גמרא
פירוש
לָאו הַיְינוּ הַנָּחָתָן בָּעֵי רָבָא אֱגוֹז בִּכְלִי וּכְלִי צָף עַל גַּבֵּי מַיִם מַהוּ מִי אָמְרִינַן בָּתַר אֱגוֹז אָזְלִינַן וְהָא נָיַיח אוֹ דִילְמָא בָּתַר כְּלִי אָזְלִינַן וְהָא לָא נָיַיח תֵּיקוּ. שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי יַיִן מַחֲלוֹקֶת כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
זרק או שהניח אגוז על גביהן וצף על גביהן – לאו הנחה היא ופטור? ואגוז בכלי וכלי על גבי המים לא איפשיטא. שמן על גבי מים – פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן. אמר אביי: בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ח׳, זרק לתוכה מחצלת – חייב, דעדיין1 חדא רשותא היא. אבל נתכוון לחלקה במחצלת הוויין להו שתי בורות עמוקין עשרה, ואין בכל אחד רחב ארבעה, שהרי מיעטן המחצלת מלהיות בכל אחד ד׳ ויצאו מתורת רשות היחיד והרי הן מקום פטור. והא דאביי פליגא אדר׳ יוחנן, דהא ר׳ יוחנן בעי ליה חוליא מבטלה מחיצתא או לא, וכיון דחוליא מיבעיא ליה, מחצלת פשיטא ליה דודאי לא מיבטלא מחיצתא, ועדיין רשות היחיד היא. ולאביי דפשיטא ליה דמבטלא2 מחיצתא, כל שכן חוליא דודאי מיבטלא. מילתא דמיבעיא ליה לר׳ יוחנן פשיטא ליה לאביי. ומים בבור – לא ממעטי לה, ולא מבטלי מחיצות. אבל פירות שכבר הושמו3 בבור, אם נתן כלום למעלה – פטור, דפירי מבטלי מחיצתא. והני מילי דבטלינהו גבי בור, אבל אי אצנעינהו לפירי בבור למהדר ולמיכל מיניהו לבתר הכי לא ממעטי בבור. מתני׳: הזורק ד׳ אמות בכותל, אם נתכוון לזרוק למעלה מעשרה טפחים בכותל הרי הוא כזורק באויר, והזורק באויר פטור. ואם נתכוון למטה מי׳ טפחים בכותל, הרי הוא כזורק בארץ, והזורק בארץ ארבע אמות – חייב. ואקשינן עלה: הזורק למטה מי׳ טפחים חייב, והא לא נח? ואוקמה ר׳ יוחנן: בזורק דבילה שמינה שיש בה לחלוחית4 ונדבקה בכותל – חייב, שהרי נגמרה מחשבתו כאשר ניטוחה, זו היא הנחתה. הא דאמר ר׳ חייא: זרק למעלה מי׳ טפחים בכותל והלכה ונחה5 בחור, שהוא מחלוקת ר׳ מאיר ורבנן. פירוש כגון שהיה זה החור עצמו כגבוה י׳ טפחים, ומקרקעית החור ולמטה עשרה טפחים מכוונים. ואילו היה בחור ד׳ על ד׳ דברי הכל כרשות היחיד, וחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו. ושמעתין בחור דלית ביה ארבעה על ארבעה. דר׳ מאיר סבר: כל כי האי גוונא חוקקין להשלים, וכיון6 שיש בעובי הכותל לחוק ולהשלימו לחור היה ארבעה על ארבעה, רואין בכוונת הלב כאילו חקוק הוא ויש בו ד׳ על ד׳ – וחייב. וחכמים אומרים: אם יש בחור הזה ד׳ על ד׳ – {חייב}7. אבל לחוק ולהשלים אין חוקקין כי האי גוונא חקיקה בלב, אלא הרי הוא כגדר גבוה י׳ טפחים ואינו רחב ד׳ שהזורק לתוכו פטור. והא דר׳ מאיר וחכמים מפורש בפרק ראשון דעירובין (עירובין י״א:): כיפה – ר׳ מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרין. ושוין שאם יש ברגליה עשרה שחייבת. אמר אביי: הכל מודין אין ברגליה שלשה ולא כלום, יש ברגליה שלשה ואינה רחבה ארבעה ולא כלום הוא, כי פליגי היכא דרחבה ארבעה ויש ברגליה שלשה ואינה גבוהה עשרה ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה. ר׳ מאיר סבר: חוקקין להשלים, וחכמים סברי: אין חוקקין להשלים. וזה הוא ביום הכיפורים פרק ראשון (בבלי יומא י״א:) דחוקקין להשלים, ומפורש נמי בפרק המוציא8 תפילין (עירובין ק״א:) בעיניין מפתח שהוא למעלה מעשרה. אמר אביי כו׳ שמע מינה מהא מתניתא תלת וחדא מיניהו חוקקין להשלים. ירושלמי (ירושלמי שבת י״א:ג׳:ב׳): אם יש חור בכותל, מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים. על דעתיה דר׳ מאיר: יש בו ד׳ על ד׳ בין אין בו – את רואה את הכותל כגמום. על דעתיהו דרבנן: אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום. והך דרב חסדא דיציאות השבת (בבלי שבת ז׳:) דאמר: נעץ קנה ברשות היחיד, וזרק ונח על גביו – חייב, אפילו גבוה אלף9 אמה, שרשות היחיד עולה עד לרקיע. לא דמיא להא, לא