^א בענין סכין אם צריך כלי וכלי שרת, דנו הראשונים - ראה תוס׳ ושא״ר כאן, תוס׳ זבחים מז, א ד״ה איזהו, תוס׳ הרשב״א פסחים סו, א ד״ה שכח, תוס׳ הרא״ש סוטה יד, ב ד״ה אע״ג, תוס׳ איוורא שם ד״ה מקדש. ועיי״ע תוס׳ פסחים סו, א ד״ה תוחב, סוכה ה, א ד״ה מסגרתו, מנחות צו, ב ד״ה ולדברי. ונחלקו בזה הראשונים. לדעת התוס׳ הנ״ל סכין צריך כ״ש. וכ״נ דעת רש״י סוטה יד, ב ד״ה סכין (ועיי״ש ו, א ד״ה קדש הקומץ.), וזבחים צח, א ד״ה אלא (עי׳ לח״מ הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז). ודעת רבינו אפרים – בתוס׳ זבחים שם: ה״ר אפרים היה מדקדק מכאן דלא בעינן סכין בשחיטה וכו׳. ומשמע שאין צריך כלל כלי. וכ״ה במפורש ברבינו שמואל לתו״כ (נדפס בתו״כ הוצאת ׳אופק׳, ירושלים תשנ״ח), דיבורא דנדבה פרשה ה ה״ו (שם עמ׳ רט): ׳מיכאן דוחין העולם הראיה שמביא הר״ר אפרים דשחיטה אינה טעונה כלי׳. אולם, בשטמ״ק זבחים שם תיקן הלשון: דלא בעינן בשחיטה סכין כלי שרת. וכ״נ בתוס׳ הרא״ש כאן ובתוס׳ הרשב״א פסחים שם. וראה בזה בהערות לפירוש רבינו שמואל שם (עמ׳ ריא הערה 73). ואם כוונת רבינו כאן לשיטת רבינו אפרים, מבואר מדברי רבינו שאף לדעת רבינו אפרים צריך כלי, אלא שא״צ כלי שרת. וראה להלן שיטת רבינו והרמב״ם. והאחרונים דנו בזה בהרחבה, ראה מרומי שדה כאן, מקדש דוד סי׳ ב ס״ק ב, אוצר הספרא סי׳ ג אות ד, זרע אברהם סי׳ כד, תורת הקודש ח״א עמ׳ עג, משנת יעב״ץ סי׳ ו, שו״ת שבט הלוי או״ח ח״א סי׳ רד בארוכה, כנסת הראשונים זבחים שם, מנחות עמ׳ עב, שלמי יוסף (פוניבז׳) זבחים סי׳ ב, והמצוין בזה בספר המפתח לרמב״ם הוצ׳ ש. פרנקל, הל׳ מעה״ק שם.

^ב סוכה נ, ב.

^ג רבי יוסי בר׳ יהודה שם.

^ד בנדפס ליתא תיבה זו, אולם כ״ה בכתה״י, וברור שיש לגרוס כן, שאם הקושיה היא שאינו כלי, היה לרבינו להביא כאן התירוץ שתיקנו ועשאו כעין כלי, ולא הסברא ששחיטה כשרה בזר, וגם אין הוכחה לזה מהא דפסחים, שמיירי בכלי גמור. אכן, לגירסא זו שאינו כלי שרת, לא ביאר רבינו למה אי אפשר לומר שהקדישו ועשאו כלי שרת. ובתוס׳ ושא״ר כאן הקשו רק למ״ד שאין עושין כלי שרת מעץ, ומשמע שלמ״ד עושין, שפיר הוי כלי שרת [ועי׳ תוס׳ רא״ש שכתב שדוחק להעמידה כמ״ד שעושין]. אכן, בפירוש רבינו שמואל שם מקשה בסגנון קושית רבינו בתוספת ביאור: ׳ואפילו למאן דאמר עושין, מיהו בכפיפה (של) מצרית מודה דלא הוי כלי שרת משום הקריבהו נא לפחתך׳. וכוונתו לגמ׳ בסוטה יד, ב: ׳…מכלל דכפיפה מצרית לא חזיא, כמאן דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה, דתניא כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ור״י בר״י מכשיר, אפי׳ תימא ר״י בר״י, אימר דאמר ר״י בר״י בחשובין, בפחותין מי אמר, לית ליה לר״י בר״י הקריבהו נא לפחתך׳. ונראה שכ״ה כוונת רבינו. ועי׳ תוס׳ כאן שעמדו על הקושיה מהקריבהו נא לפחתך, וחילקו בין כפיפה מצרית לקרומית של קנה. וכ״ה בפירוש רבינו שמואל שם. ועי״ע תוס׳ הרשב״א פסחים שם.

^ה יומא כז, א וש״נ.

^ו מלשון רבינו מבואר שאין זו רק ראיה שא״צ כלי שרת, אלא שהוא הטעם, וכלשון הרשב״א: ׳וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים׳ וכו׳. וכן במאירי: וכן הדין, הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה. ועי׳ שטמ״ק זבחים שם אות כט בשם תוס׳ רבינו פרץ דשחיטה הואיל ושייכא בחולין כמו בקדשים, לכן אינה צריכה כלי שרת. ועי׳ אבן האזל הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז.

^ז סו, א.

^ח בתוס׳ פסחים וזבחים שם, הרשב״א, מאירי ור״ן כאן דחו הראיה משם, שכן שמא היו מקדישים מאתמול.

^ט זבחים צז, ב.

^י לפנינו שם: ועולה גופה מנלן דכתיב וישלח אברהם את ידו וכו׳.

^כ בראשית כב, י.

^ל בגמ׳ זבחים שם.

^מ כתי״ב: דבעינן.

^נ כ״ה בנדפס ובכתה״י. ובהוצ׳ רייכמן: בעי.

^ס עי׳ אבן האזל שם, שבכלי שרת יש שני דינים, האחד, שעצם השירות צריך כ״ש, והשני כדי שע״י הכ״ש יתקדש הדבר שצריך להקריבו. וזו כוונת רבינו, ששחיטה ודאי לא הוי שירות, כיון ששחיטה אינה עבודה, ומה שצריך כ״ש הוא רק כדי לקדש הדם, וזה ניתן לעשות ע״י קבלה. והנפ״מ בזה, ובגדר כ״ש שבסכין, עי׳ בשטמ״ק מנחות עח (הוצ׳ הרי״ד אילן) הערה 25.

^ע ראה חידושי הריטב״א ועי׳ מנחות טז, ב ובתוס׳ שם יד, ב ד״ה שחיטה דמשמע דקידוש ראשון הוא העיקר. בכנסת הראשונים זבחים שם אות ג ביאר דאין הכוונה בדברי רבינו (ובדברי הרמב״ם המובאים להלן) בלכתחילה ודיעבד כבשאר דוכתי, שהוא בעצם העבודה, אלא שלכתחילה סדר הקידוש הוא דדם מתקדש בשחיטה. ועי׳ קהלות יעקב זבחים סימן ג אות ב.

^פ יד, ב. שאמרו שם: ׳…מידי דהוה אדם, דם אע״ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת…׳. וראה ריטב״א. ועי׳ הערת הגרא״ז, ובהוצ׳ הגרז״ר הערה סז. וראה אמת ליעקב (להגר״י קמינצקי) כאן, שכוונת רבינו להוכיח משם דהבהמה עצמה א״צ לקדש ע״י כ״ש, ורק הדם הוא מקדש בשחיטה, עיי״ש.

^צ מנחות פ״א ה״ב.

^ק לשון התוספתא שם: חומר בקמיצה שהקמיצה טעון כהן וכלי שרת, מה שאין כן בשחיטה, קמיצה בכלי ושחיטה אפילו בקרומית של קנה׳. וכן הוכיחו מן התוספתא בתוס׳ ושא״ר. ועי׳ בתוס׳ שם בפירושם בתוספתא לפי שיטתם. ועי׳ בריטב״א, שכוונת התוספתא שאין שחיטת המקודשין טעונה כלי שרת גמור לפסול ביוצא, ונפ״מ שעושין אותו של עץ אפילו לרבי בסוטה, עיי״ש. ועוד דנו האחרונים להוכיח מהאמור בתוספתא שם ברישא שהשחיטה אינה טעונה כלי שרת, ובאמור שם ה״ג שהשחיטה טעונה כלי משא״כ במליקה – ראה על זה בתו״ש וירא פכ״ב אות קמו, ובהערות לתו״כ (הוצ׳ ׳אופק׳) הנ״ל הע׳ 72.

^ר בנדפס: ׳בכל כלי שרת׳. והגיה הגרא״ז: ׳בכל דבר, ולכתחילה בעי כלי שרת׳. וראה הערה הבאה.

^ש וכ״ה ברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז: ׳כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת, ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומית של קנה, כשרים׳. וכבר העיר הגרז״ר שלפי הגירסא שלפנינו ברמב״ן: ׳בלא כלי שרת׳, לדעת רבינו השחיטה אינה צריכה כלי שרת, אבל טעונה היא כלי, ואילו לדעת הרמב״ם, בדיעבד אף כלי אינו מעכב. וראה מהר״י קורקוס, שהרמב״ם מפרש התוספתא כפשוטה, ומ״ש בגמ׳ שעולה טעונה כלי ולמדוה ממאכלת, אינו אלא לכתחילה. [ולפי״ז כונת הרמב״ם בדיעבד כפשוטו, שלכתחילה צריך כלי, אלא שאינו מעכב, וראה לעיל הערה 146].

^ת להלן ע״ב.

^א כ״ה בכתה״י. בנדפס: מצויין. וכ״ה לפנינו בגמ׳.

