×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בָּא אהַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַּעֲשֶׂה לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה.
The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftovers, in the second part of the verse that states: “But that which remains of it until morning you shall burn with fire.” This positive mitzva is stated after the prohibition against leaving it over was stated in the first part of the verse, to say that one is not flogged for transgressing the prohibition. This is because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda. If not for this reason, Rabbi Yehuda evidently would hold that he receives lashes. The forewarning given in this case is uncertain, as he must be forewarned before morning, and at that time he might still consume it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין פג ע״א} תנא ואם לא הודיעו הולך1 ושוחט ואינו נמנע:
{משנה חולין ה:ד} מתני׳ בארבעה פרקין אילו משחיטין את הטבח [על]⁠2 כרחו שאפילו3 שור שווה אלף דינר4 ואין5 ללוקח אלא דינר (אחד6) כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל7 בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר:
{בבלי חולין פג ע״א} גמ׳ מת ללוקח והא8 לא משך ואסיקנה אמר ר׳ אלעא אמר ר׳ יוחנן בארבעה פרקין אילו העמידו דבריהם על דברי9 תורה דאמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה לפיכך בארבעה פרקים אילו העמידו דבריהן על דין תורה10:
{משנה חולין ה:ה} מתני׳ יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר׳ שמעון בן זומא11 נאמר במעשה בראשית {בראשית א:ה} יום אחד ונאמר באותו ואת בנו {ויקרא כב:כח} יום אחד מה יום [אחד]⁠12 האמור במעשה בראשית היום13 הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה:
סליק פירקא
1. הולך: גקיג: ״הולך הלוקח״.
2. על כרחו: גד, גיד, גקיג, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״בעל״.
3. שאפילו: כ״י פריס: ״שאם היה לו״.
4. דינר: כ״י פריס: ״זוז״.
5. ואין: כ״י פריס: ״ואין לו״.
6. אחר: חסר ב-גד, גט, גיד, גקיג, כ״י פריס, דפוסים.
7. אבל: גד: ״אבל אם״.
8. והא: כ״י פריס: ״והרי״.
9. דברי: וכן ברא״ש וסמ״ג הלכות מקח וממכר (ראה בבא מציעא פח ע״א. גט, גכח, גיד, גקיג, כ״י פריס, דפוסים: ״דין״. כלשון שבמאמר הסמוך, וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ מכירה (ט:ז).
10. לפיכך בארבעה...תורה: חסר ב-גט.
11. בן זומא: וכן בספרא שם (סי׳ יב). חסר בכ״י פריס.
12. אחד: גיד, גקיג, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א.
13. היום: כ״י פריס: ״יום״.
בא הכתוב ליתן עשה – טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי אע״ג דהתראת ספק היא דכל אימת דאתרו ביה מצי אמר אכתי ליליא הוא.
פרק כסוי הדם
מתניתין כיסוי׳ הדם נוהג בארץ ובח״ל בפני הבית ושלא בפני הבית – הא פשיטה ולא קתני לה אלא משו׳ דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין וכדמפרש בריש שילוח הקן.
בחולין אבל במוקדשין – פי׳ רש״י ז״ל במוקדשין כגון חטא עוף ועולת העוף דהכין מסקנא דגמרא דאפי׳ בקדשי מזבח אין כיסוי הדם נוהג ומקראי מייתי לה וא״ת והא קדשי מזבח במליק׳ הם שהיה בנחיר׳ ואנן ס״ל הנוחר והמעקר פטור מלכסות י״ל דהא לק״מ דבקדשי׳ נחירתן ומליקתן זו היא שחיטתן דהא שרי׳ רחמנא לכהנים חטאת עוף ואשר יאכל קרינא ביה דגבי כיסוי הדם לא כתיב ושחט אלא אשר יאכל ושפך את דמו והאי נמי אשר יאכל קרינא ביה.
ונוהג בחיה אף ע״ג דבהדיא כתיב בקרא נקיטי אגב אידך ולאשמעינן נמי אגב אורחיה דדוקא בחיה ולא בבהמה ולא אמרי׳ דבהמה בכלל חיה.
במזומן ושאינו מזומן – פירש״י ז״ל דלא איצטריך למיתני אלא דנקט לה שלא לצורך משו׳ דבעי למיתני בשלוח הקן שאינו נוהג במזומן ומקשי׳ עליו דא״כ אמאי לא קתני הכי גבי גיד הנשה ואותו ואת בנו ובשר בחלב נראה דלא קשי׳ דשניא היא שהיא מצוה שנוהג׳ בעוף כההו׳ דשילוח הקן אבל הא קשיא דבפ׳ שלוח הקן דמני תלמודא מאי דקתני בהני פרקים שלא לצורך אמאי לא אמר נמי הא ובחנ׳ דחיק רבי׳ ז״ל אלא דמשום דכתיב אשר יצוד דמשמע בשאינו מזומן איצטריך למיתני שנוהג אף במזומן וכדנפקא לן מברייתא מדכתיב ציד: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק וסתמא דלא כר׳ יוסי דאמר כוי ברי׳ בפני עצמה הוא כדאיתא ביבמות.
גמ׳ במוקדשין מאי טעמא אילימ׳ וכו׳ – פי׳ דסתם מוקדשין משמע ואפי׳ בקדשי מזבח.
ולבטליה – פיר׳ דהשתא ליכא חציצה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל פי׳ מקרא הוא בענינו תכונו׳ הבית שאמר דוד לשלמה בנו לומר כי כל שיעורי בית כול׳ מפי השם ואין להוסיף ולגרו׳ בהם וא״ת הא אמרי׳ בפ׳ קדשי קדשים שכשעלו בני הגול׳ הסיפו במזבח ד׳ אמות מן הדרום י״ל דהא מפרש התם דקר׳ אשכחו ודרוש מה בית ששים אף מזבח ששים ועוד דהתם בתחלת בנינו והכ׳ כשהי׳ במזבח כל שיעורו. לייתי ולא ליבטלי׳ פי׳ דהא לא חשיב תוסיף הוי חלילה פירו׳ וכתיב ונמצה דמי על קיר המזבח שלא יהיה דבר חוצץ בין דם למזבח.
נהי דלמטה וכו׳ פי׳ תשלום הקושיא היא.
כרבי זירא דאמר ר׳ זירא כל הראוי לבילה – הא דרבי זיר׳ עיקרי׳ במסכת מנחות גבי הא דתנן אם אמר הרי עלי ששים וא׳ עשרון מביא ששים בכלי אחד ומפרש בגמרא משום דששים נבללין וכו׳. ופריך וכי אין נבללין מאי הוי דהא תנן אם לא בלל כשר ובפרק רבי זירא כל הראוי לבילה כו׳ ואיכא למידק מאי מקשינן התם מדתנן אם לא בלל כשר דההיא בדיעבד אבל לכתחלה מצו׳ לבלול ומתני׳ דמביא בשני כלים לכתחלה היא וכיון דהתנדב סתמא רשאי להבי׳ בין בכלי אחד ובין בב׳ כלי׳ וכדתנן האומר הרי עלי ב׳ עשרון להביא בכלי א׳ והבי׳ בשני כלי׳ בב׳ כלי׳ והביא בכלי א׳ הרי אלו פסולין ואם בסתם במה שירצ׳ וכיון דכן יש לו להביא בענין שיהיו נבללין וי״ל דשני׳ היא שהתנדב סתם שיעור גדול דמשמע דלמנחה גדולה נתכוין וכל שהתנדב מנחה גדולה ואפשר להביא בכלי אחד הוי כאלו התנדב להביא בכלי אחד שאין לו להביא בשני כלים ולהכי ס״ד דכיון דאם לא בלל כשר דהכא נמי כדיעבד דמי כדי שלא יהיו כמתנדב להביא בכלי אחד והביא בשני כלים שהוא פסול ופריק רבי זירא כל הראוי לבילה וכו׳ ואיכ׳ דקשי׳ לי׳ למה אין ביל׳ מעכבת אף בראוי לבילה שהרי שנה עליהן הכתוב בכמה מקומות כדכתיב בלולה בשמן ותרצו בתו׳ דאי כתבו רחמנא בלשון מצוה לומר תבלול בשמן הוה מעכבת אבל השתא דלא כתיב בלשון עשה לא מעכב ומיהו ראוי לבילה בעינן או משום דשינה עליו מ״מ או משום שכן דין תורה בכל מקום כדאשכחן גבי חליצ׳ דקריאה אינה מעכבת ואפ״ה בעי׳ ראוי לקריאה דאלם ואלמת לא חולצין לפי שאינן בואמר ואמרה וכן לענין הפרה קיי״ל דשמיעה לא מעכבת ואפ״ה אין חרש מפר נדרי אשתו לפי שאינו ראוי לשמיעה ולענין טבילתן אמרינן נהי דביאת מים לא בעי מקום ראוי לבא מים בעינן.
וליגררי וליכסה מילא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסו׳ אלמא דגריר ומכסי לי׳ והנכון כדפירש״י ז״ל דאדם שעל הסכין פריך שא״א לכסותו במקומו לתת עפר למטה ודומי׳ דמוקדשין דאלו דם הניתז דילמא שאני התם דראוי הי׳ לכיסוי במקום נפילתו,
אי בקדשי מזבח ה״נ משמע דאלא קאמר דהא מעיקרא הוי משני דבקדשי מזבח לא אפשר כדרבי זירא אי נמי דמעיקרא לפום פירכא דמהדר ליה והשת׳ משני ליה קושטא דמילתא דמתני׳ בקדשי בדק הבית ששחט קודם פדיון שאסורין בהנאה והוי שחיטה שאינה ראוי׳ ומתני׳ כר״ש דאמר שחיט׳ שאינה ראוי׳ לא שמה שחיטה אבל קדשי מזבח שחיטה ראוי׳ היא דהא חטאת העוף חזיא לכהן ועולת העוף נהי דלא חזי לכהן לפי שהיא כליל שחיטה ראוי׳ הוא כיון דחזיא לאכילת מזבח.
בגמ׳ דברי ר״י הגלילי כו׳ שמא יאמר לו נשרפו כו׳ כצ״ל:
בא הכתוב ליתן עשה (״והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו״) אחר לא תעשה (״ולא תותירו ממנו עד בוקר״), לומר שאין לוקין עליו, אלו דברי ר׳ יהודה. ומכאן שאם לא כן היה לוקה משום ״לא תותירו״, למרות שהיא התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לעבירה, ובכל פעם שמתרים בו יכול הוא לומר שעדיין לילה הוא.
The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftovers, in the second part of the verse that states: “But that which remains of it until morning you shall burn with fire.” This positive mitzva is stated after the prohibition against leaving it over was stated in the first part of the verse, to say that one is not flogged for transgressing the prohibition. This is because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda. If not for this reason, Rabbi Yehuda evidently would hold that he receives lashes. The forewarning given in this case is uncertain, as he must be forewarned before morning, and at that time he might still consume it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם דה״לדְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.

Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason [hashem]. Rather, it is because it is a prohibition that does not involve an action. The transgression is simply the failure to consume all the meat during the allotted time rather than the performance of an action. And one is not flogged for the violation of any prohibition that does not involve an action.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מן השם הוא זה – לא מטעם זה הוא פטור.
שאין בו מעשה – ישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא הטעם, אלא משום דהוה ליה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שדי שישב ולא יעשה דבר כדי שיעבור על ״לא תותירו״, וכל לאו שאין בו מעשהאין לוקין עליו.
Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason [hashem]. Rather, it is because it is a prohibition that does not involve an action. The transgression is simply the failure to consume all the meat during the allotted time rather than the performance of an action. And one is not flogged for the violation of any prohibition that does not involve an action.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״שתָּא שְׁמַע באָכַל שְׁנֵי גִידִין מִשְּׁתֵּי יְרֵכוֹת מִשְּׁתֵּי בְהֵמוֹת סוֹפֵג שְׁמוֹנִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא מ׳אַרְבָּעִים הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא בְּזֶה אַחַר זֶה וּבִשְׁתֵּי הַתְרָאוֹת מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר אַרְבָּעִים וְתוּ לָא אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַת אַחַת וּבַחֲדָא הַתְרָאָה.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution with regard to the opinion of Sumakhos from a baraita discussing the sciatic nerve: If one ate two sciatic nerves from two thighs of two different animals, he incurs the penalty of eighty lashes; Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes. The Gemara asks: What are the circumstances in this case? If we say that he ate them one after the other and with two separate forewarnings, what is the reasoning of the opinion of Rabbi Yehuda, who says: The violator receives forty lashes and nothing more? After all, he violates two separate prohibitions with two separate forewarnings. Rather, it is obvious that he ate them at the same time and with a single forewarning.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם בזה אחר זה ובשתי התראות כו׳ – לעולם בזה אחר זה ובשתי התראות ורבנן ומש״ה אמרי׳ סופג שמונים (ואם פרכת והא ר׳ יהודה אמר סופג ארבעים והתראת ספק לאו שמה התראה) ואי פרכינן לר׳ יהודה אמאי סופג ארבעים והא התראת ספק הוא. סבר לה כאידך דר׳ יהודה. דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו׳ בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה. כלומר דעשה זו והנותר [ממנו וגו׳ באש תשרפו] ולא תעשה זו לא תותירו ועכשיו1 זה ספק לא ידעינן אם יותיר אם לאו ואעפ״כ חייב מלקות ומשום הנותר שבה אחריו אינו חייב ודברי ר׳ יעקב יביא כאן משום גררה:
1. אולי צ״ל ועכשיו דאף דמה שיש ספק ולא ידעינן אם יותיר אם לאו מ״מ היה חייב מלקות אעפ״כ משום עשה דבאש תשרופו שבא אחריו אינו חייב.
משתי ירכות – של שתי בהמות ומדנקט שתי בהמות שמע מינה בימינות קאמר ות״ק דהכא כרבי יהודה ס״ל דאין נוהג אלא באחת. ומהא פשטינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צא.) דפשיטא ליה לר׳ יהודה דבימין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אלא פשיטא בבת א׳ כו׳ לפום מאי דס״ד השתא לא הוי מצי למנקט פלוגתייהו בירך א׳ ואכל ממנו שני זיתים דלת״ק דסבר כסומכוס סופג פ׳ ולר״י סופג מ׳ משום דפשיטא ליה דבימין דא״כ ממלתיה דת״ק לא הוה ידענא דסבר כר״י כפרש״י דדוקא בימין דאין סברא למיתני בהדיא ימין מיהו מתוך הסוגיא דפרק ג״ה דקאמר דתרוייהו לאיסורא ולר׳ יהודה אצטריך כו׳ משמע דת״ק דר״י לא סבר נמי בהא כר׳ יהודה דדוקא ימין אלא משום רבותא דר׳ יהודה לחוד נקט שתי בהמות וע״ש ודו״ק:
ומציעים תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה על דעת סומכוס, ממה ששנינו בברייתא בענין איסור גיד הנשה: אכל שני גידין משתי ירכות משתי בהמות שונות — סופג שמונים. ר׳ יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שאינו אוכלם יחד, אלא בזה אחר זה, ובשתי התראות שונות — מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה שאמר: סופג ארבעים ותו לא [ולא יותר]? והרי עבר שתי עבירות נפרדות ובשתי התראות נפרדות! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שאכלם בבת אחת ובחדא התראה [ובהתראה אחת].
The Gemara suggests: Come and hear a resolution with regard to the opinion of Sumakhos from a baraita discussing the sciatic nerve: If one ate two sciatic nerves from two thighs of two different animals, he incurs the penalty of eighty lashes; Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes. The Gemara asks: What are the circumstances in this case? If we say that he ate them one after the other and with two separate forewarnings, what is the reasoning of the opinion of Rabbi Yehuda, who says: The violator receives forty lashes and nothing more? After all, he violates two separate prohibitions with two separate forewarnings. Rather, it is obvious that he ate them at the same time and with a single forewarning.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאן ת״קתַּנָּא קַמָּא אִילֵימָא רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּסוֹמְכוֹס וּמָה הָתָם דְּגוּפִין מוּחְלָקִין פָּטְרִי רַבָּנַן הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא לָאו סוֹמְכוֹס הִיא.

Who is the first tanna, who holds that in such a case one receives eighty lashes? If we say that it is the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about: Itself and its offspring, that would contradict their opinion: Now, if there, in that mishna in a case where there are various animals that are separate entities, the Rabbis deem him exempt from a second set of lashes, here, in the baraita about two sciatic nerves, which are not separate entities, should they not all the more so deem him exempt from a second set of lashes? Rather, is it not Sumakhos who is the first tanna? Consequently, in his opinion one who eats the same prohibited item, such as an olive-bulk of forbidden fat, twice after a single forewarning receives two sets of lashes.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו סומכוס היא – כלומר וש״מ אכל ב׳ זיתי חלב בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה יש לשאול: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון] שלדעתו סופג שמונים? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר חכמים שחלקו על] סומכוס במשנתנו — דבר זה אינך יכול לומר, שהרי ומה התם [שם], כששחט פרה ובת בתה ואחר כך שחט את בתה, שיש גופין (בעלי חיים) מוחלקין שגורמים לעבירה הכפולה — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] מללקות פעמיים, הכא [כאן], בשני גידים, שאינם גופים חלוקים — לא כל שכן שלוקה אחת כשאכלם בבת אחת? אלא לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ומכאן שלדעתו, כל העובר עבירה כפולה בגוף אחד, כגון שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד — חייב שתיים!
Who is the first tanna, who holds that in such a case one receives eighty lashes? If we say that it is the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about: Itself and its offspring, that would contradict their opinion: Now, if there, in that mishna in a case where there are various animals that are separate entities, the Rabbis deem him exempt from a second set of lashes, here, in the baraita about two sciatic nerves, which are not separate entities, should they not all the more so deem him exempt from a second set of lashes? Rather, is it not Sumakhos who is the first tanna? Consequently, in his opinion one who eats the same prohibited item, such as an olive-bulk of forbidden fat, twice after a single forewarning receives two sets of lashes.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) לְעוֹלָם בְּזֶה אַחַר זֶה וּדְקָאָמְרַתְּ מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה כְּגוֹן גדְּלֵית בֵּיהּ כְּזַיִת דְּתַנְיָא אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת חַיָּיב ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּזַיִת.:

The Gemara responds: Actually, he ate the two sciatic nerves one after the other with separate forewarnings, incurring two sets of lashes even according to the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about: Itself and its offspring. And as for that which you say: What is the reason of Rabbi Yehuda who holds that the transgressor incurs only a single set of lashes? This is a case where the volume of one of the sciatic nerves is not even an olive-bulk, and Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve, and its volume is not even an olive-bulk, he is liable to incur forty lashes; Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלית ביה כזית – בקמא או בבתרא אלא בחד מינייהו ות״ק מחייב דקסבר בריה הוא ובריה [אין] צריכה שיעור כדתנן במסכת מכות (דף יג.) אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא [שהוא] חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה. ואית דמפרשי דלית ביה כזית בחד מינייהו אלא בתרוייהו ואין נראה בעיני שיהו שתי התראות מצטרפות דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר כדי אכילת פרס תו לא מצטרפי.
עד שיהא בו כזית – דקסבר לאו בריה חשיב אלא כחתיכה מן הבהמה.
והא דאמרינן לעולם בזה אחר זה וכגון דלית ביה כזית. לומר שאם אכלן בזה אחר זה בשתי התראות בתוך כדי אכילת פרס מצטרפין, דמשום התראות שהם שתים לא מפסיד צירוף אכילתו, הלכך לוקה משום התראה ראשונה בשתי אכילות שנצטרפו לכזית. ומה שכתב רש״י ז״לא לאו דוקאב.
א. ד״ה דלית ביה, שאין האכילות מצטרפות.
ב. וכן דחה הרשב״א שיטת רש״י, עיי״ש. וראה תוספות הרא״ש, ראש יוסף ותורת חיים. ועי׳ קה״י סי׳ כה ס״ק ד שציין לדברי הר״ן בנדרים יז, א שהאומר הריני נזיר אם אוכל אם אוכל ואכל כמה זיתים, הרי זה נזיר אחת, אבל אם התרו בו בכל כזית ההתראות מחלקות להתחייב בנזירות, ודברי הר״ן נוטה לשיטת רש״י דהתראה מחלקת לכל מילי [ועי׳ קוב״ש ח״ב סי׳ י שתמה על דברי הר״ן, ועי׳ אפיקי ים ח״ב סי׳ לב].
הא דאמרינן: לעולם בזה אחר זה וכגון דלית ביה כזית. פירש רש״י ז״ל דלרבי יהודה חייב משום דבחד אית ביה כזית ובשני לית ביה כזית. ואינו מחוור דהא לישנא לא משמע הכי מדקאמר אבל שני גידין משמע דבהדדי נינהו, דאם לא כן היה לו לפרש, ופירושו האחרון נראה יותר כגון שאכלן בזה אחר זה בשתי התראות בתוך כדי אכילת פרס דהתראות אינן מחלקות צירוף האכילה, הלכך לוקה משום התראה ראשונה בשתי אכילות שנצטרפו בכזית, ולרבנן דמחייבי עליה אף על פי שאין בו כזית משום בריה לקי שתים דהא שתי התראות איכא, ואף על פי שאכלן רצופות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה דלית ביה כזית בקמא כו׳ ואין נראה בעיני שיהיו ב׳ התראות מצטרפות כו׳ בתוך כדי אכילת פרס היינו בת א׳ כו׳ עכ״ל דליכא לפרושי דליכא כזית בחד מינייהו ובהכי פליגי דלת״ק דמחייב אכל בריה ובריה חייב שתים בב׳ התראות כמו בב׳ זיתים בהעלם א׳ ולר״י דלא מחייב אבריה מצטרפות בכדי אכילת פרס וחייב א׳ דא״כ לא ה״ל לתלמודא למימר דפליגי בזה אחר זה דהא לר״י הוה בת אחת ושוב ראיתי בחידושי הרשב״א שהוא פירש כן וכן נראה מפרש״י בפ׳ ג״ה שהוא מפרש כן אלא דהכא ס״ל דליכא לפרושי הכי דלר״י לא הוה בזה אחר זה כמ״ש מיהו ק״ק לפרש״י אמאי לא מוקי לה תלמודא הכא בכה״ג דלא הוי בכל חד מינייהו כזית אלא ע״י צירוף דלת״ק הוי בזה אחר זה ולר״י הוה בת אחת ויש ליישב ודו״ק:
ודוחים: לעולם מדובר שאכל את שני הגידים בזה אחר זה, ובשתי התראות נפרדות, ולכן סופג שמונים גם לדעת חכמים החולקים במשנתנו על סומכוס. ודקאמרת [ומה שאמרת]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה שמחייב רק אחת? על כך יש להשיב: מדובר כגון דלית ביה [שאין בו] באחד מהם כזית, ור׳ יהודה הולך בענין זה לשיטתו. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכלו את גיד הנשה ואין בו כזיתחייב מלקות, ר׳ יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית.
The Gemara responds: Actually, he ate the two sciatic nerves one after the other with separate forewarnings, incurring two sets of lashes even according to the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about: Itself and its offspring. And as for that which you say: What is the reason of Rabbi Yehuda who holds that the transgressor incurs only a single set of lashes? This is a case where the volume of one of the sciatic nerves is not even an olive-bulk, and Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve, and its volume is not even an olive-bulk, he is liable to incur forty lashes; Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַתְנִי׳: דבְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט וְאֵלּוּ הֵן עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְעֶרֶב עֲצֶרֶת וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.

MISHNA: On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of this animal today for the buyer to slaughter it, or: I sold the daughter of this animal today for the buyer to slaughter it. And those four occasions are: The eve of the last day of the festival of Sukkot, the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of Shavuot, and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee is included as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערב יו״ט אחרון של חג כו׳ – כלומר דהשתא סתמא דמלתא ודאי מאי דהוה ליה אכל בימים שעברו ואינו קונה אותה אלא לשחוט לפיכך צריך להודיעו:
מתני׳ בארבעה פרקים בשנה – דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה.
ביום טוב האחרון של חג – היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן.
וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל – תימה דבריש כתובות (דף ה.) פריך יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף ואמאי לא פריך משאר ימים טובים דהוי לכ״ע ואומר ר״ת דבשאר ערב י״ט שוחטין בהמות כדאמר הכא אבל ערב יוה״כ לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים כדאמר בב״ר גבי ההוא דזבן נונא והא דלא חשיב הכא ערב יו״ט ראשון של חג אומר ר״ת משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להן פנאי להרבות בשחיטה כל כך.
כא. בארבעה פרקים בשנה וכו׳. דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחברו. ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע שהיום מכרתי את אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, ושמא כבר נשחטה, וקא עבר על ולפני עור לא תתן מכשול. ערב יום טוב וכו׳. ביום טוב אחרון של חג היו מרבין בשמחה מפני שיום טוב בפני עצמו הוא וחביב עליהם. אי נמי, כדאמרינן מי שלא חג יום טוב אחרון של חג שוב אינו חוגג, על כן כל מי שלא הביא בכל ימי החג משלים באותו היום.
וערב יום טוב של פסח. משום חגיגת ארבעה עשר, כדי שיהא פסח נאכל על השובע.
וערב עצרת. משום כבוד מתן תורה.
וערב ראש השנה. מרבין בשמחה לסימן, שישמחו כמו כן כל השנה כולה.
ור׳ יוסי הגלילי מוסיף נמי ערב יום הכפורים, אם יהיה המוכר בארץ גליל, שמנהגם להרבות בשמחה יותר משאר מקומות ישראל, מפני שהוא ערב יום כפור וסליחה, ועוד שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתו׳ כאלו התענה תשיעי ועשירי, כלומ׳, כאלו נצטווה שיתענה שני הימים ועשה.
והאא דתנן בד׳ פרקים צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט. נראה לי דצריך להודיעו קודם מכירה קאמר, ואם לא הודיעו מקח טעות עבד דעל מנת לשחוט היום הוא לוקח, דמסתמא יכול הוא לשחוט, כדקתני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנעב.
א. בכי״י דיבור זה מצורף לדיבור לעיל פב, א המתחיל ׳הא דתנן לענין דינא׳ וכו׳. ושני הדיבורים מופיעים לאחר ד״ה והא דאמר ר׳ יאשיה. והעיר הגרב״ב שלפני הראשונים היתה המשנה ׳בד׳ פרקים׳ מצורפת למשנה לעיל ׳שנים שלקחו׳, וכ״נ ברשב״א. וצ״ע.
ב. וכן הביאו דברי רבינו והסכימו להם, הרשב״א בחידושיו, הרא״ש סי׳ ו, והר״ן (כח, א), ורבינו ירוחם מישרים נתיב ט ח״ה. וכן נפסק להלכה בשו״ע סי׳ טז ס״ו.
זה שביארנו שאם אכל הגיד שלם אע״פ שאין בו כזית לוקה טעם הדבר מפני שהוא בריה ועל זו אמרו בסוגיא זו כגון שאין בו כזית ופירשו בה גדולי הרבנים שאין כזית בכל אחד מהם אלא באחד מהם ולוקה על זה שיש בו כזית ולא על האחר לדעת ר׳ יהודה ולרבנן לוקה על שניהם הואיל ושלם היה ויש מפרשים אותה שאין באחד כזית אלא בין שניהם ואכלן בכדי אכילת פרס והדבר ידוע שכל האוכל כזית של איסור בשני פעמים אם אין ריוח ביניהם אלא בכדי אכילת פרס אין מצטרפין ואע״פ שהדבר כך הוא לענין פירוש מיהא אינו כלום כמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, שרגילים ישראל לעשות סעודות גדולות, וקונים בהמות לשחיטה בו ביום, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי היום לשחוט, כדי שלא ישחוט את הבת בו ביום, או: בתה מכרתי היום לשחוט, כדי שלא ישחוט את האם. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, שמיני עצרת. וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר׳ יוסי הגליליאף ערב יום הכפורים בגליל.
MISHNA: On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of this animal today for the buyer to slaughter it, or: I sold the daughter of this animal today for the buyer to slaughter it. And those four occasions are: The eve of the last day of the festival of Sukkot, the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of Shavuot, and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee is included as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה האֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶיוַח אֲבָל יֵשׁ לוֹ רֶיוַח אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ ווּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד.

Rabbi Yehuda said: When must he inform the buyer on those days? He must do so at a time when the seller has no interval between the sale of the mother and the offspring, as they were both sold on that day. But if the seller has an interval between the sales, he does not need to inform the buyer, as presumably each buyer purchased the animal to slaughter it on the day he purchased it. And Rabbi Yehuda concedes that in a case where one sells the mother animal to the groom and the offspring to the bride, that even if he did not sell them on the same day, he must inform the buyer, as it is obvious that they are both planning to slaughter their animal on one day, for their wedding feast.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימתי בזמן שאין לו ריוח – כלומר בערב יו״ט קנאה דודאי באותו יום ישחטנה לפיכך צריך להודיעו:
אבל יש לו ריוח בינתים – כגון שקנאה שנים או שלשה ימים קודם לחג א״צ להודיעו מאן נימא לן דבאותו יום ישחוט שמא למחר או ליום אחר ישחוט:
שאין לו ריוח – הפסק בינתים שמכר האם היום.
אבל יש לו ריוח – שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום.
אין צריך להודיעו – שאני אומר אתמול שחט הראשון.
ומודה רבי יהודה כו׳ – אע״פ שלקח זה היום וזה למחר.
ומודה רבי יהודה – תימה למאן מודה דאימתי דרבי יהודה לפרש הוא כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (סנהדרין כה.).
אמר ר׳ יהודה אימתי. צריך להודיעו. בזמן שאין לו ריוח. כלומ׳ הפסק בנתים, אלא שמכר האם היום. אבל יש לו ריוח. שמכר הראשונה אתמול והשניה היום. אין צריך להודיעו. שאני אומ׳ אתמול שחטה הראשון. ומודה ר׳ יהודה וכו׳. אע״פ שלקח זה היום וזה למחר, צריך להודיעו, לפי ששניהם עושין סעודתן ביום אחד ואין מקדימין זה לזה. והאי דנקט האם לחתן והבת לכלה, משום דהכי אורחא דמילתא, שהחתן מוציא הוצאות גדולות בסעודת האנשים, יותר מן הכלה בסעודת הנשים.
והא דקתני אמר ר׳ יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח. מפורש בתוספתאא דאיום הכפורים קאיב, דתניא התם אמר ר׳ יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבתג אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר, כלומר כשחל בשני בשבת הכל שוחטים באחד בשבת שהוא ערב יום הכפורים, שאין מקדימין קודם השבת. אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו, שהכל שוחטין ביו״טד.
ומיהו בכל הזמנים שאין צריך להודיעו, נראין הדברים שהוא צריך לשאולה, ואם נאמר דתולהו שאין לה אם לזו או שלא מכרה המוכר, ודאי צריך לומר לו כן שישאל עליה, דאיך יביא עצמו לספק איסור תורה, אלא שאין צריך להודיעו קודם מכירה ולית ביה משום מקח טעות אלאז בארבע פרקים הללו כמו שפירשתי.
א. פ״ה ה״ב.
ב. בחידושי הרשב״א הביא דברי רבינו. ועוד כתב שם בשם רש״י כגון שלקחו שניהם ערב הפסח וערב עצרת, אבל לקחו יום או יומים קודם ליו״ט א״צ להודיעו. והוכיח כפירוש רש״י (ולא כפירוש הרמב״ם פי״ב הט״ו, עיי״ש) מן התוספתא שהביא רבינו, ונראה שמפרש שלא נקטה התוספתא יוהכ״פ בדווקא, אלא כדוגמא לכל ד׳ פרקים, וכמפורש בב״י סי׳ טז בדעת הרי״ף והרא״ש והרמב״ם.
ג. בכי״ל: השנה, והיא ט״ס.
ד. וכן הביא הר״ן (כח, א) דברי רבינו. וראה ב״י סי׳ טז: ׳והרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל שלא כתבו כן, נראה שטעמם מדלא מייתי האי תוספתא בתלמוד משמע דלאו דסמכא היא, אלא אכולהו ארבעה פרקים קאי כדמשמע פשטא דמתניתין. אי נמי אפשר דתוספתא חד מד׳ זימני נקט והוא הדין לאינך דביום טוב נמי דרך לשחוט מערב יום טוב כדי להכין לסעודת הלילה וגם כדי שיהיה הבשר מוכן לסעודת הבוקר׳.
ה. אבל הרשב״א (בחידושיו ובתוה״ב ב״ש ש״ד נח, א) כתב שנראין הדברים שא״צ לשאול, לפי שאין מחזיקין שיש לו לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימת, וא אם יש לה שמא לא מכרה לאחר, ואפילו מכרה שמא לא לשחטה היו לקחה, הילכך אינו חושש לו מן הספק כלל ואינו צריך לשאול. וכן הר״ן (כח, א) הביא דברי רבינו, וכתב: ׳אבל אחרים כתבו שאינו צריך לשאול משום דאיכא ספיקי טובא וכו׳. ולזה הדעת אפשר שהמוכר שיודע שמכר צריך להודיע אף בשאר ימות השנה כדי שלא יכשל הלוקח על ידו, אלא שאם לא הודיע לא הוי מקח טעות׳. וראה טוש״ע סי׳ טז ס״ו וביאור הגר״א שם.
ו. כי״פ: בתולה.
ז. בכי״פ: מקח טעות כארבע. [ובכי״ל: בארבע. וכנראה היא ט״ס או שיש לקרוא: כארבע].
אמר רב יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח. פירש רבינו שלמה ז״ל כגון שלקחו שניהם ערב הפסח וערב העצרת ממש, אבל יש לו ריוח כגון שלקחו יום או יומים קודם ליום טוב אין צריך להודיעו, דדילמא ראשונה אתמול נשחטה, וכדברי רבינו ז״ל נראה מדגרסינן בתוספתא (פ״ה, ה״ב) אמר ר׳ יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר, כלומר אבל כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין באחד בשבת ערב יום הכפורים שאין מקדמין לשחוט קודם שבת. והרב רבינו משה בר מיימון ז״ל פירש (פי״ב מהל׳ שחיטה הי״ג) בזמן שאין ריוח ביום כגון שלקח סמוך לערב והיה טרוד ומחזר ליקח בהמה, דמעכשיו מוכיחין דלשחיטה היום הוא רוצה, אבל בזמן שיש לו ריוח כלומר שקנה מבעוד יום שמא לא לשחטה קנאה, ולישנא דמתניתין ודאי כדידיה משמע, דהא רבי יהודה לפרש דברי חכמים בא, דאימתי אינו אלא לפרש, ותנא קמא בלוקח ערב יו״ט מיירי, ועלה קאמר ר׳ יהודה דאימתי בזמן שאין לו ריוח, אלמא ודאי משמע דיש חלוק בלוקח בו ביום בין שיש לו ריוח ביום בין אין לו ריוח ביום, אלא שאנו יכולין לפרש דערב דקתני לאו דוקא קאמר בלוקח ערב ממש קאמר, אלא פירוש היא לארבעה פרקים שאמרו כלומר שבאותן פרקים שהן ערב הפסח וערב עצרת רגילין לשחוט ולהרבות בסעודה והמוכר באותן פרקין צריך להודיע שמא לשחוט ערב הפסח הוא רוצה, ולולי דברי ר׳ יהודה היה במשמע דאפילו קודם יום או יומים לפסח או לעצרת צריך להודיע, דכל שסמוך להן לוקחין ומצניעין עד הערב ששוחטין ומתקנין לסעודה, עד שבא רבי יהודה ולמד דלא אמרו ממש בערב החג אלא קודם לכן (והרמב״ם) [והרמב״ן] ז״ל כתב דלא אמר ר׳ יהודה דאין צריך להודיע בשיש ריוח ביום אלא בערב יום הכפורים דוקא, וכדמפרש עלה בתוספתא, אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו, שהכל שוחטין בי״ט, וכתב עוד דהא דקתני צריך להודיע, קודם מכירה קאמר ואם לא הודיע מקח טעות הוא, דעל מנת לשחוט היום לוקח דמסתמא יכול לשחוט כדקתני ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, ונכון הוא.
ובאותן פרקים שאינו צריך להודיע, יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא, ונראין הדברים שאינו צריך כלל לשאול, שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח, הא ודאי אף באותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר, אלא ודאי מדאיצטריך מוכר להודיע באותן פרקים שמע מינה דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל, אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע, וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימת, או אם יש לה שמא לא מכרה לאחר, ואפילו מכרה שמא לא לשחטה היום לקחה, הילכך אינו חושש לו מן הספק כלל ואינו צריך לשאול. ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הנכרי באותן ארבעה פרקים אף על פי שהכל לוקחין ושוחטין, לוקח ושוחט ואינו נמנע, ואף על פי שאין הנכרי מודיעו, לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכרה, שאם היה הלוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הנכרי לעולם, וכל שכן באותן ארבעה פרקים בין הודיעו בין לא הודיעו, ואפילו העיד הנכרי שלא מכר את האם לאחר, לפי שאין עדות לנכרי. ואיסור זה לא נזכר בשום מקום, ולא אמרו כאן והלוקח מן הנכרי לעולם אסור, ואפילו תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה, במסיח לפי תומו היה להם לומר כן (אפי׳) אין לוקחין [אפילו מנכרי] ואם מסיח לפי תומו נאמן כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יהודה: אימתי המוכר פרה צריך להודיע — בזמן שאין לו ריוח של זמן, שמכר את האם או הבת באותו יום, אבל אם יש לו ריוח, שמכר את האם או הבת אתמול — אין צריך להודיעו, שכל הקונה — מן הסתם לשחוט בו ביום הוא קונה. ומודה ר׳ יהודה במוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלהשצריך להודיעו, למרות שלא מכרם באותו יום, שכן בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד לכבוד שמחת הנישואין המשותפת.
Rabbi Yehuda said: When must he inform the buyer on those days? He must do so at a time when the seller has no interval between the sale of the mother and the offspring, as they were both sold on that day. But if the seller has an interval between the sales, he does not need to inform the buyer, as presumably each buyer purchased the animal to slaughter it on the day he purchased it. And Rabbi Yehuda concedes that in a case where one sells the mother animal to the groom and the offspring to the bride, that even if he did not sell them on the same day, he must inform the buyer, as it is obvious that they are both planning to slaughter their animal on one day, for their wedding feast.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) זבְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כׇּרְחוֹ אֲפִילּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לְלוֹקֵחַ אֶלָּא דִּינָר כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט לְפִיכָךְ אִם מֵת מֵת לַלּוֹקֵחַ אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן לְפִיכָךְ אִם מֵת מֵת לַמּוֹכֵר.:

On those four occasions, one compels the butcher to slaughter animals even against his will; even if there is a bull worth one thousand dinars and the buyer has only one dinar worth of meat, i.e., he already paid the butcher for one dinar’s worth of meat, one compels him to slaughter the animal and give him a dinar’s worth of meat. Therefore, if the bull dies before slaughter, although no act of acquisition was performed, it dies at the expense of the buyer, and he loses his dinar. But during the rest of the days of the year it is not so. On other days, until the buyer performs the act of pulling to assume ownership of the portion of the bull that he is purchasing, the bull remains in the butcher’s possession. Therefore, if the bull dies before the transaction is complete, it dies at the expense of the seller, who returns the buyer’s money.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין ללוקח אלא דינר – כלומר שלא נתן לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט וישלם לו את השאר ושל לוקח חשוב:
משחיטין הטבח בעל כרחו – כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר.
אפילו שור שוה אלף זוז – שוחטו על כרחו אף על פי שאין לוקחין לשאר ובגמרא מפרש טעמא.
ואין ללוקח בו אלא דינר – שנתן דינר לטבח.
מת ללוקח – ומפסיד הדינר.
אינו כן – דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח.
כב. בארבעה פרקים אלו וכו׳. משחיטין את הטבח בעל כרחו. כדמפרש ואזיל, שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר, אפילו שור שוה אלף זוז, שוחט על כרחו, אע״פ שאין נמצאין לפנינו לוקחין לשאר הבשר, לפי שאי אפשר שלא ימצא לוקחין רבים, ועל דעת כן קבל ממנו הדינר תחלה אע״פ שבא יחיד לפניו. לפיכך אם מת. השור, קודם שישחטנו. מת ללוקח. שכבר זכה הוא בקנייתו. ואע״ג דמעות אינם קונות בעלמא עד שימשוך, הכא קונות לו, כיון דבעלמא היה מדבר תורה שיהיו מעות קונות, כדאמרינן גופו קונה בכסף, ממונו לא כל שכן, דהא עבד עברי נקנה בכסף, דכתי׳ מכסף מקנתו, כל שכן ממונו, אלא שחששו חכמים שאם נאמר מעות קונות לגמרי ולא יוכל המוכר לחזור בו אם יתיקרו החטים, גזרה שמא יפול דליקה באונס בעליית אוצר החטים, ולא ירצה המוכר לטרוח לכבות האש, שהרי אין לו ריוח ולא הפסד בדבר. אבל כיון שידע שאם תתיקר החטה יכול לחזור בו, יטרח ויציל, לפי שיחוש שמא תתיקר החטה וירויח בדבר. וכיון דמן התורה קונין לו, הכא החזירו הדין לדין תורה שיקנו לו מעותיו לגמרי, וכיון שמת השור מפסיד הלוקח הדינר שנתן לו, ולא יחזירנו אליו, כיון שהיה כח בידו לכופו לשחוט.
אבל בשאר ימות השנה. אינו יכול לכופו לשחוט בעבור דינר אחד, דאמרינן מעות אינן קונות. לפיכך אם מת. השור בין כך. מת למוכר. ומחזיר לו הדינר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיפים: בארבעה פרקים אלו ששנינו לעיל משחיטין את הטבח בעל כרחו, מכריחים את השוחט לשחוט בהמה שיש לו, כיצד? אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח (לקונה) אלא דינר, ואין שם אלא קונה זה, אם נתן לו את הדינר — כופין אותו לשחוט ולתת לו בשר בשווי דינר; לפיכך, אם מת השור קודם שחיטה — מת ללוקח, והפסיד את הדינר שנתן. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, אלא כדי שיחשב השור כשלו לענין זה, צריך הקונה למשוך את השור לרשותו, וכל זמן שלא עשה כן — יכול הטבח לחזור בו. לפיכך, אם מת קודם שחיטה — מת למוכר, וצריך לתת לקונה את כספו.
On those four occasions, one compels the butcher to slaughter animals even against his will; even if there is a bull worth one thousand dinars and the buyer has only one dinar worth of meat, i.e., he already paid the butcher for one dinar’s worth of meat, one compels him to slaughter the animal and give him a dinar’s worth of meat. Therefore, if the bull dies before slaughter, although no act of acquisition was performed, it dies at the expense of the buyer, and he loses his dinar. But during the rest of the days of the year it is not so. On other days, until the buyer performs the act of pulling to assume ownership of the portion of the bull that he is purchasing, the bull remains in the butcher’s possession. Therefore, if the bull dies before the transaction is complete, it dies at the expense of the seller, who returns the buyer’s money.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גְּמָ׳: תָּנָא אִם לֹא הוֹדִיעוֹ הוֹלֵךְ וְשׁוֹחֵט וְאֵינוֹ נִמְנָע.:

GEMARA: The mishna teaches that on the four occasions mentioned it is the seller’s responsibility to inform the purchaser that the mother or offspring of the animal he is purchasing was sold that day. With regard to this it is taught: Consequently, the purchaser has no obligation to clarify the situation, and if the seller did not inform him, the purchaser may go and slaughter the animal he has purchased and need not refrain from doing so.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שבארבעה פרקים בשנה מוטל על המוכר להודיע לקונה שמכר בו ביום את אמה או בתה של הפרה שהוא מוכר לו, תנא [שנה החכם]: משום כך אין חובה על הקונה לברר את הדבר, ולכן אם לא הודיעו המוכר — הולך הקונה ושוחט ואינו נמנע.
GEMARA: The mishna teaches that on the four occasions mentioned it is the seller’s responsibility to inform the purchaser that the mother or offspring of the animal he is purchasing was sold that day. With regard to this it is taught: Consequently, the purchaser has no obligation to clarify the situation, and if the seller did not inform him, the purchaser may go and slaughter the animal he has purchased and need not refrain from doing so.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי [וכו׳].: לְמָה לִי לְמִיתְנֵי אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לַן דְּאוֹרַח אַרְעָא לְמִטְרַח בֵּי חַתְנָא טְפֵי מִבֵּי כַלְּתָא.:

The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: When must he inform the buyer on those days? It then teaches: And Rabbi Yehuda concedes that in a case where one sold the mother animal to the groom and the offspring to the bride, even if he did not sell them on the same day, he must inform the buyer. The Gemara asks: Why do I need to teach that the butcher sold specifically the mother animal to the groom and the offspring to the bride? It could have taught: He sold one to the groom and the other to the bride. The Gemara answers: It teaches us a related matter in passing, that it is proper conduct for the groom’s household to exert more effort than the bride’s household in the marriage preparations. Therefore, the groom purchases the mother, the larger animal, while the bride purchases the smaller animal, the offspring.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלתא אגב אורחיה קמ״ל דאורחא דמלתא למיטרח כו׳ – כלומר דחזינן המוטב לחתן והגרוע לכלה:
גמ׳ למה לי למיתני את האם לחתן – ליתני במוכר זו לחתן וזו לכלה ומאי פסקה דנקט לחתן אם ולכלה בת.
למיטרח בי חתנא – ולעשות סעודה טפי מכלתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו: אמר ר׳ יהודה אימתי וכו׳. ומודה ר׳ יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו. ושואלים: למה לי למיתני [לשנות]: את האם לחתן ואת הבת לכלה? שישנה: את זו לחתן ואת זו לכלה! ומשיבים: מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר בדרך אגב משמיע לנו]: דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא [שדרך ארץ לטרוח לחתונה בבית החתן יותר מבית הכלה], ולכן חתן קונה את האם הגדולה, והכלה את הבת הקטנה.
The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: When must he inform the buyer on those days? It then teaches: And Rabbi Yehuda concedes that in a case where one sold the mother animal to the groom and the offspring to the bride, even if he did not sell them on the same day, he must inform the buyer. The Gemara asks: Why do I need to teach that the butcher sold specifically the mother animal to the groom and the offspring to the bride? It could have taught: He sold one to the groom and the other to the bride. The Gemara answers: It teaches us a related matter in passing, that it is proper conduct for the groom’s household to exert more effort than the bride’s household in the marriage preparations. Therefore, the groom purchases the mother, the larger animal, while the bride purchases the smaller animal, the offspring.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ [וכו׳].: וְהָא לֹא מָשַׁךְ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כְּשֶׁמָּשַׁךְ אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן לְפִיכָךְ אִם מֵת מֵת לַמּוֹכֵר וְהָא מָשַׁךְ.

§ The mishna teaches: On those four occasions, one compels the butcher to slaughter animals even against his will, and even if there is a bull worth one thousand dinars and the buyer has paid for only one dinar’s worth of meat, one compels him to slaughter the animal. Therefore, if the bull dies before slaughter, it dies at the expense of the buyer. The Gemara challenges: But the buyer did not yet pull the animal to effect acquisition; consequently, although he paid the seller, the animal is not his. Rav Huna said that Rav said: The case is where he pulled it, and thereby acquired it. The Gemara asks: If so, say the latter clause: But during the rest of the days of the year it is not so. Therefore, if the bull dies, it dies at the expense of the seller, who returns the buyer’s money. But according to Rav, didn’t the buyer pull the animal? If so, why is its death at the expense of the seller?
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו: בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כורחו, לפיכך אם מת — מת ללוקח. ושואלים: והא [והרי] עדיין לא משך את הבהמה כדי לקנותה, ועדיין אינה שלו (למרות ששילם)! אמר רב הונא אמר רב: מדובר במשנה כשמשך. ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך, אם מתמת למוכר. ואם מדובר במשנה כשמשך, מדוע לא מת לקונה? והא [והרי] משך!
§ The mishna teaches: On those four occasions, one compels the butcher to slaughter animals even against his will, and even if there is a bull worth one thousand dinars and the buyer has paid for only one dinar’s worth of meat, one compels him to slaughter the animal. Therefore, if the bull dies before slaughter, it dies at the expense of the buyer. The Gemara challenges: But the buyer did not yet pull the animal to effect acquisition; consequently, although he paid the seller, the animal is not his. Rav Huna said that Rav said: The case is where he pulled it, and thereby acquired it. The Gemara asks: If so, say the latter clause: But during the rest of the days of the year it is not so. Therefore, if the bull dies, it dies at the expense of the seller, who returns the buyer’s money. But according to Rav, didn’t the buyer pull the animal? If so, why is its death at the expense of the seller?
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר ר׳רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לְעוֹלָם שֶׁלֹּא מָשַׁךְ וּכְגוֹן שֶׁזִּיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ דִּזְכוּת הוּא לוֹ זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה דְּחוֹב הוּא לוֹ אֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said: Actually, the case in the mishna is one where the buyer did not pull the animal, and it is a case where the seller transfers ownership to the customer by means of another person, i.e., by instructing another to acquire a dinar’s worth of the ox’s meat on the customer’s behalf, without having obtained the customer’s consent. Therefore, on those four occasions, where it is for the customer’s benefit, as he wants meat for the Festival, the principle: One can act in a person’s interest in his absence, applies. By contrast, during the rest of the days of the year, where it is to the customer’s disadvantage to acquire the meat before the bull is slaughtered, as he does not want to incur avoidable expenses, one cannot act to the disadvantage of another person in his absence. Therefore, if the bull dies, it is at the expense of the seller.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא במאי עסקינן כגון שזיכה לו ע״י אחר – כלומר שנתן לו לוקח דינר והלך לדרכו וזיכה לו מוכר ללוקח על יד אחר שלא בפניו שאמר לו טול שור ברשותך שתהא מזכה לו לפלוני:
בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו – כלומר שחייב לקנות בשר בשביל שמחת יו״ט וזכין לאדם שלא בפניו:
בשאר ימות השנה דחובה הוא – כלומר דלקונה הוא חוב ולא זכות אין זכין לו לאדם אלא בפניו:
שזיכה לו ע״י אחר – המוכר הזה מסר את השור לאדם אחר שלא בפני הלוקח ואמר לו זכי בשור זה לפלוני להיות לו בדינר בשר.
דזכות הוא לו – מסירה זו זכות היא לו דהא לא סגי ליה בלא בשר.
חוב הוא לו – להוציא הוצאות הפסד הוא לו.
אין חבין לו – דאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו אבל להרויחו אנן סהדי דניחא ליה לפיכך זכין ואין חבין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ שמואל בר רב יצחק: לעולם מדובר במשנה שלא משך הקונה, ומדובר כגון שזיכה לו המוכר על ידי אדם אחר, שמסר לאותו אדם את השור כדי שיקנה בו בשר בשווי דינר עבור הקונה; בארבעה פרקים אלו שזכות הוא לו, שהרי הוא רוצה שיהיה לו בשר לחג — חל הכלל שזכין לאדם שלא בפניו, ואולם בשאר ימות השנה, שחוב הוא לו, שאין הוא רוצה להוציא הוצאות שאינו חייב בהם — הרי אין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אם מת — מת למוכר.
Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said: Actually, the case in the mishna is one where the buyer did not pull the animal, and it is a case where the seller transfers ownership to the customer by means of another person, i.e., by instructing another to acquire a dinar’s worth of the ox’s meat on the customer’s behalf, without having obtained the customer’s consent. Therefore, on those four occasions, where it is for the customer’s benefit, as he wants meat for the Festival, the principle: One can act in a person’s interest in his absence, applies. By contrast, during the rest of the days of the year, where it is to the customer’s disadvantage to acquire the meat before the bull is slaughtered, as he does not want to incur avoidable expenses, one cannot act to the disadvantage of another person in his absence. Therefore, if the bull dies, it is at the expense of the seller.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חבְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה.

Rabbi Elazar says that Rabbi Yoḥanan says that there is a different explanation: On those four occasions the Sages based their statement on the Torah law that giving money effects acquisition, and therefore, the payment of the buyer acquires the meat for him with no need for pulling.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דין תורה – שקונין לו מעותיו בלא משיכה.
המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק הרביעי כלו והוא שאמר בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה ר׳ יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפרים [בגליל] אמר ר׳ יהודה אימת בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה ר׳ יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו בידוע ששניהם שוחטים ביום אחד אמר הר״מ פי׳ סבה זאת מבוארת לפי שידוע שאין בני אדם לוקחין בהמות באלו הימים אלא לשחיטה באותו היום וענין ריוח שהוא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשחוט אותו למחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז וקונה בערב בידוע שישחט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקחתו עכשיו וכבר ידעת שר׳ יהודה מפרש הוא דברי חכמים ודברים אמת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אלעזר אומר, אמר ר׳ יוחנן הסבר אחר: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שמעות קונות מיטלטלין, והמעות ששילם הקונה עבור הבשר קונות לו, ואין צורך במשיכה.
Rabbi Elazar says that Rabbi Yoḥanan says that there is a different explanation: On those four occasions the Sages based their statement on the Torah law that giving money effects acquisition, and therefore, the payment of the buyer acquires the meat for him with no need for pulling.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת וּמָה טַעַם אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּה.:

As Rabbi Yoḥanan says: By Torah law, giving money effects the acquisition of movable property with no need for pulling. And what is the reason that the Sages said that pulling effects acquisition? It is a rabbinic decree lest the seller, once he receives the money, be unconcerned about the welfare of the movable property that he has sold, and, for example, not protect it from fire, so that he will say to the buyer: Your wheat was burned in the upper story of my house and I have no responsibility for it. For the benefit of rejoicing on the Festival, the Sages ordained that Torah law remains in effect on those four occasions and the buyer’s money effects acquisition, and one compels the butcher to slaughter animals even against his will.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר תורה מעות קונות – כלומר דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מעות ומפני מה אמרו משיכה קונה דאינו קונה שום אדם עד שימשך:
גזירה שמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלייה – ויהיו לו החטין קנוין בעל כרחו:
דבר תורה מעות קונות – מכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו.
ומה טעם אמרו משיכה קונה כו׳ – דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה.
הא דאמרינן דבר תורה מעות קונות מפורש במקומו בפרק הזהבא.
א. בחידושי רבינו שם מז, ב ד״ה דבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכך אמר ר׳ יוחנן: דבר תורהמעות קונות מיטלטלין בלא שימשוך, ומה טעם אמרו חכמים: רק משיכה קונהגזירה שמא לאחר שקיבל המוכר את המעות שוב לא ידאג לשלומם של המיטלטלין שמכר, ואם תאחז בהם אש — לא יטרח להצילם, ויאמר לו לקונה: נשרפו חטיך בעליה ואין זה מענייני. ומשום שמחת יום טוב, החזירו חכמים את הדבר לדין תורה, ואמרו שהכסף ששילם הלוקח קונה לו, ומשחיטים את הטבח בעל כורחו.
As Rabbi Yoḥanan says: By Torah law, giving money effects the acquisition of movable property with no need for pulling. And what is the reason that the Sages said that pulling effects acquisition? It is a rabbinic decree lest the seller, once he receives the money, be unconcerned about the welfare of the movable property that he has sold, and, for example, not protect it from fire, so that he will say to the buyer: Your wheat was burned in the upper story of my house and I have no responsibility for it. For the benefit of rejoicing on the Festival, the Sages ordained that Torah law remains in effect on those four occasions and the buyer’s money effects acquisition, and one compels the butcher to slaughter animals even against his will.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מַתְנִי׳: ט{ויקרא כ״ב:כ״ח} יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית {בראשית א׳:ה׳} יוֹם אֶחָד וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ יוֹם אֶחָד מָה יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה אַף יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.:

MISHNA: With regard to the phrase “one day” that is stated with regard to the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring, the day follows the night. Therefore, one may slaughter an animal during the day and slaughter its offspring that night, but one may not slaughter an animal at night and slaughter its offspring the following day. Rabbi Shimon ben Zoma derived this by means of a verbal analogy. It is stated in the act of Creation: “One day” (Genesis 1:5), and it is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring: “One day” (Leviticus 22:28). Just as concerning the phrase “one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too concerning the phrase “one day” that is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring, the day follows the night.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1 היום הולך אחר הלילה. כלומר לילה ויום שאם שחט אותו ביום מותר לשחוט בנו בלילה אבל אם שחט בלילה אסור לשחוט בנו ביום שלאחר הלילה:
עכשיו אמרו חכמים שאינן חשובין של לוקח עד שימשוך כדי שישמרם המוכר אותם יפה יפה עד שיבואו ברשותו:
1. דבור זה שייך אחר ד״ה גזירה.
מתני׳ היום הולך אחר הלילה – שחט האם משחשכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל היום המחרת אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר יום.
את זו דרש – משום דבעניינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו איצטריך למדרשה כדתניא בגמרא.
מעשה בראשית – ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר.
כג. יום אחד האמור באותו ואת בנו וכו׳. היום הולך אחר הלילה. שאם שחט האם משחשכה לא ישחוט הבת בלילה ההוא וכל יום המחרת עד צאת הכוכבים. אבל שחט האם היום, שוחט הבת באותו הלילה אחר צאת הכוכבים, דאין הולך הלילה אחר היום. אע״ג דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ובקדשים חוזר הלילה אחר היום, שאם שחט חטאת היום יאכלנו אותו יום וכל הלילה הבא אחריו, ולא יותר, והנותר ממנו עד בקר טעון שריפה. אבל לענין אותו ואת בנו לא עבדינן כן, היום הולך אחר הלילה, דכתי׳ ברישא ויהי ערב והדר ויהי בקר.
הדרן עלך אותו ואת בנו
יש מי שאומר שהאוכל חצי זית והתרו בו ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס והתרו בו פטור אף על זו שהתראה מחלקת ופוטרתו ואין הדברים נראין לגדולי המפרשים שאין הבא לחייב פוטר:
אמר המאירי בארבעה פרקים בשנה מי שמכר בהמה לחברו וכבר מכר את בתה לאחר צריך להודיע לזה שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחין לשחיטה הם לוקחין ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין בו בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם ומתוך שהיו מניחין מקום ליום זה מתחלת החג לא היו מרבין כל כך בסעודות בשאר הימים אף ביום ראשון וערב יום טוב הראשון של פסח כדי להיות הפסחים נאכלין על השבע וערב עצרת שלא היה אלא יום אחד וחביב בעיניהם וכל שכן שכבוד מתן תורה מסייעתו וכן בערב ראש השנה לסימן טוב ולכבוד החג ולדברי ר׳ יוסי הגלילי שהיה אומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי אף ערב יום הכפרים בגליל שהיו מרבין בסעודות מצד התענית ועל אלו אמרו יום המיוחד טעון כרוז אבל בשאר ימות השנה אין צריך להודיע כלל יעשו מה שיעשו ובימים אלו אם לא הודיע אין צריך לחוש ולחקור על זה אלא הולך ושוחט ואינו נמנע ואף המוכר לא אמרו שיהא צריך להודיע בימים אלו אלא בשאין ריוח בנתים אלא שהיום מכר את האם אבל אם מכרה מאתמול אינו חושש שמא שניהם לשחיטת היום לקחו אלא כל הלוקח מן הסתם שוחט ביומו ומ״מ אם מכר האם לחתן קודם חתונתו ביום ב׳ והבת לכלה קודם חתונתה ביום ג׳ ודאי שניהם לשחיטת יום רביעי הם לוקחים וצריך להודיע:
זהו ביאור המשנה ומגדולי המחברים פירשו בענין ריוח בנתים אפי׳ ביום אחד ואין דבריהם נראין ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו ויש מן הגאונים שכתבו שהלוקח בהמה מן הגוי ורוצה לשחטה היום ראוי לו שיחקור עליה לפי תומו אם מכר את האם היום לשחוט אם לאו ואין הדברים נראין:
המשנה הששית ואינה מענין דיני זה הפרק אלא שבאה על ידי גלגול משנה שלפניה ואמר בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי׳ שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אמר הר״מ פי׳ ענין דין זה כמו שאני אומר שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין לטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן הקצב הבשר בכדי הדמים שנתן לו ואין אומר לו הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה זוכה בקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שהעקר בידינו הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע״פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות מבבא בתרא בארבעה פרקים אלו העמידו דברים על דין תורה:
אמר המאירי בארבעה פרקים ר״ל אלו שהזכרנו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר״ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר והוא שאם קבל [מ]⁠הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע״פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי׳ היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומרים לו טול דינר מבשר הנבלה ואע״פ שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו ואין כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וזה גובה הימנו דינר שנתן לו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא הוא זיכה בעל השור בשר מזה השור על ידי אחר בארבעה פרקים אלו זכות הוא לו שאי אפשר לו בלא בשר וקנאו והרי הוא יכול לכופו ולשחטו ואם מת מת ללוקח בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו ואם מת מת ברשות מוכר יראה מכאן שכל שהוא זכות מפורסם וזכו בו לאדם שלא בפניו אע״פ שנמשך ממנו חובה זכה ומ״מ אם לא ידע זה עד שנגלית החובה ולא רצה לקבל רשאי דבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אינן קונות שמא יארע אונס למקח זה בביתו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו ומתוך כך תקנו שיהא הלוקח יכול לחזור וכן המוכר שמצד שהוא יכול לחזור גם כן אם יארע להם אונס יחוש לעצמו שמא יתיקרו ויחזור ומפני זה טורח ומציל ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא:
המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר׳ שמעון בן מנסיא נאמ׳ בבראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור בבראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה אמר הר״ם פי׳ כל זה מבואר וראוי שתדע שאין אנו חוששין באותו ואת בנו אלא באם בלבד אמרו אותו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין דין זה חל אלא על שלשת המינין האלו בלבד ר״ל הבקר הצאן והעזים:
אמר המאירי יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדין שבתות וימים טובים ואם שחט את האם בתחלת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה ומחרתה עד שתחשך אבל אם שחט בסוף היום מותר לשחוט בתחלת הלילה מצאת הכוכבים ואילך שנאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה כמו שביארנו בשבתות וימים [טובים] אף בכאן וכו׳ והוצרך להיקש זה מתוך שדין זה נכלל בפרשת קדשים והדבר ידוע בקדשים שהלילה הולכת אחר היום בהן שהרי אין נשחטין אלא ביום ואם שחט חטאת היום זמנו היום ולילה שאחריו והייתי סבור שאף באותו ואת בנו כן לכך הוצרך להיקש זה:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שחט הראשון בין השמשות של יום ראשון הרי זה ספק שמא תחלת לילה הוא ולא ישחוט עד כניסת ליל יום שני ואם שחט אינו לוקה שמא סוף היום היה אין בדבר ספק שהשוחט את המעוברת אפי׳ היה בתוכה בן תשעה חי אין בו משום אותו ואת בנו שהרי אינו טעון שחיטה ובכלל איברי האם הוא אבל אם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אסור לשחטו באותו היום ואם שחט אינו לוקה אע״פ שכתבנו שאם עבר ושחט אותו ואת בנו שמותר מקצת גאונים כתבו שמשהין אותו מלאכל את השני עד הערב שלא יהנה במעשה איסור ואע״פ שאין זה מדין הלכה יפה הוא לעשות כן:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד משנה ״יום אחד״ האמור באותו ואת בנו (״אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״. ויקרא כב, כח) — היום הולך אחר הלילה, שאם שחט את האם בלילה — אסור לשחוט את בנה ביום המחרת. אבל אם שחט את האם ביום — יכול לשחוט את בנה בלילה שלאחריו. את זו דרש ר׳ שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית ״יום אחד״ (בראשית א, ה), ונאמר באותו ואת בנו ״יום אחד״, מה יום אחד האמור במעשה בראשיתהיום הולך אחר הלילה שלפניו, שהרי נאמר: ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״, אף יום אחד האמור באותו ואת בנוהיום הולך אחר הלילה שלפניו.
MISHNA: With regard to the phrase “one day” that is stated with regard to the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring, the day follows the night. Therefore, one may slaughter an animal during the day and slaughter its offspring that night, but one may not slaughter an animal at night and slaughter its offspring the following day. Rabbi Shimon ben Zoma derived this by means of a verbal analogy. It is stated in the act of Creation: “One day” (Genesis 1:5), and it is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring: “One day” (Leviticus 22:28). Just as concerning the phrase “one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too concerning the phrase “one day” that is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring, the day follows the night.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) גְּמָ׳: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אֶת זוֹ דָּרַשׁ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקָדָשִׁים וּבְקָדָשִׁים לַיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם יָכוֹל אַף זֶה כֵּן נֶאֱמַר כָּאן יוֹם אֶחָד וְנֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית יוֹם אֶחָד מָה יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה אַף יוֹם [אֶחָד] הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה

GEMARA: The Sages taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Zoma taught this explanation: Because the entire section of the Torah where the prohibition: Itself and its offspring, appears speaks only about sacrificial animals, and with regard to sacrificial animals the night follows the day, one might have thought that even with regard to this prohibition it is so. Therefore, the following derivation is required: It is stated here, with regard to the slaughter of an animal and its offspring: “One day,” and it is stated in the act of Creation: “One day.” Just as concerning the phrase “one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too concerning the phrase “one day” that is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring, the day follows the night.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובקדשים לילה הולך אחר היום – תודה שנאכלת ליום ולילה עד חצות וכגון זבחי שלמי צבור:
יום המיוחד טעון כרוז כגון הני ארבעה פרקים:
סליק פירקא
גמ׳ לפי שכל הענין – הפרשה הזאת סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו.
בקדשים לילה הולך אחר היום – דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים], את זו דרש ר׳ שמעון בן זומא: לפי שכל הענין כולו שאיסור אותו ואת בנו כתוב בו, אינו מדבר אלא בקדשים, ובקדשים לילה הולך אחר היום, יכול אף זה כן? לכך צריך ללימוד מיוחד, נאמר כאן: ״יום אחד״, ונאמר במעשה בראשית: ״יום אחד״, מה ״יום אחד״ האמור במעשה בראשיתהיום הולך אחר הלילה, אף יום האמור באותו ואת בנוהיום הולך אחר הלילה.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Zoma taught this explanation: Because the entire section of the Torah where the prohibition: Itself and its offspring, appears speaks only about sacrificial animals, and with regard to sacrificial animals the night follows the day, one might have thought that even with regard to this prohibition it is so. Therefore, the following derivation is required: It is stated here, with regard to the slaughter of an animal and its offspring: “One day,” and it is stated in the act of Creation: “One day.” Just as concerning the phrase “one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too concerning the phrase “one day” that is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring, the day follows the night.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין פג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין פג., עין משפט נר מצוה חולין פג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין פג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין פג., רש"י חולין פג., תוספות חולין פג., ר"י מלוניל חולין פג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין פג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין פג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין פג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין פג., מהרש"ל חכמת שלמה חולין פג., מהרש"א חידושי הלכות חולין פג., פירוש הרב שטיינזלץ חולין פג., אסופת מאמרים חולין פג.

Chulin 83a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 83a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 83a, Rif by Bavli Chulin 83a, Attributed to R. Gershom Chulin 83a, Rashi Chulin 83a, Tosafot Chulin 83a, Ri MiLunel Chulin 83a, Ramban Chulin 83a, Rashba Chulin 83a, Meiri Chulin 83a, Ritva Chulin 83a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 83a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 83a, Steinsaltz Commentary Chulin 83a, Collected Articles Chulin 83a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144