×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה מ״ח:גמרא
;?!
אָ
מתני׳מַתְנִיתִין: אלֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ וְאִם יָשַׁב טָהוֹר וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ וְאִם עָבַר טָמֵא בהָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ טָהוֹר.: גמ׳גְּמָרָא: לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ פְּשִׁיטָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ. מִכְּלָל דִּבְצֵל קוֹמָתָהּ אִם יָשַׁב טָמֵא לֹא דאפי׳דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ נָמֵי אִם יָשַׁב טָהוֹר וְהָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ לְצֵל צִילָּהּ לֹא יֵשֵׁב. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא וְאִם יָשַׁב טָהוֹר פְּשִׁיטָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל קוֹמָתָהּ מִכְּלָל דִּלְצֵל צִילָּהּ גאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה יֵשֵׁב לָא הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ אִם יָשַׁב טָהוֹר.: וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ וְאִם עָבַר טָמֵא.: מ״טמַאי טַעְמָא אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה1. מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה2 שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאֹהֶל שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים ק״ו:כ״ח} וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה3 מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.: הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ טָהוֹר.: אִיבַּעְיָא לְהוּ עָבַר אוֹ עוֹבֵר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר עוֹבֵר וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִם עָבַר. וְלָא פְּלִיגִי הָא דדְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ כִּי מָטֵית לְהָתָם אַרְהֵיטְנִי הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא ל״ללְמָה לִי אַרְהֵיטְנִי מִישְׁרָא שְׁרֵי וְאִי דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחְרִינָא כִּי אָמַר אַרְהֵיטְנִי מִי שְׁרֵי. לְעוֹלָם הדְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.: מתני׳מַתְנִיתִין: זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְהַחֲזֵירִין לֹא בִּימוֹת החמ׳הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל.: גמ׳גְּמָרָא: לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר וְרַבָּנַן אָמְרִי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר. הָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם אָמְרוּ לוֹ אַף הִיא נַעֲשָׂה זֶבֶל וְנֶאֱמַר {דברים י״ג:י״ח} לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן קַשְׁיָא דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי. בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי לָא קַשְׁיָא הָתָם דְּקָאָזֵיל לְאִיבּוּד מַתִּיר הָכָא דְּלָא קָאָזֵיל לְאִיבּוּד אָסוּר. אֶלָּא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן קַשְׁיָא אֵיפוֹךְ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָא תֵּיפוֹךְ דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי כִּדְשַׁנִּין דְּרַבָּנַן כִּדְאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מָה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בָּעוֹר פּוֹגֵם בַּבָּשָׂר. הָכָא נָמֵי מָה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בַּנְּבִיָּה פּוֹגֵם בַּצֵּל. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר (וְהָתַנְיָא) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר ונוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עׇרְלָה וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עׇרְלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם זנָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב מוּתָּר. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
איסור הנאה מן הצל של עבודה זרה

ציון א–ה.
משנה. לא ישב בצילה, ואם ישב - טהור; ולא יעבור תחתיה, ואם עבר – טמא. היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה – טהור.
גמרא. ...ואם ישב – טהור. פשיטא! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכא אלא לצל קומתה. מכלל דלצל צילה אפילו לכתחלה ישב?! לא, הא קא משמע לן, דאפילו לצל קומתה, אם ישב – טהור.
...היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה – טהור. איבעיא להו: עבר או עובר? רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר: עובר, ורבי יוחנן אמר: אם עבר, ולא פליגי: הא דאיכא דירכא אחרינא. הא דליכא דירכא אחרינא. אמר ליה רב ששת לשמעיה: כי מטית להתם ארהיטני... לעולם דליכא דירכא אחרינא, ואדם חשוב שאני.
האשרה, בין שהיתה נעבדת בין שהיתה עבודה זרה מונחת תחתיה – אסור לישב בצל קומתה, ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה, ואם יש לו דרך אחרת – אסור לו לעבור תחתיה, ואם אין שם דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, יא)
האשרה, בין שהיתה נעבדת בין שהיתה עבודה זרה מונחת תחתיה – אסור לישב בצלה, ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה – אסור לעבור תחתיה, ואם לאו – עובר תחתיה כשהוא רץ. (ודוקא לעבור תחתיה, אבל לעבור בצלה – בכל ענין שרי).
צל בית עבודה זרה; תוכו ונגד פתחו תוך ארבע אמות – אסור, צל שלאחריו – מותר, ואפילו תוכו, אם גוזל הרבים, שקדם לו הדרך ואחר כך בנה שם בית של עבודה זרה – מותר לעבור דרך שם. אבל אם קדם הבית לדרך – אסור, ויש אוסרים בכל גונא.(שו״ע יורה דעה קמב, ט – י)
א. הטעם לאיסור.

המשנה שלפנינו עוסקת בפשטות באילן של עבודה זרה ואומרת שלא ישב בצִלו. המאירי כותב שהאיסור הוא לשבת מתוך כוונה ליהנות ואם אינו מתכוון מותר, כמו הדין בשאר איסורי הנאה וכמבואר בבירור הלכה למסכת פסחים (כו, א ציון א). אבל הר״ן (על הרי״ף כא, א) מעלה אפשרות שחכמים אסרו זאת אפילו כשאינו מתכוון ליהנות, מחשש שיבוא ליהנות בכוונה, כמבואר להלן (פרק ג).
מלבד זאת, הראשונים דנים בעצם האיסור ליהנות מן הצל לאור מה שנאמר בגמרא בפסחים (שם) שרבי יוחנן היה יושב בצלו של היכל ודורש, ומכאן שאין איסור ליהנות מצל של דבר האסור בהנאה. התוספות (ד״ה לא) מתרצים בתחילה שדווקא לגבי ההיכל שבמקדש אמרו שמותר לשבת בצִלו, הואיל והוא עשוי רק לתוכו ולא לעשות צל מבחוץ. בתירוץ נוסף הם כותבים שהחמירו בדין עבודה זרה יותר מדברים אחרים, ורבי עקיבא איגר (גליון הש״ס) מפנה לדברי התוספות לעיל (יב, ב ד״ה אלא) הכותבים שאסור ליהנות מעבודה זרה אף בהנאה שלא כדרכה, וממילא מובנת גם החומרא שלא ליהנות מן הצל.
נראה שיש הבדל למעשה בין שני התירוצים לגבי ישיבה בצל של בית עבודה זרה, שלפי התירוץ הראשון מותר הואיל והבית עשוי לתוכו, כמו ההיכל, ולפי התירוץ השני אסור מחמת החומרא של עבודה זרה.
אכן, הראב״ד כותב שמותר לשבת בצל שמאחורי בית עבודה זרה כיון שלא נעשה לשם צל, ומוכיח זאת מההיתר בהיכל כפי שנוקטים התוספות בתירוץ הראשון. דבריו מובאים בריטב״א, במאירי ובר״ן (שם), אך המאירי מסיק שיש לאסור גם בצל של בית, ומסתמך על הירושלמי (הלכה יא) שממנו משמע שהאיסור כאן אינו מצד איסורי הנאה אלא דין מיוחד בעבודה זרה, בדומה לתירוץ השני של התוספות.
ב. האיסור בצל צִלה.

המשנה מחלקת בין היושב בצל האשרה לבין העובר תחתיה, שהיושב בצִלה טהור והעובר תחתיה טמא, ורש״י (ד״ה לא ישב) וראשונים נוספים מבארים שאין הכוונה ברישא למי שיושב תחת האילן ממש, שהוא ודאי טמא, אלא הכוונה למי שיושב מחוץ לאילן במקום שהצל נוטה הצִדה.
בגמרא נאמר שיש מצב נוסף הנקרא בשם ״צל צילה״, ורש״י מסביר שבשחרית וערבית הצל ארוך יותר מגובה האילן והוא דק וקלוש, והוא הנקרא ״צל צילה״, אך כל זמן שהצל אינו עובר את מידת גובה האילן הוא עב וחשוך, והוא הנקרא בשם ״צל״. יחד עם זאת, לפי הגרסה בגמרא שלפנינו יוצא משתי הלשונות שאין הבדל הלכתי בין הצל עצמו לבין צל צִלו, שבשניהם אסור לשבת וכשיושב טהור, ורק כשיושב מתחת האילן ממש הוא טמא.
הר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף, שם) כותב שכהסברו של רש״י לצל צִלה מוכח גם מהירושלמי, אולם לפי הירושלמי אסור לשבת רק בצל האשרה, אבל בצל צִלה מותר, ואם כן לכאורה קיימת בזה מחלוקת בין התלמודים.
הר״ן מוסיף שגם מדברי הרי״ף (כא, א) ניתן להבין שאין איסור לשבת בצל צִלה, שהרי הוא מביא רק את המשנה כלשונה ואינו מביא את דברי הגמרא, וכן הוא בדברי הרא״ש (סי׳ ז). הוא מסביר שכפי הנראה היתה לרי״ף גרסה אחרת בגמרא, ולפיה הלשון השניה מסתיימת בפירוש מה שנאמר במשנה ״ואם ישב טהור״ כלפי צל קומתה, והמסקנה המתבקשת היא שבצל צִלה מותר לשבת לכתחילה. כך עולה גם מדברי הרי״ד בפסקיו ומדברי הרמ״ה (מובא בר״ן), וכן מובא בהגהות הגר״א לגמרא (אות א).
הר״ן (על הרי״ף) מציע הסבר נוסף לשיטת הרי״ף אף לפי הגרסה שלפנינו, שניתן לפרש שהגמרא אינה באה להכריע שבצל צִלה אסור לשבת, אלא הדבר נשאר בספק, ומדובר בכגון שאינו מתכוון ליהנות, שאיסורו הוא רק מדרבנן, ולכן ניתן להקל בספק זה. אפשרות זו לפירוש הגמרא מובאת על ידי האשכול (ח״ג סי׳ נב) אשר מסביר שהספק של הבבלי מוכרע על ידי הוודאות שבירושלמי. בדומה לר״ן הוא מוסיף שהיושב בצִלה מן הסתם מתכוון ליהנות, בעוד שהיושב בצל צִלה ודאי אינו מתכוון ליהנות, שאיסורו מדרבנן, ולכן מקלים במקום ספק.
מדברי הר״ן והאשכול עולה שהסברה להקל בצל צִלה היא מפני שהנאתו קלושה ואינה חשובה. הסבר אחר עולה מדברי בעל מרכבת המשנה (ח״ב כאן) שלפי הירושלמי האיסור לשבת בצִלה אינו מצד איסורי הנאה רגילים אלא הרחקה מיוחדת מעבודה זרה, וחכמים גזרו רק על הצל הקרוב לאילן ולא על צל צִלו.
ג. האיסור לעבור בצל האילן.

הר״ן (שם) מדייק משינוי הלשון במשנה האומרת ״לא ישב בצילה... ולא יעבור תחתיה״ שבצל האילן אסור רק לשבת, אבל מותר לעבור בצִלו כל זמן שאינו נמצא תחת האילן ממש, שאז האיסור הוא מחמת הטומאה. הוא מסביר שישיבה בצל האילן אסורה אפילו כשאינו מתכוון ליהנות, מחשש שמא ישהה ויתכוון ליהנות, מה שאין כן במעבר בעלמא שאין לחוש לזה.
בדרך אחרת הוא כותב שגם הישיבה אסורה רק כשמתכוון ליהנות, ובכגון זה יש לאסור גם את המעבר בצִלה, ואם אינו מתכוון ליהנות גם הישיבה מותרת, אלא שהמשנה נוקטת את הדבר המצוי, שהמתכוון ליהנות מהצל דרכו לשבת.
אולם הר״ן מוסיף שאפשר שהמעבר בצִלה מותר אף כשמתכוון ליהנות, הואיל וזו הנאה פחותה מאד שאין לה חשיבות, וזוהי דעת המאירי, ועיין עוד להלן על המעבר תחת האשרה שיש בעניין זה מחלוקת בין הראשונים.
ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם מחלק בין ישיבה בצל קומתה של האשרה, שהיא אסורה, לבין ישיבה בצל השריגים והעלים שלה, שהיא מותרת. רבים מהמפרשים מבינים שהרמב״ם מתכוון לחילוק הנזכר בגמרא בין צִלה לבין צל צִלה, ויוצא אם כן שפוסק שצל צִלה מותר כדעת הירושלמי והרי״ף, אך הר״ן תמה עליו שאינו מגדיר צל צִלה כפי שעולה מן הירושלמי, כמובא לעיל.
הב״ח מסביר שהרמב״ם לומד מדברי הגמרא שצִלה הוא צל קומתה ואינה מחלקת בין שחרית וערבית לבין אמצע היום שהכוונה גם לצל הארוך והקלוש, ועל כן הוא מפרש שצל צִלה הינו הצל של השריגים והעלים.
הרמ״ך (בהגהות על הרמב״ם) מסביר בדרך אחרת שהצל של השריגים והעלים הנזכר ברמב״ם אינו מה שנקרא בגמרא ״צל צילה״, אלא הכוונה לצל הבא מן התוספת שגדלה באילן לאחר שנעבד, והרמב״ם מחדש שאסור ליהנות רק מגופה של התוספת אבל מצִלה מותר. לפי דרכו, מה שנקרא בסוגייתנו ״צל צילה״ אסור גם לפי הרמב״ם.
בעל דינא דחיי (לאוין מה, דף לז, א) מסביר שהבבלי והירושלמי נחלקו על צל צִלו של גוף האילן, האם אסור לשבת אף בצל קלוש כזה, ולפי הירושלמי שמתיר בכך הרמב״ם מסיק שאין איסור גם בצל הענפים שהוא קלוש ואינו חשוך כגוף האילן.
בדברי הרמב״ם לא נזכר שהאיסור הוא דווקא כשמתכוון ליהנות, וכן לא נאמר אם קיים איסור בצִלו של בית עבודה זרה.
השלחן ערוך כותב (סעיף ט) שאסור לשבת בצל אשרה, ואינו מזכיר את ההיתר של הרמב״ם בצל שריגים ועלים, וגם אינו כותב שבצל צִלה מותר, ואכן הש״ך (סקי״ט) כותב שקיים איסור גם בצל שהוא ארוך מאד.
יחד עם זאת, בתחילת סעיף י השלחן ערוך מתיר לשבת בצל שמאחורי בית של עבודה זרה, והרי זה כחילוק של התוספות בין אילן העשוי לצל לבין בית שעשוי לתוכו. אולם בסוף הסעיף הוא מביא שיש אוסרים בכל אופן, והש״ך (סקכ״ד), הט״ז (סקט״ו) והגר״א (סקכ״ח) מבארים שכוונתו לתירוץ השני של התוספות, שחכמים החמירו בדין עבודה זרה, ולפי זה אין הבדל בין צל של אילן לבין צל של בית.
באשר לאיסור לעבור בצל כשאינו תחת האילן ממש, הבית יוסף מביא את דברי הר״ן הכותב שאין בזה איסור כלל, והרמ״א (סע׳ ט) מביא זאת להלכה, ועיין על כך עוד להלן.
מעבר תחת אשרה ודרך בית עבודה זרה
א. מהי אשרה הגוזלת את הרבים.

במשנה למדנו שאסור לעבור תחת אשרה ואם עבר טמא, והגמרא מסבירה שהטומאה היא מפני שמן הסתם יש תקרובת עבודה זרה תחת האשרה, ולדעת רבי יהודה בן בתירא היא מטמאת באוהל כמת. אולם בהמשך המשנה נאמר שאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור, ויש פירושים שונים ללשון המשנה שגוזלת את הרבים.
רש״י מפרש שנופה נוטה לרשות הרבים, ורבנו חננאל מוסיף שהענפים נמוכים ונתפסים בבגדי האנשים ונראה כאילו האשרה גוזלת אותם.
רבנו יונה כותב הסבר אחר בשם רש״י, שבנו את העבודה זרה ברשות הרבים שלא כדין, ובכך גזלו את רשות הרבים. יתרה מזו, הר״י מלוניל (משנה יב) מפרש שהאשרה נמצאת באמצע רשות הרבים ואי אפשר לנטות לצדדים.
הטור כותב פירוש נוסף בשם הראב״ד, שהאשרה גוזלת את הרבים מפני שהדרך קדמה לעבודה זרה, אבל אם העבודה זרה קדמה – העובר תחתיה טמא.
ב. הטעם שאינה מטמאת כשגוזלת את הרבים.

רבנו חננאל מפרש שראשי הענפים שנוטים לרשות הרבים אינם מטמאים, מפני שאין בהם שיעור אוהל.
הראב״ד מפרש שאין דרך להניח תקרובת ברשות הרבים, ואף אם הניחוה בוודאי נדרסה, וממילא אין מה שיטמא. הריטב״א מביא את פירושו ומסביר שמקלים משום שזה כספק טומאה ברשות הרבים, שהוא טהור.
רש״י, לעומתם, מפרש שהטומאה של התקרובת היא מדרבנן, ולא גזרו עליה במקום שגוזלת את הרבים.
התוספות בחולין (יג, ב ד״ה תקרובת) כותבים באופן שונה במקצת שאמנם לפי רבי יהודה בן בתירא, שמעמידים את המשנה כמותו, תקרובת עבודה זרה מטמאת באוהל מן התורה, אבל בנידון שלפנינו לא ידוע שיש תקרובת תחת האשרה וחכמים טימאו מחשש בעלמא, ובמקום שגוזלת את הרבים לא גזרו חכמים.
לפי טעמו של רש״י יוצא שהעובר תחתיה טהור אף כשרואים שיש שם תקרובת, בעוד שלפי הראב״ד והתוספות בחולין בכגון זה הוא ודאי טמא.
אכן, רבנו יונה מביא ראיה לפירוש רש״י מהירושלמי (הלכה יא) שמקלים מפני שהטומאה מדרבנן, והנמוקי יוסף כותב בשם הרשב״א שמהירושלמי משמע שטהור אף כשידוע שיש שם תקרובת.
ג. איסור המעבר כשיש דרך אחרת.

