×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא ברכות מ״ט.גמרא
;?!
אָ
וְזוֹ נִתְּנָה בי״גבִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. ר׳רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: אצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּהּ הוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְהַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מא׳מֵאַחַת. וְכׇל הַפּוֹחֵת מא׳מֵאַחַת – הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. וְכׇל הַחוֹתֵם ״מַנְחִיל אֲרָצוֹת״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּ״מוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״ בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ – הֲרֵי זֶה בּוּר. בוְכׇל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר בְּרִית וְתוֹרָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מְסַיַּיע לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אִילְעָא, דא״רדְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא א״ראָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: כׇּל שֶׁלֹּא אָמַר בְּרִית וְתוֹרָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ צְרִיכָה מַלְכוּת, וְחַד אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְכוּת. מַאן דְּאָמַר צְרִיכָה מַלְכוּת קָסָבַר דְּרַבָּנַן. וּמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְכוּת קָסָבַר דְּאוֹרָיְיתָא.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ חוֹתֵם בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל״. ״מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל״ – אִין, בנין יְרוּשָׁלָיִם״ – לָא? אֶלָּא אֵימָא: אַף ״מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל״.. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, פְּתַח בַּחֲדָא וְסַיֵּים בְּתַרְתֵּי. אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּבוּרְתָּא לְמֶחְתַּם בְּתַרְתֵּי! וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם! גּוּפָא. רַבִּי אוֹמֵר: אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם. אֵיתִיבֵיהּ לֵוִי לְרַבִּי, ג״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן״! – אֶרֶץ דְּמַפְּקָא מָזוֹן. ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״! – אֶרֶץ דְּמַפְּקָא פֵּירוֹת. ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״! – יִשְׂרָאֵל דְּקַדְּשִׁינְהוּ לִזְמַנִּים. ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים״! – יִשְׂרָאֵל דְּקַדְּשִׁינְהוּ לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״! – חוּץ מִזּוֹ. וּמַאי שְׁנָא? הָכָא חֲדָא הִיא, הָתָם תַּרְתֵּי, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ. וְטַעְמָא מַאי אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם? לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? א״ראָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פָּתַח בְּ״רַחֵם עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ – חוֹתֵם בְּמוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל. פָּתַח בְּ״רַחֵם עַל יְרוּשָׁלָיִם״ – חוֹתֵם בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״. וְרַב נַחְמָן אָמַר: דאפי׳אֲפִילּוּ פָּתַח בְּ״רַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל״ – חוֹתֵם בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קמ״ז:ב׳} ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה׳ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס״: אֵימָתַי בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה׳ – בִּזְמַן שֶׁנִּדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב חִסְדָּא: נֵיתֵי מָר וְנִתְנֵי. אֲמַר לֵיהּ: בִּרְכַּת מְזוֹנָא לָא גמרינא וְתַנּוֹיֵי מתנינ׳מַתְנֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: דְּאִקְּלַעִי לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וּבָרֵיכִי בִּרְכַּת מְזוֹנָא, וזקפי רַב שֵׁשֶׁת לְקוֹעֵיהּ עֲלַי כְּחִוְיָא. וְאַמַּאי? דְּלָא אֲמַרִי לֹא בְּרִית וְלֹא תּוֹרָה וְלֹא מַלְכוּת. וְאַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ? כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: לֹא אָמַר בְּרִית וְתוֹרָה וּמַלְכוּת – יָצָא. בְּרִית – לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּנָשִׁים. תּוֹרָה וּמַלְכוּת – לְפִי שֶׁאֵינָן לֹא בְּנָשִׁים וְלֹא בַּעֲבָדִים. וְאַתְּ שְׁבַקְתְּ כֹּל הָנֵי תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי, וַעֲבַדְתְּ כְּרַב?!: אָמַר רַבָּה בב״חבַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ צְרִיכָה מַלְכוּת. מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן, כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת – לֹא שְׁמָהּ בְּרָכָה? וְהָא א״ראַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא! א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁצְּרִיכָה שְׁתֵּי מַלְכֻיוֹת, חֲדָא דִּידַהּ וַחֲדָא דְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״. אִי הָכִי נִבְעֵי תְּלָת: חֲדָא דִּידַהּ, וַחֲדָא דְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״, וַחֲדָא דְּבִרְכַּת הָאָרֶץ! אֶלָּא בִּרְכַּת הָאָרֶץ מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דהויא לַהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ נָמֵי לָא תִּבְעֵי, דְּהָוְיָא לַהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ! ה״ההוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ נָמֵי לָא בָּעֲיָא. אלא אַיְּידֵי דְּאָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, לָאו אוֹרַח אַרְעָא דְּלָא אָמַר מַלְכוּת שָׁמַיִם. רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: הצְרִיכָה שְׁתֵּי מַלְכֻיוֹת לְבַר מִדִּידַהּ. יָתֵיב רַבִּי זֵירָא אֲחוֹרֵי דְּרַב גִּידֵּל, וְיָתֵיב רַב גִּידֵּל קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: וטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת״. אֲמַר לֵיהּ: מַאן אַמְרַהּ? רַב. הֲדַר יָתֵיב וְקָאָמַר: זטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשִׂמְחָה וּלְזִכָּרוֹן, בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״. א״לאֲמַר לֵיהּ: מַאן אַמְרַהּ? רַב. הֲדַר יָתֵיב וְקָאָמַר: חטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן״. וְלָא יָדַעְנָא אִי אָמַר בָּהּ ״שִׂמְחָה״ אִי לָא אָמַר בָּהּ ״שִׂמְחָה״, אִי חָתֵים בָּהּ, אִי לָא חָתֵים בָּהּ, אִי דִּידֵיהּ אִי דְּרַבֵּיהּ. גִּידֵּל בַּר מִנְיוֹמֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, טְעָה רַב נַחְמָןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
ברכת הטוב והמטיב

גמרא. פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: הטוב והמטיב צריכה מלכות, וחד אמר: אינה צריכה מלכות. מאן דאמר צריכה מלכות - קסבר דרבנן, ומאן דאמר אינה צריכה מלכות - קסבר דאורייתא.

הגמרא מבארת שמחלוקת התנאים אם מזכירים מלכות בברכת הטוב והמטיב תלויה בשאלה האם חיובה מהתורה או מדרבנן.
רש״י (ד״ה ומ״ד אינה צריכה) כותב שאף מי שסובר שחיובה מהתורה ואינו מזכיר בה מלכות - סובר שפותחת בברוך, מפני שהיא ברכה קצרה ודומה לברכת המצוות.
התוספות (ד״ה מאן) מקשים על רש״י מדוע לפי הדעה שחיובה מהתורה תיקנו אותה בברכה קצרה ולא תיקנו להאריך בה ולא לפתוח בה בברוך אלא לסיים בברוך, כמו בכל ברכה הסמוכה לחבירתה. לפיכך הם מפרשים שבאמת לפי הדעה שחיובה מהתורה מסיים בברוך ואינו פותח בברוך, וכן היא דעת הרשב״א.
הרשב״א מביא ראיה מהסוגיה לעיל (מו, א) המוכיחה שברכת הטוב והמטיב אינה מדאורייתא ממה שפותחת בברוך, מכאן שאם היא מדאורייתא אינה פותחת בברוך. אכן רש״י עצמו (שם ד״ה שהרי פותח) כותב שאינה פותחת בברוך אם היא מדאורייתא, בניגוד לדבריו בסוגייתנו.
בפשטות המחלוקת אם חיובה מהתורה היא המחלוקת בין הברייתות לעיל (מח, ב), שברייתא אחת דורשת את הפסוק ״אשר נתן לך״ שזו ברכת הטוב והמטיב, וברייתא אחרת אומרת שתיקנוה ביבנה ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
התוספות (מו, ב ד״ה והטוב) מסבירים שפותחת בברוך כיון שנתקנה בפני עצמה בשביל הרוגי ביתר, ומבאר המהרש״א שהטעם הזה מסביר מדוע לאחר שהסמיכוה לברכות של תורה אינה נחשבת לברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת בברוך. התוספות מסבירים עוד שאינה חותמת בברוך מפני שהיא ברכה קצרה, והתקנה לומר בה שלש מלכויות, שלש גמולות ושלש הטבות היא תקנה מאוחרת, וכן כותבים רבינו יונה (לו, א בדפי הרי״ף ד״ה ובכאן) והרא״ש (סי׳ כב).
בדרך אחרת מבארים רבינו יונה בשם רבני צרפת והמאירי, שכיון שאין בה אלא הזכרת תאריו של הקדוש ברוך הוא - הרי זה כענין אחד ונחשבת כברכה קצרה. הרשב״א (מו, א ד״ה תדע) מסביר שלא רצו לתקן בה חתימה כדי שלא תהיה מעולה מהברכות שלפני כן, שהן מן התורה, שרק חותמות בברוך ואינן פותחות בברוך.
הרי״ף (לה, ב בדפיו), התוספות (ד״ה מאן), הרמב״ם (ברכות א, יז), הרא״ש (סי׳ כב), הטור (סי׳ קפח) והמחבר בשלחן ערוך (קפח, א) פוסקים שחיובה מדרבנן. לפי זה כותב הלחם משנה (ברכות ב, ב) שמי שמסתפק אם בירך ברכת הטוב והמטיב - אינו חוזר ומברך, ככל ספק דרבנן, ורק כשמסתפק בברכות שמדאורייתא - חוזר ומברך, כמבואר ברמב״ם (ברכות ב, יד) ובשלחן ערוך (קפד, ד), וכך היא דעת הרמב״ן (שבת כג, א ד״ה ספק דדבריהם).
אולם בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ יח) כותב שחוזר ומברך אף ברכת הטוב והמטיב, כדי שלא יבואו לזלזל בברכה שהיא מדרבנן, כמו שאמרו לעיל (מה, ב) שרב אשי היה עושה ׳אמן׳ בלחש לאחר ברכת בונה ירושלים כדי שלא יבואו לזלזל בברכת הטוב והמטיב.
הרדב״ז (מובא בשו״ת ישועות יעקב סי׳ תלח) סבור שלאחר שהסמיכו את ברכת הטוב והמטיב לשלש הברכות שמדאורייתא - הכל נחשב כחטיבה אחת, ולכן כשיש ספק בדבר שיש בו חיוב מהתורה וגם חיוב מדרבנן - מחמירים גם בדרבנן. למעשה פוסקים הבן איש חי (חוקת אות ט), ובעל כף החיים (קפד סקט״ו) שמספק לא יברך ברכת הטוב והמטיב, אולם המגן אברהם (קפד סק״ז), בעל פרי חדש (סי׳ רט) והמשנה ברורה (קפד סקי״ג) כותבים שיברך גם ברכה זו.


נוסח החתימה של ברכה שלישית בברכת המזון

ציון ד.
גמרא. תנו רבנן: מהו חותם בבנין ירושלים? רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ׳מושיע ישראל׳. ׳מושיע ישראל׳ אין, בנין ירושלים לא?! אלא אימא: אף ׳מושיע ישראל׳. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא, פתח בחדא וסיים בתרתי. אמר רב חסדא: גבורתא למחתם בתרתי?! והתניא, רבי אומר: אין חותמין בשתים! ...מאי הוי עלה? אמר רב ששת: פתח ב׳רחם על עמך ישראל׳ - חותם ב׳מושיע ישראל׳, פתח ב׳רחם על ירושלים׳ - חותם ב׳בונה ירושלים׳, ורב נחמן אמר: אפילו פתח ב׳רחם על ישראל׳ - חותם ב׳בונה ירושלים׳, משום שנאמר ״בונה ירושלים ה׳, נדחי ישראל יכנס״; אימתי בונה ירושלים ה׳? בזמן שנדחי ישראל יכנס.
ברכה שלישית פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך׳, או ׳נחמנו ה׳ אלהינו בירושלים עירך׳, וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, ד)
נוסח ברכה זו, פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו׳ או ׳נחמנו ה׳ אלהינו׳, וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳... הגה. ויש אומרים דאמרין ׳בונה ברחמיו ירושלים׳, וכן נוהגין.(שו״ע אורח חיים קפח, ד)
א. ביאור דעות התנאים והאמוראים.

רש״י (ד״ה אלא אימא) מבאר שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה רשאי לחתום ב׳מושיע ישראל׳ במקום ב׳בונה ירושלים׳, כיון שתשועת ישראל היא בנין ירושלים. אולם מדברי הרי״ף (לו, א בדפיו) משמע שמפרש שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה נוסח החתימה הוא ״מושיע ישראל ובונה ירושלים״, ואינו רשאי לחתום רק באחד מהם.
בברייתא לעיל אמר רבי אבא שכל החותם ׳מושיע את ישראל׳ - הרי זה בור. מסתבר שלפי רש״י חולק רבי אבא על רבי יוסי ברבי יהודה, בעוד שלפי הרי״ף אין הכרח שחולקים, כי אפשר שרבי אבא מתכון למי שחותם ׳מושיע ישראל׳ בלי להוסיף ׳בונה ירושלים׳.
בגמרא מסופר שרבה בר רב הונא חתם בשתים, ומפרש רש״י שאמר ׳מושיע ישראל ובונה ירושלים׳, ועל כך אמר רב חסדא שאין חותמים בשתים מהטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות.
לפי פירוש הרי״ף יוצא שרבה בר רב הונא נהג כדעת רבי יוסי ברבי יהודה, ונראה שלכן רש״י אינו מקבל את פירוש הרי״ף כדי שלא יתפרשו דברי רבי יוסי ברבי יהודה שלא כדעת רבי שאין חותמים בשתים.
ב. פסיקת ההלכה.

הרי״ף פוסק כרב נחמן שחותם בבונה ירושלים אפילו כשפתח ב׳רחם על ישראל׳, כנראה מפני שדברי רבי אבא בברייתא מתאימים לשיטתו.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך מוסיפים שניתן לחתום אף ב׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳ או ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳, ועיין בבירור הלכה לעיל מח, ב ציון ג בשאלה האם זו חתימה בשתים.
הרמ״א כותב שנוהגים לחתום ׳בונה ברחמיו ירושלים׳, כמו שמובא במרדכי (סי׳ ריז) בשם המהר״ם מרוטנבורג, אולם בעל ארחות חיים (הל׳ ברכת המזון סי׳ מט) והכלבו (סי׳ כה) מסתייגים מנוסח זה כיון שירושלים עתידה להבנות במשפט. הבית יוסף כותב שאם אמר ׳ברחמיו׳ - אין מחזירים אותו, לפי הפסוק בזכריה (א, טז) ״שבתי לירושלים ברחמים...״.
הרש״ל (בביאור לטור, מובא בב״ח) מקבל את הנוסח שמביא המרדכי כיון שהברכה מתחילה ב׳רחם׳, לכן ראוי להזכיר גם בחתימה ענין של רחמים, כדי החתימה כעין הפתיחה. עם זאת כותב המשנה ברורה (סקי״א) שלדעת הכל אין התוספת הזו מעכבת.
בעל דברי חמודות (סעיף סז) כותב בשם מהר״י גינצבורג שהנוסח הנכון הוא ׳בונה ירושלים ברחמים׳, שזהו נוסח הפסוק בזכריה.


הזכרת ברית ותורה על ידי נשים ועבדים

גמרא. דאמר רב חננאל אמר רב: לא אמר ברית ותורה ומלכות - יצא; ברית - לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות - לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים.

הראב״ד (מובא במכתם, בארחות חיים הל׳ ברכת המזון סי׳ נה ובכלבו סי׳ כה) סובר שאמנם אין הלכה כרב לענין אנשים שמי שלא אמר ברית ותורה יצא, אך לגבי נשים ועבדים הלכה כמותו, שאינם מזכירים ברית, תורה ומלכות בברכת המזון. התוספות לעיל (כ, ב ד״ה נשים) מבארים שמטעם זה מסתפקת הגמרא האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, כי אפשר שכיון שאינן יכולות לומר ברית ותורה - אין חיובן אלא מדרבנן.
אולם הרשב״ץ והמאירי סוברים שאין הלכה כדברי רב כלל, גם לגבי נשים, וחכמים קבעו מטבע אחת לנשים ולאנשים, לכן נשים מזכירות ברית ותורה בברכת המזון. המאירי מסביר שאמירת הנשים אינה מתייחסת אל עצמן אלא אל הכלל, שהרי הן בכלל ישראל, כשם שבברכת הארץ אומרות הנשים את הנוסח הרגיל אף על פי שאין להן נחלה בארץ.
הבית יוסף בבדק הבית (סי׳ קפז) תמה על שיטת הראב״ד, מדוע העבדים, שחייבים במצוות כנשים, אינם יכולים להזכיר תורה, ומדוע אין הנשים יכולות להזכיר ברית אף על פי שזכר ונקבה הם כגוף אחד. מדבריו עולה שמבין בדעת הראב״ד שהנשים מזכירות תורה ולא ברית, והעבדים מזכירים ברית ולא תורה, וכן מבין בעל הפרישה (סק״ט) ומוסיף שאף התוספות (שם) שכותבים שנשים אינן בתורה ובברית אינם חולקים על כך, וכוונתם לומר שמתחילה לא תיקן יהושע את נוסח הברכה לנשים, אך אם רוצות - יכולות להזכיר תורה כיון שחייבות ללמוד את הדינים השייכים להן.
לעומת זאת נראה מדברי הלבוש שמבין בדעת הראב״ד שנשים אינן מזכירות לא תורה ולא ברית, ועבדים אינם מזכירים רק תורה, ומכל מקום הוא עצמו חולק וסובר שנשים יכולות להזכיר תורה ועבדים מזכירים גם תורה וגם ברית.
הרי״ף, הרמב״ם, הרא״ש, הטור והמחבר בשלחן ערוך אינם כותבים שיש שינוי בנוסח ברכת המזון לנשים, ונראה שדעתם היא שמברכות כמו האנשים.
הרמ״א (קפז, ג) כותב ״ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו״. המגן אברהם (סק״ג) מבין מלשונו שנשים אינן מזכירות רק ברית ועבדים אינם מזכירים רק תורה, ומקשה שמדברי התוספות (שם) והגמרא בסוגייתנו משמע שנשים אינן מזכירות לא ברית ולא תורה.
אולם בעל אליה רבה (קפח סק״ו) מדייק מתחילת דברי הרמ״א שנשים ועבדים אינם מזכירים לא ברית ולא תורה, זאת משום שבזכות שני אלה זכו להכנס לארץ, לכן מי שאינו יכול להזכיר אחד מהם - אינו מזכיר אף את השני, כיון שנחשבים כחטיבה אחת.
למעשה כותבים המגן אברהם (שם), המשנה ברורה (סק״ט), הברכי יוסף ובעל כף החיים (סק״כ) שהנשים נוהגות לומר גם ברית וגם תורה.


הזכרת מלכות בברכת המזון

ציון ה.
גמרא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטוב והמטיב צריכה מלכות. מאי קא משמע לן, כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה?! והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא! אמר רבי זירא: לומר שצריכה שתי מלכיות, חדא דידה וחדא דבונה ירושלים... הוא הדין דאפילו בונה ירושלים נמי לא בעי, אלא איידי דאמר מלכות בית דוד - לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. רב פפא אמר: הכי קאמר, צריכה שתי מלכיות לבר מדידה.
ברכה רביעית צריך להזכיר בה שלש מלכיות, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, ז)
ברכה רביעית... ואומר בה שלשה מלכיות: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו... המלך הטוב׳, וכו׳.(שו״ע אורח חיים קפט, א)

את דברי רבי יוחנן שהטוב והמטיב צריכה מלכות מפרש רבי זירא שבנוסף להזכרת מלכות של הברכה עצמה יש להזכיר עוד מלכות כנגד ברכת בונה ירושלים, כיון שלא ראוי להזכיר מלכות דארעא בלא מלכות דשמיא, ורב פפא מפרש שיש להזכיר מלכות עוד פעמיים, אחת כנגד ברכת הארץ ואחת כנגד בונה ירושלים.
הרשב״א מסביר שבברכת בונה ירושלים עצמה אי אפשר להזכיר מלכות לא בתחילתה ולא באמצעה מפני שהיא סמוכה לחברתה, ועל כן אין לומר בה ׳הקם מלכותך ומלכות בית דוד...׳ או ׳אבינו מלכנו רוענו׳. אולם למעשה הוא כותב שהדבר צריך תלמוד מפני שמצינו לשון מלכות גם בברכות הסמוכות, כגון בברכת ״אתה גבור״, בברכת סליחה ובברכת רפואה.
אכן הריטב״א כותב שרשאי להזכיר מלכות אף בברכה הסמוכה לחברתה, ולא אמרו אלא שאינו חייב להזכיר משום שהמלכות שמזכיר בברכה הראשונה מתייחסת לכל הברכות, וכאן העדיפו לתקן את השלמת המלכות שהחסיר בברכות הראשונות בתוך ברכת הטוב והמטיב שבה חובה להזכיר מלכות. מלבד זה הוא כותב שהזכרת מלכות היינו כשמצרף זאת לברוך, כמו המלכויות שמזכיר בברכת הטוב והמטיב, ולא כשמזכיר בסתם, כמו בברכות שמציין הרשב״א.
הרא״ש (סי׳ כב) ורבינו יונה (לו, א ד״ה ואיידי) מבארים שאין מזכירים מלכות בברכת בונה ירושלים כיון שאין ראוי לסמוך מלכות שמים למלכות שבארץ, וניתן להסיק מדבריהם שבדרך כלל מותר להזכיר מלכות בברכה הסמוכה לחברתה.
התוספות (ד״ה לומר) מביאים שיש שנוהגים לומר בבונה ירושלים מלכות, ומבאר המהרש״א שאינם מזכירים מלכות בתחילת הברכה, שהרי היא סמוכה לחברתה, אלא באמצע הברכה, כמו בנוסח שמביאים הרשב״א והמרדכי (סי׳ ריז): ׳אבינו מלכנו רוענו...׳, ואף הנוהגים כן מזכירים בברכת הטוב והמטיב מלכות כנגד הברכה של בונה ירושלים.
המרדכי כותב שהנוהגים כן - מנהג טעות בידם, וכן הרא״ש מסיק שאין לומר את הנוסח הזה.
המחבר בשלחן ערוך (קפח, ג) פוסק כרא״ש ורבינו יונה שאין להזכיר בברכת בונה ירושלים שום מלכות חוץ ממלכות בית דוד, כדי שלא להשוות מלכות דארעא עם מלכות דשמיא, ולכן גם אין לומר בה ׳אבינו מלכנו׳.
הרמ״א מביא את דברי האבודרהם (עמ׳ שכג) שביעלה ויבא לא יסיים ׳מלך חנון ורחום׳ אלא ׳חנון ורחום׳, וכותב שזו סברה נכונה, אך מעיר שלא ראה שנוהגים כן.
המגן אברהם (סק״ב) כותב שאין למחות בנוהגים לסיים כרגיל, שהרי שאף בברכת בונה ירושלים יש נוהגים לומר מלכות, וכל שכן ביעלה ויבא שהוא ענין בפני עצמו. גם הט״ז (סק״ב) מצדיק את המנהג מפני שאין מניעה להזכיר מלכות שמים ביעלה ויבא שאינה סמוכה להזכרת מלכותא דארעא, וכן כותב המשנה ברורה (סק״ו).



שכח להזכיר קדושת היום בשבת ויו״ט בברכת המזון

ציון ו.ז (מט, א), ציון ב.ג (מט, ב).
גמרא. יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל... ויתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של שבת - אומר ׳ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך מקדש השבת׳... טעה ולא הזכיר של יום טוב - אומר ׳ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון, ברוך מקדש ישראל והזמנים׳... גידל בר מניומי הוה קאי קמיה דרב נחמן, טעה רב נחמן והדר לרישא, אמר ליה: מאי טעמא עביד מר הכי? אמר ליה: דאמר רבי שילא אמר רב: טעה - חוזר לראש. והא אמר רב הונא אמר רב: טעה - אומר ׳ברוך שנתן׳! אמר ליה: לאו איתמר עלה, אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב: לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב, אבל פתח בהטוב והמטיב - חוזר לראש... אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל - הכי נמי דאי טעי הדר?! אמר ליה: אין!
שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית - בשבת אומר: ׳ברוך ה׳ אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת׳; ביום טוב אומר: ׳ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים׳, ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית - פוסק וחוזר לראש, שהוא ברכת הזן.
השגת הראב״ד. טעה בזה, דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, שאם טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה, אף על פי שסיים שים שלום - חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש, הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים.(רמב״ם ברכות ב, יב)
טעה ולא הזכיר של שבת - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת׳, ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה, את יום חג פלוני הזה, ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים׳. ...וכל ברכות הללו בשם ומלכות, והא דסגי בהך ברכה - דוקא כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב - צריך לחזור לראש ברכת המזון.(שו״ע אורח חיים קפח, ו)
א. כשהתחיל ברכה רביעית להיכן חוזר.

בירושלמי (הלכה ד) מצינו מחלוקת לגבי מי ששכח להזכיר קדושת היום של שבת בברכת המזון, שרב אומר שחוזר ושמואל אומר שאינו חוזר. בסוגייתנו מובאת רק דעת רב שחוזר לראש, ומבואר שכך הדין דוקא כשכבר התחיל ברכה רביעית, אך כשעדיין לא התחיל - אומר את הברכה ׳ברוך שנתן שבתות׳ וכו׳.
רש״י (ד״ה והדר לרישא) מבאר שרב נחמן חזר לתחילת ברכת המזון כדין מי שכבר עקר את רגליו בתפילת שמונה עשרה, לגביו שנינו לעיל (כט, ב) שחוזר לראש. כן היא דעת הרא״ש (סי׳ כג), הרי״ד והריטב״א שמסביר שזהו הפירוש הפשוט ללשון ״חוזר לראש״, ואילו היתה הכוונה שחוזר לתחילת הברכה היתה הלשון צריכה להיות ״חוזר למקום שטעה״.
אולם הראב״ד (בהשגותיו על הרמב״ם) משוה את מי שעדיין לא התחיל ברכה רביעית למי שרגיל לומר תחנונים לאחר תפילתו ולא עקר את רגליו, לגביו שנינו לעיל (שם) שחוזר לעבודה ולא לראש התפילה, ואף כאן די בכך שיחזור לברכת בונה ירושלים. לפי זה יוצא שהראב״ד מודה שאם כבר סיים את ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש ברכת המזון, וכן כותבים בשיטתו בעל המכתם והרשב״ץ. כשיטת הראב״ד סוברים בעל ספר החינוך (מצוה תל), הרשב״א ורבינו יונה (לו, ב בדפי הרי״ף).
הרא״ש דוחה את שיטתם בטענה שבשמונה עשרה חוזר לעבודה מפני ששלש הברכות האחרונות נחשבות כחטיבה אחת, ואף לפי השיטה שמחזירים על טעות בברכת שים שלום בעשרת ימי תשובה חוזר לעבודה ולא לתחלת הברכה שטעה בה, לכן גם בברכת המזון צריך לחזור לראש הברכות כיון ששלש הברכות נחשבות כאחת.
הרשב״א מקשה על שיטת רש״י שאם סיום ברכה שלישית נחשבת כעקירת רגלים - ראוי שיחזור לראש אף כשעדיין לא התחיל ברכת הטוב והמטיב, אולם הריטב״א כותב שרק כשהתחיל ברכה אחרת והסיח דעתו מהברכה הקודמת נחשב כאילו עקר את רגליו.
מדברי החיי אדם (כלל מז, יח) לא משמע כן, שכן הוא פוסק שאם נזכר לאחר שהתחיל את הברכה הרביעית ואמר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם׳ יכול לסיים ׳אשר נתן שבתות למנוחה׳ וכו׳, ורק אם נזכר לאחר מכן חוזר לראש. אכן המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה עד שהתחיל) מסתפק בדבר, שכן אפשר שלאחר שהתחיל מתוך כוונה לברך ברכה רביעית כבר הסיח דעתו וחייב לחזור לראש.
הרמב״ם, הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים כדעת רש״י שחוזר לראש ברכת המזון, והמגן אברהם (סק״ח) מוסיף שאם טעה בברכה רביעית - אינו חוזר לראש אלא לתחילת הברכה.
המגן אברהם (שם) מביא את דברי הרא״ש שכל שלש הברכות הראשונות נחשבות כחטיבה אחת, ומסיק לפי זה שבכל טעות שמחזירים אותו עליה, כגון ששכח לומר ברית ותורה בברכת הארץ - חוזר לתחילת ברכת המזון.
אולם הפרי מגדים מעיר שיש שאינם כותבים את הטעם של הרא״ש, כמו רש״י שכותב שסיום הברכות נחשב כעקירת רגלים, ולפי זה מסתבר שאם טעה בברכת הארץ חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ולא לתחילת ברכת המזון, וכן מסיק המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה לראש).
הכסף משנה מדייק מדברי הרמב״ם שכותב שחוזר לברכת הזן, שאין צורך לחזור ולזמן, וכן כותבים הטור, הכלבו (סי׳ כה) והריא״ז (הלכה א, יט, מובא בשלטי הגבורים), ומסבירים שכבר יצאו ידי זימון. אולם הריטב״א כותב שחוזרים ומזמנים, כנראה מפני שכמו שהתבטלה הברכה - כך בטל הזימון.
המחבר בשלחן ערוך (סעיף ט) פוסק שחוזרים לראש ברכת המזון וכל אחד יברך לעצמו, כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון.
ב. נוסח הברכה.

בגמרא מובא הנוסח ללא שם ומלכות, והראב״ד (מובא ברשב״א) אכן סובר שאין בברכה זו הזכרת שם ומלכות. כך יוצא גם לפי מה שכותב הראב״ד בהשגותיו על המאור (מד, א בדפי הרי״ף) שכל ברכה שנעקרת לפרקים אינה טעונה הזכרה, ומסתבר שכל שכן ברכה שנאמרת רק בדיעבד.
אולם דעת הרשב״א היא שפותחת בהזכרת השם, כיון שנאמרת בתור ברכה נפרדת, אף על פי שאילו היה מזכיר קדושת היום במקומה לא היה מזכירה בשם, מפני שנכללת בתוך ברכה אחרת שיש בה הזכרה ומלכות בתחילתה ובסופה.
עם זאת כותב הרשב״ץ שאפשר שאם נזכר לפני שאמר ׳אמן׳ לאחר ברכת בונה ירושלים - אומר את הברכה ללא הזכרת שם בפתיחתה, כיון שהיא סמוכה לחברתה. אולם בעל הלבוש כותב שתמיד פותחת בהזכרת שם, כיון שהזכרת מעין המאורע אינה אלא מדרבנן, ויש להפריד בינה לבין הברכות שמדאורייתא.
בלשון הרמב״ם יש הבדל בין נוסח הברכה בשבת ׳ברוך ה׳ אשר נתן...׳ לבין הנוסח ביום טוב ׳ברוך אשר נתן...׳ וכו׳, אולם מסתבר שדעתו שאף ביום טוב אומר ׳ברוך ה׳...׳, והלחם משנה מוסיף שבודאי כוונתו שצריך להזכיר גם מלכות, שאין הזכרת השם בלא מלכות נחשבת כברכה.
לעומת זאת מפרש בעל ראשון לציון שלדעת הרמב״ם נחשבת ברכה זו כסמוכה לחברתה ואינה צריכה לפתוח ב׳ברוך אתה ה׳...׳, אלא שבשבת אומר לפי הנוסח שכתוב בפסוק ״ברוך ה׳ אשר נתן מנוחה...״, מה שאין כן בגבי יום טוב שאינו מזכיר את השם כלל, ומלכות אינו מזכיר לא בשבת ולא ביום טוב.
דעת הראבי״ה (סי׳ קלא) והריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות ז, ז) שהנוסח הוא: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר נתן׳ וכו׳, בין בשבת ובין ביום טוב, וכן פוסקים הטור והמחבר בשלחן ערוך.
מדברי הרשב״א נראה שמבין בדעת הראב״ד שאין הזכרת שם ומלכות בין בפתיחה ובין בחתימה, אולם המאירי כותב שיש הזכרת שם בחתימה, וכן נראה מלשון הרי״ף (לו, א בדפיו) שכותב: ״אומר ברוך אשר נתן... ברוך אתה ה׳ מקדש השבת״. גם הרמב״ם כותב את הנוסח עם הזכרת שם בחתימה, למרות שכאמור לא ברור אם בפתיחה מצריך הזכרת שם, ואף הרשב״ץ כותב בדעתו שפתיחתה בלא שם וחתימתה בשם.
הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שחותם בשם, ובכסף משנה הוא מוכיח זאת מהגמרא שמסתפקת האם בראש חודש חותם בה, משמע שבשבת ויום טוב אין ספק שחותם.
ג. שכח בסעודה שלישית ורביעית ובסעודת יו״ט.

בגמרא מבואר שהטעם לכך שמי ששכח להזכיר קדושת היום בשבת וביום טוב צריך לחזור הוא שיש בהם חיוב לאכול. בתוספות (מט, ב ד״ה אי בעי) מובא שר״י מסתפק במי ששכח לומר רצה בסעודה שלישית, האם אינו חוזר כיון שאינו חייב לאכול דוקא פת ויוצא ידי חובה גם במיני תרגימא, או שחוזר על פי מה שנראה מהגמרא בכתובות (סד, ב) שכל הסעודות בשבת דינן שוה, וממסכת שבת (קיז, ב) שם למדו חייב שלש סעודות מהמן, מכאן שדינן שוה. עם זאת כותבים התוספות שאם שכח בסעודה רביעית בשבת - ודאי שאינו חוזר, כיון שאינו חייב לאכול סעודה זו כלל.
אולם הרא״ה כותב שלא הסעודה קובעת אלא היום, וביום שחייבים לאכול בו פת יש לכל אכילה ואכילה חשיבות, לכן אפילו אכל מאה פעמים ולא הזכיר באחרונה - חוזר.
בעל עינים למשפט מדייק מסתימת לשון הרמב״ם שסובר כרא״ה שבכל סעודה שאוכל בשבת צריך לחזור אם שכח לומר רצה.
המחבר בשלחן ערוך (סעיף ח) פוסק שסעודה שלישית בשבת דינה כראש חודש, דהיינו שאם כבר התחיל ברכה רביעית - אינו חוזר. הט״ז (סק״ו) והמגן אברהם (סקט״ז) כותבים שאף על פי שבסימן רצא, ה מחמיר המחבר שסעודה שלישית טעונה פת - כאן חשש לדעה שאינה מצריכה אכילת פת, על כן לא יחזור כשיש בכך ספק ברכה לבטלה. המגן אברהם מדייק שאם עדיין לא פתח בברכה רביעית - יאמר את הברכה ׳ברוך שנתן׳ וכו׳, והמשנה ברורה (סקל״א) כותב שכך הדין גם בסעודה רביעית וחמישית. עם זאת מדייק המשנה ברורה (ביאור הלכה ד״ה בשבת) מדברי המגן אברהם שבסעודה שלישית כשאומר את הברכה ׳ברוך אתה ה׳ אשר נתן׳ וכו׳ - אינו חותם בה, כמו שיתבאר לקמן בדין ראש חודש, אולם הוא עצמו סובר שחותם מפני שהשבת חשובה, ואינה דומה לראש חודש שאינו חותם בו משום שיש ספק אם ראוי לקבוע עליו ברכה נפרדת בפתיחה ובחתימה.
באשר לסעודות יום טוב, אין ספק שאינו חוזר בסעודה שלישית שאינה חובה, כמו שכותבים המגן אברהם (סקט״ו) והמשנה ברורה (סקל״א), אולם הרשב״א כותב שאף בשאר סעודות יום טוב אינו חוזר מפני שאין חובה לאכול בהם פת, ומה שאמרו בסוגייתנו שחוזר מפני שחייב לאכול פת היינו דוקא בליל ראשון של פסח שיש בו חובה לאכול מצה, ובליל ראשון של סוכות שנלמד בגזירה שווה מפסח, וכן כותבים התוספות במסכת סוכה (כז, א ד״ה אי). אולם התוספות בסוגייתנו (ד״ה אי), הרא״ש (סי׳ כג), הרא״ה והריטב״א למדים מסוגייתנו שאף ביום טוב יש חובה לאכול פת, ועל כן אין חילוק בין סעודת הלילה לסעודת היום, וכן נראית דעת הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך שאינם מחלקים.



שכח ולא הזכיר של ראש חודש

ציון ח (מט, א), ציון א (מט, ב).
גמרא. הדר יתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של ראש חודש - אומר ׳ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה, אי חתים בה אי לא חתים בה... אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפילה - מחזירין אותו, בברכת המזון - אין מחזירין אותו... תפלה דחובה היא - מחזירין אותו, ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל - אין מחזירין אותו.
בראשי חדשים, שכח ולא אמר יעלה ויבא, אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית - אומר: ׳ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, ואינו חותם בה, ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית - גומר אותה ואינו חוזר, וכן בחולו של מועד, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, יג)
אם טעה ולא הזכיר בה של ראש חדש, בין ביום בין בלילה - אומר ׳ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב - אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון, וחול המועד דינו כראש חדש. הגה. ואפשר דמכל מקום יש לאמרו בתוך שאר הרחמן, כמו שנתבאר לעיל גבי על הניסים סימן קפז, ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרות שמות ואין לאמרו לבטלה, כן נראה לי, וכן נוהגין. אם חל ראש חדש בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ראש חדש, ולא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב - אינו חוזר, ואם שכח גם של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב - כולל ראש חדש עם שבת ואומר ׳שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון׳, ואם פתח בהטוב והמטיב - חוזר לראש ברכת המזון ומזכיר של שבת ושל ראש חדש, ויש מי שאומר שאם שכח של שבת וראש חדש ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב - אומר ׳שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון׳, וחותם בשל שבת ואינו חותם בשל ראש חדש.(שו״ע אורח חיים קפח, ז)
מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון, ואם לא אמר - אין מחזירין אותו, ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב - אומר: ׳ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, הגה. ועיין סימן קפח סעיף ז.(שם תכד, א)
א. אמירת הברכה ׳ברוך שנתן׳.

בעל המאור (לו, א בדפי הרי״ף) מפרש שרב נחמן האומר שאם לא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון אין מחזירים אותו, סובר שאף כשעדיין לא התחיל את ברכת הטוב והמטיב אינו אומר דבר, וחולק על רב הונא הסובר שאם לא התחיל ברכה רביעית אומר את הברכה ׳ברוך אשר נתן׳ וכו׳. לדעתו יש לפסוק כרב נחמן שדבריו הובאו במסקנת הסוגיה, וגם משום שבספק דרבנן יש להקל. הוא מוכיח כשיטתו מדברי בעל השאילתות בפרשת יתרו, וכן פוסקים ריב״ב והריטב״א בהלכות ברכות (ז, ו).
לעומת זאת מפרשים הרי״ף, הרמב״ן (במלחמת ה׳), הראב״ד (בהשגותיו על הרי״ף), בעל המכתם, הרשב״א והריטב״א בחידושיו שרב נחמן אינו חולק על רב הונא, כיון שאין הכרח לומר שיש מחלוקת, אלא יש לפרש שרב נחמן האומר שאין מחזירים אותו מתכוון לשלול רק חזרה לברכה שטעה בה, ולא אמירת ברכה חדשה שאינה נחשבת כחזרה. הרמב״ן והראב״ד כותבים שאין להוכיח אחרת מדברי בעל השאילתות, והרמב״ן מוסיף שכן דעת הגאונים ורבינו חננאל.
הרמב״ם, המרדכי (סי׳ קעו), הרא״ש (סי׳ כג), הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שאם נזכר לפני שהתחיל ברכה רביעית - אומר את הברכה ׳אשר נתן...׳.
ב. כשהתחיל ברכה רביעית.

מדברי רב נחמן עולה שאינו חוזר, וכן דעת רבי יוחנן בירושלמי (הלכה ד). אמנם בירושלמי מובאת גם ברייתא האומרת: ״כל יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - צריך להזכיר מעין המאורע. אם לא הזכיר - מחזירין אותו״, אולם בעל מראה הפנים מפרש שהברייתא מדברת על תפילה ולא על ברכת המזון, ואינה חולקת על סוגייתנו.
הרמ״א כותב שאפשר שיש להזכיר ראש חודש בהרחמן, כדין מי ששכח לומר על הניסים, אבל דוחה שביעלה ויבוא יש הזכרת שמות ואין לאמרם לבטלה, ומסיים שכן נוהגים. המגן אברהם (סקי״א) תמה על כך, שהרי בכל יום אומרים תחינות שיש בהן הזכרת שמות, ולמה לא יוכל לומר יעלה ויבוא בהרחמן.
ג. נוסח הברכה ׳ברוך שנתן...׳

בגמרא יש ספק האם בראש חודש חותם בה והאם אומר בה שמחה, והרי״ף (לו, ב בדפיו) פוסק שאין בה חתימה. אבל הרא״ש (סי׳ כג) מביא גם את דעת ר״י שחותם בה כמו בשבת ויום טוב, ומוסיף שמסתבר שאינו אומר בה שמחה משום שאין שמחה בראש חודש.
הרא״ש בתוספותיו מפרש ששתי השאלות תלויות זו בזו, שאם מזכירים שמחה - הרי זו ברכה ארוכה שיש לחתום בה, ואם אין מזכירים - הרי זו ברכה קצרה ואין לחתום. אבל מסקנת הרא״ש שחותם בה אף על פי שאינו מזכיר שמחה.
הרא״ה, הרמב״ם והמאירי פוסקים כרי״ף שאין לחתום, ומסביר זאת הרא״ה שהזכרת ראש חודש אינה חשובה כל כך. כך פוסק גם המחבר בשלחן ערוך, והרמ״א בדרכי משה (סק״ז) מקבל זאת מהטעם שיש להקל בספק ברכות.
לגבי נוסח הפתיחה של הברכה כותבים הרי״ף, הרמב״ם, הטור והמחבר בשלחן ערוך שאין מזכירים בה את השם. לעומת זאת פוסקים בעל שבלי הלקט (סי׳ קפב), הריא״ז (הלכה א, יט) ורבינו ירוחם (נתיב יא ח״א) שיש לפתוח בהזכרת השם, ובעל ערוך השלחן (סעיף טז) כותב שאפשר שאף הרמב״ם והשלחן ערוך סוברים שיש בפתיחה הזכרת השם, וסמכו על מה שכבר כתבו בנוסח התפילה הזו בשבת שפותחת בהזכרת השם.
ר״י שירליאון כותב שאין לחתום בברוך כיון שזוהי ברכה קצרה ודינה כברכת הפירות והמצוות, ומדבריו מדייק המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה אומר) שפותחת בברוך ובשם, ומוסיף שהסוברים שאף חותם בה בשם - כל שכן שסוברים שפותחת בשם.
ד. ראש חודש שחל בשבת.

המגן אברהם (סקי״ג) כותב לגבי מי שאמר יעלה ויבוא ושכח לומר רצה, שאם נזכר לפני שהתחיל ברכה רביעית - אומר ׳ברוך שנתן׳ וכו׳ בנוסח של שבת ולא של ראש חודש, שהרי כבר הזכיר ראש חודש, אך אם נזכר לאחר שהתחיל ברכה רביעית - חוזר לראש ברכת המזון ואומר רצה ויעלה ויבוא, משום שבכל פעם שמברך צריך להזכיר גם ראש חודש.
באשר למי ששכח לומר יעלה ויבוא וגם רצה, ונזכר לפני התחלת הברכה הרביעית - כותבים התוספות (ד״ה ברוך) שאומר ׳ברוך שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון׳. לדעת בעל הגהות מיימוניות (אות ו) אין חותמים בהזכרה של ראש חודש כשם שלא חותמים בראש חודש שלא חל בשבת, וכן כותב המחבר בשלחן ערוך, אולם בעל הלבוש כותב שכיון שבלאו הכי צריך לחתום משום שבת - יכול להזכיר בחתימה גם ראש חודש, וכן פוסקים בעל דברי חמודות (סעיף עו) והמשנה ברורה (סק״ל).
המגן אברהם (סקי״ד) תמה על פסק השלחן ערוך, שהרי בחול אין חותמים רק משום ספק ברכה לבטלה, ואם כן כשחותם ממילא משום שבת - מדוע שלא יחתום אף בשל ראש חודש.
לגבי מי שהזכיר של שבת ושכח לומר יעלה ויבוא, אם לא התחיל בברכה רביעית - פשוט שאומר ׳ברוך שנתן ראשי חודשים׳ וכו׳, אולם אם התחיל כבר ברכה רביעית - כותבים הרא״ה, הריטב״א (הל׳ ברכות ז, ח) וה״ר יוסף (מובא במרדכי סי׳ קעו ובטור) שאינו חוזר אף על פי שחייב לאכול פת, כיון שהחיוב הוא משום שבת ולא משום מראש חודש. אולם הרשב״א (ד״ה שבתות), הראבי״ה, רבינו יחיאל (מובא בטור) והטור כותבים שחוזר כיון שחייב לאכול פת בסעודה זו, וכן פוסק בעל דברי חמודות (סעיף עח).
הבית יוסף בבדק הבית כותב שספק ברכות להקל ולכן אינו חוזר, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144