^ב בנדפס: ולא חיישי׳ למישאל ולמיבדק.

^ג בנדפס: השוחטין.

^ד להלן יב, א.

^ה בכתי״פ נשמטה תיבה זו.

^ו וכ״כ הרשב״א והר״ן.

^ז בחי׳ הר״ן: ׳שכיון שאין דעתו לאוכלה אינו מתכוין בשחיטתו, ושהי ודרס ולאו אדעתיה. אי נמי דדריס בכוונה כדי למהר שחיטתו, דבלפני עור כה״ג לא איכפת ליה׳. ומבואר מדבריו שלא חיישינן שדרס בכוונה כדי להכשיל, אלא שחשוד לדרוס במזיד לטובת עצמו. אבל רבינו כתב בפירוש שחשוד שדרס בכוונה להעבירנו. ואפשר, שהר״ן מפרש כן דברי רבינו.

^ח להלן ע״ב.

^ט בחי׳ הר״ן: ׳משום דלכתחילה ודיעבד דמתניתין לא מתוקם בבדיקת סכין בלחוד כדמתוקם בישראל מומר׳.

^י עבודה זרה לא, ב.

^כ רבינו כתב כאן שני פירושים. לפירוש הראשון צריך בדיקת סכין ע״י ישראל, ולא סמכינן על ישראל עומד על גביו דמירתת. ועפי״ז הוצרך רבינו לפרש שלא הזכירה הגמ׳ בדיקת סכין. ועוד פירש רבינו, שכיון שבהכרח צריך ישראל עע״ג, שוב אין צריך בדיקת סכין ע״י הישראל שהגוי חושש ובודק היטב. ואם כן, מה שלא נזכר בגמ׳ שצריך בדיקת סכין, הוא כפשוטו. אלא, שאף לפירוש זה צריך שיראה הישראל את הכותי בודק סכינו. ובתוס׳ להלן ע״ב ד״ה בודק כתבו כעין הפירוש השני, שלא מצאנו בדיקת סכין גבי כותי, ואם ישראל יוצא ונכנס מירתת, ואם אינו יוצא ונכנס לא מהני בדיקת סכין. וכ״ה הרא״ש בפסקיו סי׳ ז. ומדבריהם נראה שא״צ שיראה הישראל בדיקת הסכין. ובריטב״א כאן הובא רק הפירוש הראשון ולא הזכיר שסומכים על יוצא ונכנס דמירתת גם לענין כשרות הסכין.
ובשו״ע יו״ד סי׳ ב ס״ט כתב שצדוקי ובייתוסי שחיטתו אסורה אא״כ אחרים עומדים ע״ג וגם בדקו להם סכין. והקשה שם הש״ך סקכ״ד, שכיון שדין צדוקי ובייתוסי כדין כותי קודם גזירה, עיי״ש, ובכותים קודם גזירה כתבו התוס׳ והרא״ש דא״צ בדיקת סכין. ועיי״ש ביאור הגר״א אות כב שכבר תמהו על השו״ע כל האחרונים שכ״כ כל הפוסקים שא״צ בדיקה. ונוסף שם בסוגריים: ועבריטב״א שמפרש שצריך גם בדיקת סכין בכותי, ויחידאה הוא. אכן, בלב אריה הוכיח שאף דעת הרמב״ם הל׳ שחיטה פ״ב הי״ד כן, עיי״ש. וכתב שהש״ך לא ראה את הריטב״א שלא נדפס בימיו. והנה אף שכ״כ רבינו בפירוש ראשון, אולם רבינו כתב על הפירוש השני: ׳כן נראה לי׳. וא״כ אין לצרף דעתו לפסק השו״ע, אבל הר״ן הביא דברי רבינו בסתם. ועי׳ חי׳ רע״א לשו״ע שם שהביא דעתו.

^ל כ״ה בכ״י של הגמ׳, ראה דק״ס אות נ. ולפנינו בגמ׳: מניח. [בהוצ׳ הגרא״ז ׳מניח׳ וכנראה הוא תיקון ע״פ הנוסח שלפנינו, ואינו נכון, שהרי מפורש להלן שרבינו גרס בגמ׳ ׳יניח׳].

^מ ואף במאירי הביא גירסא זו, ואין זה ברש״י שלפנינו, אבל אפשר שכונת רבינו שכן משמע מדברי רש״י שגרס בגמ׳, וכהמשך דבריו.

^נ ד״ה צריך.

^ס ע״ז סא, א.

^ע שם סט, א.

^פ בהוצ׳ הגרא״ז: מניח הגוי.

^צ בחי׳ הר״ן: ואע״ג דלא קתני המניח, היינו טעמא דלאו לישנא מעליא הוא, דמשמע דלא סגיא בלאו הכי. וראה ריטב״א.

^ק כ״כ תוס׳ ד״ה המניח.

^ר ע״ב.