הגמרא מחלקת בעניין איסור המעבר תחתיה בין מצב שיש בו דרך אחרת לבין מצב שאין בו דרך אחרת וחייבים לעבור מתחת לעבודה זרה.
בפשטות איסור המעבר אינו קשור לדין הטומאה, שהרי כשיש דרך אחרת אסור לעבור אף על פי שאם עבר טהור, אלא האיסור הוא מפני ההנאה מהצל של העבודה זרה, כמו ששנינו ברישא של המשנה שלא ישב בצִלה. זוהי שיטת הרמב״ן (מובא גם בריטב״א), ועל כן הוא מקשה מדוע אמרו שאם יש דרך אחרת אסור לעבור תחתיה, והרי כיון שאינו מתכוון ליהנות מותר אף בזה.
אולם הריטב״א כותב שהרשב״א תמה על קושייתו מפני שלדעתו אין מדובר כאן על איסור של הנאה, אלא ממשיכים לדון בעניין הטומאה. אמנם אין טומאה כשהאשרה גוזלת את הרבים, אך הריטב״א מסביר שלפי הפירוש שטהור מפני שנדון כספק טומאה ברשות הרבים, צריך לומר שאין סומכים על כך לכתחילה, ואם אפשר עדיף ללכת בדרך אחרת. הוא מוסיף שגם לפי טעמו של רש״י, שבכגון זה לא גזרו על טומאה, ניתן לומר שאם יש דרך אחרת השאירו את הגזרה במקומה.
מאידך גיסא, הרמב״ן מפרש שמדובר באיסור של הנאה, והריטב״א מבאר שלדעתו אין מקום לאסור את המעבר מפני הטומאה, שלאחר שאמרו שאין טומאה כשגוזלת את הרבים הרי זו טהרה גמורה אף לכתחילה.
לפי דרכו הרמב״ן מתרץ שאסרו את המעבר אף שאינו מתכוון שמא תוך כדי הליכה יתכוון ליהנות, ולכן מוטב שלא יעבור שם כשיש לו דרך אחרת. הריטב״א כותב באופן שונה במקצת שאם יש לו דרך אחרת ובכל זאת הוא עובר מתחת האשרה ממש – הרי זה נראה כמי שעובר שם בכוונה כדי ליהנות.
כאמור לעיל, בדיון על איסור ההנאה מן הצל, הר״ן מדייק מלשון המשנה שאין איסור במעבר בעלמא בלא שיושב בצל, והוא דן להתיר זאת אף כשמתכוון ליהנות מפני שזו הנאה פחותה מאד. אולם מדברי הרמב״ן והריטב״א מוכח שאף הנאה פחותה כזו אסורה לכתחילה.
בעל תורת חיים מביא ראיה לשיטת הרמב״ן מהמעשה המובא בגמרא על רב ששת שביקש שיעבירו אותו במרוצה, אף שלא היתה דרך אחרת, מכאן שזה מצד האיסור של עבודה זרה ולא מצד הטומאה. הוא מוסיף שניתן לדייק כך מלשון המשנה עצמה, שנראה שעוסקת בשתי הלכות נפרדות, במקביל למה שנאמר ברישא על ישיבה בצִלה. בתחילה המשנה מתייחסת לשאלת האיסור, ועל כך נאמר שלא יעבור תחתיה, ואחר כך לשאלת הטומאה, ועליה נאמר שאם עבר טמא.
רבנו יונה מוכיח שגם הרי״ף סובר שאיסור המעבר הוא מחמת ההנאה מעבודה זרה, מזה שמביא בהלכותיו את הדיון מתי מותר לעבור לכתחילה ובדיעבד, אף שאין טומאה וטהרה נוהגת בזמננו.
הראב״ד מסביר שמותר לעבור כשאין דרך אחרת מפני שדבר של רבים אינו נאסר, אך הוא מוסיף שזה בתנאי שהדרך קדמה לעבודה זרה, ולא שקודם היתה שם עבודה זרה ואחר כך עשו שם דרך. הגר״א (סק״כ) מסביר שלדעתו זהו הפירוש לכך שגוזלת את הרבים, בשונה מרש״י שפירש שהענפים נוטים לרשות הרבים.
אכן, כשמדובר על איסור הנאה מובן שיש הבדל אם הדרך קדמה או העבודה זרה, אבל כשמדובר על טומאה וטהרה קשה להבין חילוק זה, שכן העיקר הוא שבמקום של רבים אין טומאה או שלא גזרו עליה, ואם כן גם הראב״ד מפרש את הדברים כלפי איסור ההנאה.
על כל פנים, מדבריו מבואר שההיתר לעבור תחת האשרה כשאין דרך אחרת הוא במצב שגוזלת את הרבים, וכן עולה מדברי הטור.
בעל תורת חיים סובר, לעומתם, שיש הבדל בין הדין של הטומאה לבין הדין של איסור המעבר, שהטומאה תלויה בשאלה אם גוזלת את הרבים ואילו האיסור תלוי במציאות של דרך אחרת, לכן כשאין דרך אחרת מותר לעבור תחתיה גם כשהאילן אינו גוזל את הרבים, ועיין עוד להלן (סעיף ו) שבכך הוא מבאר את שיטת הרמב״ם.
ד. איזוהי דרך אחרת שאוסרת.

התוספות (ד״ה אי) כותבים שהכוונה היא שיש דרך שהיא קצרה כמותה, שאם לא כן הרי אין לדבר סוף, שתמיד ניתן למצוא דרך אחרת ארוכה.
בעל דינא דחיי (לאוין מה, דף לז, ב) כותב שמסתימת לשון הרמב״ם משמע שגם דרך ארוכה נחשבת כדרך אחרת בעניין זה, אבל השלחן ערוך מדגיש שהכוונה לדרך אחרת שהיא כמותה.
ה. באדם חשוב.

