גמרא
פירוש
כְּאִיסּוּרוֹ מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת.
תַּנְיָא הדרן עלך אלו עוברין
פרק ד – מקום שנהגו
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
פרק מקום שנהגו
[במאור דף טז: ד״ה מקום שנהגו. לרי״ף סי׳ תשנז (פסחים דף נ.)]
כתוב שם: [מקום שנהגו לעשות מלאכה בע״פ עד חצות עושין וכו׳. נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג]. ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות.
אמר אברהם: מחבורי הרב אבן גיאת ז״ל הוציא זה. אבל הרי״ף ז״ל לא אמר כך וכדבריו אנו עושים, כי מעולם לא דברו חכמים ורבי מאיר בגמ׳ [פסחים דף נה.] על אלה (והתחל) [בגמר׳ מלאכה ובתחלתה]1 על זמן שבית המקדש קיים שלא ראו אותו בעיניהם, ומאי דהוה הוה. אלא כל שהיה אסור להם עכשו הוא אסור לנו, ובכמה מקומות [ראש השנה דף ל. וש״נ] אמרו [לו] מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלו כך וכך ועשינו כך וכך, ודברים שנאסרו במנין מי עמד והתירם, ופורץ גדר ישכנו נחש. והירושלמי [פ״ד ה״א] לא בא להתיר אלא לחזק טעם האיסור. והנה זה סבור שקבץ כל תורת המנהגים ולחצים לא הגיע, שאין כל המנהגות שוות: שכל מנהג שנהגו בו מצד אסור וקבלו אותו על עצמם סתם זה הוא מנהג שאין הבנים רשאין להתירו ולא לישאל עליו לחכם להתירו להם. ואם קבלו אותו על עצמם לבד יכולים הבנים לשנותו אם לא נהגו בו אחרי מיתת אביהם, ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלין עליו2. אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת קהל לדבר אחד אפילו קבלוהו על עצמן סתם אין הבנים נתפשין עליהם ואם יסכימו כלם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי להוציא את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים3. והירושלמי שכתב הרב ז״ל בדבר שהוא יודע בו שהוא מותר ונהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו, לא כמו שהוא סובר שאם נדר ונשאל מתירין לו, אלא בדבר שקבל עליו איסור [אביו סתם ויש בו חשש הבא לידי איסור כמו שכתבתי למעלה] כההוא דבני בישן שגזרו על עצמם שלא ללכת בים אפילו מצור לצידן שהוא מקום קרוב וגזרו עליו משום דאסור לפרוש לים ערב שבת והכי איתא בירושלמי. ואפילו הוא גזר על עצמו משום גדר [ונהג בו באיסור] עד שהוחזק עצמו באותו מנהג דמחזיק בדבר מצוה לעשותה שוב אינו נשאל עליה כמו שנשבע לקיים את המצוה או שלא לעבור עבירה ובא לישאל אין מתירין לו כענין שאמרו [בכורות דף מה:] נודר ועובד [יורד] ומגרש, דלא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דקסבר צריך לפרוט את הנדר [גיטין דף לה.] וכיון דשמע חכם דמשום [גדר] הוא לא שרי ליה. ואל תשיבני נזיר דההוא חוטא נמי מקרי [נדרים דף י. וש״נ] משום דתהי ביה אגב צעריה. ועוד אני אומר בין בחומרי מקום שהלך לשם אם אותו מנהג בטעות אין חוששין לאותו מנהג בין בדעתו לחזור בין אין דעתו לחזור, אלא שיש בחומרי מקום שהלך לשם צד חומרא שאם הם בני מדינה שאינם בני תורה אפילו נהגו בו בטעות אינו רשאי להתירו בפניהם ממעשה דבני בי חוזאי [פסחים דף נ:], דאמר רב אשי [שם דף נא.] אי רובא דגן אכלי ניכליה זר באפייהו דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, ועוד דאתי ביה לידי תקלה הא לאו הכי אסור ואף על פי דבטעות נהגו.
ומה שכתב בחומרי מקום שיצא משם שאין להפריש במי שדעתו לחזור למקומו בין כותאי ובני מדינה לשאר בני תורה.
אמר אברהם: זו אפילו התינוקות יודעים אותה, וכי היאך נופל בכאן: אי אתה רשאי להתירו בפניהם, והלא כבר יצאו מתוכם והלכו למקום המתירים ואין כאן סירכא דמלתא כלל, אלא ודאי הטעם אינו [אלא] מפני שגדל במקום האיסור ואינו רשאי להתירו לעצמו עד שיעקר מאותו מקום לגמרי, וכשנעקר והלך למקום המתירים (חאיל) [הואיל] ואין סברתו אוסרת אותו הדבר הרי הוא מותר. ועל כל זה יש לנו להקשות מדרב אשי דידיה אדידיה, דבמסכת חולין [דף יח:] מוקים להאי מתניתין דחומרי מקום שיצא משם בשדעתו לחזור ועלה קאמר שנותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, והכא בפסחים [דף נ.] מוקים להאי מתניתין דחומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ועלה קאמר שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, קשיא דידיה אדידיה דמתניתין ודאי כולה בחד גוונא קא מיירי. וניחא לן דלטעמיה דרב אשי נמי כולה מתניתין חד גוונא היא, דהכי אמרינן כולה מתניתין בשאין דעתו לפרוש מן האיסור נוהג [באיסורו] אף על פי שנתרחק לשעה, נמצא רישא דמתניתין כשאין דעתו לחזור וסיפ׳ כשדעתו לחזור.מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות)
[במאור דף טז: ד״ה מקום שנהגו. לרי״ף סי׳ תשנז (פסחים דף נ.)]
כתוב שם: [מקום שנהגו לעשות מלאכה בע״פ עד חצות עושין וכו׳. נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג]. ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות.
אמר אברהם: מחבורי הרב אבן גיאת ז״ל הוציא זה. אבל הרי״ף ז״ל לא אמר כך וכדבריו אנו עושים, כי מעולם לא דברו חכמים ורבי מאיר בגמ׳ [פסחים דף נה.] על אלה (והתחל) [בגמר׳ מלאכה ובתחלתה]1 על זמן שבית המקדש קיים שלא ראו אותו בעיניהם, ומאי דהוה הוה. אלא כל שהיה אסור להם עכשו הוא אסור לנו, ובכמה מקומות [ראש השנה דף ל. וש״נ] אמרו [לו] מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלו כך וכך ועשינו כך וכך, ודברים שנאסרו במנין מי עמד והתירם, ופורץ גדר ישכנו נחש. והירושלמי [פ״ד ה״א] לא בא להתיר אלא לחזק טעם האיסור. והנה זה סבור שקבץ כל תורת המנהגים ולחצים לא הגיע, שאין כל המנהגות שוות: שכל מנהג שנהגו בו מצד אסור וקבלו אותו על עצמם סתם זה הוא מנהג שאין הבנים רשאין להתירו ולא לישאל עליו לחכם להתירו להם. ואם קבלו אותו על עצמם לבד יכולים הבנים לשנותו אם לא נהגו בו אחרי מיתת אביהם, ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלין עליו2. אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת קהל לדבר אחד אפילו קבלוהו על עצמן סתם אין הבנים נתפשין עליהם ואם יסכימו כלם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי להוציא את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים3. והירושלמי שכתב הרב ז״ל בדבר שהוא יודע בו שהוא מותר ונהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו, לא כמו שהוא סובר שאם נדר ונשאל מתירין לו, אלא בדבר שקבל עליו איסור [אביו סתם ויש בו חשש הבא לידי איסור כמו שכתבתי למעלה] כההוא דבני בישן שגזרו על עצמם שלא ללכת בים אפילו מצור לצידן שהוא מקום קרוב וגזרו עליו משום דאסור לפרוש לים ערב שבת והכי איתא בירושלמי. ואפילו הוא גזר על עצמו משום גדר [ונהג בו באיסור] עד שהוחזק עצמו באותו מנהג דמחזיק בדבר מצוה לעשותה שוב אינו נשאל עליה כמו שנשבע לקיים את המצוה או שלא לעבור עבירה ובא לישאל אין מתירין לו כענין שאמרו [בכורות דף מה:] נודר ועובד [יורד] ומגרש, דלא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דקסבר צריך לפרוט את הנדר [גיטין דף לה.] וכיון דשמע חכם דמשום [גדר] הוא לא שרי ליה. ואל תשיבני נזיר דההוא חוטא נמי מקרי [נדרים דף י. וש״נ] משום דתהי ביה אגב צעריה. ועוד אני אומר בין בחומרי מקום שהלך לשם אם אותו מנהג בטעות אין חוששין לאותו מנהג בין בדעתו לחזור בין אין דעתו לחזור, אלא שיש בחומרי מקום שהלך לשם צד חומרא שאם הם בני מדינה שאינם בני תורה אפילו נהגו בו בטעות אינו רשאי להתירו בפניהם ממעשה דבני בי חוזאי [פסחים דף נ:], דאמר רב אשי [שם דף נא.] אי רובא דגן אכלי ניכליה זר באפייהו דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, ועוד דאתי ביה לידי תקלה הא לאו הכי אסור ואף על פי דבטעות נהגו.
ומה שכתב בחומרי מקום שיצא משם שאין להפריש במי שדעתו לחזור למקומו בין כותאי ובני מדינה לשאר בני תורה.
אמר אברהם: זו אפילו התינוקות יודעים אותה, וכי היאך נופל בכאן: אי אתה רשאי להתירו בפניהם, והלא כבר יצאו מתוכם והלכו למקום המתירים ואין כאן סירכא דמלתא כלל, אלא ודאי הטעם אינו [אלא] מפני שגדל במקום האיסור ואינו רשאי להתירו לעצמו עד שיעקר מאותו מקום לגמרי, וכשנעקר והלך למקום המתירים (חאיל) [הואיל] ואין סברתו אוסרת אותו הדבר הרי הוא מותר. ועל כל זה יש לנו להקשות מדרב אשי דידיה אדידיה, דבמסכת חולין [דף יח:] מוקים להאי מתניתין דחומרי מקום שיצא משם בשדעתו לחזור ועלה קאמר שנותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, והכא בפסחים [דף נ.] מוקים להאי מתניתין דחומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ועלה קאמר שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, קשיא דידיה אדידיה דמתניתין ודאי כולה בחד גוונא קא מיירי. וניחא לן דלטעמיה דרב אשי נמי כולה מתניתין חד גוונא היא, דהכי אמרינן כולה מתניתין בשאין דעתו לפרוש מן האיסור נוהג [באיסורו] אף על פי שנתרחק לשעה, נמצא רישא דמתניתין כשאין דעתו לחזור וסיפ׳ כשדעתו לחזור.מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 כנדצ״ל. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יו״ט פ״ח הי״ט.
2 עיין בפרי חדש (או״ח סי׳ תצ״ו דיני מנהגים דין הראשון.
3 הובא במגן אבות להמאירי ענין עשרים (עמ׳ קב-קג, מהדורת לאסט, לונדון תרמ״ט), ובמהר״ם חלאוה (דף נא. סוף ד״ה ונשמט הלל)
הערות
Gemara
Peirush