×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״ו.גמרא
;?!
אָ
זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים טְמֵאִים אוֹסַרְתָּן אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא אוֹכְלֵי טְהָרוֹת נִינְהוּ אֶלָּא זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים אֲסוּרִין אוֹסַרְתָּן. א״לאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים אֲסוּרִין אוֹסַרְתָּן הַיְינוּ דְּכִי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא וְאָמַר דָּרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי בִּנְצִיבִין שֶׁמֶן ר׳רַבִּי יְהוּדָה וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ. קָסָבַר אנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו דָּנִיאֵל גְּזַר וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּמְבַטֵּל לֵיהּ וְהָתְנַן באֵין ב״דבֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי ב״דבֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא א״כאִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. א״לאֲמַר לֵיהּ שִׂמְלַאי לוּדָּאָה קָא אָמְרַתְּ שָׁאנֵי לוּדָּאֵי דִּמְזַלְזְלוּ א״לאֲמַר לֵיהּ אֶשְׁלַח לֵיהּ אִיכְּסִיף. אָמַר רַב אִם הֵם לֹא דָּרְשׁוּ אֲנַן לָא דָּרְשִׁינַן וְהָכְתִיב {דניאל א׳:ח׳} וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו בִּשְׁתֵּי מִשְׁתָּאוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶחָד מִשְׁתֵּה יַיִן וְאֶחָד מִשְׁתֵּה שֶׁמֶן. רַב סָבַר עַל לִבּוֹ שָׂם וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל הוֹרָה וּשְׁמוּאֵל סָבַר עַל לִבּוֹ שָׂם וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל לֹא הוֹרָה. וְשֶׁמֶן דָּנִיאֵל גְּזַר וְהָאָמַר בָּאלִי אֲבִימִי נִוְתָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב גפִּיתָּן וְשַׁמְנָן יֵינָן וּבְנוֹתֵיהֶן כּוּלָּן מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר הֵן. וְכִי תֵּימָא אֲתָא דָּנִיאֵל גְּזַר וְלָא קַיבֻּל וַאֲתוֹ תַּלְמִידֵי דְּהִלֵּל וְשַׁמַּאי וּגְזוּר וְקַיבֻּל א״כאִם כֵּן מַאי אַסְהָדוּתֵיהּ דְּרַב אֶלָּא דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו בָּעִיר וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה. ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הֵיכִי מָצֵי לְמִישְׁרֵא תַּקַּנְתָּא דְּתַלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל וְהָתְנַן אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן וְעוֹד הָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בַּכֹּל יָכוֹל לְבַטֵּל בֵּית דִּין דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ חוּץ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר שֶׁאֲפִילּוּ יָבֹא אֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מַה טַּעַם הוֹאִיל וּפָשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶן לֹא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יָשְׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ וּבָדְקוּ עַל שֶׁמֶן שֶׁלֹּא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אא״כאֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַאי קְרָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
ציון א.
עיין בירור הלכה לקמן סז, ב ציון א.



ציון ב.
עיין בירור הלכה לביצה ה, א ציון ג.


בית דין שבא לבטל גזרות שגזרו ראשונים

גמרא. ורבי יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל, והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, ועוד, הא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו חוץ משמונה עשרה דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו! אמר רב משרשיא: מה טעם? הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן – לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. דאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא? ״במארה אתם נארים ואֹתי אתם קֹבעים הגוי כֻלו״; אי איכא גוי כולו – אין, אי לא – לא.
בית דין שגזרו גזרה או התקינו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט כל הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג – אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין. השגת הראב״ד. ולא אפילו אליהו ובית דינו, הואיל ופשט איסורן בכל ישראל, כדאיתא בעבודה זרה. אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו – אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים במניין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. השגת הראב״ד. עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה, שהראשונים תקנוהו ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם של ראשונים, ולא היה גדול כראשונים.
במה דברים אמורים? בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור או לאסור אותן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל – אין בית דין הגדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.
בית דין שנראה להם לגזור גזרה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג – צריכין להתישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה או אין רוב הצבור יכולין לעמוד בדבר זה, ולעולם אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה.
הרי שגזרו בית דין גזרה ודמו שרוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרו אותה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הצבור – הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
גזרו ודמו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות, ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל – יש לו רשות לבטלה, ואפילו היה פחות מאותו בית דין הראשון בחכמה ובמניין יש לו לבטל.(רמב״ם ממרים ב, ב–ג, ה–ז)
א. באילו תנאים אפשר לבטל.

בגמרא מבואר שבתחילה היתה גזרה של דניאל שאסר את השמן בעיר, ואחר כך הוסיפו תלמידי הלל ושמאי וכללו בגזרת שמונה עשרה דבר את האיסור של השמן בשדה. אף על פי כן היה ביכולתו של רבי יהודה הנשיא ובית דינו לבטל את האיסור כיון שלא פשט ברוב ישראל, ועל כך נאמר הכלל שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה.
נמצא, אם כן, שהגמרא מזכירה שני דברים המאפשרים את ביטול הגזרה, האחד שלא פשט איסורה והשני שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה, ויש לברר אם אלה שני דברים שונים, ואם כן מתי נדרשים לכל אחד מהם.
המאירי מחלק בין סוגים שונים של גזרות, שכאשר מדובר על גזרה חמורה הכלולה בשמונה עשרה דבר אי אפשר לבטלה אלא אם כן התמלאו שני התנאים, שהגזרה לא פשטה ברוב ישראל וגם שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ובכגון זה אפשר לבטלה גם על ידי בית דין שהוא קטן מבית הדין הראשון, ואולם אם התמלא רק תנאי אחד צריכים לבית דין גדול יותר כדי שיבטל. לעומת זאת תקנות אחרות שאינן כלולות בשמונה עשרה דבר יכול בית דין קטן לבטלן כשמתמלא תנאי אחד, ואילו בית דין גדול יכול לבטלן אפילו כשאף לא אחד מהתנאים התמלא, כלומר אף כשהתקנה פשטה ברוב ישראל ורוב הציבור יכול לעמוד בה.
דרך אחרת עולה מדברי הרמב״ן, רבנו יונה והר״ן (יד, ב בדפי הרי״ף), שהם אינם מחלקים בין גזרה של שמונה עשרה דבר לבין הגזרות האחרות, ולדעתם הזכרת הגזרות של שמונה עשרה דבר באה כדי לתת דוגמה לגזרות שרוב הציבור יכול לעמוד בהן ופשטו ברוב ישראל, שאי אפשר להתירן אפילו על ידי בית דין גדול. אבל אם מתקיים תנאי אחד יכול בית דין גדול לבטלן, וכשהתמלאו שני התנאים אף בית דין קטן מבטלן.
בסוגייתנו נראה מוסכם שגזרת השמן הותרה בגלל מילוי שני התנאים, אולם התוספות במסכת גיטין (דף לו, ב ד״ה אלא) מפנים לירושלמי במסכת שבת (א, ד) שם משמע שהגזרה הותרה במילוי של התנאי שרוב הציבור לא קיבל עליו את הגזרה. מדבריהם עולה שזה טעם מספיק אפילו לגזרה שהיא של שמונה עשרה דבר, שיתיר אותה גם בית דין שהוא קטן מבית הדין הראשון.
לפי שיטה זו הם מסבירים שמה שאמרו שגזרה שפשטה ברוב ישראל מונעת היתר אפילו על ידי בית דין גדול אין זה אלא בגזרה של שמונה עשרה דבר, מה שאין כן בשאר גזרות שניתן להתירן תמיד על ידי בית דין שהוא גדול מן הראשון.
התוספות מוסיפים שכיון שהתנאי שהגזרה לא פשטה די בו כדי להתיר, יש להסביר שדברי רבן שמעון בן גמליאל, שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה, אינם מתנאי ההיתר אלא הם באים לבאר מדוע רצה רבי יהודה להתיר את גזרת השמן ולא רצה לחזק את התקנה הראשונית שלא פשטה.
ב. רוב ישראל או כל ישראל.

לפי הגרסה שלפנינו בגמרא רב משרשיא מבאר שהטעם שאי אפשר לבטל תקנות שמונה עשרה דבר הוא שפשט איסורן ברוב ישראל, משמע שאין צורך שהתקנה תתפשט בכל ישראל אלא די ברוב ישראל.
יתר על כן, המאירי (לה, ב ד״ה ומכל), אף שכפי הנראה גורס בגמרא שהגזרה פשטה בכל ישראל, בכל זאת כותב שהכוונה לרוב ישראל.
הריא״ז (הלכה ה, ח–ט, מובא בשלטי הגבורים, דף יד, א בדפי הרי״ף), לעומת זאת, גורס כנראה ״פשטה בכל ישראל״ וסובר שדווקא אם פשטה הגזרה בכל ישראל אין אף אחד יכול לבטלה, שכבר קיבלוה העם כאילו זה איסור תורה, אבל אם פשטה רק אצל רוב ישראל יכול בית דין גדול לבטלה, וכשלא פשטה גם אצל הרוב יכול גם בית דין קטן לבטלה, וזה מה שהיה בגזרה שגזרו על השמן.
ג. ביטול בבית דין או שלא בבית דין.

הרמב״ן ורבנו יונה כותבים שגם כשאפשר לבטל גזרה הרי זה רק על ידי מעשה ביטול של בית דין, מפני שמלכתחילה קיבלוה עליהם ואין הגזרה מתבטלת מאליה.
כך כותבים גם התוספות (ד״ה אי איכא) ומוכיחים ממה שמבואר בסוגייתנו שנהגו איסור בשמן עד שבא רבי יהודה ובית דינו והתירוהו.
עם זאת, הרמב״ן ורבנו יונה מוסיפים שגם אם לא היה ביטול רשמי אין רשות לכוף את העם באותה גזרה, לא להלקות ולא להטיל שמתא.
הריטב״א (לה, ב ד״ה מכלל) כותב שכל גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה שורת הדין היא שאין צורך בשום בית דין להתירה, והטעם שהצריכו שיבוא בית דין ויתיר הוא מחמת כבודו של בית הדין הראשון. על פי זה הוא כותב שאם העם נהגו היתר מפני שטעו וחשבו שבית דין התירה – מקיימים את ההיתר בידם.
כעין זה מובא ברא״ה (בדק הבית ב״ג ש״ז, דף צב, א) שאם העם טעה וחשב שבית דין התיר וחכמים לא מיחו בידם – הרי זה נחשב כאילו הסכימו עמם.
ד. גזרה שלא היתה על כל המקומות.

המרדכי (סי׳ תתל) כותב לגבי האיסור של פת גוים שלא פשט בכל המקומות ומוסיף שאנו באים ממקומות כאלה, ולכן אנו נוהגים בו היתר, ואין צורך בהיתר של בית דין אלא במקומות שקיבלו את האיסור.
כן מפרש הרא״ש (סי׳ כז) את דברי הגמרא (לה, ב) על האיסור של הפת: ״אמר רבי יוחנן: פת לא הותרה בבית דין, מכלל דאיכא מאן דשרי״, שידוע היה שיש מקומות שנוהגים בו היתר, ובא רבי יוחנן להורות לאלה שנוהגים איסור שימשיכו בו כיון שלא היה היתר של בית דין.
גם הרשב״א (לה, ב ד״ה מכלל) כותב שעל פי האמור בגמרא זו נהגו לאכול פת של גוים כי אמרו שהם מאותם מקומות שמלכתחילה לא קיבלו עליהם את האיסור.
באותו עניין כותבים התוספות במסכת גיטין (לו, ב ד״ה אלא) שאם ידוע שמלכתחילה לא היתה גזרה על כל המקומות אלא רק על מקום מסוים – אין בזה כדי לפגום בחומרת הגזרה, ואפשר להתירה רק על ידי בית דין גדול. לעומת זאת כשהגזרה היתה מלכתחילה על כולם אך לא פשטה בכל המקומות – על כך אמרו בסוגייתנו שאין צריכים לבית דין גדול, וכל בית דין יכול לבטלה.
ה. שיטת ההלכה.

בדברי הרמב״ם יש חילוק בין גזרות ותקנות רגילות לבין גזרות שנגזרו בשביל לעשות סייג. על אלה האחרונות הוא כותב שאם פשטו בכל ישראל אי אפשר לבטלן אפלו על ידי בית דין שהוא גדול מהראשונים, מה שאין כן בגזרות אחרות שאפשר לבטלן על ידי בית דין גדול בחכמה ובמנין.
הכסף משנה (הל׳ ג) כותב שמקורו של החילוק הזה הוא בסוגייתנו שמזכירה את הגזרות של שמונה עשרה דבר, שאי אפשר לבטלן משום שנקבעו כסייג, וגזרות אלה הוזכרו בגמרא כדוגמה לגזרות משום סייג. לפי זה הרמב״ם חלוק על המפרשים בסוגיה שיש דין מיוחד לגזרות של שמונה עשרה דבר, ולהן בלבד.
הכסף משנה (הל׳ ב) מקשה על שיטת הרמב״ם ממה שמשמע במסכת גיטין (לו, ב) בסוגיה העוסקת בתקנת הפרוזבול שבית דין גדול יכול לבטלה אף על פי שתקנת הפרוזבול נתקנה משום סייג, כשראו שנמנעו מלהלוות כספים ועברו על איסור תורה של ״השמר פן יהיה דבר עם לבבך...״.
הכסף משנה מתרץ שכפי הנראה אין הרמב״ם מגדיר את התקנה של פרוזבול כתקנה של סייג, שהרי הנמנעים מלהלוות עוברים על איסור תורה רק בשב ואל תעשה, אלא כתקנה שבאה לסייע לעניים שירצו להלוות להם כשצריכים.
בעל מרכבת המשנה מפרש את כוונת הרמב״ם בדרך שונה, ולפיה סייג הוא כינוי לגזרה שמלכתחילה נקבעה לעולם לחוק בל יעבור, ובדרך זו אפשר לתרץ את קושיית הכסף משנה שתקנת פרוזבול לא נקבעה מראש כסייג במובן הזה.
פירוש נוסף לדעת הרמב״ם מובא בדברי הרדב״ז, ולפיו אף הרמב״ם אינו מתכוון לקבוע כלל אלא רק להסביר את מה שאמרו על שמונה עשרה דבר, שהן גזרות מיוחדות שאותן אי אפשר לבטל, אך אין הן משמשות דוגמה לגזרות אחרות.
הראב״ד משיג על הרמב״ם וסובר שכל גזרה שפשט איסורה בכל ישראל אפילו אליהו ובית דינו אינם יכולים לבטלה. כך סובר גם הרמ״ך (בהגהותיו) ומביא ראיה מהגמרא ביבמות (קב, א) שם נאמר שכיון שנהגו העם לחלוץ במנעל – אף אם יבוא אליהו ויאמר אחרת אין שומעים לו.
הלחם משנה מקשה על דעת הראב״ד מתקנת פרוזבול שמהגמרא משמע שבית דין גדול יכול לבטלה, אם כן לא מובן במה מדובר לדעת הראב״ד: אם הגזרה פשטה בכל ישראל – אי אפשר לבטלה אף על ידי בית דין גדול, ואם לא פשטה – אפשר לבטלה גם על ידי בית דין קטן.
הוא מתרץ שיתכן שהראב״ד סבור שתקנת הפרוזבול לא פשטה בכל ישראל ובכל זאת צריך בית דין גדול בשביל לבטלה, ואת גזרת השמן היה אפשר להתיר גם על ידי בית דין קטן מפני שמלבד העובדה שלא פשטה בכל ישראל נוספה בה העובדה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
הרמב״ם כותב שבית דין שבא לגזור צריך לבדוק בתחילה אם רוב הציבור יכול לעמוד בגזרה, ואם גזרו והעם אינו מקבל הרי גזרתם בטלה ואין רשאים לכוף את העם ללכת בה. יתר על כן, הרמב״ם ממשיך וכותב שאם גזרו ולאחר זמן מרובה עמד בית דין ובדק ומצא שאין הגזרה מקובלת על העם – יכול אז לבטלה אפילו הוא בית דין קטן מהראשון.
הכסף משנה מסביר שהמקור לחידוש זה הוא בסוגייתנו ממה שאמרו שרבי יהודה נשיאה בדק וראה שגזרת השמן לא נתפשטה בכל ישראל, ויש לשאול על כך מה הועילה בדיקתו בזמנו ומניין שלא היתה מקובלת בדורות שלפניו, אלא מכאן שניתן לבטל על סמך הבדיקה הנעשית בכל פעם מחדש.
הכסף משנה מוסיף שמפירוש רש״י משמע שאין הוא מסכים לחידוש זה ועל כן הוא כותב (ד״ה לא פשט) לגבי גזרת השמן שרבי יהודה בדק ומצא שעדיין לא החזיקו בו רובם, הרי מפרש שהבדיקה היתה על הגזרה מלפנים ולא רק על קבלתה בזמנו.
אולם בעל שו״ת דברי מלכיאל (ח״א סי׳ כח, ט) כותב שגם מלשון הרמב״ם אין הכרח לומר שסובר כחידושו של הכסף משנה, וניתן לפרש שאף הוא מתכוון לבדיקה הנעשית לאורך כל הזמן מאז שגזרו את הגזרה.
הרא״ם (שו״ת סי׳ נז) מסיק מלשון הרמב״ם שהוא מתחשב רק בתנאי הנזכר שבודקים אם הגזרה פשטה בכל ישראל, בעוד שהתנאי השני שבודקים אם הציבור יכול לעמוד בגזרה אינו נזכר בדבריו אלא לגבי הדין בתחילה שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן בודקים ומוצאים שיכולים לעמוד בה.
עם זאת, הכסף משנה בהלכות קריאת שמע (ד, ח) כותב שיש הבדל בין גזרה שלא פשטה בכל ישראל מפני שאינם יכולים לעמוד בה, לבין גזרה שלא פשטה מטעמים אחרים. ההבדל הוא שאם אינם יכולים לעמוד בה הגזרה בטלה מאליה, כמו שנאמר לגבי גזרת עזרא על בעלי קריין שלא יקראו קריאת שמע, שהגזרה בטלה מפני שלא היו יכולים לעמוד בה, מה שאין כן בגזרה שלא פשטה מטעמים אחרים, שצריכים לביטול של בית דין בדווקא.
אכן צריך להוסיף ולהסביר שכפי הנראה לא נתקבלה הגזרה של עזרא כבר בתחילה ולכן יכולה היתה להתבטל מאליה, כפי שכותב הרמב״ם בהלכה ו.
הלחם משנה (הל׳ ו) כותב שהמקור לדברי הרמב״ם, שיש חילוק בין גזרה שלא פשטה מיד מתחילתה שבטלה מאליה, לבין גזרה שלאחר זמן נתגלה שלא פשטה שצריך היתר של בית דין קטן, הוא בסוגייתנו. כוונתו לכך שבגמרא למדו שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה, מהפסוק ״במארה אתם נארים ואֹתי אתם קֹבעים הגוי כֻלו״, והרמב״ם מבין שגזרה כזו אינה חלה כלל ובטלה מאליה, וכדי להסביר מדוע נצרך רבי יהודה נשיאה לבטל את הגזרה על השמן אף שלא פשטה בציבור, מחדש הרמב״ם שגזרה שרק לאחר זמן התברר שלא פשטה צריך בית דין קטן לבטלה, וזה היה המצב בגזרה על השמן.
יש להעיר שהתוספות (לו, ב ד״ה אי איכא) מבארים שהפסוק ״במארה אתם נארים...״ מלמדנו שגזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה אינה כשאר הגזרות ולכן היא יכולה להתבטל אף בבית דין קטן, וזו הסיבה שהיה צורך בהיתרו של רבי יהודה נשיאה בשמן. נמצא שלדעת התוספות אין חילוק בין גזרה שלא פשטה מלכתחילה לבין גזרה שלאחר זמן התברר שלא פשטה ובשתיהן יש צורך בבית דין קטן כדי לבטלה.
מאידך גיסא, הרא״ם (שם) סבור שאף אם לאחר שנים מספר בדקו וגילו שהגזרה לא פשטה, מעיקר הדין היא בטלה מאליה, והצורך בבית דין קטן הוא כדי לפרסם את הדבר.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144