בסוף הסוגיה מובא המעשה ברב ששת שביקש לעבור תחת העבודה זרה במרוצה, והגמרא מסבירה שכך ראוי לאדם חשוב לנהוג אפילו כשאין דרך אחרת.
הדברים מובאים בגמרא בלא חולק, ובכל זאת הרי״ף (כא, א) מביא את המעשה ומשמיט את המסקנה בקשר לאדם חשוב. אכן הר״ן (על הרי״ף) מקשה על הרי״ף מדוע אינו כותב שהחובה לרוץ היא רק באדם חשוב, וזו קושיה גם על הרמב״ם שכותב בסתם שצריך לרוץ כשעובר תחת האשרה.
הכסף משנה מתרץ שכיון שאין טורח בדבר – ראו הרמב״ם והרי״ף לנכון להורות לכל אדם שינהג בזה כאדם חשוב.
בעל דינא דחיי (שם) מבאר שכיון שרבו המתפרצים לומר על עצמם שהם חשובים – ראו להשוות את כולם בהלכה זו, כדי שלא יבואו אנשים ריקים וינהגו כחשובים.
הב״ח מסביר באופן אחר שהמעשה שבגמרא היה על רב ששת שהיה סומא, ועל כך נאמר שאף שהיה לו קשה לרוץ בעצמו היה צריך לטרוח משום שהוא אדם חשוב. אבל אדם אחר שיכול לרוץ בקלות – ודאי שצריך לעשות כן גם אם אינו חשוב. מרן הרב זצ״ל (אורות הרמב״ם פרק ז, יא) מבאר באופן קצת שונה, שכל אדם חייב לרוץ משום מראית עין שנוח לו לעבור שם, מה שאין כן בסומא שלא יבואו לחשדו בכך, ולכן אמרו שרץ מפני שהוא אדם חשוב.
הלחם משנה כותב שהרמב״ם מפרש שדברי הגמרא על אדם חשוב נאמרו רק כאשר האשרה גוזלת את הרבים, אבל כשאינה גוזלת את הרבים – כל אדם חייב לרוץ, וכיון שהרמב״ם אינו כותב שמדובר דווקא כשגוזלת ממילא גם החיוב לרוץ הוא בכל אדם.
ו. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שאסור לעבור תחת האשרה, ואינו מזכיר כלום בענין הטומאה. ההסבר לכך נמצא בפירוש המשניות (משנה ח), שם הוא כותב שמשנתנו הולכת בשיטת רבי יהודה בן בתירא הסובר שתקרובת עבודה זרה מטמאת באוהל, כמובא בסוגייתנו, אך ההלכה היא כחכמים (חולין יג, ב) שתקרובת מטמאת רק במגע ובמשא, וכך הוא פוסק בהלכות אבות הטומאה (ו, ז).
אולם פסיקה זו שנויה במחלוקת, שכן הריטב״א לעיל (לב, ב ד״ה ומני) כותב שהלכה כבן בתירא, יתר על כן, הוא כותב שגם לדעת חכמים התקרובת מטמאת בטומאת אוהל, אלא שלדעתם זוהי טומאה מדרבנן בעוד שלפי רבי יהודה בן בתירא הטומאה היא מדאורייתא, ועיין עוד בעניין זה בבירור הלכה לעיל לב, ב ציון ב.
הרמב״ם פוסק על פי החילוק הנזכר בגמרא, שאם יש לו דרך אחרת – אסור לעבור תחתיה, ואם אין לו דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ, אך אין הוא מזכיר את דברי המשנה שמדובר באשרה הגוזלת את הרבים. בעל תורת חיים, לשיטתו, מסביר שיש הבדל בין הדין של הטומאה לבין הדין של איסור המעבר, שהטומאה תלויה בשאלה אם גוזלת את הרבים ואילו האיסור תלוי במציאות של דרך אחרת, וכיון שהרמב״ם סובר שאין כאן טומאה – אין הוא מזכיר שמדובר באשרה הגוזלת את הרבים, וכותב שאיסור המעבר תלוי רק במציאותה של דרך אחרת.
הגר״א (סק״כ), לעומת זאת, כותב שגם לפי הרמב״ם מדובר בכגון שהאשרה גוזלת את הרבים, וזה נכלל במה שכותב שהדרך עוברת תחת האשרה, שכן הוא מפרש ש״גוזלת את הרבים״ היינו שהענפים מתפשטים על אויר רשות הרבים, כפי שמבואר בפירושו למשנה.
גם השלחן ערוך אינו מזכיר את הפרט שהאשרה גוזלת את הרבים, אך הש״ך (סק״כ) מוסיף שההיתר לעבור כשאין דרך אחרת מותנה בכך שהאשרה גוזלת את הרבים. אולם בסעיף י המחבר כותב שאסור ליהנות מהצל שבתוך בית של עבודה זרה, ושם הוא כותב במפורש שניתן להתיר אף בזה כשהבית גוזל את הרבים, שקדמה הדרך לבית, והש״ך (סקכ״ג) מוסיף שההיתר הוא רק כשאין לו דרך אחרת, שאם לא כן אסור אף כשגוזלת את הרבים.
מכל מקום, עדיין יש לעמוד על השוני בלשון השלחן ערוך בין שתי ההלכות.
עניין נוסף שניתן ללמוד מדברי הרמב״ם והשלחן ערוך הוא שהם מדגישים שאסור לעבור תחת האילן, והרי זה כמבואר לעיל שאין איסור במעבר בעלמא בצל של אשרה שאינו תחת האילן ממש, והרמ״א כותב כן במפורש בשלחן ערוך.
אולם הרמ״א אינו כותב במפורש אם מותר לעבור בצל רק כשאינו מתכוון ליהנות, ובזה החמירו יותר מתחת לאשרה, או שהמעבר מותר אף מתוך כוונה ליהנות, מפני שזו הנאה קלושה מאד. לפי האפשרות השניה צריך להסביר כמו שכותב בעל הלבוש, שאיסור המעבר תחת האשרה אינו מחמת ההנאה אלא מפני המצוה להתרחק ממקום עבודה זרה, שנלמד בגמרא לעיל מהפסוק ״הרחק מעליה דרכך...״ (משלי ה, ח).



ציון ו.ז.
גמרא. ...וסבר רבי יוסי זה וזה גורם אסור?! והתנן, רבי יוסי אומר: נוטעין יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי, ואמר רב יהודה אמר רב: מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב - מותר!
נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי ופירות ערלה אסורין בהנייה, כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות. ואם עבר ונטע אגוז של ערלה – הרי הצומח מותר כשאר האילנות.
וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים, מפני שהכפניות כפרי. עבר והרכיב – מותר, שכל דבר שיש לו שני גורמין, אחד אסור ואחד מותר – הרי זה הנגרם משניהם מותר. לפיכך, הצומח מפירות ערלה מותר, שהרי גרם לו לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת.(רמב״ם מעשר שני ונטע רבעי י, כ–כא)
אסור ליטע פרי של ערלה; ואם נטע – הפירות שיוצאים ממנו מותרים, זה וזה גורם – מותר, ומותר ליטע יחור (פי׳ ענף מן האילן) של ערלה, שאין ערלה אלא בפרי.(שו״ע יורה דעה רצד, יב)
א. האיסור בנטיעת אגוז של ערלה לכתחילה ובדיעבד.

הגמרא מביאה את דברי רבי יוסי במשנה במסכת ערלה שנוטעים ייחור של ערלה ואין נוטעים אגוז של ערלה, אך נאמר עוד שהוא מודה שאם נטע והבריך והרכיב – מותר, והגמרא מוכיחה מכאן שהוא סובר שזה וזה גורם מותר.
רש״י מפרש שהוכחת הגמרא היא גם מנטיעת אגוז, שגידוליו מותרים מפני שהאגוז האסור והקרקע המותרת מסייעים לגידולו. אולם התוספות (מט, א ד״ה שאם) סוברים שהוכחת הגמרא היא רק מדין הברכה והרכבה, כמבואר להלן (פרק ג), אבל גידולי האגוז אסורים בהנאה כמותו. הם מסבירים שזה וזה גורם מותר רק כששני הגורמים עושים אותה פעולה, מה שאין כן באגוז וקרקע, ומחלוקת הראשונים בעניין זה מבוארת בהרחבה בבירור הלכה להלן דף מט, א ציון א.ג.
מכל מקום, מדברי רבי יוסי מבואר שלכתחילה אסור לטעת אגוז, ובפשטות הטעם לכך הוא שהאגוז אסור בהנאה.
טעם נוסף לאיסור לכתחילה עולה מדברי הר״ן (על הרי״ף, דף כא, א–ב) שההיתר בזה וזה גורם מבוסס על העיקרון של ביטול ברוב, ולפי זה מובן שחל כאן הכלל שאין מבטלים איסור לכתחילה, וגם בעל ספר האשכול (ח״ג סי׳ נב) סובר כן.
כאמור, בגמרא נאמר שרבי יוסי מודה בדיעבד, משמע שחכמים מקלים עוד יותר, ולפי שיטת רש״י, שרבי יוסי מתיר את גידולי האגוז בדיעבד, יוצא שחכמים חולקים על הדין לכתחילה וסוברים שמותר לטעת אגוז של ערלה.
אולם, התוספות (ד״ה ואין) מקשים מדוע אם כן נאמר שערלה היא בכלל איסורי הנאה הנשרפים, והרי אפשר לטעת אותם והגידולים יהיו מותרים. על כן הם מפרשים שגם חכמים אוסרים לכתחילה וחולקים רק על הדין בדיעבד, וכפי שיטתם שלרבי יוסי הגידולים אסורים.
הרמב״ן מקשה מכיוון אחר, שממהלך הסוגיה עולה שחכמים מחמירים בדין זה וזה גורם יותר מרבי יוסי, אך בהמשך הוא מביא את דברי הירושלמי שחכמים מתירים את גידולי הערלה משום שהוא כלה בארץ עוד לפני שצומח, ולא משום זה וזה גורם.
תירוץ נוסף לקושיה זו עולה מדברי הריטב״א הכותב שיתכן שרבי יוסי אינו אומר את דבריו ביחס לשיטת חכמים אלא ביחס לתחילת דבריו, שאף שאסור לכתחילה הוא מודה שבדיעבד מותר. לפי זה אין ראיה מפירוש רש״י מהי דעת חכמים.
ב. נטיעת ייחור של ערלה.

