(1) 
בִּשְׁחִיטָה יַבִּישְׁתָּא וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
בִּשְׁחִיטָה יַבִּישְׁתָּא וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.Rabbi Shimon ben Lakish answers: The baraita is referring to a case where the slaughter of the mother was dry, i.e., where no blood was emitted, and therefore, even the mother was not rendered susceptible to ritual impurity. And the baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the flesh of a slaughtered animal is rendered susceptible to ritual impurity by virtue of the fact that it is permitted for consumption, regardless of whether or not it came into contact with blood or other liquids.
1. הטרפה: כ״י פריס : ״הבהמה ונמצאת טריפה״. ריב״ם רק: ״הבהמה״.
2. בה: חסר ב-גכח .
3. מותר, אסור: גיד : ״מותר, אוסר״. גקיא : ״מתיר, אוסר״. ריב״ם: ״לדברי האוסר כלומ׳ האוסר בן תשעה חי הנמצא במעי אמו הכשרה בלא שחיטה מתיר בבן הכשרה לאכלו אפילו בשחיטת אמו עצמו״.
4. רבא: גקיא : ״ורבא״.
5. אף: חסר ב-גקיא .
6. מאי טעמ׳: ריב״ם: ״בן תשעה חי זה מן הטרפה לאכלו בשחיטת עצמו״.
7. ליה: גד , גיד , גכח , כ״י פריס . דפוסים: להו . גקיא : ״ליה להא״. חסר בכ״י א . כל תרי... ליה: ריב״ם: ״שנמצא במעי אמו וארבע סימנין אכשר ביה רחמנא פי׳ אם הוא בן בהמה כשרה הוא ניתר באכילה בשני סימנין דאמו ואם הוא בן טרפה הוא ניתר בשני סימנין דידיה״.
בשחיטה יבשתא ודלא כר״ש – כלומר מה דאמרי׳ עבר בנהר הוכשר ואי לא הוכשר לא נטמא דשחטו את אמו ולא יצא ממנה דם ולא הוכשר העובר בדם אמו ודלא כר״ש דאי כר״ש הא ס״ל אע״ג דלא יצא ממנה דם אין צריך הכשר:
בשחיטה יבישתא – עסקינן שלא יצא ממנה דם שאף אמו לא הוכשרה ולהאי תנא שחיטה בלא דם לא מכשרה ודלא כרבי שמעון.
איתמר הטילה נפל, ר׳ יוחנן אמ׳ חלבו כחלב בהמה, וריש לקיש אמ׳ חלבו כחלב חיה. ר׳ יוחנן אמ׳ חלבו כחלב בהמה, אוירא קא גרים, וריש לקיש אמ׳ כחלב חיה, חדשים קא גרמי.
איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא, כי פליגי כגון שהושיט ידו במעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו. ר׳ יוחנן אמ׳ חלבו כחלב בהמה, חדשים קא גרמי, וריש לקיש אמ׳ חלבו כחלב חיה, חדשים ואוירא קא גרמי.
וקיימ׳ לן כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא. ואע״ג דקא אמרי רבנן דשחיטת אמו מתרת אותו, לאו משום דלא מיקרי בהמה, דכיון דכלו לו חדשיו ולא מת קודם שיראה אויר העולם, בהמה מעליא הוי, וחלבו חלב גמור, והאי דניתר בשחיטת אמו משום דדרשינן בהמה בבהמה תאכלו, שאע״פ שהוא חשוב בהמה, הבורא התירו בשחיטת אמו ועשאו כאחד מאיברי הבהמה, והתיר גם חלבו וגידו, אבל היכא דלא נשחטה הבהמה אלא ילדתו, אי נמי נקרעה אמו ונמצא בה בן תשעה חי, הוי בהמה מעליא ממעי אמו כיון שכלו לו חדשיו ולא מת קודם שיצא לאויר העולם, ואע״פ שבעת שתלשו לא היה לו אויר, חדשיו בלחוד קא גרמי להיות חשוב בהמה. ובהא פליגי ר׳ מאיר ורבנן, דבין לר׳ מאיר בין לרבנן כיון דכלו לו חדשיו אע״פ שלא יצא לאויר העולם בהמה מיקרי, אלא דרבנן דרשי בהמה בבהמה, לפיכך ניתר בשחיטת אמו, ור׳ מאיר לא דריש בהמה בבהמה, אלא כל שבבהמה תאכלו, ולא התיר הבורא אלא נפל שלא כלו לו חדשיו, אבל היכא דכלו לו חדשיו, דהוי בהמה, לא התירו הבורא, וטעון שחיטה ככל בהמה מעליאתא.
