גמרא
פירוש
עִמָּךְ בֶּן בַּג בַּג יְחִידָאָה הוּא וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.
רַבִּי יַנַּאי אָמַר מַאי שְׁבוֹר אֶת שִׁינָּיו בַּדִּין.
אִי הָכִי וֶאֱמוֹר לוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ מִיבְּעֵי לֵיהּ שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל שֶׁלּוֹ הוּא נוֹטֵל מִיבְּעֵי לֵיהּ קַשְׁיָא.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הכא במאי עסיקינן בעבדא גנבא – דאית ליה פסידא, עד האידנא לא גניב והשתא גניב. קשיא לי, מנא ליה דעד האידנא לא גנב? דילמא גנב ואפילו הכי רביה לא בעי לאפוקיה ולאפקועיה שעבודיה! ואיכא למימר אי הוה גניב ליה עד השתא מאי איריא כלו ימיו? אפילו לא כלו נמי איבעי ליה לאפקועי שיעבודא מיניה ולאפוקי. אמאי לא? דהא אית ליה פסידא. ועוד קרא למה לי? אלא שמע מינה דלא גנב ליה עד השתא והאידנא חשיד ליה בגנבותא, בשכלו ימיו רשות בידו להצילו להוציאו על כרחו ולהזיקו אם לא יוכל להוציאו על ידי חבלא, אבל בתוך ימיו על כרחו להזיקו לא. והיינו דתמיהא לן אי עד האידנא לא גנב השתא מאי טעמא חשיד ליה, ומאי טעמא שרינן ליה לאזוקיה ולאפוקיה על כרחיה? ושנינן עד האידנא הוה ליה אימתא דרביה, ואף על גב דחשיד עליה לא שרינן ליה לאזוקיה ולאפוקיה, אבל כלו ימיו שרינן ליה. טעמא דנתקל הא שבר חייב – וקס״ד בממלא רשות הרבים חביות, דאיכא פסידא, וקשיא לתרויהו, אי נמי בין בממלא בין בשאינו ממלא וליכא פסידא וקשיא לרב נחמן. תא שמע וקצותה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר – וקשיא לתרויהו, דהכא ודאי פסידא איכא בנזק בעלה קשיא לתרויהו, אי נמי במצות שאינה של חבילות, דליכא פסידא, וקשיא לרב נחמן, לא בשיכולה להציל וכו׳. ואף על גב דאיכא פסידא חייב, כדאמר לעיל בענין שור שעלה על גבי חברו וכו׳ היה לו לשמטו ולא שמטו. תא שמע הרי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וכו׳ – אמאי שלו לא הגיעו? הא נמי קשיא לתרויהו, דהא איכא פסידא. אי נמי כיון דהוה יהיב להו מן הצד ובודאי לסוף תחזור לו, הואיל ולא יניחו האמצעית הרי ליכא פסידא בעברהם באמצע. ומשום הכי שלו לא הגיעו, דלא עביד איניש דינא לנפשיה1 ובי דינא נמי לא מצו לאזדקוקי לרבים, ולדידיה נמי לא שרו ליה לאזוקי לשום אדם. ותרץ ליה לאו משום הכי אלא דינא הוא דלא שבקי לה לאמצעית. רב אשי אמר כל מן הצד דרך עקלתון הוא וכו׳ – ואכתי אמאי מה שנתן נתן? לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו – והשתא ודאי פסידא היא בלא דינא, ולמה ימתין עד שיניחוה מעצמם? אלא משום דרביה וכו׳. ואכתי אמאי מה שנתן נתן, ושלא הגיעו משום דרב יהודה הוא. והא דאקשינן נמי מפאה, הואיל ובתחילה אפקרה מדעתיה אף על גב דהשתא שקלי לה שלא כדין כמי שאין לו פסידא חשיב לה, דהוא פשע אנפשיה דשבקה דלא באנפייהו, וזה הטעם עצמו לדרך הרבים דהוא פשע אנפשיה והוא הביא את עצמו בכך.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י לונדון 852: ״לנפשי״.
הערות
Gemara
Peirush