במשנה במסכת ערלה נאמר שמותר לטעת ייחור של ערלה, ורש״י מסביר שאיסור ערלה חל רק על הפירות ולא על העצים.
התוספות (ד״ה נוטעין) מבארים שהמשנה באה לחדש שאין גוזרים על הייחור אגב נטיעת הפרי עצמו.
ר״י מבירינא כותב בתוספותיו בדרך אחרת שיש באילן ענפים רכים הראויים לאכילה, והמשנה מחדשת שבכל זאת מותר לנטעם. אולם חידוש זה צריך הסבר, שהרי כיון שהם ראויים לאכילה הם אסורים מדין ערלה, ואם כן מה ההבדל בין הייחור לבין האגוז.
המהדיר של תוספות ר״י מבירינא (הע׳ 75) מתרץ שאולי איסורם של ייחורים אלה הוא רק מדרבנן, כיון שאינם דומים ממש לפירות האסורים מדאורייתא, ולכן לא נאסרה נטיעתם אף לכתחילה.
יתכן שגם רבנו ירוחם (נכ״א ח״ב) מתכוון לכך כשכותב שנותנים ייחור של ערלה מפני שזה וזה גורם מותר, משמע שההיתר אינו מובן מאליו, ואולי זה מפני שיש על הייחור איסור כל שהוא.
כיוצא בזה מצינו בספר כלבו (סי׳ צב) שכותב שהעצים של ערלה אסורים בהנאה, ויתכן שגם הוא מתכוון לענפים הרכים שראויים לאכילה. אולם הברכי יוסף (סי׳ צב) מפרש שהכוונה לגרעינים ולקליפות ולא לעצים עצמם, שהם מותרים, ואכן בספר ארחות חיים (ח״ב סי׳ יט) נאמר במפורש שהקליפות אסורות.
ג. טעם ההיתר בהברכה ובהרכבה.

הגמרא מוכיחה מהמשנה בערלה שלרבי יוסי זה וזה גורם מותר, ועל כן נאמר שאם נטע והבריך והרכיב – מותר.
רש״י מסביר שהלכה זו כוללת שני חלקים, ושניהם קשורים לדין של זה וזה גורם. האחד, שאם נטע אגוז של ערלה – גידוליו מותרים בהנאה, והשני, שאם הבריך ייחור של ערלה – אין הפירות אסורים באיסור ערלה, מפני שמונים את השנים לפי האילן הזקן שהוא בן יותר משלוש שנים.
לגבי החלק השני, משמע מדברי רש״י שההברכה וההרכבה מכוונות לדבר אחד, שמרכיבים את הייחור באילן זקן. אך הרמב״ן מקשה עליו שלשון ״הברכה״ בכל מקום משמעה שמכופפים את האילן ונוטעים אחד מענפיו בקרקע.
אכן, הר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף שם, א–ב) כותב שגם בהברכה כזו יש דין של זה וזה גורם, שהרי ההברכה נחשבת כנטיעה חדשה, ובכל זאת מונים את שנותיה לפי שנות האילן המקורי מפני שזה וזה גורם.
התוספות (ד״ה שאם) טוענים כנגד פירוש רש״י שכאשר מרכיבים ייחור של ערלה באילן זקן יש טעם אחר לכך שמונים את השנים לפי האילן הזקן, והוא מפני שהייחור בטל כלפיו, ואין צריך כאן את ההיתר של זה וזה גורם. רבנו יונה מסכים לדברי התוספות, ועל כן הוא כותב שהראיה של הגמרא מהמשנה שזה וזה גורם מותר מצטמצמת רק לדין של נוטע אגוז ערלה שגידוליו מותרים בהנאה, ולא מן הדין של מבריך ומרכיב, שמותר מפני שבטל כלפי האילן הזקן.
אולם הר״ן מתרץ את שיטת רש״י שאף הדין של זה וזה גורם מותר מבוסס על הדין של ביטול ברוב. הוא מבאר שכשם שאומרים בכל איסור שישנו בעין שבטל ברוב של אחד בשנים, כך גם בדבר שגורם איסור אומרים שבטל אפילו אחד באחד. לפי זה מובן איך הגמרא מביאה ראיה שזה וזה גורם גם מהדין של מבריך ומרכיב.
מאידך גיסא, התוספות חולקים על שיטת רש״י ומקבלים את הפירוש האחר שרש״י מביא (ד״ה והבריך) שהלכה זו כוללת רק מצב אחד, שנטע אגוז של ערלה, ולאחר שגדל ונעשה נטיעה הבריך והרכיב אותו באילן אחר, ועל כך אמרו שהגידולים מותרים משום שזה וזה גורם מותר.
בכך התוספות הולכים לשיטתם שגידולי האגוז אסורים בהנאה כמותו, ואין אומרים שזה וזה גורם מותר כיון שהאגוז והקרקע אינם עושים אותה פעולה, מה שאין כן בהרכבה של הנטיעה שגדלה מהאגוז עם נטיעה של היתר. אך רש״י דוחה פירוש זה, משום שלדעתו גידולי האגוז מותרים משום זה וזה גורם.
פירוש נוסף מובא ברמב״ן, בריטב״א ובר״ן בשם הראב״ד, שראיית הגמרא היא מהמשך דברי רבי יוסי במשנה בערלה ״ואין מרכיבין בכפניות של ערלה״, והכפניות הן השומר של התמרים כשהם סמדר, ורבי יוסי לשיטתו שיש ערלה בפירות כשהם סמדר ולכן אסור לטעת אותם לכתחילה. אך הוא מודה לחכמים שאם הרכיב אותם באילן אחר הם מותרים בדיעבד, משום שזה וזה גורם מותר.
ד. גדר ההיתר בזה וזה גורם.

לפי המבואר עד כאן נמצא שלפנינו מחלוקת לגבי טעם ההיתר בזה וזה גורם. מצד אחד התוספות ורבנו יונה סוברים שאין זה קשור לעיקרון של ביטול ברוב, ומצד שני מדברי רש״י והר״ן עולה שההיתר תלוי בעיקרון של ביטול ברוב.
אכן, בעל ספר אבני מלואים (שו״ת בסוף הספר סי׳ ו) כותב שלפי שיטת הר״ן חלים כאן הגדרים של ביטול ברוב, ולכן אין להתיר בזה וזה גורם במקום שאין דין ביטול ברוב, כגון בדבר שיש לו מתירים שאינו בטל אפילו באלף, ואיסור חמץ בפסח. לדעתו, זו גם דעת הרמב״ם (הל׳ נדרים ה, טז) הכותב שדבר האסור משום נדר נשאר באיסורו אף בזה וזה גורם, והכסף משנה (שם הל׳ טו) מסביר שנדרים נחשבים לדבר שיש לו מתירים שאינם בטלים ברוב, וממילא אף בזה וזה גורם אסור.
אולם צריך לבאר לפי טעם זה איך אמרו בסוגייתנו שזה וזה גורם מותר גם באיסור של עבודה זרה, והרי אף עליה נאמר שאינה בטלה ברוב. בעל אבני מלואים מיישב על פי דברי הר״ן (על הרי״ף, דף כב, ב) שבמקום שגוף האיסור אינו נמצא אלא רק מה שגורם איסור בדבר אחר – האיסור הוא רק מדרבנן, ובאיסור דרבנן ניתן לומר שיש ביטול לעבודה זרה כשאר איסורים.
ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב כלשון המשנה שנוטעים ייחור של ערלה ואין נוטעים אגוז של ערלה, אבל אם עבר ונטע – כל הצומח ממנו מותר. בהלכה כא הוא מוסיף שאין מרכיבים כפניות של ערלה מפני שנחשבות לפרי, ואף עליהן הוא כותב שאם עבר והרכיב – הגידולים מותרים, והוא מסביר שההיתר הוא מצד הדין של זה וזה גורם. מבואר מדבריו שמפרש את הסוגיה כרש״י, שזה וזה גורם מותר גם כששני הגורמים אינם עושים אותה פעולה.
הרמב״ם משווה את הכפניות לאגוז, כדברי רבי יוסי במשנה במסכת ערלה (א, ט), ומהר״י קורקוס מבאר שהכוונה לתמרים בתחילת צמיחתם שהם יותר מאשר סמדר, ובזה גם חכמים מסכימים שהן נחשבות כפרי ואסורות משום ערלה, ועיין עוד בבירור הלכה למסכת ברכות לו, ב על הגדרת השומר לפרי שנאסר משום ערלה.
עם זאת, הרמב״ם אינו מזכיר בהלכה שלפנינו שמסתמכים על הדין של זה וזה גורם גם לעניין מניין השנים כשמרכיב ייחור של ערלה באילן זקן, אלא כותב זאת בהלכה יד. אכן לפי גירסת הרמב״ם בפירושו למשנה (ערלה א, ט) מדובר רק על נטיעת אגוז והרכבת כפניות.
בביאור הדברים ניתן לומר שסובר כדעת התוספות שבעניין זה אין צורך בהיתר של זה וזה גורם מפני שנטיעת הערלה בטלה כלפי האילן הזקן, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת סוטה דף מג, ב ציון ב. מאידך גיסא לדעת בעל אבני מלואים (המובא לעיל) הרמב״ם סובר שגם הדין של זה וזה גורם מבוסס על העיקרון של ביטול ברוב, ואם כן כשם שהולכים אחר האילן הזקן ביחס לאיסור ערלה – כך גם סופרים לפיו את מניין השנים.
השלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם ורש״י לגבי אגוז של ערלה, שאם עבר ונטע הגדל ממנו מותר, והט״ז (סקי״ח) מוסיף שכמובן צריך להמתין שלש שנים עד שיוכל ליהנות מן הפירות, ככל אילן שצריך למנות לו שנות ערלה.



זריעה מתחת לאשרה

ציון א.ג (מט, א).
משנה. זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזירין - לא בימות החמה ולא בימות הגשמים; רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל.
גמרא. למימרא דרבי יוסי סבר: זה וזה גורם - אסור, ורבנן אמרי: זה וזה גורם - מותר?! הא איפכא שמעינן להו!...
וכי תימא, שני ליה לרבי יוסי בין שאר איסורין לעבודה זרה, ומי שני ליה?! והתניא: שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה - תני חדא: שדה תזרע, פרה תשחט... אלא לעולם הא רבי יוסי והא רבנן, רבי יוסי לדבריהם דרבנן אמר להו: לדידי זה וזה גורם מותר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור - אודו לי מיהת אף ירקות בימות הגשמים. ורבנן? כדאמר רב מרי בריה דרב כהנא. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.
...ומותר ליטע תחתיה ירקות, בין בימות החמה, שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים, מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח, וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו – הרי זה מותר בכל מקום. לפיכך, שדה שזבלה בזבל עבודה זרה – מותר לזרוע אותה, ופרה שפטמה בכרשיני עבודה זרה – תאכל, וכן כל כיוצא בזה.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, יד ויורה דעה קמב, יא)
א. בימות החמה.

במשנה למדנו שזורעים תחת האשרה בימות הגשמים ולא בימות החמה, ורבי יוסי מוסיף שאסור לזרוע את הירקות אף בימות הגשמים, מפני שהעלים הנושרים מהאשרה מזבלים את הזרעים.
הגמרא סברה בתחילה שמחלוקתם היא בדין זה וזה גורם, וחכמים מתירים זריעה בימות הגשמים משום שזה וזה גורם מותר, ולכן אין בעלים הנושרים כדי לאסור. אולם הריטב״א מקשה שלפי זה היה צריך להתיר את הזריעה גם בימות החמה, שהרי גם אז יש שני גורמים לגדילה של הזרעים, האילן האסור שנותן צל והקרקע שמצמיחה אותם.
מתוך כך, הרמב״ן והתוספות (מח, ב ד״ה ורבנן) בשם רבנו שמואל מוכיחים שההיתר בזה וזה גורם הוא רק כששני הגורמים עושים אותה פעולה, כגון מה שאמרו בסיפא על נשירת העלים שמזבלת את הקרקע ומועילה לגידול הזרעים, בדומה למה שעושה הקרקע. אבל בימות החמה האילן עושה צל של איסור לבדו, בלא התערבות של גורם היתר בנוגע לצל, ולכן אמרו שאסור לזרוע תחת האשרה בימות החמה. גם הריטב״א וראשונים נוספים כותבים הסבר זה.
אולם הגמרא מסיקה שלדעת רבי יוסי זה וזה גורם מותר, ודבריו במשנה הם לפי שיטת חכמים האוסרים בזה וזה גורם אסור, וההלכה כרבי יוסי. רש״י (מט, א ד״ה אלא) מפרש שכוונת רבי יוסי לדברי חכמים ברישא של המשנה, ויוצא אם כן שלמסקנת הגמרא גם האיסור בזריעה בימות החמה קשור לדין זה וזה גורם, וממילא לפי רבי יוסי שמתיר בזה וזה גורם מותר לזרוע אף בימות החמה.
גם הריטב״א והר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף, דף כא, ב) מפרשים כך את מסקנת הגמרא, ומסיקים מכך שכיון שהלכה כרבי יוסי מותר לזרוע תחת האשרה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, וכן פוסק המאירי. הריטב״א מוסיף הסבר שלמסקנת הגמרא ההנאה מצל האילן נחשבת בכלל זה וזה גורם, כיון ששניהם פועלים בזרעים ומשניהם הוא מתקיים.
אולם הרמב״ן חולק על דעה זו וסובר שגם לפי המסקנה נשארת ההגדרה שזה וזה גורם מותר רק כאשר שני הגורמים מכוונים לאותה פעולה, אבל כשעושים פעולות שונות הרי זה אסור, ולכן הוא סובר שלדברי הכל אין זורעים תחת האשרה בימות החמה. לפי דרכו הוא מפרש שרבי יוסי אומר את דבריו במשנה לפי דעת חכמים במשנה לעיל (מג, ב). הוא כותב שזו גם דעת הרשב״ם, ואכן מדברי התוספות (מח, ב ד״ה ורבנן; מט, א ד״ה שאם) משמע שההגדרה של זה וזה גורם בכל הסוגיה היא כששני הגורמים פועלים באותו ענין.
יתר על כן, הרמב״ן כותב שמסתבר שהאיסור הזה נוהג גם בדיעבד, שאם עבר וזרע הגידולים אסורים. גם הנמוקי יוסף כותב בשם הרשב״א שאם עבר וזרע הגידולים אסורים, משום שנאמר (דברים יג, יח): ״לא ידבק בידך מאומה מן החרם״.
יוצא שמחלוקת הראשונים היא מן הקצה אל הקצה, שהרמב״ן אוסר את הגידולים אף בדיעבד, ואילו רש״י מתיר לזרוע אפילו לכתחילה, ועיין להלן (פרק ב) שיש הסברים מספר מדוע מותר לזרוע לכתחילה, ואין זה דומה לאיסור של נטיעת אגוז ערלה.
ב. בימות הגשמים.

בענין זה מוסכם שאומרים זה וזה גורם מותר, שכן הקרקע והעלים הנושרים עושים אותה פעולה של גידול וזיבול הזרעים. אולם הראשונים דנים בשאלה איך התירו לזרוע אף לכתחילה, בעוד שבסוגיה של נטיעת ערלה למדנו שההיתר הוא בדיעבד ולא לכתחילה, ועל כן אמרו שאין נוטעים אגוז של ערלה.
הר״ן (על הרי״ף שם, ע״א) כותב בשם הרמב״ן שהאיסור לכתחילה הוא כשעושה מעשה בידיים בדבר האסור מפני שהוא כמבטל איסור לכתחילה, אבל בזריעת ירקות ההנאה מהאיסור באה מאליה לאחר זמן. הרמב״ן עצמו מוסיף שלא נטע אותם שם על דעת הנאה זו.
הרא״ש בתוספותיו כותב שאין כאן זריעה בדשן של עבודה זרה, כיון שהעלים כבר נבלעו בקרקע באופן שהעפר נהיה מדושן מזבל עבודה זרה וגם מהגשמים, וההנאה מהקרקע מותרת משום שזה וזה גורם, ובאשר לעלים שיפלו בעתיד על הזרעים אין בכך איסור, משום שהעלים הנושרים על הזרעים מזיקים להם.
המאירי מחדש שההיתר הוא משום שאינו מתכוון לזרוע מתחת לאשרה אלא זורע את השדה שהאשרה נוטה לתוכו, ובמקרה נפלו זרעים תחת האשרה והרי זה כדיעבד. עם זאת בהמשך הוא כותב הסבר אחר, שבימות הגשמים מתחשבים בסברה הנזכרת בדברי חכמים, שמה שהאילן משביח בעליו הוא פוגם בכך שעושה צל המזיק לזרעים.
לעומת כל אלו המאירי מביא שיש אוסרים לזרוע לכתחילה בימות הגשמים, ויתכן שהם סוברים שמה שנאמר במשנה שמותר לזרוע בימות הגשמים היינו לדעת חכמים, ולפי סברתם שהאילן גם מזיק בצל, אבל רבי יוסי חולק עליהם גם בסברה זו, והלכה כמותו.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים שמותר לזרוע ירקות תחת אשרה, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, מפני שהדבר האסור והמותר מסייעים לגידולו. מבואר אם כן שהם סוברים כרש״י, שכל דברי המשנה הם כדעת חכמים האוסרים בזה וזה גורם, ואין הלכה כמותם.
הבית יוסף כותב שלדעת הרמב״ם מסתבר שההיתר כולל אף את זריעת החזרת, ונראה שלא ראה צורך להזכיר זאת בפירוש.
בסוף ההלכה הם מוסיפים שמותר לזרוע בשדה שזיבלה בזבל של עבודה זרה, והט״ז (סקט״ז), הש״ך (סקכ״ו) והגר״א (סק״ל) מדייקים שלכתחילה אסור לזבל בעבודה זרה, שהרי נהנה ממנה בשעה שמזבל, ורק בדיעבד כשכבר זיבלה מותר לזרוע שם. זאת בניגוד לזריעה מתחת האשרה שמותרת אף לכתחילה, משום שההנאה באה ממילא, כדברי הר״ן.
ההלכה שלפנינו מבוססת על מסקנת הגמרא שהלכה כרבי יוסי שזה וזה גורם מותר, אולם מדברי בעל הלכות גדולות (הל׳ עבודה זרה, הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ג, 246) משמע שהיתה לו גרסה שונה בגמרא ולפיה רבי יוסי הוא שאוסר בזה וזה גורם, והלכה כמותו.
בעניין זה וזה גורם עיין עוד בבירור הלכה לפסחים דף כז, א ציון ב-ד.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144