גמרא
פירוש
וְהָא טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם הֶפְסֵד הָרַמַּאי הוּא! אֵלָּא תַּרְוַיְיהוּ לְרַבָּנַן אִיצְטְרִיךְ, וְלֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ז׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״ב:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״ב:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״ב:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״ב:ט״ו
ג רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ז׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״ב:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״ב:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״ב:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״ב:ט״ו
בגמרא ור׳ נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר. וקשה דלמסקנא אמרינן דלשמא עשאן לא איכפת לן דאיכא תקנה למוכרן לכהנים בדמי תרומה אלא עיקר החששא הוא שמא יעשה אותן אח״כ תרומה ומעשר על מקום אחר ויאכל ע״ה טבלים אם כן אמאי אמר ר״נ גופא טעמא דשמא עשאן הל״ל שמא יעשה וי״ל דהא דמסקינן לקמן דמזבנינן לכהנים בדמי תרומה היינו דוקא ביתר מכדי חסרונן דכיון דכליא קרנא אנן סהדי דניחא להו לבעלים למוכרן בזול בדמי תרומה אבל בכדי חסרונן לא שייך לומר דמזבנינן בדמי תרומה בזול דאפשר שע״י כך יפסיד יותר ממה שעלה פחת הפירות בכדי חסרונן וא״כ אכתי שייך טעמא דשמא עשאן לענין כדי חסרונן אלא דאכתי קשה דמ״מ טפי ה״ל למימר דשמא יעשה דטעם זה מספיק לכדי חסרונן וליתר מכדי חסרונן ומכ״ש דלפמ״ש התוספות לקמן דלענין כדי חסרונן לא צריכין לטעמא דר״נ אלא בטעמא דרב כהנא סגי וטעמא דר״נ לא איצטריך אלא ליותר מכדי חסרונן אם כן קשה יותר כיון דטעמא דשמא עשאן לא שייך ביותר מכדי חסרונן הל״ל שמא יעשה. ולענ״ד דלא שייך כלל לומר דעיקר התקנה היתה מטעם דשמא יעשה דאם כן תקשי לך למה תקנו חכמים שיוכל לתרום בכה״ג על סמך פירות המופקדים אף על גב דאפשר שהלכו לאיבוד ועוד שע״י כך יבואו הבעלים לידי הפסד שלא יוכל הנפקד למוכרן אף ביתר מכדי חסרונן ואדרבא היה להם לתקן שהנפקד רשאי למוכרן כשהם יותר מכדי חסרונן ושלא יהא הבע״ה רשאי לעשות אותן תרומה ומעשר על מקום אחר משום האי חששא גופא כיון שכבר יש מקום להסתפק שמא הלכו לאיבוד או שנמכרו בב״ד דהא בברייתא דבסמוך משמע להדיא דבאמת אי לאו שאמרו חכמים דלא יגע בהן היה הדין נותן שלא יהא הבע״ה רשאי לעשותן תרומה ומעשר אלא ע״כ דעיקר התקנה הוא שמא עשאן פירוש דתיכף אחר שהפקידן עשאן תרומה ומעשר כיון דאכתי אין להסתפק כלל שהלכו לאיבוד או שנמכרו בב״ד ועל זמן כזה ודאי לא ראו חכמים לתקן שלא יהא רשאי לעשותן כיון דאין כאן מקום ספק כלל ועוד דאפשר נמי שכבר עשאן תרומה ומעשר קודם שהפקידן וא״כ מחמת חששא זו ודאי הוצרכו לתקן שלא יגע בהן אלא דמפני חשש זה אכתי אם הם יותר מכדי חסרונן היה להם לתקן שימכרו בדמי תרומה כי היכי דלא ליכליא קרנא והוצרך נמי לטעמא דשמא יעשה אותן פי׳ כיון שכבר תקנו דבכדי חסרונן ודאי לא יגע בהן מטעמא דשמא עשאן ואין למכרן ג״כ בדמי תרומה דהבעלים לא ניחא להו כיון שאין מפסידין בלא״ה אלא בכדי חסרונן וא״כ כיון דהבעלים לא קים להו בין כדי חסרונן ליתר מכדי חסרונן דהא יותר מכדי חסרונן לר״נ נמי שכיח א״כ שפיר יש לחוש נמי לשמא יעשה אותן אח״כ תרומה ומעשר ויאכלו טבלים נמצא דב׳ הטעמים צריכין זל״ז ועיקר הטעם שמא עשאן ודו״ק:
שם הכי קאמר השתא דאמור רבנן לא נזבין דחיישינן לפיכך בע״ה עושה אותן כו׳ ולכאורה אכתי הקושיא במקומה עומדת דלא שייך לשון לפיכך כיון דעיקר התקנה בשביל זה ועוד דמשמע מל׳ הברייתא דאי לאו דאמור רבנן לא נזבין לא היה רשאי לעשותן תרומה ומעשר אם כן למה תקנו באמת להיפוך כיון דליכא למיחש למידי ויותר היה לחוש להפסד ממון הבעלים אמנם לפמ״ש בסמוך נתחוורו הדברים כשמלה דודאי מסברא החיצונה היה הדין נותן דכל היכא שעדיין אין מקום להסתפק שהתחילו הפירות לילך לאיבוד אף בכדי חסרונן כגון שהוא זמן קרוב אחר שהפקידן רשאי הבע״ה לעשותן תרומה ומעשר כיון שאין כאן מקום ספק אבל אם נתיישנו קצת אצל המפקיד עד שיש מקום להסתפק שמא הלכו לאיבוד לגמרי או שהם יותר מכדי חסרונן שוב אין רשאי לעשותן תרומה ומעשר משום חששא זו וממילא לפ״ז היה הדין פשוט גם כן לענין מכירה דעד כדי חסרונן אין רשאי למוכרם אף בדמי תרומה בזול כיון דהפסד הבעלים הוא כדכתיבנא אבל אם נפסדו יותר מכדי חסרונן היתה הסברא נותנת שרשאי למוכרן בדמי תרומה בזול דודאי ניחא להו לבעלים כי היכי דלא ליכליא קרנא ולשמא יעשה לא חיישינן כיון שכבר נתיישנו שיש מקום להסתפק ודאי לא יעשה אותן. ועוד דאפשר דאפילו בתורת חולין היתה הסברא נותנת שרשאי למכרן וליכא למיחש שמא עשאן מיהא בזמן קרוב אחר שהפקידן דכיון שלא שכיח כלל לעשות תרומה ומעשר דלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף כמ״ש התוספות תו לא חיישינן להכי אלא דתקנת חכמים היתה דחיישינן לשמא עשאן והיינו כמ״ש התוספות דבחששא מועטת חיישינן בפקדון ואם כן מה״ט מיהא הוצרכו לתקן שלא ימכור בדמי חולין ואם כן הדר ה״ל פסידא דבעלים למוכרן בזול בדמי תרומה ואם נאמר דעד כדי חסרונן לא ימכור וביותר מכדי חסרונן ימכור בדמי תרומה משום תקנת הבעלים אכתי לא יצאנו מחשש דשמא יעשה אותן תרומה ומעשר אחר המכירה ואף שכתבנו שכשכבר נפל מקום להסתפק לא ימכור אפ״ה לא רצו חכמים לחלק בכך דא״כ נתת תורת כל א׳ בידו דהבעלים לא קים להו בין זמן קרוב לזמן רחוק ומה״ט לא חילקו בתקנתם דלעולם לא ימכור ואם כן מסיים שפיר דהשתא דאמור רבנן דחיישינן לשמא עשאן ולא ימכור לפיכך בע״ה עושה אותן תרומה כו׳ פירוש שרשאי לעשות אותן תרומה ומעשר לעולם שכבר יש מקום להסתפק כיון שהשוו חכמים מדותיהם דלעולם לא ימכור כנ״ל נכון ודוק היטב:
בתוספות בד״ה שמא עשאן כו׳ והא דאמרינן בהזהב כו׳ רשאי לעשותן תרומת מעשר היינו נמי בשבתות וי״ט כו׳ עכ״ל. וצ״ע דבפ״ב דבכורים שנינו משנה שלימה דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומייתי לה בירושלמי מקרא ע״ש וי״ל דנהי דמדאורייתא שרי מדרבנן מיהא אסור וכ״כ התוס׳ סוף פרק כל הגט ע״ש:
בד״ה מחלוקת בכדי חסרונן והקשה ריב״ם כו׳ עיין בספר תורת חיים בזה באריכות:
בפרש״י בד״ה מקמי דניהוי שאין אדם משהא טבלים כ״כ זמן מרובה כזה מלתקנן עכ״ל. פי׳ דהא אין רשאי להפריש מן הישן על החדש וא״כ ע״כ דעיקר החששא שיפריש מישן על הישן וע״ז כתב שפיר שאין דרך להשהות כ״כ מלתקנן וק״ל:
בגמרא מיתיבי המפקיד פירות כו׳ כיוצא בו גבאי צדקה כו׳ קתני מיהא פירות והרקיבו ע״כ. ויש לדקדק אמאי מייתי הכא האי דגבאי צדקה כיון שאין זה ענין לגמרי לסוגיא דהכא ואפשר ליישב עפמ״ש בת״ח בשם הרמב״ם ז״ל שכתב בפירוש המשנה דלמ״ד דפליגי בכדי חסרונן היינו אפילו בפחות מכדי חסרונן דכל היכא שהתחילו להתחסר לעולם רשאי למכרן לרשב״ג וא״כ אמאי קאמר רשב״ג במתני׳ וכן חכמים דברייתא שמוכרן בב״ד והאי ב״ד מאי עבידתא בשלמא אי אמרינן דרשב״ג גופא לא קאמר אלא ביותר מכדי חסרונן א״ש שצריך רשות ב״ד שירשוהו על כך דלאו כ״ע ידעו איזה מיקרי בכדי חסרונן אבל אי אמרינן שכל היכא שהתחילו להתחסר רשאי למוכרן מפני הפסד הבעלים א״כ אמאי צריך רשות ב״ד אלא ע״כ דהאי ומוכרן בב״ד דקאמר לאו ליטול רשות מב״ד איירי אלא דבעי ב״ד הדיוטות שישומו הפירות דכל מוכר דבר שאינו שלו בעי שומא וכבר כתבתי מזה לעיל דף ל״ב בל׳ התוספות בד״ה ב״ד הדיוטות ליישב קושיית התוספות שם מסוגיא דהכא עיין עליו אלא דע״ז נמי יש לדקדק א״כ דמוכרן בב״ד היינו ע״י שומת ב״ד א״כ אמאי אינו רשאי למוכרן לעצמו בשלמא אי מוכרן בלא שומת ב״ד איכא חשדא טובא משא״כ בשומת ב״ד מש״ה מייתי האי דגבאי צדקה דאף על גב דהתם נמי לא שייך חשדא דהא אין מחשבין עם גבאי צדקה ובודאי באמונה הוא עושה ואפ״ה אמרינן דאינו פורע לעצמו והטעם נ״ל דע״י שאין אנו מתירין לו ליקח לעצמו ישהא אותן קצת עד שיעלה בדמים וא״כ ה״ה והוא הטעם בפקדון דאף ע״ג שכבר נישום בב״ד אפ״ה אינו רשאי למכרו לעצמו כדי שישהא קצת ואפשר שיעלה בדמים יותר מדמי השומא א״נ דלענין להשהותה לעצמו חיישינן בחששא כל דהו לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל ואם כן שפיר מייתי הכא האי דגבאי צדקה לאורויי דהאי ומכרן בב״ד לאו לענין ליטול רשות איירי אלא לענין השומא בלבד ואפ״ה אינו רשאי ליקח לעצמו ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush