×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״ט:גמרא
;?!
אָ
אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד אחִילְתִּית מוּרְיָיס פַּת גְּבִינָה מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. פַּת לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ אִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי קָרִירָא בְּחַמִּימָא מִידָּע יְדִיעַ דְּחִיטֵּי בְּדִשְׂעָרֵי נָמֵי מִידָּע יְדִיעַ אִי כִּי הֲדָדֵי כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם אֶחָד לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף. וְרַב מ״שמַאי שְׁנָא גְּבִינָה דְּלָא טָרַח וּמְזַיֵּיף חָלָב נָמֵי לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף אָמַר רַב כָּהֲנָא באַפֵּיק חָלָב וְעַיֵּיל חֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן. הַיְינוּ בָּשָׂר תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר בַּיִ״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד מח״ג מוּתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד בָּשָׂר יַיִן תְּכֵלֶת אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד מוּרְיָיס חִילְתִּית גְּבִינָה מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד לִשְׁמוּאֵל חֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן הַיְינוּ בָּשָׂר תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר לָא אָמְרִינַן. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אֵין לוֹקְחִין יַמַ״ח מח״ג בְּסוּרְיָא לֹא יַיִן וְלֹא מוּרְיָיס וְלֹא חָלָב וְלֹא מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית וְלֹא חִילְתִּית וְלֹא גְּבִינָה גאֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה וְכוּלָּן דאִם נִתְאָרַח אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת מוּתָּר. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דא״רדְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי השִׁגֵּר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת לְבֵיתוֹ מוּתָּר מ״טמַאי טַעְמָא בַּעַל הַבַּיִת לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵל אִיסּוּרָא וְכִי מְשַׁגַּר לֵיהּ מִמַּאי דְּאָכֵיל מְשַׁדַּר לֵיהּ.: וּמֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית.: מַאי מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מֶלַח שֶׁכׇּל סַלְקוֹנְדְּרֵי רוֹמִי אוֹכְלִין אוֹתָהּ תָּנוּ רַבָּנַן מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית שְׁחוֹרָה אֲסוּרָה לְבָנָה מוּתֶּרֶת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְבָנָה אֲסוּרָה שְׁחוֹרָה מוּתֶּרֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר לְבָנָה אֲסוּרָה קִירְבֵי דָּגִים לְבָנִים טְמֵאִים מְעוֹרָבִין בָּהּ לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁחוֹרָה אֲסוּרָה קִירְבֵי דָּגִים שְׁחוֹרִים טְמֵאִים מְעוֹרָבִין בָּהּ. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה זֶה וָזֶה מְעוֹרָבִין בָּהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵנוּ שֶׁהָיָה מַחְלִיק פָּנֶיהָ בְּשׁוּמַּן חֲזִיר.: הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים.: לְמַעוֹטֵי מַאי לְחִזְקִיָּה לְמַעוֹטֵי בְּיָדוּעַ לְרַבִּי יוֹחָנָן לְמַעוֹטֵי מוּרְיָיס וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקֵי וּסְתָמָא כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר.: מתני׳מַתְנִיתִין: וְאֵלּוּ מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה וחָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי1 וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ זוְהַדְּבַשׁ חוְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת אע״פאַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה טוּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ יוְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה כוְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה לוְעָלֶה שֶׁל חִילְתִּית מוְזֵיתֵי גְלוּסְקָאוֹת הַמְגוּלְגָּלִין. ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַשְּׁלָחִין אֲסוּרִין נהַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה אֲסוּרִין מִן הַהֶפְתֵּק מוּתָּרִין וְכֵן לִתְרוּמָה.: גמ׳גְּמָרָא: תְּנֵינָא לְהָא דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן יוֹשֵׁב יִשְׂרָאֵל בְּצַד עֶדְרוֹ שֶׁל גּוֹי2 וְגוֹי3 חוֹלֵב לו וּמֵבִיא לוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלֵיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ פְּשִׁיטָא וְאִי דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ אַמַּאי. לְעוֹלָם דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא סוְכִי קָאֵי חָזֵי לֵיהּ וְכִי יָתֵיב לָא חֲזֵי לֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּיָתֵיב לָא חָזֵי לֵיהּ נֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַיְיתֵי וּמְעָרֵב בֵּיהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּכִי קָאֵי חָזֵי לֵיהּ אִירְתוֹתֵי מִירְתַת וְלָא מְיעָרֵב בֵּיהּ.: וְהַדְּבַשׁ.: דְּבַשׁ עלְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ אִי מִשּׁוּם אִיעָרוֹבֵי מִיסְרָא סְרֵי אִי מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם4 נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי אִי מִשּׁוּם גִּיעוּלֵי גוֹיִם5 נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא וּמוּתָּר.: וְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה.: וּרְמִינְהִי הַבּוֹצֵר לַגַּת שַׁמַּאי אוֹמֵר פהוּכְשַׁר הִלֵּל אוֹמֵר לֹא הוּכְשַׁר וְאוֹדִי לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי. הָתָם קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה הָכָא לָא קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה.: וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה.: תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזוֹ הִיא טָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה צכֹּל שֶׁרֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר וְאֵיזוֹ צִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה קכָּל שֶׁכִּילְבִּית אַחַת אוֹ שְׁתֵּי כִּילְבִּיּוֹתמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
קנייה מהחשוד במכירת מאכלים אסורים ואכילה עמו

ציון ג.ד.ה.
גמרא. תנו רבנן: אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא, לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית לביתו – מותר. מאי טעמא? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה ממאי דאכיל משדר ליה.
בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל – היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין היין מכל אדם מישראל אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות, וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו. השגת הראב״ד. זו אינה משנה, שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אלא אם כן נחשד.
המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג – הרי זה מותר, ואינו צריך לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד, ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו – אסור להתארח אצלו, ואם עבר ונתארח אצלו – אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהם.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, כה–כו)
וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בהן סימן אלא מישראלי שהוחזק בכשרות, אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה לישראל לוקחין מכל ישראלי שבה, והחלב לוקחין אותו מכל ישראל בכל מקום.(רמב״ם שם ג, כא – לא צוין בעין משפט)
החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן – אין לסמוך עליו בהם, ואם נתארח עמו – לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. הגה. ויש אומרים אפילו ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות – אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור, מיהו אם נתארח אצלו – אוכל עמו.
אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים אבל הוא חשוד למכרם – מתארח אצלו ואוכל עמו, וכן אם שולח לביתו מותר, דחזקה שמה שהוא אוכל משגר לו. (עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד).(שו״ע יורה דעה קיט, א–ב)
א. באילו דברים חששו ומדוע.

בברייתא למדנו שיש דברים שאין לוקחים בסוריה אלא מן המומחה, דהיינו אדם המוחזק בכשרות. רש״י (ד״ה אין לוקחין) מפרש שבסוריה היו חנוונים שלא היו מקפידים על איסור ״לפני עור״ והיה חשש שיכשילו את הקונים מהם במאכלים אסורים. לפי זה מסתבר שהוא הדין בכל מקום שיש בו חשש דומה, ואכן בירושלמי (הלכה ט) ובתוספתא (פ״ה ה״ז) מובאת ההלכה הזו בלשון סתמית בלי לציין שמדובר דווקא בסוריה.
עם זאת, הרא״ה והריטב״א מדגישים שהאיסור חל רק במקום שידוע שהמוכרים חשודים, כפי שהיה בסוריה, מה שאין כן כשאין ידוע דבר שאז אין חוששים ונוהגים לפי הכלל שכולם בחזקת כשרות, אולם ראה להלן שהרמב״ם חולק וסובר שאין קונים בחוץ לארץ בכל מקום אלא ממי שידוע עליו שמוחזק בכשרות.
הריטב״א מוסיף, לאידך גיסא, שכאשר ידוע על מישהו שהוא חשוד אין סומכים עליו אפילו כשהוא טוען שהמאכלים כשרים.
הראב״ד והריטב״א מבארים שהדברים המנויים בברייתא הם כאלה שרגילים לקחתם מן הגוים ולכן יש חשש שיקחו מהם וימכרום לישראלים, מה שאין כן בדברים שרגילים לקחת מישראלים שבהם אין לחשוש שהמוכרים יכשילו את הקונים.
לפי דבריהם מיושבת קושיית הרי״ד בתוספותיו מדוע אין הברייתא מונה גם את הפת והשלקות, שכן מסתבר שדברים אלה לא היו רגילים לקחתם מהגוים ולכן אפשר לקחתם מכל חנווני מישראל.
ב. אצל מי מותר לאכול בביתו ולקבל ממנו מאכל.

בברייתא נאמר שמותר לאכול גם אצל מי שאינו מומחה ומוחזק בכשרות, ועוד מבואר בגמרא שמותר לקבל ממנו מאכל ששולח לו במתנה.
רש״י (שם) מבאר שאף החשודים למכור מאכל אסור אינם חשודים על אכילת איסורים, וכמו כן אינם חשודים להאכיל את חבריהם באיסורים, מפני שמאכילים אותם רק ממה שאוכלים בעצמם.
הרא״ה בפירושו מבאר שכוונת הגמרא להתיר דווקא כשאינו חשוד כלל על אכילת איסורים, אבל אם הוא חשוד לאכול בעצמו אסור לקבל ממנו מאכל במתנה, אלא אם כן הוא מעיד שהמאכל כשר.
לעומת זאת בבדק הבית (ב״ד ש״ב, דף כט, א) הרא״ה מבאר שכוונת הגמרא להתיר אפילו באדם החשוד באכילת איסור, שאם שלח מאכל לישראל אחר מותר לאכלו מפני שמניחים שהשולח מעונין שמתנתו תהיה מקובלת על המקבל. הרא״ה מסביר לפי פירושו את לשון הגמרא ״לא שביק היתרא ואכל איסורא״ שכוונתה לומר שכשם שמן הסתם אין אדם אוכל איסור כשיכול לאכול היתר, כך אין אדם שולח לחברו דבר איסור כשיכול לשלוח דבר היתר. בפירוש נוסף הרא״ה כותב שם שכוונת הגמרא לומר שמן הסתם מי שחשוד על אכילת איסורים מורה לעצמו היתר מפני שחושב שאין איסורם איסור גמור, ואם יזדמן לו דבר היתר תמיד יעדיף אותו. לכן כששולח למישהו אחר בוודאי משתדל לשלוח מאכל שהוא מותר לגמרי. לפי פירוש זה אילו היה חשוד שאוכל דברים הידועים לו כדברים אסורים לא היה אפשר לסמוך גם על מה ששולח לחברו.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם מחלק בין ארץ ישראל כשכולה לישראל לבין חוץ לארץ. הרשב״א (שו״ת ח״א סי׳ תה) והמגיד משנה (פ״ג) מבארים שמקור דבריו במה שאמרו בברייתא שאסור לקחת בסוריה ממי שאינו מומחה מאכלים שיש בהם חשש, והרמב״ם מבין שהוא הדין בכל מקום בחוץ לארץ.
אבל הרמ״ך (פ״ג) טוען כנגד הרמב״ם שלא שמענו על איסור כזה בכל מקום, ודווקא בסוריה אסרו מפני שהחנוונים שם היו חשודים שלוקחים את המאכלים מן הגוים, ואין לנו להרחיב את האיסור על כל מקום בחוץ לארץ.
גם הריטב״א והמאירי כותבים שדברי הרמב״ם אינם נראים מפני שהחמירו בסוריה בלבד, ולפי הלחם משנה (יא, כה) גם הראב״ד מתכוון לכך בהשגתו כשכותב ״שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אלא אם כן נחשד״.
לעומת זאת הרדב״ז (יא, כה) מפרש שהראב״ד סובר שאין לפסוק כלל כדברי הברייתא שבסוגייתנו מפני שאין מקום לחשד אלא בדברים שהם חושבים שמותרים, כגון דמאי, ולא בדברים הידועים כאיסורים גמורים.
הרמב״ם כותב שהאיסור חל על לקיחת יין, בשר, גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, ואילו לגבי החלב הוא כותב (פ״ג) שלוקחים אותו מכל אדם מישראל בכל מקום.
המגיד משנה כותב שהמקור לדברי הרמב״ם הוא בתוספתא שאינה מונה חלב ובמקומו מזכירה חתיכת דג, וכן היא הגרסה של הרי״ף (טז, א) והרא״ש (סי׳ מ). לפי גרסה זו אכן מותר לקחת חלב מכל אדם, והמגיד משנה מבאר את הטעם לכך שניתן להבחין בין חלב כשר לבין חלב טמא. יש להעיר שאף התוספות (ד״ה ימ״ח) מביאים את גרסת התוספתא, אלא שמדבריהם עולה שאף לגרסה זו חלב אסור והוא נכלל בגבינה. מאידך גיסא, הרמב״ם כולל את הבשר בין הדברים האסורים אף על פי שבברייתא לא הזכירוהו, ומהרלב״ח (סי׳ קכא) מסביר שאם אסרו לקנות את הדג מן הסתם אסור לקנות גם את הבשר.
באשר למורייס הנזכר בברייתא אך לא בהלכה של הרמב״ם כותב מהרלב״ח (שם) שזה אינו אסור אלא במקומות שעושים אותו עם יין, וכמו כן לא הזכיר הרמב״ם מלח סלקונדרית וחלתית מפני שאינם מצויים בכל המקומות.
לגבי הדין של אכילה אצל בעל הבית נראה מדברי הרמב״ם שמפרש כרש״י שלא נחשדו על האכילה אלא רק על המכירה, ולכן הוא כותב שאם ידוע שבעל הבית אינו מדקדק בדברים אלה אסור להתארח אצלו עד שיעיד אדם כשר שהמאכלים כשרים.
לשון הרמב״ם היא שאין קונים אלא מאדם שהוחזק בכשרות, אבל מלשון מחבר השלחן ערוך משמע שמתיר לקנות מכל אדם אלא אם כן ידוע שהוא חשוד שמוכר דברים אסורים, ואף על פי כן אפשר לאכול אצלו מפני שחשוד על המכירה ולא על האכילה.
אכן הש״ך (סק״א) מציין שהמחבר פוסק לקולא ומדייק שזו גם דעת רש״י שכותב שהחנוונים שבסוריה היו חשודים, ולדעתו זו גם כוונת הראב״ד בהשגתו שיש להתיר לקנות מכל אדם אם אינו ידוע כחשוד.
הרמ״א, לעומת זאת, מביא את דעת הרמב״ם שאסור לקנות מכל אדם אלא אם כן יודעים שהוא מוחזק בכשרות, ואולם יש לציין שהרמ״א עצמו כותב בדרכי משה (סק״א) שהמנהג אינו כן, אלא נוהגים להחשיב כל אדם בחזקת כשרות.
הט״ז (סק״ב) כותב שלמעשה ראוי להחמיר בדבר מפני שהרמ״א אינו מביא בשלחן ערוך את המנהג שהוא מזכיר בדרכי משה, ובפרט בזמנינו כשרואים את קלקול הדורות.
לגבי הדברים האסורים המחבר מדגיש שהאיסור הוא בין בדברים האסורים מן התורה ובין בדברים האסורים מדרבנן.
הרמ״א כותב שאסור לקנות יין ושאר דברים שיש בהם חשש איסור, והש״ך (סק״ג) מסביר שהכוונה לאיסור של סתם יינם שהוא מדרבנן, ומוסיף שמסתימת הדברים משמע שאסור לקחת גם חלב מאדם שאינו מוחזק בכשרות.


אימתי מתירים חלב של גוי

ציון ו.ס.
משנה. ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואה.
גמרא. תנינא להא דתנו רבנן: יושב ישראל בצד עדרו של גוי, וגוי חולב לו ומביא לו ואינו חושש. היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו – פשיטא, ואי דאיכא דבר טמא בעדרו – אמאי? לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה; מהו דתימא, כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה? קא משמע לן, כיון דכי קאי חזי ליה – אירתותי מירתת ולא מיערב ביה.
ישראל שישב בצד העדר של גוי והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר, אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה – הרי זה מותר, ואף על פי שלא ראה אותו חולב, והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו.(רמב״ם מאכלות אסורות ג, יז)
חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו – אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו – מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ והגוי חולב לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד – מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו, והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. הגה. ולכתחילה צריך להיות הישראל בתחילת החליבה, ויראה בכלי שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא, ונהגו להחמיר שלא יחלוב בכלי שדרכו של גוי לחלוב בו שמא נשארו בו צחצוחי חלב של גוי, מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה. ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית גוי מפסיק ואין לחוש לדבר טמא – מותר אפילו לכתחילה להניח אותן לחלוב אף על פי שאין שם ישראל כלל, דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא. אבל אם בית גוי מפסיק – צריך להיות ישראל שם כאילו חולבות בבית גוי. ואפילו ישראל קטן או קטנה מועילים, דהגוי מירתת לפניהם. ואם חלבו גוים מקצת בהמות ולא היה שם ישראל ואחר כך בא ישראל אל האחרים, עכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל – מותר. מיהו אם לא בא שם הישראל עד אחר שחלבו כולם הוי כחלב שחלבו גוי דאסורה, אף על פי שאין דבר טמא בעדרו. וכו׳.(שו״ע יורה דעה קטו, א)
א. כשישראל רואה את החליבה.

במשנה למדנו שכאשר ישראל רואה את הגוי בשעה שחולב החלב מותר, והגמרא מביאה ברייתא ומבארת שלפיה גם כשהישראל אינו רואה ממש את החליבה אלא רק נוכח במקום אין חוששים שהגוי מערב חלב טמא עם החלב שנותן לישראל, אם יש אפשרות שהישראל יראה אותו בשעת החליבה, מפני שהגוי ירא שמא הישראל יראנו. הרא״ה מסביר שגם מהמשנה עצמה משמע שלא מדובר בכגון שרואהו ממש מתחילה ועד סוף, שאם כן הרי זה פשוט שהחלב מותר, אלא בוודאי מדובר כשרואהו קצת, ולכן הגמרא מקשרת את האמור בברייתא לדברי המשנה.
הרי״ד (בפסקיו ובתוספותיו) כותב שיש לדייק כך מלשון המשנה שלא אמרו שישראל עומד על גביו אלא שישראל רואהו, מכאן שאין צורך בשמירה רצופה ודי בכך שעומד בצד אחד ורואה את הגוי.
הראבי״ה (סי׳ אלף סז) כותב שהוא הדין אם היה הישראל יוצא ונכנס שהחלב מותר, וכדבריו פוסקים הש״ך (סק״ד) והט״ז (סק״ג). בעל הפרישה (אות ג) והש״ך מוסיף שכך הדין אף אם יושב כשנכנס.
הרמב״ם כותב את ההלכה היוצאת מן הברייתא, אך לשונו היא ״ישראל שישב בצד העדר של גוי״ וכו׳ לעומת לשון הברייתא שכתוב בה ״יושב ישראל בצד עדרו של גוי״ וכו׳. בעל מעשה רקח מסביר שלדעת הרמב״ם אין זה דין לכתחילה אלא בדיעבד בלבד, ובדרך זו הוא מיישב את הסתירה בין הברייתא לבין המשנה, שבמשנה מדובר על הדין לכתחילה, שצריך שהישראל יראה את החליבה, ובברייתא מדובר על הדין בדיעבד, שגם אם הישראל ישב ולא ראה החלב מותר. עם זאת בעל מעשה רקח מציין שלא ראה מי מהפוסקים שכותב בפירוש שהדין של הברייתא הוא רק בדיעבד.
המגיד משנה לומד מדברי הרמב״ם שהחלב מותר רק כשהגוי חולב לצורך ישראל ויודע שחלב של בהמה טמאה אסור לישראל, וכך פוסקים במפורש הטור והשלחן ערוך.
הב״ח והש״ך (סק״ג) כותבים שההגבלה הזו נצרכת רק כאשר אין הישראל רואה את החליבה מתחילה ועד סוף, אבל כשרואה החלב מותר אפילו כשהגוי חולב לצורך עצמו.
ב. כשידוע שאין בהמה טמאה.

הגמרא אומרת שלא יתכן שמדובר בברייתא בכגון שאין דבר טמא בעדרו של הגוי מפני שזה פשוט שאין שום איסור באופן זה. המרדכי (סי׳ תתכו) כותב שיש שמוכיחים מכאן שאם ידוע שאין בהמה טמאה בעדרו של הגוי הרי החלב מותר אפילו כשאין הישראל רואהו.
מסקנה זו מובאת על ידי הר״י אלמנדרי (דף טז, ב בדפי הרי״ף) בשם הר״ב בן יצחק ובשם רב האי גאון, ובשערי דורא (סי׳ פב) בשם בני רומא שהשיבו כך לרב שר שלום גאון. בעל ארחות חיים (איסורי מאכלות סי׳ סח) מביא שכך נאמר גם בתוספתא.
אולם המרדכי כותב בשם רבי בנימין מקנטבוריא שזו טעות, שאם כדבריהם היה על הגמרא להקשות שאם אין דבר טמא בעדרו מדוע צריך הישראל לשבת שם, וכיון שלא הקשו בסגנון זה משמע שהתכוונו לומר רק שזה פשוט שהחלב מותר כשהישראל יושב בצד עדרו, אולם כשאין הוא יושב כלל עדיין החלב נשאר באיסורו.
כשיטה זו נראה גם מלשון הרשב״א בתורת הבית (ב״ג ש״ו, דף צג, א), הריא״ז (הלכה ה, ב) והמאירי שכותבים שאם אין דבר טמא בעדר החלב מותר כשהישראל יושב בצד עדרו אף על פי שאינו רואהו, ומשמע שאם אינו יושב שם אסור.
הסמ״ק (מצוה רכג) כותב באותו עניין שגם כשאין בהמה טמאה בעדרו החלב אסור אלא אם כן הישראל רואה את החליבה בתחילתה ובודק שאין בכלי חלב ממקום אחר.
בעל שערי דורא (סי׳ פב) כותב בשם רש״י שאם אין הישראל רואה את הגוי כשהוא חולב – אסור אפילו כשאין בהמה טמאה בעדרו, ופורץ גדר ישכנו נחש.
יתכן שהמחלוקת הזו תלויה בהסבר האיסור של חלב גוי, שכפי שהתבאר לעיל (לה, ב ציון ג) יש שסוברים שהחלב אסור רק מצד החשש לתערובת של חלב טמא ויש שסוברים שנמנו לאסור את החלב בגזרת חכמים. מעתה אם האיסור הוא רק מפני החשש, מסתבר שאם ידוע שאין בהמה טמאה בעדר אפשר להתיר את החלב ולא לחשוש לכלום, אבל אם האיסור הוא בגדר של גזרת חכמים האיסור קיים אפילו כשידוע שאין אצלו בהמה טמאה.
אכן כך כותב החתם סופר בתשובה (ח״ב יו״ד סי׳ קז) בדעת רש״י שגזרו על החלב ואסרוהו אפילו כשאין חשש מפני דבר טמא, ולעומת זאת הרדב״ז (ח״ד סי׳ עה) נשאל על חלב שחלבו גוי כשאין ישראל רואהו, והשיב שהחלב נאסר רק מפני החשש מדברי טמא, וכשאין חשש – החלב מותר.
בדומה לכך מובא בספר כפתור ופרח (פ״ה ד״ה וכן מה) בשם בעל ספר העתים שכאשר אין בכל המדינה דבר טמא – החלב מותר, ורק הגבינה אסורה מפני שמחליקים את פניה בשומן חזיר. בעל כפתור ופרח מסביר שכוונתו שאין בכל המדינה דבר טמא שראוי לחלבו, ואפילו היה בנמצא אלא שחלבו יקר יותר מתירים את החלב של הגוי מפני שאין חוששים שמערב בו מן היקר.
בעל מעשה רקח (הלכה טו) מדייק מסתימת לשון הרמב״ם בהלכה טו שאוסר את החלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו גם כשידוע שאין בעדר בהמה טמאה. אולם יש להעיר שלפי מה שנתבאר לעיל (לה, ב ציון ג) נראה שדעתו של הרמב״ם היא שהחלב אסור מפני החשש ולא מפני הגזרה, ולפי זה מסתבר שאם ידוע שאין בהמה טמאה החלב מותר.
השלחן ערוך כותב שאם ידוע שאין דבר טמא החלב מותר אפילו אין הישראל יכול לראות את הגוי בשעה שחולב, ואולם משמע שמתיר בתנאי שנמצא במקום ויושב שם מבחוץ.
ר״ש דוראן (חוט המשולש טור א סי׳ לב) כותב שחכמים אינם חוששים אלא למילתא דשכיחא ולכן יש לבדוק בכל מקום ובכל זמן אם יש שם חלב טמא שכיח שיש מקום לחשוש שהגוי מערבו בחלב הכשר. לפי זה הוא כותב שבמקום שאין חולבים חמורות וסוסות מפני שהחליבה גורמת להן נזק אין לחשוש, וכמו כן אין לחשוש לתערובת של חלב גמלה מפני שדמיו יקרים מדמי חלב כשר.
ר״ש דוראן מוסיף ומביא בשם מורו, החסיד רבי יוסף אבן דבי, שכל הנהגותיו היו על פי הרמב״ם, שהיה שותה חלב של גוי מפני שהחלב הטמא היה יקר ואין חוששים שעירבוהו עם החלב הכשר.
עם זאת, למעשה הוא כותב שעדיין יש מקום לחשוש שהביאו חלב ממקומות רחוקים שהחלב הטמא שם זול יותר ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה.
בעל שו״ת אגרות משה (יו״ד ח״א סי׳ מו–מח) כותב שבחלב הבא ממחלבות יש מקום להקל כשידוע שיש פיקוח ממשלתי על המחלבות, שאם יערבו חלב של בהמה טמאה יענשו. הוא מסביר שאפשר להחשיב את החלב שלהם כחלב המגיע מעדר שאין בו בהמה טמאה, או כחלב שישראל יושב לידו בשעת החליבה והגוי מפחד ממנו. עם זאת, אף הוא מסיים שבעלי נפש ראוי להם שיחמירו ומעיד על עצמו שנוהג כן.
ג. בדיקת הכלי לפני החליבה.

במרדכי (סי׳ תתכו) מובא בשם רבנו פרץ שאפילו כשאין דבר טמא בעדרו יש להחמיר שהישראל יהיה שם בתחילת החליבה כדי לבדוק את הכלי ולראות שלא שמו בו חלב טמא. לדעת הט״ז (סק״ד) נוכחות זו באה בנוסף לצורך שיהיה יושב מחוץ לעדר בשעת החליבה. כך משמע גם מדברי הסמ״ק (מצוה רכג) המצריך שהישראל יהיה שם בשעת תחילת החליבה ויראה שאין בכלי דבר, ואחרי כן יכנס ויצא.
הרמ״א בדרכי משה (סק״א) כותב בדעת בעל איסור והיתר הארוך (כלל מה) שלכתחילה יש להקפיד שהישראל יראה את תחילת החליבה וגם יראה שלא היה חלב טמא בכלי לפני תחילת החליבה, ובדיעבד מותר כשרואה את תחילת החליבה אף על פי שאינו בודק את הכלי עצמו.
הרמ״א בהגהתו לשלחן ערוך כותב שלכתחילה צריך להיות הישראל בתחילת החליבה ולבדוק את הכלי. הש״ך (סק״ה) והגר״א (סק״ד) מפרשים שהרמ״א מתכוון לא רק לגוי שיש בעדרו בהמות טמאות, שבו עוסק המחבר בסוף דבריו, אלא גם לגוי שאין בעדרו בהמות טמאות, שבו עוסק המחבר בתחילת דבריו.
הרמ״א מוסיף שנהגו להחמיר שלא לחלוב כלל בכלי של הגוי מפני החשש שמא נשאר בו צחצוחי חלב, אבל בדיעבד אין לחשוש לכל זה. על כך כותב הש״ך (סק״ח) שכוונתו לומר שבדיעבד מספיק שיהיה שם בתחילת החליבה אפילו אינו רואה את הכלי, כפי שביאר בדרכי משה את דברי בעל איסור והיתר.
אולם הש״ך עצמו טוען כנגד זה שכיון שחששו שמא יש בכלי חלב טמא מסתבר שאי אפשר לוותר על ראיית הכלי, וגם מדברי בעל איסור והיתר מוכח שכוונתו שגם בדיעבד אי אפשר לוותר על ראיית הכלי.
יתר על כן, לדעת הש״ך אף הטור והמחבר אינם חולקים, וכשמתירים את החלב כשהישראל יושב בחוץ מתכוונים לכגון שראה את הכלי בתחילת החליבה, כך שאין לחשוש לתערובת של חלב טמא.
אולם בעל מנחת יעקב (על תורת חטאת סי׳ פא, יב) כותב שלדעת הרמ״א אם היה הישראל נוכח בתחילת החליבה אין להחמיר בדיעבד אף על פי שלא ראה את הכלי, אם ידוע שאין בעדרו בהמות טמאות, מפני שהגוי חושש שמא יראה הישראל את מה שהיה בכלי.
הט״ז (סק״ד) כותב שסוף דברי הרמ״א, שבדיעבד אין לחשוש, נוגעים רק לחלק הראשון של ההלכה, דהיינו כשידוע שאין בהמה טמאה, אבל כשיש בעדר בהמה טמאה הרי זה פשוט שצריך לראות לפני החליבה אם יש בכלי חלב, ואין להתיר כלל בלי קיום התנאי הזה.
עם זאת למעשה הט״ז עצמו מחמיר ואוסר אפילו בדיעבד כל שאין הישראל רואהו בתחילת החליבה, אפילו כשאין שם דבר טמא.
ד. כשקטן רואה את החליבה.

הריטב״א כותב שהשומר הישראל הוראה את החליבה צריך להיות גדול ובן דעת, שכל דבר שיש בו חשש של חילוף יש צורך בשמירה מעולה ואין סומכים על הקטן. בעל ארחות חיים (הל׳ איסורי מאכלות סי׳ סט) אף כותב שצריך להיות בן שמונה עשרה שנה ומעלה.
אולם הריטב״א עצמו בחידושיו למסכת סוכה (מב, א ד״ה גרסת) מסיק מן האמור שם שמסתמכים על קטן לעניין אכילת טהרות, שסומכים על שמירתו בכל דבר שאין עליו חזקת איסור, והוא הדין שניתן לסמוך על שמירתו בחלב של גוי, שהרי אין עליו חזקת איסור.
כדבריו כותב גם הרשב״א (תשובות המיוחסות לרמב״ן סי׳ קעז) שמסתמכים על הפעוטות כששולחים אותם לאוצרות היין עם השפחה וזו מפחדת לגעת ביין מפני שהקטן יגלה זאת, ואם כן מסתבר שהוא הדין בחלב כשהקטן רואה את החליבה.
מחבר השלחן ערוך כותב בהלכות יין נסך (יו״ד קכז, ד) שיש מי שאומר שסומכים על הקטן בדברים שאין בהם חזקת איסור. הרמ״א כותב זאת בהלכה שלפנינו שאפילו ישראל קטן מועיל, והש״ך (סקי״ב) כותב על פי בעל איסור והיתר הארוך (כלל מה, ח) שצריך שיהיה לפחות בן תשע שנים.
ה. חליבה על ידי שפחות.

בספר שערי דורא (סי׳ פב) מובא שרבנו תם התיר לרבי אליעזר משאנץ שתהיה שפחתו חולבת ברפת שלו שמאחורי ביתו, מבלי שיהיה ישראל רואה את החליבה.
בעל שערי דורא עצמו מסיים שבכל זאת הדבר מכוער וראוי שלא לנהוג כך, ואולם בהגהות שם מובא בשם מהרא״י שהמנהג כרבנו תם שמניחים לשפחות לחלוב, ומבואר הטעם שבלאו הכי אין זה שכיח לחלוב מבהמות טמאות. עם זאת הוא מדגיש שמותר רק כשהבהמות של ישראל ונמצאות ברפתות שלו, אבל כשהבהמות של הגוי החלב אסור אלא אם כן היה ישראל רואהו.
בעל איסור והיתר הארוך (שם) מחלק בין שלושה מצבים: כאשר הבהמות נמצאות בתוך הבית של הישראל – השפחה יכולה לחלוב לבדה, וסומכים על כך שתפחד להכניס לשם דבר טמא; כאשר הרפת נמצאת מאחורי הבית – ראוי להחמיר לכתחילה כפי שכותב בספר שערי דורא; כאשר יש בית של גוי שמפריד בין בית הישראל לרפת – החלב אסור אלא אם כן היתה השגחה מלאה.
הרמ״א בהגהתו מתיר לכתחילה חליבה על ידי שפחות בבית הישראל או ברפת שלו, והש״ך (סק״י) מסביר שאינו מחמיר כשערי דורא ברפת הנמצאת מאחורי הבית אלא מקל כמהרא״י שמתיר לכתחילה, ורק כשיש בית של גוי בין הבית לרפת הרי זה כחליבה בבית הגוי.
הרמ״א מוסיף שאם הגוי חלב מקצת בהמות כשלא היה שם ישראל ואחר כך הוא בא – החלב כולו מותר בדיעבד, מפני שעכשיו בזמן הזה אין החלב הטמא מצוי כלל, ובלבד שלא גמר את כל החליבה לפני בואו של הישראל. אבל הש״ך (סקי״ג) כותב שאין שום מקור וסברה לחלק בין מי שחלב מקצת מן הבהמות לבין מי שחלב כבר את כולן, ומסיים שאולי נפלה טעות סופר בדברי הרמ״א.
עיין עוד בבירור הלכה לעיל (דף לה, ב ציון ג) על האיסור של החלב והגדרתו.



דגים וצירם כשאין עליהם סנפיר וקשקשת

ציון י.כ.צ.ק (לט, ב), ציון א–ז (מ, א).
משנה. ואלו מותרין באכילה... וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה.
גמרא. תנו רבנן: איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר, ואיזו ציר שיש בה דגה? כל שכילבית אחת או שתי כילביות שוטטות בו. השתא כילבית אחת אמרת שרי, שתי כילביות מבעיא? לא קשיא, כאן בפתוחות כאן בסתומות. איתמר, רב הונא אמר: עד שתהא ראש ושדרה ניכר; רב נחמן אמר: או ראש או שדרה. מתיב רב עוקבא בר חמא: ובדגים – כל שיש לו סנפיר וקשקשת! אמר אביי: כי תניא ההיא – בארא׳ ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים. אמר רב יהודה משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן – דברי הכל אסור, עד שיהא ראש ושדרה ניכר. אמר רבי זירא: מריש הוה מטבילנא בצירן, כיון דשמענא להא דאמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר – בצירן נמי לא מטבילנא. אמר רב פפא: הלכתא, עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת. מיתיבי: חתיכות שיש בהן סימן, בין בכולן בין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן – כולן מותרות, ומעשה בגוי אחד שהביא גרב של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן והתיר רבן שמעון בן גמליאל את הגרב כולו! תרגמה רב פפא: כשחתיכות שוות. אי הכי מאי למימרא? מהו דתימא, ניחוש דלמא אתרמי? קא משמע לן. ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא, נפק רב הונא בר חיננא וחזא ביה קלפי ושרייה. אמר ליה רבא: ומי איכא דשרי כהאי גונא באתרא דשכיחי קלפי? נפק שיפורי דרבא ואסר, שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרי. אמר רב ירמיה מדפתי: לדידי אמר לי רב פפי, כי שרא רב הונא בר חיננא בצירן, אבל בגופן לא. אמר רב אשי: לדידי אמר לי רב פפא, כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן, ואנא לא מיסר אסרינא דקאמר לי רב פפא, ולא מישרא שרינא דהא אמר (לי) רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן – דברי הכל עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד. יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר: גוי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כילבית באחת מהן, פתוחות – כולן מותרות, סתומות – היא מותרת וכולן אסורות. אמר ליה: מנא לך הא? מתלתא קראי שמיע לי, מרב ושמואל ורבי יוחנן.
ובדגים שני סימנין: סנפיר וקשקשת, וסנפיר הוא שפורח בו, וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו, וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. וכו׳.(רמב״ם מאכלות אסורות א, כד)
הכובש דגים טמאים – צירן אסור, אבל ציר חגבים טמאים מותר, מפני שאין בהן לחלוחית. לפיכך, אין לוקחין ציר מן הגוים אלא אם כן היה דג טהור משוטט בו, אפילו דג אחד.
גוי שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר ודג אחד טהור באחת מהן – כולן מותרות. היו סתומות, פתח אחד ונמצא בה דג טהור, שניה ונמצא בה דג טהור – כולן מותרות, והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור. לפיכך, אין לוקחין דגים מרוצצין מלוחין מן הגוים, והן הנקראין טרית טרופה, ואם היה ראש הדג ושדרו ניכר, אף על פי שהוא מרוצץ – מותר ליקח אותו מן הגוים.
גוי שהביא גרב של חתיכות דג שחתוכן שוה, והן ניכרין שכולן מדג אחד, ונמצא בחתיכה אחת מהן קשקשין – הרי כולן מותרות.(רמב״ם שם ג, כב–כד)
סימני דגים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת – טהור...
מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת, אם החתיכות מתאימות – כולן מותרות, חזקה מדג אחד באו, ואם אינן מתאימות – את שנמצאו בהן קשקשים מותרות והשאר אסורות, אפילו כולן מלוחות ביחד. הגה. ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה – מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים, אבל אם הדג שלם ואין אנו רואים בו קשקשים – אין לסמוך אראש ושדרה.
ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן, לפיכך מותר לקנות מהגוים דגים מלוחים טהורים אף על פי שמונחים עם הטמאים בכלי אחד, שמא לא נמלחו יחד. הגה. ויש אוסרים אם מונחין עם הטמאים בחבית אחת, וכן נוהגין שלא לקנותן אפילו אם רואים רק שמונחים עם הטמאים המלוחים בערבוב על השלחן שמוכרין אותן שם, מלבד בהערינ״ג ומרקדי״ש דמתירין בכל ענין, דודאי אין נמלחים עם הטמאים משום דאין דרך למלחן עמהם, ואפילו בשאר דגים אין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים, ואם רואה שהדגים הטמאים שרוים במים עם הטהורים – אפילו בהערינ״ג יש לאסרו, אבל אין חוששין שמא נשרו כל זמן שאין רואים, וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שכבר קנאן יש להתיר בכל ענין משום דציר דגים דרבנן ואמרינן שמא בתחלה לא נמלחו יחד ואין חוששין אחר כך לבליעתן זה מזה, ודוקא דלית בהו שמנונית, וסתם דגים מלוחים לית בהו שמנונית, אבל אם אית בהו שמנונית אסור מדאורייתא, וספיקא לחומרא, והיכא דהדגים מלוחים יבשים מותר בכל ענין, מאחר דהטמאים גם כן יבשים, ונהגו להחמיר גם בזה לכתחלה אם מונחים ביניהם.
גוי שהביא חבית מלאה מציר דגים, אם כולכית אחת שוטטת בו – מותר, שזה סימן שהוא מדגים טהורים, ואם לאו – אסור, והני מילי דסגי בכולכית אחת בחבית סתומה, אבל אם היתה פתוחה – אינה ניתרת בפחות משתים, אבל באחת חיישינן שמא מעלמא אתא, ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולן פתוחות וכולכית, דהיינו דג טהור, משוטט באחת מהן – כולן מותרות. היו סתומות, פתח אחת מהן ומצא בה כולכית – היא מותרת; שניה ומצא בה כולכית – כולן מותרות, ויש מי שאומר דהא דשריא על ידי כולכית הני מילי כשאין בה דג או חתיכה שאין בהם קשקשים, אבל אם יש בהם – הכל אסור.(שו״ע יורה דעה פג, א, ד–ו)
א. הכשרה על ידי סימני השדרה והראש.

במשנה לעיל (לה, ב) למדנו שטרית טרופה אסורה באכילה, ובמשנתנו נאמר שטרית שאינה טרופה מותרת באכילה.
רש״י (לה, ב) מבאר שהטרית היא מין דגים קטנים מלוחים, וכשהם טרופים, דהיינו מרוסקים, יש לחשוש שנתערבו בהם דגים טמאים ולכן הם אסורים באכילה.
בעל הערוך (ערך טרית) מבאר שזו חתיכת דג גדול הנקרא בלעז ״תונין״, וכן כותב גם רש״י במסכת ברכות (מד, א) ובמגילה (ו, א) שהטרית היא דג ה״טונה״.
בברייתא מבואר שטרית שאינה טרופה מותרת כאשר הראש והשדרה ניכרים בה, ומבאר רש״י שדגים טמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט שדרה, ולכן סימנים אלה מוכיחים שהדג כשר.
הרי״ד (בפסקיו) מבאר שכל זמן שהראש והשדרה ניכרים אפשר להכשיר את כל החתיכות שבחבית ואין חוששים שמא עירבו שם חתיכות של דגים טמאים.
בגמרא נחלקו רב הונא ורב נחמן אם צריך שיהיו הראש והשדרה ניכרים או שדי באחד מהם. הרי״ד (בפסקיו ובתוספותיו) מבאר שהמחלוקת היא בפירוש הברייתא, האם האות וי״ו במילה ״ושדרה״ תפקידה חיבור או ברירה.
הר״ן (דף טז, ב בדפי הרי״ף) מבאר שרב הונא סבור שיש דגים טמאים שראשם עגול או שיש להם חוט שדרה אבל אין דגים טמאים שיש בהם שני הסימנים האלה, ואילו רב נחמן סבור שאין לדגים טמאים אף אחד מן הסימנים הללו, ולכן די באחד מהם כדי לדעת שאין זה דג טמא.
הר״ן מעיר שלפי זה יוצא שהגמרא לעיל (לט, א), האומרת בפשטות שדג טמא אין לו חוט שדרה, היא כדעת רב נחמן.
בהמשך מקשה רב עוקבא בר חמא מן המשנה בחולין (נט, א) שם אמרו שסימני הטהרה בדגים הם סנפיר וקשקשת, ומבאר רש״י שקושייתו היא הן על רב הונא והן על רב נחמן שהזכירו סימני טהרה אחרים.
אביי מתרץ שהמשנה שם עוסקת ״בארא ופלמודא״ שהם דגים שראשיהם דומים לראשים של דגים טמאים, ולכן ניתן להכשירם רק על ידי הסימנים של סנפיר וקשקשת.
התוספות (ד״ה ובדגים), הרא״ש (סי׳ מא) ורבנו יונה מקשים על פירוש רש״י שעדיין קשה על רב נחמן שסובר שדי בסימנים של הראש או של השדרה לבדם, מדוע יש צורך באותם דגים בסימנים של הסנפיר והקשקשת ואין מכשירים אותם על ידי הסימן של השדרה.
הם מתרצים שרב עוקבא בר חמא מקשה רק על הסימן של הראש ולא על הסימן של השדרה, מפני שניתן לומר שהמשנה בחולין נוקטת רק את הסימנים החיצוניים ולכן אינה מזכירה את השדרה.
הרמב״ן והרא״ש מתרצים בדרך נוספת שהגמרא קיצרה בלשונה וכשאמרה שיש דגים טהורים שראשיהם כמו של טמאים התכוונה גם לומר שיש טהורים שאין להם שדרה כמו טמאים, ובכל זאת הם טהורים אם יש להם סנפיר וקשקשת.
הרמב״ן עצמו מפרש שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן מצטמצמת רק לדגים חתוכים לשנים, הראש בפני עצמו והגוף בפני עצמו, שלדעת רב נחמן אפשר להכשיר אף את הגוף על ידי הסימן של הראש לבדו ולדעת רב הונא צריך שיהיה סימן בכל חתיכה וחתיכה, אולם כשהדגים שלמים אף רב הונא מסכים שדי בסימן של הראש בלבד.
לפי מה שהתבאר יוצא שאין מחלוקת על כך שסימני הראש והשדרה הם סימני טהרה בדגים, ולא רק סנפיר וקשקשת.
אולם הראב״ד מפרש שרב הונא ורב נחמן אינם עוסקים בסימני טהרה אלא בזיהוי דג כטהור על פי הראש והשדרה שלו. רב הונא סובר שניתן לזהותו על פי הראש והשדרה, מפני שבכך נבדקים סימני הטהרה הידועים של סנפיר וקשקשת, שהרי בראש יש סנפיר ובשדרה יש קשקשת, ורב נחמן סומך על בדיקת הראש לבדה מפני שדי בכך כדי לזהות שהדג טהור. לפי פירושו קושיית הגמרא היא על רב נחמן בלבד שמהמשנה בחולין משמע שאין מתירים אלא על ידי סנפיר וקשקשת.
הרמב״ן דוחה את פירושו מפני שאם אין מדובר על סימנים אלא על זיהוי הדג ניתן לתרץ בפשטות שבמשנה בחולין מדובר בדג כזה שאין מכירים אותו, ואז גם לרב נחמן ניתן להכשירו רק על פי הסימנים הקבועים של סנפיר וקשקשת.
גם הרא״ה (בפירושו ובבדק הבית ב״ג ש״א, דף סה, ב) מבאר שהמחלוקת של האמוראים היא על האפשרות להתיר דגים על ידי זיהוים, שרב הונא סבור שניתן לסמוך על טביעות עין רק כשהדג שלם ולא כשכבר נחתך ואילו רב נחמן סבור שניתן להתיר גם על ידי טביעות עין של הראש או של השדרה. אולם הריטב״א כותב שפירוש הרא״ה נראה דחוק בעיניו.
הרמב״ן, שכפי שהתבאר לפי פירושו יוצא שהראש והשדרה הם סימני טהרה, מעיר שלמעשה צריך עיון מפני שלא מצינו בחיבורי הגאונים מי שנותן סימן לדגים על ידי הראש והשדרה, וגם הריטב״א, הר״ן והמאירי תמהים מטעם זה על שיטת רש״י בפירוש הסוגיה.
המאירי עצמו נוטה לפרש שהסימנים של ראש ושדרה לא נאמרו אלא לסוג אחד של דג המוזכר במשנתנו ונקרא ״טרית״, אבל לשאר הדגים אין שום סימן חוץ מן הסנפיר והקשקשת המפורשים בתורה.
הבית יוסף דן בסתירה שיש בעניין זה בדברי הרא״ש (שם) אשר מצד אחד כותב שאפשר לסמוך על הסימנים של ראש ושדרה מפני שאין זה שכיח שיהיו דגים טמאים עם הסימנים האלה, ומצד שני מסיים בקביעה שאין לסמוך עליהם. הבית יוסף מתרץ בדוחק שכאשר מגיע לפנינו דג שאין אנו יודעים מאיזה מין הוא אפשר להתירו על ידי הסימן של ראש ושדרה ולהניח שהיו לו קשקשים ונשרו, אבל אם נמצא דג מוכר שידוע שאין לו קשקשים אין להתירו על ידי סימני ראש ושדרה, שמא הוא דג טמא שדומה בסימנים אלה לטהור.
הבית יוסף מוסיף שבדרך זו ניתן להסביר גם את שיטת הרשב״א בתורת הבית (הקצר ב״ג ש״א, דף סו, א) שאף בדבריו יש לכאורה סתירה.
הט״ז (סק״ה) כותב שהבית יוסף אינו מתכוון לומר שאסור רק בדג שידוע בבירור שאין לו קשקשים, שהרי זה פשוט שהוא אסור אף על פי שיש לו סימני ראש ושדרה, אלא כוונתו לאסור גם דג שיש לגביו ספק האם מה שעל גופו הוא קשקשת.
הב״ח מיישב את דברי הרא״ש בדרך אחרת שדג שלם שאין לו עכשיו סנפיר וקשקשת אין להתירו מספק, ואין להתיר על פי סימני ראש ושדרה אלא בדגים מלוחים חתוכים, כיון שנוהגים להסיר מהם את הקשקשים לפני החיתוך והמליחה. כמוהו כותבים בעל הפרישה (אות י–יא), הש״ך (סק״ו), בעל פלפולא חריפתא (אות נ) ובעל תפארת שמואל (אות א).
אפשרות נוספת מובאת על ידי הט״ז (שם) ולפיה כוונת הרא״ש להתיר דווקא כאשר הגוי מביא את הדג, שכיון שאי אפשר לשאול אותו על כשרותו לכן זה נחשב לדין שבדיעבד וסומכים אף על סימני ראש ושדרה.
אולם הש״ך בנקודות הכסף דוחה את הסברה הזו משום שלא מצינו שמקלים בדבר המובא על ידי גוים אלא בדבר שכל איסורו מדרבנן, כמו פת של גוים, ולא בדבר שאיסורו מדאורייתא כמו דגים שאין להם סנפיר וקשקשת.
הש״ך (שם) מביא הסבר נוסף שהרא״ש מתיר על ידי סימני ראש ושדרה כאשר הגוי מביא חבית גדולה ובה דגים רבים שבמקצתם יש סנפיר וקשקשת. בכגון זה ניתן להתיר את כולם ולהניח שהקשקשים נשרו, מה שאין כן כשאין לפנינו אלא דג אחד ללא קשקשים.
ב. דין הציר.

ממהלך הסוגיה עולה שהאיסור של הציר קל יותר מהאיסור של הדגים עצמם. התוספות (ד״ה מחלוקת) מקשים שגם איסור ציר הוא מן התורה, וכפי שדרשו במסכת חולין (קיב, ב) ״הטמאים – לרבות צירן ורוטבן״, ואם כן אין מקום לחילוק בין הציר לבין גוף הדג.
התוספות מתרצים שהציר בטל ברוב ואילו גוף הדג אינו בטל כיון שהוא בריה.
כשיטה זו, שהציר אסור מהתורה, נראה גם מלשון רש״י במסכת בכורות (ו, ב ד״ה הטמאים).
אולם התוספות במסכת בכורות (שם ד״ה לאסור) כותבים שמסוגייתנו נראה שאיסור ציר הוא רק מדרבנן, וכן מוכח מלשון הגמרא במסכת חולין (צט, ב) האומרת שציר הוא זיעא בעלמא.
התוספות מבארים שהדרשה מהפסוק לרבות את הציר, מכוונת לציר של שרצים ולא לציר של דגים. גם האור זרוע (ח״א סי׳ תפא), הראב״ד, הרמב״ן, בעל שערי דורא (סי׳ כ), הרשב״א (תורת הבית הקצר שם, דף סו, ב), המאירי, הרא״ה (בפירושו ובבדק הבית שם, דף סה, ב), הרא״ש (סי׳ מב), הריטב״א והר״ן (שם) כותבים שהאיסור של ציר של דגים הוא רק מדרבנן.
הסמ״ק (סי׳ רה) מביא דעה שאם יש בציר שמנונית הרי איסורו מהתורה, וכעין זה מחלק בעל איסור והיתר הארוך (סי׳ יג, י) בין דגים כחושים לדגים שמנים.
לפי דבריהם ניתן לפרש שהלימוד מהפסוק לרבות את הציר מכוון לציר של דגים שמנים, וכן כותב הגר״א (סקי״ד).
ג. דגה וסימנים המתירים את הציר.

במשנה נאמר שציר שיש בו דגה מותר באכילה, ומבואר בברייתא שהכוונה לציר שיש בו כילבית. רש״י (לה, ב ד״ה וציר; לט, ב ד״ה כילבית) מפרש שכילבית היא דג טמא שגדל מאליו בציר של דגים טהורים, ואם יש עמו ציר של דג טמא אין הוא גדל בו.
הר״י מלוניל כותב שאמנם יש לכילבית צורה של דג טמא, אולם כאשר היא גדלה מאליה בציר טהור היא מותרת באכילה, וזאת על פי המבואר במסכת חולין (כו, ב) שכל הגדל בכלים מותר אף אם אין לו סנפיר וקשקשת.
הרמב״ן כותב שפירושו של רש״י הוא בבחינת דברי נביאות. גם הריטב״א כותב על פירוש זה שאין השכל מקבלו ואין לו מציאות בטבע, ומלבד זאת לא ניתן להתיר את הציר על פי הסימן של דג טמא שנמצא בו שכן יש לחשוש שמא הכניסו דג זה לתוך הציר הטמא.
לכן הם מעדיפים את פירוש רבנו חננאל שהכילבית הנזכרת כאן היא דג טהור, והימצאות הדג בציר מוכיחה שהציר טהור. הם מסבירים שדג אחד קטן מתיר את כל הציר מפני שרגילים היו להניח בציר דג אחד או שנים לראיה שהציר הוא מאותו המין, ואין דרכם לערב ציר של דג טמא עם ציר של דג טהור מפני שטעמו מתקלקל.
הרמב״ן מקשה מדוע דג אחד קטן מתיר את כל הציר ואין צורך בסימנים נוספים, ואילו לגבי טרית טרופה, מסקנת רב פפא בסוגייתנו היא שאי אפשר להתיר את כל החתיכות על ידי סימנים של דג אחד אלא צריך שיהיה הראש והשדרה של כל אחד ואחד ניכר.
הרמב״ן, הרשב״א (תורת הבית שם, דף סו, א), המאירי והר״ן מתרצים על פי שיטתם שהציר אינו אסור אלא מדרבנן. עם זאת הם מוסיפים שאם היו בציר חתיכות דגים שאין סימן על כל דג ודג לא רק החתיכות אסורות אלא גם הציר, גזרה משום גוף הדגים, ולא התירו אלא כשהציר לבדו. לדעתם כך נראה ממהלך הסוגיה שמסקנת רב פפא שצריך שבכל דג יהיה סימן ניכר נאמרה לאחר דברי רבי זירא שהפסיק להטביל בציר לאחר ששמע את דברי עולא שהמחלוקת של רב הונא ורב נחמן היא על הציר ולא על גוף הדגים. אולם המגיד משנה כותב שאין דבריהם מוכרחים, ואפשר שהציר מותר ולא גזרו משום גופם.
הריטב״א כותב בשם הרא״ה שכשם שהקלו להסתמך על הכילבית שנמצאת בציר מפני שאין מערבים בה ציר של דג טמא, כך מסתבר שניתן להסתמך על הגוי שמעיד על הציר שהוא טהור וסומכים עליו אף על פי שאין דג טהור בציר.
אולם הרמב״ן מסיק שאין לסמוך על אמירת הגוי, שכיון שלא עשה מעשה של הכנסת דג לציר אין הוא חושש שיתפסוהו כרמאי כיון שיחשבו שטעה באמירתו.
הגמרא מקשה על לשון הברייתא שכילבית אחת או שתים מתירה את הציר כולו, שאם אחת מתירה אין צריך לומר ששתים מתירות, ומתרצת ״כאן בפתוחות כאן בסתומות״.
רש״י מבאר שבחביות פתוחות אין סומכים על כילבית אחת מפני החשש שמא נפלה לשם ואינה מגידולי הציר, לכן יש צורך בשתי כילביות כדי להתירו, ובסתומות די בכילבית אחת שבוודאי גדלה בתוך הציר הזה.
כמוהו מפרשים רבנו חננאל, הר״י מלוניל, הרי״ד, הרא״ה, הרשב״א (תוה״ב שם ושו״ת ח״א סי׳ קד), הריטב״א, הראבי״ה (סי׳ אלף סז) והריא״ז (הלכה ו, ה–ו).
רבנו אפרים (מובא בתוד״ה כאן), לעומת זאת, מפרש להפך, שבפתוחות די בכילבית אחת מפני שמניחים שהיו בה עוד רבות ונעלמו, מה שאין כן בסתומות שאם היתה רק אחת יש לחשוש שהגוי הניחה שם כדי להונות את הישראל.
רבנו אפרים מוכיח כדבריו ממה שנאמר בסוף הסוגיה בשם רב חיננא בר אידי שגוי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כילבית באחת מהן, אם היו פתוחות כולן מותרות ואם היו סתומות היא מותרת וכולן אסורות, מכאן שמקלים בפתוחות יותר מבסתומות.
אולם התוספות, הרשב״א והריא״ז כותבים שאין זו ראיה, מפני שניתן לפרש שרב חיננא בר אידי מתכוון לחבית פתוחה שהיו בה שתי כילביות ולכן היא מותרת כפירוש רש״י, והחידוש בדבריו הוא בכך שהיתרה מועיל גם לכל החביות הפתוחות שלידה אך לא לסתומות, ואין ללמוד מדבריו שהימצאותה של כילבית אחת מועילה להתיר חבית פתוחה.
מדברי הרי״ף (טז, ב) לפי הגרסה שלפנינו, ״בסתומות אחת, בפתוחות שתים״, נראה שמפרש כרש״י, אולם מדברי המגיד משנה (ג, כב) והר״ן נראה שהם גורסים בלשון הרי״ף להפך, וכן גורס הב״ח (בהגהותיו על הרי״ף), ועיין עוד להלן (פרק ו) שיש המשווים את שיטתו לשיטת הרמב״ם.
ד. כשהחתיכות מתאימות.

הגמרא מקשה על רב פפא, שמצריך שיהיו סימני ראש ושדרה בכל אחד ואחד, מן הברייתא המתירה את כל החתיכות על פי סימן שיש באחת מהן. רב פפא מתרץ שהברייתא עוסקת בחתיכות שוות, ורש״י מבאר שמדובר בכגון שהיו חתיכות כאלה שאפשר לחברן ולהתאימן זו לזו עד שמתקבלת צורה של דג אחד, ולכן אפשר לסמוך על הסימנים שנמצאים רק בחתיכה אחת.
כמוהו מפרשים ופוסקים להלכה רבנו חננאל, המאירי, הר״י מלוניל והטור.
הרשב״א (שם, דף סו, ב) והטור כותבים שאם החתיכות אינן מתאימות – אלה שאין בהן סימני כשרות אסורות ואלה שיש בהן מותרות אפילו נמלחו יחד. הב״ח מסביר שהחתיכות האסורות יש להן דין של ספק דאורייתא שמחמירים בו, אבל החתיכות שיש בהן סימני כשרות מותרות אף על פי שנבלע בהן מן הציר של החתיכות האסורות מפני שהציר אסור רק מדרבנן, וכיון שיש עליהן ספק הרי זה ספק מדרבנן שמקלים בו.
ה. קניית דגים מלוחים מן הגוי.

הרמב״ן מסיק מתוך מה שנאמר בסוגייתנו שמתירים את הדגים המלוחים על פי סימני הראש והשדרה, שאין חוששים שנמלחו מקודם עם דגים טמאים ובלעו מהם, ובאמת הוא תמה מדוע אין חוששים לכך כשקונים אותם מהגוי.
הרמב״ן מתרץ שכנראה אין רגילים למלוח את הטמאים ואת הטהורים יחד, מפני שעל הטהורים צריכים להרבות מלח יותר מאשר על הטמאים. בתירוץ שני הוא כותב שכיון שהציר אינו אסור אלא מדרבנן אין חוששים במקום של ספק.
הסברה שההיתר הוא מפני שהציר אסור רק מדרבנן מובאת גם על ידי הסמ״ק (סי׳ רה) אף על פי שכפי שהתבאר לעיל (פרק ב), לדעתו ציר שיש בו שמנונית אסור מן התורה. טעמו הוא שיש לגבי הדגים המלוחים ספק ספקא: ספק אם נמלחו עם טמאים, ואף אם נמלחו – ספק אם היתה בהם שמנונית.
בעל העיטור (ח״ב שער ראשון דף ז, א) כותב שדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר כאשר הטהור מליח והטמא תפל, מפני שנותן טעם לפגם. אבל כשהיו שניהם מלוחים או שהטמא לבדו מליח – הרי זה אסור. עם זאת אף הוא כותב שכאשר יש ספק אם נמלחו עם הטמאים אין אוסרים מספק, מפני שיש צדדים רבים להיתר.
הרמב״ן כותב בשם בעל העיטור שלמעשה נוהגים לאסור דגים מלוחים של גוים, אבל הרשב״א והמאירי כותבים שנוהגים במקומותיהם להתיר כשאין ידיעה ודאית שנמלחו עם דגים טמאים.
הראבי״ה (סי׳ אלף סו) כותב שאם הדגים שרויים יחד במים צוננים עם דגים טמאים – הרי הם מותרים, מפני שהמים מחלישים את כוח המלח.
בעל שערי דורא (סי׳ כ), לעומת זאת, כותב שתבוא מארה על מי שרואה דגים טהורים וטמאים שרויים יחד וקונה מהטהורים. אמנם בעל איסור והיתר הארוך (סי׳ יג, ט) כותב שכוונתו לאסור כשנמצאים יחד בחבית ולא כשהם שרויים במים, כי אז הם מותרים כמו שכותב הראבי״ה. אבל הבית יוסף מבין בפשטות שבעל שערי דורא מתכוון לאסרם אפילו כשהם שרויים יחד במים.
הרא״ש (סי׳ מב) כותב שמותר לקנות דגים המובאים עם דגים טמאים בקרון אחד או בחבית אחת מפני שיש ספק שמא לא נמלחו בתחילה יחד, וספק דרבנן לקולא. גם האור זרוע (שם) כותב שאם נמצא דג אחד טמא בין שאר הדגים ניתן להתירם אפילו אין בהם שישים כנגד הטמא, משום שהציר של הדגים הטמאים אסור רק מדרבנן ובטל ברוב.
בעל תרומת הדשן (סי׳ קעד) כותב שלמעשה אין נוהגים להקל כמו הרא״ש ומתירים רק כשהביאו דגים טהורים לחוד, ואז אין צורך לפשפש בתוכם ולחפש אם יש ביניהם גם דג טמא.
עם זאת הוא כותב לבי דגי ״הרינג״ שמותר לקנותם אפילו יש טמאים שמונחים לידם, מפני שאין ספק שהונחו יחד רק לאחר גמר מליחתם, לאחר שכבר פלטו את צירם.
ו. שיטת ההלכה.

הרמב״ם (א, כד) כותב שיש לדגים שני סימני טהרה: סנפיר וקשקשת, ועם זאת הוא כותב (ג, כג) שקונים מהגוי דגים לפי הסימן של ראש ושדרה.
הכסף משנה מבאר שנראה שהרמב״ם סובר כראב״ד שאין אלה סימני טהרה אלא סימנים של זיהוי הדג ולכן אין הוא מזכירם יחד עם הסימנים של סנפיר וקשקשת.
הסבר שונה בדעת הרמב״ם כותבים הב״ח והש״ך (סק״ו) בהתאם להסברם בדעת הרא״ש שהתבארה לעיל (פרק א), שהרמב״ם מחלק כמו הרא״ש בין דג שלם, שאין להתירו על פי סימני הראש והשדרה אם אין לו סנפיר וקשקשת, לבין דגים מלוחים חתוכים שרגילים להסיר מהם את הקשקשים לפני המליחה, שניתן להכשירם על פי סימני הראש והשדרה.
הרמב״ם מגדיר ״טרית טרופה״ כדג מרוצץ מלוח שצורתו אינה ניכרת ולכן אין קונים אותו מגוי אלא אם כן ניכרת צורתו על ידי ראש הדג ושדרתו. מדבריו מסיק המגיד משנה שאינו חושש שמא הדג נמלח עם דג טמא, כדעת הרמב״ן שהתבארה לעיל (פרק ה).
עוד מבואר בדברי הרמב״ם שאם הגוי הביא חביות רבות פתוחות ובאחת מהן דג אחד טהור – כולן מותרות, ואם הביא חביות סתומות הרי הן מותרות רק אם פתחו שתי חביות ומצאו בכל אחת דג אחד טהור. בדבריו מבואר שמפרש כרבנו חננאל שכילבית היא דג טהור ולא כרש״י שמפרש שכילבית היא דג טמא הגדל בציר של דגים טהורים.
הר״ן (טז, ב בדפי הרי״ף) והמגיד משנה כותבים שהרמב״ם מפרש את החילוק של הגמרא בין פתוחות לסתומות, שבפתוחות די בחבית אחת שיש בה דג טהור אחד כדי להתיר את שאר החביות, ובסתומות צריך שיהיו בשתים מהן דג טהור כדי להתיר את כולן. בכך הוא חולק על שאר המפרשים שלדעתם יוצא שלפעמים די בדג אחד טהור בחבית בשביל להתיר את כולה ולפעמים צריך שנים, בעוד שלפי דעתו תמיד די בדג אחד בשביל להתיר את כל החבית והדיון הוא לגבי שאר החביות האם ניתן להתירן על פי חבית אחת שנמצא בה דג טהור. הר״ן והמגיד משנה מוסיפים שמה שנאמר בסוף הסוגיה בשם רב חיננא שאם החביות סתומות ונמצאה כילבית באחת מהן היא מותרת וכולן אסורות, היינו דווקא כשלא מצאו אלא בחבית אחת, אבל אם מצאו בשתים כל החביות מותרות. בדרך זו הם מפרשים גם את שיטת הרי״ף שלפי גרסתם מחמיר יותר בסתומות, ומוסיפים שלכן אין הרי״ף מביא את הדין של רב חיננא, שכן אין בו שום חידוש.
בהלכה כד הרמב״ם כותב שגוי שהביא גרב של חתיכות דג שחיתוכן שווה וניכר שהן מדג אחד – כולן מותרות אם נמצא סימן טהרה באחת מהן.
לעיל (פרק ד) הובא פירוש רש״י שמדובר בחתיכות שאם מחברים אותן מתקבלת צורה של דג אחד. אבל הר״ן (יז, א בדפי הרי״ף) כותב שלדעת הרמב״ם הן מותרות כאשר מתוך חיתוכן נראה שהוא מין דג אחד, ומבואר בהגהות מא״י שכוונתו להתיר אף על פי שאינן מתחברות יחד. עם זאת כותב הב״ח שמסתבר שגם הרמב״ם מסכים שאם החתיכות מתחברות יחד הרי הן מותרות אף על פי שמראה חיתוכן אינו זהה. אבל למעשה הב״ח מכריע ששני התנאים נצרכים, גם שיתחברו יחד וגם שיהיה ניכר לפי החיתוך שכולן מדג אחד.
מחבר השלחן ערוך אינו מזכיר כלל את הסימנים של ראש ושדרה, אבל הרמ״א כותב שאם נמצא דג שיש לו ראש רחב ושדרה – מותר לאכלו מפני שבוודאי היו לו קשקשים, אך אם הדג נמצא שלם ואין רואים בו קשקשים – אסור, ואין לסמוך אז על סימני הראש והשדרה בפני עצמם.
לגבי הציר כותב המחבר (סעיף ה) שאיסורו רק מדרבנן ולכן מותר לקנות מן הגוי דגים מלוחים טהורים אף על פי שמונחים עם הטמאים בכלי אחד, דהיינו כדברי הרא״ש שמקל ואינו חושש שנמלחו יחד אף על פי שמונחים עכשיו יחד.
הרמ״א, לעומת זאת, מביא את הדעה המחמירה שאין לקנות את הדגים המונחים עם הטמאים בחבית אחת, ומוסיף שנוהגים להחמיר אפילו כשמונחים בערבוב על השולחן שעליו הם נמכרים, חוץ מדג ״הרינג״ ו״מרקדיש״ שמותרים משום שידוע שאין דרך למלחם עם הדגים הטמאים.
בהמשך הרמ״א מביא את החילוק של הסמ״ק בין דגים שמנים לכחושים, שאם יש שמנונית מחמירים מפני שהציר שלהם אסור מדאורייתא.
בעניין ההבדל בין פתוחות לסתומות המחבר פוסק בתחילה כפירוש רש״י שהפתוחות מותרות רק כאשר נמצאו בהן שני דגים טהורים, אולם בהמשך הוא כותב שיש מי שאומר, דהיינו הרמב״ם, שההבדל בין סתומות לפתוחות נוגע לכגון שיש חביות רבות ומבקשים להתיר את כולן, שבפתוחות מתירים כשנמצאת אחת טהורה ובסתומות מתירים רק כשנמצאו שתים טהורות. הש״ך (סק״כ) מקשה מדוע השלחן ערוך מביא את דעת הרמב״ם בשם ״ויש מי שאומר״, והרי נראה שדעת הרמב״ם עיקר, וכפי שהתבאר כן נראית דעת הרי״ף לפי המגיד משנה והר״ן.
הש״ך (סקי״ט) כותב שבוודאי גם לפי הדעה הראשונה אפשר להתיר את כל החביות כנמצאת אחת שהיא טהורה לשיטתה, דהיינו כשיש בה שני דגים טהורים.
המחבר ממשיך וכותב שיש מי שאומר שאין מתירים את מה שיש בחבית אלא כשנמצא בה דג טהור ואין בה אף לא חתיכה אחת שאין בה קשקשים, אבל אם נמצא בה חתיכה שאין בה סימני טהרה הכל אסור, גם הציר.
גם כאן הש״ך מקשה (סקכ״א) מדוע המחבר מביא דעה זו בנוסח הזה והרי זו שיטת הרמב״ן, הרשב״א והר״ן, והוא עצמו מביאה בבית יוסף בלא חולק. הש״ך מוסיף שאמנם המגיד משנה כותב שאין דבריהם מוכרחים ונראה שחולק עליהם, אך הבית יוסף כלל אינו מביא את דבריו.


עלה של חלתית והקרטין שבו – מותרים

ציון ל.
משנה. ואלו מותרים באכילה... ועלה של חילתית.
גמרא (מ, ב). פשיטא! לא נצרכה אלא לקרטין שבו; מהו דתימא, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה? קא משמע לן דהא אישתרוקי היא דאישתרוק ואתא בהדה.
...וכן עלה של חלתית – מותר.(שו״ע יורה דעה קיד, ט)

בגמרא מבואר שהחידוש במשנה הוא שאף הקרטין הנמצאים על העלה מותרים. רש״י (ד״ה לקרטין) מבאר שהמשנה מחדשת שכל חתיכות הפרי (ה״קרטין״) שנמצאות עם העלים, בין אם היו דבוקות ובין אם היו בתוך הכלי עמהם, הרי אלו מותרות ואין חוששים שחתכו אותם בסכין, אלא מניחים שהיו מחוברות לעלים ונשרו מהם עכשיו.
כך עולה גם מלשון הריא״ז (הלכה ו, יג) והמאירי שמבארים שאין רגילים לחתוך את העלים בסכין, ומניחים שחתיכות הפרי החריף נשמטו מן העלים ונתערבו עמהם.
לעומת זאת, הראב״ד (לט, א) מבאר שקורט של חלתית הוא השרף של החלתית ואותו חותכים, אבל את מה שמחובר לעלה אין חותכים. מדבריו משמע שלא התירו בסוגייתנו אלא את מה שמחובר לעלה, ולא את מה שנמצא בכלי. כך משמע גם מלשון הר״ן (דף טז, ב בדפי הרי״ף) שאין מתירים אלא את מה שנמצא דבוק לעלים.
מהר״ם טיקטין (מובא בחידושי אנשי שם אות א) מבאר שהמחלוקת תלויה בגרסאות השונות בגמרא. לפי רש״י גורסים: ״קא משמע לן דהא אישתרוקי״ וכו׳, כלומר מדובר על מה שנמצא בכלי ומניחים שנשמט מן העלים, ואילו לפי הר״ן גורסים: ״דאם איתא דהכי הוה משרק הוה שרקי״, כלומר מדובר רק על מה שדבוק ממש, שאם לא כן היה נשמט לכלי ואי אפשר היה להתירו.
לגבי שיטת הרמב״ם כבר התבאר לעיל (לט, א ציון ד) שאינו מזכיר את ההלכה האוסרת קורט של חלתית, כנראה מפני שאינה מצויה, וממילא מובן שאינו טורח לכתוב את ההלכה המתירה את העלה.
השלחן ערוך, לעומת זאת, כותב את ההלכה כלשון המשנה בלי לפרש אם יש היתר רק לחתיכות הדבוקות בעלים או גם לנמצאות עמהם.
בעל ערוך השלחן (סעיף כד) כותב שהעלים מותרים אף על פי שחתכום בסכין מפני שאינם חריפים, וזה שלא כפי התבאר בדברי הראשונים שההיתר הוא מפני שאין חותכים את העלים בסכין.



ציון פ.
עיין בירור הלכה לשבת טז, א ציון ג.ד.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144