גמרא
פירוש
אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גבוה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בעא {רב}1 מרדכי מרבה: עמוד ברשות הרבים גבוה י׳ ורחב ד׳ וזרק ונח על גביו מהו? בעיא זו עיקרה כי רשות הרבים תופסת עד עשרה, ומעשרה ולמעלה מקום פטור הוא. לפיכך אם הגביה אדם חפץ מרשות הרבים, ולא הגביהן יתר מי׳ טפחים אלא לאלתר שהגיע לעשרה הניחו על גבי העמוד – חייב. אבל זרקו למעלה מי׳, מעקם כשהוא ברשות הרבים ויש במחשבתו שאם יפול ינוח ברשות היחיד, אלא שבזריקתו יצא מרשות הרבים למקום פטור שהוא האויר, ואחר כן חזר ונפל ונח ברשות היחיד. מי אמרינן הרי עקירה ברשות הרבים והנחה ברשות היחיד, ואע״פ שבין2 עקירה והנחה נכנס למקום פטור – חייב? או דילמא כיון דממקום פטור הוא דקא אתיא – פטור? ופשטו ליה רבה ורב יוסף ואביי: מתניתין היא. הלא תראה חלית הבור והסלע שגבוהין י׳ ורחבין ד׳ מכוונין, הנותן על גבו – חייב. וכן הנוטל מעל גבו – חייב. ואי אפשר הנותן והנושא שאין מגביה משהו, ונמצא יוצא למעלה מעשרה ואחר יורד ונח בחוליא או לסלע. וכן הנוטל מעל גבו ומניח ברשות הרבים, ואעפ״כ חייב. ואקשינן עלייהו: ודילמא מתניתין בדבר דק כגון מחט, דאפשר למשקליה ולאחותיה בלא הגבהה. השיבו לו: מחט נמי אי אפשר דלא מידלא פורתא. והני מילי דחיות הן, ושניא הא שמעתא מדרב חסדא דיציאות השבת כדבענן לפרושי לקמן. אמר ר׳ מיישא: בעו ר׳ יוחנן: כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רוחב ד׳, ומוקף כרמלית ועשאו רשות3 היחיד וזרק ונח על גביו מהו? פירוש: כגון שהיה הכותל מחיצה בין רשות הרבים לכרמלית, ואחר כך בנה כותל בכרמלית שכנגדו ועשה הכרמלית ההיא רשות היחיד. מי אמרינן הרי הכותל זה בחזקתו, וכיון שאין בו רחב ארבעה – מקום פטור הוא? או דילמא כיון שעשאו {רשות היחיד}4 כמן דמליה שאר ארבעה טפחים דמי? ופשוטינן כשהיה כותל לכרמלית מקום פטור היה. והשתא דהוה ליה כותל רשות היחיד, כיון שנח עליו כמן דאנח ברשות היחיד דמי. שאם זה הכותל הוא שעושה הכרמלית הזו רשות היחיד, כל שכן שיעשה הכותל ההוא רשות היחיד. וכן אמר עולא: קל וחומר לאחרים נעשה מחיצה לעצמו לא כל שכן?! וסלקא בהאי טעמא. בעי ר׳ יוחנן: בור ברשות הרבים עמוקה ט׳, ועקר חוליא ממנו שיש בה טפח. ובעקירת החוליא נגמר הבור. רשות היחיד כדתנא: חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה והניח החוליא ההיא ברשות הרבים מאי? מי אמרינן עקירת חפץ ממקומו ועשיית מחיצה בהדי הדדי קא אתיין וחייב? או לא? ופשיטא אם תימצי לומר כיון דבשעת עקירה לא מרשות היחיד עקר, ובעקירתו הוא דהווא רשות היחיד, לא מחייב. אבל זו הבעיא השנית, אם הבור עמוק עשרה שהוא רשות היחיד גמורה, ועקר חוליא מרשות הרבים, ונתנה לתוכה ובנתינת החוליא לתוכו, נתמעט הבור מעשרה. מי אמרינן כיון דבשעת התחלת הנחה רשות היחיד גמורה הואי מיחייב או דילמא כיון שבהנחת החוליא נסתלקה המחיצה ונתמעט הבור פטור. ואקשינן: והא לא נח? ואמר ר׳ יוחנן: בדבילה שמינה שנו. הלא כיון שעמד ברחוק ד׳ אמות מצומצמות מן הכותל, וזרק בכותל דבילה שמינה ונדבקה בכותל – הרי מיעטה הדבילה הד׳ אמות שבינו ובין הכותל, אעפ״כ הוא חייב. הכא נמי כיון שהניח החוליא בבור עמוק י׳, אף על פי שמיעטו החוליא והא חייב. ופרקינן: שני התם דדבילה לא מבטל לה, ובדעתו לנוטלה, לפיכך לא ממעטא. אבל החוליא בטולי מבטל לה לגבי בור, ויש לומר דממעטא בבור ופטור. וזו הבעיא לא איפשיטא. בעי רבא: זרק דף על גבי יתידות, כגון טרסקל בראש קנה שנעשה רשות היחיד. ואמרינן: מאי קא מיבעיא ליה הנחת חפץ ועשית מחיצה בהדי הדדי? היינו בעיא דר׳ יוחנן, דאיבעיא ולא איפשיטא. אלא כי קא מיבעיא ליה לרבא, כגון שזרק דף, ויש על גביו חפץ, ונח הדף על גבי יתידות, והחפץ על גביו. מי אמרינן אפילו זה כהנחת חפץ ובהנחתו נעשת מחיצה דמי? או דילמא כיון דלא אפשר שלא יעל חפץ מעט, ואחר כך יפל על הדף נמצא שנעשת מחיצה ואחר כך ניתן החפץ עליו וחייב? ועלתה בתיקו. אמר רבא: פשיטא לי זרק מים על גבי מים, או שעקר מים מרשות היחיד והניחן על גבי מים ברשות הרבים – חייב. וזו היא הנחתן.5מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון
הערות
1 ההשלמה מספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בכ״י וטיקן 128 חסר.
2 כן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. המלה לא ברורה בכ״י וטיקן 128.
3 בכ״י וטיקן 128 נכפלה מלת ״רשות״.
4 כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
5 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הנתחן״.
הערות
Gemara
Peirush