לבעיא דמרדכי10, ולא להא דר׳ חייא. דהני בעמוד עומד ברשות הרבים, וחלק רשות לעצמו בגובהו, וכותל שהוא ברשות הרבים ונח בחור שהוא למעלה מי׳ טפחים. אבל דרב חסדא בעמוד ברשות היחיד, ועקר אדם חפץ מרשות הרבים וזרקו ברשות היחיד למעלה ונח על גבי עמוד שהוא ברשות היחיד, אפילו על גבי מאה אמה חייב, שכבר זרק מרשות הרבים לרשות היחיד. וקא אמרינן בה: אמר אביי: ברשות {היחיד}11 כולי עלמא לא פליגי דכרב חסדא, והאי חור אם היה בתוך עשרה לא חשיב לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. דאיתמר חורי רשות הרבים – אביי אמר: כרשות הרבים דמו, רבא אמר: לא כרשות הרבים דמו. והאי דתנן למטה מי׳ טפחים כזורק בארץ דקא מוקי לה ר׳ יוחנן בדבילה שמינה, אתיביה רבא לאביי מינה ואמר ליה: אי סלקא דעתך חורי רשות הרבים כרשות הרבים, למה לי לאוקמה12 בדבילה שמינה? לוקמה בחור. זמנין משני ליה אביי: שני13 צרור וחפץ דעבידי דהדרי, זמנין משני ליה בכותל דלית ביה חור. ממאי? מדקתני רישא: למעלה מי׳ טפחים כזורק באויר, ואי סלקא דעתך בכותל דאית ביה חור, אמאי כזורק באויר לוקמה דנח בחור. וכי תימא דלית ביה ארבעה, והא אמר רב יהודה אמר רב אמר ר׳ חייא: זרק למעלה מי׳ ונחה בחור כל שהו באנו למחלוקת ר׳ מאיר ורבנן. אלא לאו שמע מינה בכותל דלית ביה חור, ואף על גב דאביי פריק לנפשיה הילכתא כרבא. אמר רב יהודה אמר רב: תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד׳ אמות, וזרק ונח על גביו – חייב. פירוש: אדם שעומד ברשות הרבים ועקר מרשות הרבים והניחו בתל זה, כיון דקיימא לן גדר ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה, האי תל נמי רשות היחיד הוא. והיכי דמי מתלקט? כגון שצידו אחד עומד בגידור י׳ טפחים מן הארץ כגדר, והצד שכנגדו משופע כמדרון וכמין כבש שמתוך ד׳ אמות בשיפוע המדריגה גובה ועולה י׳ טפחים. כגון זה ד׳ אמות י׳ טפחים הצייור.14 אם נח החפץ הזורק על גובהו של תל זה שהוא גבוה י׳ טפחים, אף על פי שמצד אחר עולין בו בכבש כשיעור ד׳ אמות – חייב, ואפילו מכל סביביו משופע ועולה, כיון שגובהו עשרה ושיפועו ד׳ אמות, כרשות היחיד דמי גבהו כגון זה. ומפרש בגמרא דקודשי קדשים (זבחים ס״ג): אמר רמי בר אבא: כל כבשי כבשים שלש אמות ומחצה לאמה חוץ מכבשו של מזבח שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. אבל אם אין התל עולה לגבה עשרה אלא מתוך שיפועו יתר מארבע אמות – לא מיחשב כרשות היחיד. ומפורש במסכת15 עירובין פרק עושין פסין16 (בבלי ערובין כ״ב:): בעא מיניה רחבה מרבה: תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות ורבים בוקעין בו – חייבין עליו משום רשות הרבים אי לא? אליבא דרבנן לא תיבעי לך, השתא ומה התם דניחא תשמישתיה הא אמור רבנן דלא אתו17 רבים מבטלי מחיצתא, הכא דלא ניחא תשמישה לא כל שכן. כי תיבעי לך אליבא דר׳ יהודה. ואף על גב דפשיט רבה אליבא דר׳ יהודה, ואפילו במעלות בית מדי ואפילו כמעלות בית מרון, לאו הילכתא כר׳ יהודה. והא דרבי יהודה דאמר: אם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין. וחכמים אומרים: אין צריך. ועיקר דשמעתא מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רשות הרבים, לפי שאינן כדגלי מדבר. ותנן נמי הגיע להר מבליעו וחוזר למידתו. אמר רבא: לא שנו אלא בהר המתלקט י׳ מתוך ד׳ אמות, אבל הר המתלקט עשרה מתוך חמש מודדו מדידה יפה. רב הונא מתני לה לקולא: לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש, אבל הר המתלקט מתוך ארבע אומדו והולך לו. זרק לתוך18 ד׳ אמות ונתגלגל חוץ לד׳ אמות פטור. מאי טעמא? שלא היתה מחשבתו חוץ לד׳ אמות. זרק חוץ לד׳ אמות וחזר לתוך ד׳ אמות – חייב. והוא שנח בחוץ לד׳ אמות על גבי משהו, ואחר שנח התם חזר. 19{תניא נמי הכי: זרק חוץ לד׳ אמות אחזתו הרוח במשהוא, אע״פ שחזרה והכניסתו – חייב.} זה כבר פירשנוה למעלה (ר״ח שבת צ״ז.) בפלגתא דרבי עקיבא ורבנן דתנן: הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – ר׳ עקיבא מחייב, וחכמים פוטרין. דרבנן סברי: אף על פי שזרק בתוך שלשה דרשות הרבים שהן כלבוד צריך הנחה על גבי משהו, אבל קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. והתם בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. ואף על גב דלא עבר ד׳ אמות ברשות הרבים, אם נח ברשות הרבים על גבי משהו. וכן בזורק ברשות הרבים והעביר בזריקתו מתחילת20 ד׳ לסוף ד׳, אם נח על גבי משהו חייב, ואם לאו פטור. אבל המעביר מתחילת ד׳ לסוף ד׳ אם כשיעור בבת אחת העביר, אם נחה על גבי משהו – חייב, ואם לאו פטור. דאמרינן לעניין המוציא מחנות דרך סטיו משום דר׳ יוחנן: מידי דהוה המעביר חפץ ברשות הרבים לאו אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור, כי מנח ליה חייב, ואף על גב דהמעביר מחנות לפלטיא דרך סטיו לאו כי האי גוונא סלקא, מיהו לעניין מעביר שצריך הנחה הכין הוא. והא דאמר רבא: {הוציא}21 חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא22 חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה – חייב. כלומר נצטרפה זו עם זו ונעשו כגרוגרת.23 ואקשינן: והא לא נח. ושנינן: כגון דהעבירה למטה משלשה דהוא כלבוד. איני? והאמר רבא: תוך ג׳ לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. ופרקינן: כי קאמר רבא בזורק, הכא במעביר. ולעניין דבר שאיגודו בידו ונתגלגל מרשות היחיד מידו, ויצא לרשות הרבים – צריך הנחה ברשות הרבים על גבי משהו. דתנן בעניין: הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל מידו, ר׳ יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הקרקע אלא כמלוא חוט גוללו אצלו. ואמרינן עלה: אלא הא דאמר רבא: תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, לימא כתנאי. אמר ליה: לשמעתיה. אלא כולה ר׳ יהודה היא, והכי קתני הגיע לי׳ טפחים הופכו על הכתב. במה דברים אמורים? בכותל משופע, אבל בכותל שאינו משופע אפילו למטה מג׳ גוללו אצלו דברי ר׳ יהודה. שר׳ יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו, מאי טעמא? בענן הנחה על גבי משהו.מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון
הערות
1 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ועדיין״.
2 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מבטלא״.
3 כן ברמב״ן שבת ק׳. בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״שבכר השומן״.
4 כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״ליאלוחית״.
5 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ונדחה״.
6 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״וכוון״.
7 כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
8 כן בכ״י וטיקן 128, וכן גרס ר״ח בכמה מקומות.
9 בכ״י וטיקן 128: ״א׳ ״. בעדי נוסח של הבבלי: ״מאה״.
10 כן בכ״י וטיקן 128, וכן גם לעיל בר״ח שבת צ״ט:. בנוסח ספר העתים שהובא שם: ״רב מרדכי״.
11 כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
12 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ואוקמה״.
13 כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא שינו ל: ״שאני״.
14 בכ״י וטיקן 128 הציור חסר.
15 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״במה״.
16 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״פסיק״.
17 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״אותו״.
18 כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״לתו״.
19 ההשלמה מספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 חסר.
20 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מתחילתו״.
21 כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
22 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״והנצ[י]א״.
23 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הגרוגרת״.
הערות
Gemara
Peirush