^א לכאורה יש כאן שיבוש בנוסח, וצריך לגרוס: כתב לו באונו לכשתברח ממני אין לי עסק בך, או דיש לגרוס: כתב לו (ב)⁠אונו, אונו זהו שחרורו, [היכי דמי אונו] לכשתברח ממני אין לי עסק בך.

^ב בטור אהע״ז סימן כח כתב בשם רבינו שאינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה אלא אם כן בשעת ההלואה מאריך לה הזמן, אבל אם המלוה בידה ומאריך לה הזמן אינה מקודשת. וזה כמבואר בדברי רבינו כאן שצריכה להחזיר לו הממון שעי״ז זה חשיב הלואה חדשה. וכ״כ הרמב״ם בהל׳ אישות פ״ה הט״ו דאם מקדשה בהארכת הזמן אחר זמן ההלואה אינה מקודשת. אך דעת הרי״ף (ב, ב), הר״י מיגאש [הובאו דבריו לקמן בספר], וכן משמע ברש״י [ד״ה אילימא וד״ה לא צריכא], דבהנאת מחילת מלוה היינו שמאריך לה זמן הפרעון שלא בשעת ההלואה. וכעי״ז מבואר בראב״ד (אישות פ״ה הט״ו) בשם הראשונים [אלא שהוא כתב דשמעתין מיירי במזומנים בידו לפרוע]. וכן מבואר ברמב״ן וברשב״א. ועיין ברמב״ן שהביא דברי רבינו ותמה עליו דאי״ז משמע בלשון דארווח לה זימנא, ועוד הקשה דאם שכר הנאת המלוה מלוה היא שלא תתקדש בה כשלא החזירתם, אף כשהחזירתם מלוה היא שהרי אי״ז בעין. ובתוס׳ רי״ד הקשה על רבינו דא״כ אמאי לא אמרינן לא צריכא דאלוה לה. וכ״כ בתוס׳ ר״י הזקן שפירוש רבינו תמוה. אמנם בלשון הר״ח שלפנינו ׳ומיד נתן לה אותו ממון ונתן לה רשות להתעסק בהם והריוח שיעלה לו הוא לה׳ משמע דלעולם אין הכונה שמלוה לה אותם עכשיו הלואה חדשה, וכדנקטו הרמב״ן והתוס׳ רי״ד בשיטתו, אלא משמע שנותן לה המעות שלא בהלואה כלל, והממון נשאר שלו אלא שנותן לה רשות להתעסק בממון שלו על מנת שהריוח יהיה שלה. ולפי זה מיושבת הקושיא הב׳ דהרמב״ן, וכן מיושבת נמי קושית התוס׳ רי״ד. ובגוף קושית רבינו דהיכי אלימא הנאת מלוה ממלוה גופה יעוין ברי״ף ב,ב שכתב דאי״ז קשה משום שההנאת מלוה ישנה בעין, משא״כ מלוה עצמה שאינה בעין. וכ״כ הר״י מיגאש [שם], והתוס׳ רי״ד.

^ג ברמב״ן כתב דר״ח ז״ל כתב דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה, ואולי כן היתה גירסתו בדברי רבינו, או דלא חש להביא לשון רבינו ממש. [וע״ע בהערה הקודמת].

^ד וכ״כ התוס׳ ד״ה לבר בשם ר״י, והוסיפו דמשום גזירה זו הפקיעו חכמים הקדושין.

^ה לפנינו: רב הונא מר בריה דרב נחמיה.