גמרא
פירוש
אקָווּץ, סָדוּק, עָקוּם דּוֹמֶה לַמַּגָּל, פָּסוּל; חָרוּת פָּסוּל, דּוֹמֶה לְחָרוּת, כָּשֵׁר. אֲמַר רַב פַּפָּא: בדַּעֲבִיד כְּהִימְנַק. עָקוּם דּוֹמֶה לַמַּגָּל, אֲמַר רָבָא: גלָא אֲמַרַן אֵלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו, בִּרְיְיתֵיהּ הוּא. אֲמַר רַב נַחְמָן: דלַצְּדָדִין כִּלְפָנָיו דָּמֵי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּלְאַחֲרָיו דָּמֵי. וַאֲמַר רָבָא: ההַאי לוּלָבָא דְּסָלֵיק בְּחַד הוּצָא, בַּעַל מוּם הוּא וּפָסוּל.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
קווץ – שיוצאים בשדרה שלו עוקצין, כמו קוצים. עקום דומה למגל – חדא מילתא היא. חרות – קשה, שנעשה חריות של דקל. דומה לחרות – התחיל לקשות, ועדיין לא נעשה עץ. אמר רב פפא וכו׳ – כלומר הא דקתני נסדק פסול, לא שנסדקו ראשי עליו או שדרה. אלא דעביד כדהמנק – פירש רבינו שלמה, פונטור של ברזל של סופרים ויש לו שני ראשים, כך גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן. ולשון הר״ם פרק ח׳ אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים פסול ע״כ. וזהו פירוש דעביד כדהימנק. לאחוריו – פירש רבינו שלמה, לצד השדרה. מלפניו – לצד שכנגד השדרה ע״כ. ולשון הרי״ף בהפך לא אמרנא אלא מלפניו אבל מלאחריו בריאתו הוא וכשר. ולשון הר״ם פרק ה׳ עקום מלפניו שהיה שדרו כגב בעל חטוטרת פסול, היה עקום לאחריו כשר שזהו ברייתו. כלפניו – לפירוש רבינו שלמה וכשר. כלאחריו – ופסול. ופסק הר״ם כלישנא בתרא שכתב נעקם לאחד מצדדיו פסול. ולשון הרי״ף וצדדין כלפניו דמי ואמרי לה כלאחריו דמי הילכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול ע״כ. ולשתי הגירסאות ר״ל כשהבליטה היא למעלה מהשדרה פסול וכשהבליטה היא לפנים שכלפי השדרה והשדרה היא שוקעת כשר שזהו ברייתו. דסליק בחד הוצא – שכל עליו יוצאים בצד אחד. כי חופיא – פירש רבינו שלמה חופיא אשקובא שמכבדין בה הבית, כלומר שנתלשו העלין מהשדרה. והרי״ף פירש שניתקו מן השדרה אבל לא נחתכו לגמרי. ולשון הר״ם פרק ח. נפרצו והוא שידלדלו משדרו של לולב בעלי החרות פסול. דאיפרוד – פירש רבינו שלמה ראשיהן נפרדין כענפי דקל ואין סמוכים עם השדרה אבל מלמטה הם מחוברים בה ע״כ. ולשון הר״ם נפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו בעלי החרות כשר. ולשון הרי״ף פירוש נפרצו עליו כגון שנשרו [מן] השדרה והם תלוין בה וזהו דעביד כי חופיא שההוצין כשנחתכין מן השדרה נקראים חופיא, כדגרסינן פרק הגוזל קמא הוצין ועבדינהו חופיא, והוא כעין שבירה. נפרדו שנפרדו ההוצין כעין החריות ולא נתרן אחד מחבירו וכשר ע״כ. וזהו מה שפירש הר״ם. וגבי ערבה נפרצו עליה פסולה נשרו מקצת עליה כשירה משמע דנפרצו הם מחוברים דנשרו אינן מחוברים, וזה כפירוש הרי״ף והר״ם. ואיכא מאן דדיק מדלא תנא גבי לולב נשרו מקצת עליו כשר כדקתני גבי ערבה, ש״מ דלולב אפילו אם נשרו מקצת עליו פסול. והראב״ד כתב, דלא מיפסיל לולב אלא בשנפרצו רוב עליו, והביא ראיה מן התוספתא דתני לולב שעשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול, אלמא לולב לא מפסיל אלא ברובה כערבה. וכן נמי כולהו פסולי לא מפסיל אלא ברובה. וכן נחלקה התיומת וניטלה לא מיפסלא אלא ברובה. ואיכא מאן דמפרש נפרצו עליה דערבה על ידי אדם, נשרו הוא שנשרו מאליהן, ולעולם נפרצו ר״ל שנתקו לגמרי, והאי דקתני גבי נשרו מקצת וגבי נפרצו לא קתני מקצת אורחא דמילתא קתני שדרך העלין הנושרין מאליהן להנשר מעט מעט. ובמשניות הבאות מספרד גרסינן בערבה ובהדם נפרטו בטי״ת, ובלולב גרסינן נפרצו בצד״י. ופירוש נפרטו כמו ופרט כרמך דמתרגמינן וניתרא דכרמך שנשרו מכל וכל, ונפרצו ר״ל שמחוברין קצת כמה שפירשו הרי״ף והר״ם. ואיכא מאן דאמר שאף לרבינו שלמה שפירש שניתקו לגמרי מן השדרה, ר״ל שחזר וחיברן. התיומת – פירש רבינו שלמה העלין העליונים ששם השדרה כלה קרי תיימת, לפי שהם מדובקים זה בזה כתאומים. ומסקנא דנחלקה הרי היא כניטלה ופסול. והרי״ף והר״ם פירשו כל שני עלין הדבוקים זה בזה נקרא תיומת, ואם נחלקו ונעשו שתים ואינם מחוברין הוי כאילו ניטלו העלין ופסול. ולשון הרי״ף, פירוש תיימת גבה דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד וכל אחת כפולה לשתים ותאומה היא מגבה ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לשנים והתיימת שלהם קיימת כשר ואם נחלקה התיימת הוי כאילו נפרצו העלין ופסול ע״כ. ולשון הר״ם פרק ח, בריאת עלין של לולב כך היא כשהם גדילים גדילים שנים שנים ודבוקין מגבן וגב כל שני עלין הדבוקין נקרא תיומת, נחלקה התיומת פסול, היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול ע״כ. נראה שפירש ניטלה מתחלת בריה ולא על ידי אדם. ויפה פירש. והנה דעתו ודעת הרי״ף דאפילו בתיומת אחת דשני עלין מפסיל. וגם אם נפרצו שני עלין מפסיל, שהרי כתב הרי״ף הוי כאילו נפרצו העלין ופסול. חרותא – הוא ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש, ויוצאין בו לולבין הרבה ונתקשו גם הם ונעשו עץ, וזה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות. בעינן כפות – שאם היה פרוד יכפתנו, והרי זה פרוד ואי אתה יכול לכפותו שיהיו הפרודים כאן וכאן נכפתים אצל אביהן שהם מחוברים בו שהרי קשים הם. אופתא – אשטילא בלעז. בקעת מעיקר הדקל שהרי הוא כפות שאין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן. כופרא – היינו נמי מן העץ כעין תרותא, אלא שהוא רן עדיין שלא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו עליו. דרכי נועם – ואלו עשויין כקוצים, שיוצאין בהם עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. תרתי כפי דתמרי – פירש ונינו שלמה תמרים עצמם ודרכם להיות הרבה תלויין יחד. כפת כתיב – דלא משתמע אלא חד. ואימא וכו׳ – שיהא בו תמרה אחת. כף קרי [לית] – ואין לשון כפות דאתא למימר שאם [היה] פרוד יכפתנו נופל אלא על עליו. ציני הר הברזל – אין עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה. ולפעמים הם קצרים כל כך שאין מגיע ראשו של זה לצד עיקרו של זה, ואין כל שדרו של לולב מכוסה בעלין. וכי האי גונא פסיל.מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush