גמרא
פירוש
בִּבְנֵי כְּרָכִין, שֶׁהָיוּ מוֹרִישִׁין אֶת לוּלְבֵיהֶן לִבְנֵי בְנֵיהֶן. אָמְרוּ (לָהֶם): מִשָּׁם רְאָיָה? אֵין שָׁעַת הַדֹּחַק רְאָיָה. קָתָנֵי מִיהַת: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יְבֵשִׁין כְּשֵׁרִין. מַאי, לָאו אַאֶתְרוֹג? לָא, אַלוּלָב. אֲמַר מָר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הוֹאִיל וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה ״לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד״, וְאִי מַיְיתֵי מִינָא אָחֳרֵינָא, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי, וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בבני כרכים – שהיו רחוקים מן הפרדסים ולא היו דקלים מצויים להם. לבני בנים – וודאי יבשים היו. אין שעת הדחק ראיה – דהאי דפסלינן יבש מדרבנן הוא, והואיל ואינו מוצאו אלא יבש יצא בו כדין תורה. ואית דמפרשי דמן התורה נמי לולב יבש פסול, ומפרשי אין שעת הדחק ראיה שלא היו נוטלים אותו לצאת ידי מצוה אלא כדי שלא תשתכח תורת לולב, ולא היו מברכין עליו לרבנן אלא לר׳ יהודה היו נוטלין אותו לצאת ידי מצוה ומברכין עליו. והעיקר כפירושא קמא וכן נראה דעת הר״ם בפרק ח׳ שכתב היה כמוש ולא גמר ליבש בשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין ע״כ. ועל זה סמכו במקומות שאין מוצאין הדס רטוב כגון צרפת ושאר ארצות שיוצאין ביבש. והאי דלא אהדרו ליה לר׳ יהודה דמשום יום שני היו מורישין אותו לבניהן, דפסול יבש אינו אלא ביום ראשון, משום דאינהו בי״ט ראשון פליגי וודאי ר׳ יהודה דמייתי ראיה מינייהו למילתיה, ודאי קאמר להו דבי״ט ראשון היו נוטלין אותו. ואית דמפרשי אין שעת הדחק ראיה הכי כלומר לא היו עושין כן לצורך י״ט ראשון אלא לצורך י״ט שני. ולא נהיר דלישנא לא משמע הכי. אלולב – אבל באתרוג מודה דבעינן הדר. כיון דאמרי רבנן לולב א״צ איגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ״ל – פירוש דאפילו הכי עובר אבל תוסיף. והא דאמרינן פרק אלו הן הנחנקין אי קסבר לולב צריך איגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב א״צ איגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, לאו למימרא שאינו עובר אבל תוסיף דודאי אבל תוסיף עובר, ומיהו ליכא למימר ביה אם הוסיף גורע. פשיטא – דהא לא צותה אלא אתרוג וזה אינו אתרוג. מ״ד דליתקון רבנן – שאם לא ימצא אתרוג יביא מין אחר תחתיו מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, קמ״ל דלא תקון רבנן הכי, דנפיק מיניה חורבא שמא כשיוכל למצוא אתרוג יביא זה המין האחר כדעבד אשתקד ויעבר ולא יעשה מצוה שיכול לקיימה, ומשום הכי לא תקון רבנן שאם אינו מוצא אחד מהמינין שיביא מין אחר תחתיו לזכרון בעלמא, אלא יעמוד ולא יעשה המצוה כלל, כדתנן בהדיא במנחות פרק התכלת ארבעת המינין שבלולב מעכבין זה את זה, כלומר שהם מצוה אחת ולא יטול זה בלא זה. ואסיקנא התם בגמרא לא שנו אלא שאין לו, כלומר שאין כל המינין מצויין אצלו לא יטול אלו שבידו כלל, אבל יש לו אין מעכבין כלומר שנוטל זה ואחר כך נוטל זה שהרי נוטל כולם בזה אחר זה. ומוקים לה התם כרבנן דאמרי אין צריך איגד והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואיכא מאן דאמר מדלא אמר שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג, ש״מ שאם אין לו אלא מין אחד מהם יביא השאר. ומדלא אמר זימנין [נפיק] מיניה חורבא דמברך על השאר שבידו, ש״מ שמברך על המינים הנמצאים בידו זה בלא זה אבל כשיש לו כל הארבעה מינין נוטלן זה בלא זה. וכל זה הבל. דהאי דקאמר שלא תשתכח תורת אתרוג, הוא הדין לכל חד וחד משאר המינין כדפרישנא. ומשום דמילתא פשיטא הוא שמעכבין זה את זה לא הוצרך להזכיר אלא אותו המין. ודעת הר״ם תבין במה שפירשנו, שכתב פרק ז׳ ארבעת מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראין מצות לולב ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאין (אחר) תחתיו מין אחר הדומה לו, מצוה מן המובחר לאגוד וכו׳ ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו לו ארבעת המינין מצויין אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר ע״כ. וזה כמה שכתבנו וכן עיקר. ולשון סיפרא ומניין שהן מעכבין זה את זה ת״ל ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כסות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל, מלמד שהן מעכבין זה את זה ע״כ. תיובתא דרבא – דאמר דר׳ יהודה לא פליג באתרוג. והילכתא כרבנן בתרוייהו. לולב בימין – משום דשלשת המינין יש בו ביחד. דמחלפי ליח – שנותן אתרוג בימין ולולב בשמאל, וצריך להפכן מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו, ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול ויפסל שיארע בו נקב. שנים בידו אחת גרסינן – שני אתרוגים בידו אחת, שבמקום האחד יאחוז הלולב כשיהפכם. הדר באילנו משנה לשנה – כלומר ולאשמועינן דמאתרוג קאמר נקט הדר, שאין שאר פרי עושה כן. ורבנן חזו הא מפרי עץ בלומר שטעם עצו ופריך שוה והיינו אתרוג. לולב של ע״ז – פירש רבינו שלמה ששימשו בו לע״ז לכבד לפניה הקרקע ע״כ. וכן פירש הראב״ד. ואע״פ שנטלו ישראל והוי דיליה הואיל דהע״ז ביד דגוי אם בטל ע״ז בטל משמשיה. לא יטול – דמאיס לגבוה. ואם נטל כשר – ואע״ג דאיסורי הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו. באשירה דמשה – פירש רבנו שלמה אותן שהיו בשעת כיבוש א״י שהצריכן הכתוב שריפה כדכתיב ואשיריהם תשרפון באש ולולב צריך שיעור והאי מיכתת שיעוריה כיון דלשריפה קאי ע״כ, ונמשך אחר מה שכתב בראש השנה גבי שופר של ע״ז. ואיכא מאן דמפרש באשירה דמשה, באשירה דישראל דלית לה תקנתא בביטול. ואע״פ שע״ז דישראל אינה טעונה שריפה דבגניזה סגי כדמוכח בע״ז אפילו הכי כיון דלית לה ביטול כתותי מיכתת שיעורה. ואע״ג דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר יש פדיון לע״ז, ה״מ בנתערבה באחרות אבל באפי נפשה לא אשכחן דלימא דאית לה פדיון. וכיון דמיכתת שיעורה פסול אף בי״ט שני. אבל אשירה דגוי דאית לה תקנתא בביטול, אפילו קודם ביטול כשירה בדיעבד ומההיא איירי רבא. ודוקא בי״ט שני אבל בראשון לא דבעינן לכם. ומקשו אפילו אשירה דגוי כיון דנטלה ישראל והגביה קנאה וע״ז דישראל [היא] ואמאי כשר. ומתרצי דמיירי שלא נטלו לזכות בו אלא לצאת בו ולהחזירו לגוי, הילכך יש לו תקנה בביטול. ומיירי דוקא שהלולב הוא נעבד או הוא ממשמשי ע״ז, דהני אית להו ביטול. אבל אם הוא תקרובת ע״ז אין לו ביטול אפילו תקרובת ע״ז דגוי ולא יצא. ודוקא שחתכו מתחלה לשם תקרובת ע״ז, דבי האי גונא נאסר דהוי כעין זביחה, דקיימא לן דתקרובת ע״ז אינו נאסר אלא אם כן הוא כעין פנים כדאיתא בע״ז פרק ר׳ ישמעאל. עד כאן ענין דבריהם. והאמת שתקרובת ע״ז אין לו ביטול, וע״ז טעונה מפרר וזורה לרוח או שורף או מטיל לים המלח, כדברירנא בע״ז. גרסינן בסיפרי ואשיריהם תשרפון באש זו אשירה שנעשית מתחלה לעבירה ע״כ. פירוש וזהו אילן שנטעו מתחלה לכך. וכתב הר״ם פרק ח׳ מע״ז אילן שנטעו מתחלה שיהא נעבד אסור בהנאה וזו היא אשירה האמורה בתורה ע״כ. וכתב כאן פרק ח׳ או שהיה מאשירה הנעבדת אע״פ שבטלו האשירה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של ע״ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא ע״כ. נראה שפירש באשירה דמשה אשירה האמורה בתורה דהיינו אילן שנטעו מתחלה לכך וזו היא אשירה סתם, וההיא הוא גזירת הכתוב שטעונה שריפה. נקטם ראשו פסול – דלא הוי הדר. איכא מאן דמפרש ראשו ראש השדרה, דומיא דנקטם ראשו דהדס שר״ל מן העץ מדקאמר עלתה בו תמרה, אבל נקטם ראש העלין כשר. וכן כתב הראב״ד. ואיכא מאן דמפרש אפילו ראש העלין, וכן נראה דעת הר״ם שכתב לולב שנקטם ראשו פסול. נפרצו עליו – משדרה שלו ואינן מחוברין אלא על ידי אגידה. נפרדו – מחוברים הם, אלא שלמעלה הם נפרדים לכאן ולכאן כענפי אילן. אוגדן מלמעלה – אם נפרדו עליו אוגדן שיהיו עולין עם השדרה כשאר לולבין. ציני הר הברזל – מפרש בגמרא. כדי לנענע – מפרש בגמרא. נסדק – נסדקו ראשי העלין. כפוף – ראשו כפוף באגמון.מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush