גמרא
פירוש
הוֹשַׁעְנָא! מֵעִיקָּרָא נַמֵי לְאָסָא הוֹשַׁעְנָא קָרוּ לֵיהּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ה׳:כ״ה
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תרל״ז:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תרל״ז:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״ז:ג׳
ב רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ה׳:כ״ה
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תרל״ז:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תרל״ז:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״ז:ג׳
הושענא קרו ליה – על שם שרגילים לאגדה להושענא באיגד.
והמסכך ברשות הרבים – דאיהו נמי גוזל את הרבים.
מחלוקת – הא דפסיל ר׳ אליעזר.
כגון שתקף את חבירו – בחזקה והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו של נגזל. ור׳ אליעזר לטעמיה דאמר בפרק הישן סוכה גזולה אין יוצאין בה.
אין קרקע – פלוגתא היא בהגוזל. והוא הדין דהוה מצי למימר ור׳ אליעזר לטעמיה דס״ל התם קרקע נגזלת ורבנן לטעמייהו דסבירא להו אינה נגזלת, אלא אמר הכי לאשמועינן דאף בשאולה פסל ר׳ אליעזר. אבל גזל עצים וסיכך בהם – אין זו לא גזולה ולא שאולה דקנינהו בשינוי. ועוד משום תקנת השבים אין עליו לסתור אלא יחזיר הדמים. ודאמרינן בפרק הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת בקרקע, דקרקע אינה נגזלת. ולא בגוזל עצים וסיכך בהם, שהרי אין לו לשלם אלא דמיהן. אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה דהיא עצמה נגזלת. ואיכא מאן דמפרש ויש לו להחזיר אותה כמו שהיא, שאין כאן משום תקנת השבים, שהרי לא טרח לבנותה ולא הוציא עליה הוצאות ע״כ. ולא נהיו והעיקר מה שפירשנו שאע״פ שגזל עצים וסיכך בראש העגלה אינו חייב להחזיר אלא דמים. והלכה כרבנן והביא זה הר״ם סוף פרק ה׳. ממאי – דבגזילת קרקע פליגי ובשאול.
ההיא איתתא – שגזלו עבדי ריש גלותא ממנה העצים שסיככו מהם סוכה לבי ריש גלותא. צוחה – להחזיר לה העצים עצמם.
לאבוה – לאברהם אבינו דכתיב ביה ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות.
פעיתא היא דא – צועקת היא זו קרידלרילא בלעז.
אלא דמי עצים – התקנת חכמים היא על המריש הגזול שבנאו בבירה שישלם דמיו ולא יסתור בנינו, והכא נמי דינא הכי, ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא כל שבעה כבנין קבע. עבדי ליה – אף זה שגזלה יוצא בה, שאין לו ליתן אלא דמיה משום תקנת מריש, כדפרישנא דלא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא ליה כל שבעה כבנין קבע. פשיטא מאי שנא מעצים – דאמרינן לעיל גזל עצים וסיכך בהם משום תקנת השבים לא אטרחו.
שכיחי – למיזבן אבל קורה לא שכיחא למיזבן דכותה כולי האי. בגו שבעה – דאיתה למצות סוכה ומצוה משויא לה בבנין קבוע, אבל לאחר שבעה מיחייב להחזירה כמו שהיא אם לא נתן לו דמיה בחולו של מועד.
ואי חברה בטינא – הוי ליה כשאר בנין קבוע. והביא זה הר״ם בגזילה פרק א. וש״מ מהא דרבנן דאמריי דיוצאין בסוכה גזולה ומהא דנותן עצים ומהא דרבא דאמר האי כשורא זכוי, דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כדאמר רבי יצחק לעיל, דכל הני מצוה הבאה בעבירה נינהו ונפיק בה. ואיכא מאן דדחי הך ראיה וקאמר דמשום תקנת השבים לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. ואיכא מאן דדחי דכל הני מיירי שיצא בהן אחר דלגבי אחר ליכא עבירה אבל מי שגזלה אינו יוצא בה דאיכא עבירה לגביה ופסילא משום מצוה הבאה בעבירה. ולא משמע לישנא דרבא הכי. דהא אמר כשורא דגזלה עבדי ליה. משמע שלגזלן עשו זאת התקנה והוא עצמו יוצא בה. מקשינן לולב לאתרן – דבאתרוג כתיב ביה הדר. ואית דמפרשי האי מקשינן לולב לאתרוג כמו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, והכי דרשי קרא פרי עץ הדר כפות תמרים והדר אתרוייהו קאי, ולישנא דמקשינן לא משמע הכי.
לא מקשינן – לשון רבינו שלמה לא הוקשו זה לזה ללמוד, ולא נתן לידרוש מעצמן מכל י״ג מדות אלא ק״ו ע״כ.
אכל אתרוג בעי הדר – כדכתיב ביה הדר. כפות – לשון אסירה כדתנן כופת את שתי ידיו על העמוד. אין אוגדין וכו׳ – האי לולב היינו הושענא כולה שלשת המינים יחד.
מעיקרא דדיקלא – מן הקליפה, ואע״פ שאין מראיהן דומה למראה לולב, אלמא טעמיה לאו משום הדור הוא אלא משום דקסבר לולב צריך איגד. הילכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ועובר בבל תוסיף אם נאגד במין חמישי. לא מצא – לקמן מפרש.מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
כגון שתקף את חבירו – בחזקה והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו של נגזל. ור׳ אליעזר לטעמיה דאמר בפרק הישן סוכה גזולה אין יוצאין בה.
אין קרקע – פלוגתא היא בהגוזל. והוא הדין דהוה מצי למימר ור׳ אליעזר לטעמיה דס״ל התם קרקע נגזלת ורבנן לטעמייהו דסבירא להו אינה נגזלת, אלא אמר הכי לאשמועינן דאף בשאולה פסל ר׳ אליעזר. אבל גזל עצים וסיכך בהם – אין זו לא גזולה ולא שאולה דקנינהו בשינוי. ועוד משום תקנת השבים אין עליו לסתור אלא יחזיר הדמים. ודאמרינן בפרק הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת בקרקע, דקרקע אינה נגזלת. ולא בגוזל עצים וסיכך בהם, שהרי אין לו לשלם אלא דמיהן. אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה דהיא עצמה נגזלת. ואיכא מאן דמפרש ויש לו להחזיר אותה כמו שהיא, שאין כאן משום תקנת השבים, שהרי לא טרח לבנותה ולא הוציא עליה הוצאות ע״כ. ולא נהיו והעיקר מה שפירשנו שאע״פ שגזל עצים וסיכך בראש העגלה אינו חייב להחזיר אלא דמים. והלכה כרבנן והביא זה הר״ם סוף פרק ה׳. ממאי – דבגזילת קרקע פליגי ובשאול.
ההיא איתתא – שגזלו עבדי ריש גלותא ממנה העצים שסיככו מהם סוכה לבי ריש גלותא. צוחה – להחזיר לה העצים עצמם.
לאבוה – לאברהם אבינו דכתיב ביה ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות.
פעיתא היא דא – צועקת היא זו קרידלרילא בלעז.
אלא דמי עצים – התקנת חכמים היא על המריש הגזול שבנאו בבירה שישלם דמיו ולא יסתור בנינו, והכא נמי דינא הכי, ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא כל שבעה כבנין קבע. עבדי ליה – אף זה שגזלה יוצא בה, שאין לו ליתן אלא דמיה משום תקנת מריש, כדפרישנא דלא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא ליה כל שבעה כבנין קבע. פשיטא מאי שנא מעצים – דאמרינן לעיל גזל עצים וסיכך בהם משום תקנת השבים לא אטרחו.
שכיחי – למיזבן אבל קורה לא שכיחא למיזבן דכותה כולי האי. בגו שבעה – דאיתה למצות סוכה ומצוה משויא לה בבנין קבוע, אבל לאחר שבעה מיחייב להחזירה כמו שהיא אם לא נתן לו דמיה בחולו של מועד.
ואי חברה בטינא – הוי ליה כשאר בנין קבוע. והביא זה הר״ם בגזילה פרק א. וש״מ מהא דרבנן דאמריי דיוצאין בסוכה גזולה ומהא דנותן עצים ומהא דרבא דאמר האי כשורא זכוי, דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כדאמר רבי יצחק לעיל, דכל הני מצוה הבאה בעבירה נינהו ונפיק בה. ואיכא מאן דדחי הך ראיה וקאמר דמשום תקנת השבים לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. ואיכא מאן דדחי דכל הני מיירי שיצא בהן אחר דלגבי אחר ליכא עבירה אבל מי שגזלה אינו יוצא בה דאיכא עבירה לגביה ופסילא משום מצוה הבאה בעבירה. ולא משמע לישנא דרבא הכי. דהא אמר כשורא דגזלה עבדי ליה. משמע שלגזלן עשו זאת התקנה והוא עצמו יוצא בה. מקשינן לולב לאתרן – דבאתרוג כתיב ביה הדר. ואית דמפרשי האי מקשינן לולב לאתרוג כמו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, והכי דרשי קרא פרי עץ הדר כפות תמרים והדר אתרוייהו קאי, ולישנא דמקשינן לא משמע הכי.
לא מקשינן – לשון רבינו שלמה לא הוקשו זה לזה ללמוד, ולא נתן לידרוש מעצמן מכל י״ג מדות אלא ק״ו ע״כ.
אכל אתרוג בעי הדר – כדכתיב ביה הדר. כפות – לשון אסירה כדתנן כופת את שתי ידיו על העמוד. אין אוגדין וכו׳ – האי לולב היינו הושענא כולה שלשת המינים יחד.
מעיקרא דדיקלא – מן הקליפה, ואע״פ שאין מראיהן דומה למראה לולב, אלמא טעמיה לאו משום הדור הוא אלא משום דקסבר לולב צריך איגד. הילכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ועובר בבל תוסיף אם נאגד במין חמישי. לא מצא – לקמן מפרש.מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush