתה״י: אפי׳.
ע בראשית כח, כ.
פ במדבר כא, ב.
צ תהלים עו, יב.
ק וכן הלשון בתוס׳ הרא״ש ובריטב״א נדרים שם. ולשון זו ניתן לפרש שבעת צרה מצוה לנדור, וכדברי הב״ר שם. אבל בתוס׳ לפנינו: ׳שרי׳.
ר בראשית רבה ע, א.
ש וכן הביא רבינו בפירושו לתורה ויקרא כב, יח. וראה רשב״א נדרים שם, שנדר יעקב לא היה נדר גמור אלא נדבה והודאה. וצ״ב. וע״ע שטמ״ק נדרים שם, אגודה נדרים כב, א בשם י״מ, שו״ת מהר״ם מינץ סי׳ עט, ועינים למשפט נדרים שם. [וראה שו״ע יו״ד סי׳ רנז ס״ד: צריך ליזהר מלידור וכו׳. וראה שו״ת שבט הלוי ח״ב סי׳ קכו שזה דלאפוקי מדברי הרמב״ן. וצ״ע].
ת ש״א טו, כב.
א כן מפורש בשאילתות ויצא שאי׳ כג שפירשו הא דיעקב שאע״פ שהנודר נקרא חוטא, הנודר ונשבע לקיים מצוה שפיר דמי. וכן הוא בספר והזהיר (פרשת בחוקותי, הובא בקובץ שיטות קמאי כאן). וראה רמב״ם הל׳ נדרים פי״ג הכ״ג והכ״ד.
ב כן כתב בשו״ת רדב״ז ח״ג סי׳ תמא מדעתו, שאין הדברים אמורים אלא בקרבנות שאינו מחויב בהן מצד הדין, אבל בצדקה ומצוות מצוה לומר הרי עלי לצדקה. [ומלשון רבינו שסתם ׳נודרין׳ נראה שאף הרי עלי מותר. וראה פסקי מהרי״ח בשם ר״י שבעת צרה נודרים אפילו בהרי עלי, וכן כתב במרדכי סי׳ תקעב. וראה עינים למשפט שם]. אכן, ראה רבינו ירוחם נתיב יד ח״ג (קח ע״ג) שאף לדבר מצוה לא ידור, עיי״ש [ובסוף דבריו כתב: ״כל זה מדברי הרמב״ן״, וצ״ע].
ג אבות פ״ג מי״ג.
ד לפנינו: ׳ואפילו׳.
ה להלן ע״ב ד״ה אבל.
ו לפנינו ברש״י: דהרי.
ז עי׳ חוו״ד סי׳ ק״ס סק״י, ומשמר הלוי קונטרס בל תאחר סי׳ א אות מד.
ח בהערות השואל ומשיב [נדפסו בסוף הוצאת מערבא] ביאר כוונת רבינו: ׳וכוונתו ליישב מה שנשאלתי על לשון רש״י בזה, דבחולין דף קלט רב המנונא הוא דאמר כן ורבא אמר משכחת לה באומר ערכי עלי, וע״ז פירש הרמב״ן דאף אם יאמר הרי אלו לערכי או אלו לערכי הקדש, אין זה הערך האמור בתורה, אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך וכו׳, דו״ק ותשכח. ואני השבתי אז, דאף דדברי רש״י אינם מדוקדקים, אבל הכוונה נכונה, דכיון [ד]באומר הרי אני בערכי חייב באחריות, שוב אסור לכתחילה דילמא פשע, ולא משכחת לה רק באומר הרי זו ודו״ק׳.
ט בנדפס: יהיה.
י להלן קלט, א.
הערות
Gemara
Peirush