אמ׳ ר׳ אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, לדברי המתיר, אסור, ולדברי האוסר, מותר. פי׳, לדברי חכמ׳ דאמרי דבן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו ואינו צריך שחיטה, אלמא סימניו אינם סימנין ולא יועילו לו להתירו באכילה, והוה ליה כאחד מאיברי הבהמה שהן אסורין. ולדברי ר׳ מאיר האוסרו בשחיטת אמו ומטעינו שחיטה, אלמא סימניו סימנין הן, שוחטו ומותר. רבא אמ׳ אף לדברי המתיר, נמי מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי. פי׳, לא תימא דסימניו כחתוכין דמו, אלא בכשירה ניתר בסימני אמו, ובטרפה ניתר בסימניו.
אמ׳ רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי,
היה שם בן תשעה חי ויצא אע״פ שאינו צריך שחיטה מן הדין מ״מ חי הוא ואפי׳ הלך בבית הקברות או נגע בטומאה לא נטמא וכן אם עבר בנהר לא הוכשר לקבל טומאה שאין בעל חיים מקבל טומאה אא״כ הוא אדם כמו שהתבאר ובהמה חיה ועוף השחוטין אע״פ שמפרכסין מקבלין טומאה ודגים אין מקבלין טומאה כל זמן שהוא מקרטע ר״ל מפרפר אע״פ שידוע בו שאינו יכול לחזור ולחיות אפי׳ נולדו בו סימני טרפה כגון שניקבו מעיו אינו מטמא כל זמן שהוא מפרפר ומגדולי המחברים נסתפקו בזה:
תד״ה ר״י אמר חלבו כו׳ ה״מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו עכ״ל וכה״ג פרש״י ויש לדקדק דא״כ מאי קא מותיב ליה ר״ל לר״י מהך דאשם מוצא מכלל שליל אלא לדידך ליקרב הא הך דאשם בלאחר שחיטה קמיירי ומודה ביה ר״י דלענין אכילה נמי לאו חלב הוא והרשב״א בחידושיו פרק ג״ה תירץ כיון דר״י סבר חדשים גרמי חלב מקרי ליקרב אלא לענין אכילה מיעטיה קרא לאחר שחיטת אמו מבבהמה תאכלו והוא דוחק דאימא לענין קרבן נמי מיעטיה קרא דאשם מוצא כו׳ ועוד נ״ל לתרץ לפי מה שכתב הרא״ש דמלתייהו אזלא נמי לר״מ דר״ל נמי מצי סבר כר״מ דאוסר ה״מ לאחר שחיטה שיצא חי לאויר העולם דהשתא לר״מ פריך ליה ר״ל שפיר לר״י מהך דאשם מוצא מכלל כו׳ דמסתמא הך ברייתא אתיא ככ״ע ודו״ק:
ענה לו ריש לקיש: מדובר כאן בשחיטה יבישתא [יבשה], שלא יצא בה דם, שגם האם שנשחטה לא הוכשרה לקבל טומאה. והוא שלא כדעת רבי שמעון האומר שהשחיטה לבדה מכשירה.
Rabbi Shimon ben Lakish answers: The baraita is referring to a case where the slaughter of the mother was dry, i.e., where no blood was emitted, and therefore, even the mother was not rendered susceptible to ritual impurity. And the baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the flesh of a slaughtered animal is rendered susceptible to ritual impurity by virtue of the fact that it is permitted for consumption, regardless of whether or not it came into contact with blood or other liquids.
הכל
(2) מַאן תַּנָּא עָבַר בְּנָהָר הוּכְשַׁר הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת נִטְמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי אוְכׇל שֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
The Gemara asks: Who is the tanna who taught this baraita: If a ben pekua grew up and passed through a river, it was thereby rendered susceptible to impurity, and therefore if it went from there to a cemetery, it is rendered impure? Rabbi Yoḥanan said: It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The flesh of a ben pekua can become impure with the ritual impurity of food, but it first needs to be rendered susceptible to ritual impurity by coming in contact with liquid. But the Rabbis say: It cannot become impure with the ritual impurity of food because it is alive, and any live animal cannot become impure with the ritual impurity of food, even if it is permitted for consumption.
The Gemara asks: Who is the tanna who taught this baraita: If a ben pekua grew up and passed through a river, it was thereby rendered susceptible to impurity, and therefore if it went from there to a cemetery, it is rendered impure? Rabbi Yoḥanan said: It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The flesh of a ben pekua can become impure with the ritual impurity of food, but it first needs to be rendered susceptible to ritual impurity by coming in contact with liquid. But the Rabbis say: It cannot become impure with the ritual impurity of food because it is alive, and any live animal cannot become impure with the ritual impurity of food, even if it is permitted for consumption.
מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך בבית הקברות נטמא כו׳ – כאוכלין דעלמא דלא חשוב חי אלא חשוב כשאר אוכלין דעלמא:
מאן תנא – דמטמי ליה אע״פ שהוא חי.
מטמא טומאת אוכלין – בן פקועה ואפילו חי אם נגע בטומאה.
וצריך הכשר – דתרי גופי נינהו. אלמא לר׳ יוסי הגלילי מטמא מחיים וכרבנן דמתניתין לא אוקמה ונימא לדידהו כבשרא בדיקולא דמיא דקסבר רבי יוחנן אפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי בטומאה סבירא להו כרבנן דמתניתין בשחיטה ואפילו הכי לא מטמא מפני שהוא חי ולאו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קמיפלגי.
{שמעתא דבאור הא דאמרינן הכא דאזדא ר״י לטעמיה}
מאן תנא, עבר בנהר הוכשר. אמר ר׳ יוחנן: ר׳ יוסי הגלילי היא וכו׳. ואזדא ר״י לטעמיה וכו׳ – פי׳ ה״ר שלמה ז״ל דמדקאמר ר׳ יוחנן, ר׳ יוסי הגלילי וב״ש1 אמרו דבר אחד, ש״מ, רבנן, דמטהרי בבן פקועה, לאו משום דס״ל דטעון שחיטה, כר׳ מאיר. דאי משום דטעון שחיטה, אינהו נמי בדגים, דלאו טעונין שחיטה, אפשר דמודו להו לב״ש דמיטמו.
ולי נראה דהאי, ואזדא ר״י לטעמיה, אקמייתא קאי, [דמודו לב״ש ר״י הגלילי וב״ה]2 דאמר ר׳ יוחנן, מונים בו ראשון ושני ותרי גופי נינהו. אזל3 ליה ר׳ יוחנן לטעמיה, דאמר, ר״י הגלילי וב״ש אמרו דבר אחד.
דאילו ריש לקיש, דס״ל, חד גופא נינהו, אפשר דמודה ר״י הגלילי וב״ה להדדי. דעד כאן לא מטמא ר״י הגלילי אלא בבן פקועה, דאשתחיטא אימיה וכמאן דאשתחיט איהו דמי מאחר דחד גופא הוא. אבל בדגים, שאין בהם שחיטה כלל, אפי׳ ר״י הגלילי מודה דלא מטמו מחיים. וב״ה נמי מודו לר״י הגלילי. ומאן תנא דפליג עליה דר׳ יוסי הגלילי, ר׳ מאיר, דאמר, בן פקועה טעון שחיטה.
אבל לר׳ יוחנן, כיון דתרי גופי נינהו ולית ביה בגופיה שחיטה4 כלל, הוה ליה כדגים, ובעל כרחך ר״י הגלילי וב״ש אמרו דבר אחד. ומאן תנא דפליג עליה דר״י הגלילי, ב״ה, דאמרי גבי דגים, משימותו. וכולהו אליבא דרבנן, דס״ל בן פקועה אין טעון שחיטה.
1. בכתי״ס: וב״ש, המטמאים דגים מחיים,
2. נראה שיש למחוק התיבות הללו ואכן אינן בכתבי יד.
3. נדצ״ל: דאזל.
4. הוסף ע״פ כתי״ס.
ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] שכשיטתו שנו בברייתא: עבר בן פקועה בנהר — הוכשר, הלך לבית הקברות — נטמא, למרות שהוא חי? אמר רבי יוחנן: שיטת רבי יוסי הגלילי היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלים, כלומר מקבל טומאה כאוכל, וצריך הכשר משקה כדי לקבל טומאה. וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי — אינו מטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא מותר באכילה.
The Gemara asks: Who is the tanna who taught this baraita: If a ben pekua grew up and passed through a river, it was thereby rendered susceptible to impurity, and therefore if it went from there to a cemetery, it is rendered impure? Rabbi Yoḥanan said: It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The flesh of a ben pekua can become impure with the ritual impurity of food, but it first needs to be rendered susceptible to ritual impurity by coming in contact with liquid. But the Rabbis say: It cannot become impure with the ritual impurity of food because it is alive, and any live animal cannot become impure with the ritual impurity of food, even if it is permitted for consumption.
הכל
(3) וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וב״ש וּבֵית שַׁמַּאי אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד.
The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yosei HaGelili and Beit Shammai said the same thing, i.e., they both hold that even a live animal can become impure with the ritual impurity of food.
The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yosei HaGelili and Beit Shammai said the same thing, i.e., they both hold that even a live animal can become impure with the ritual impurity of food.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה – מדקאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי ובית שמאי המטמאין דגים מחיים אמרו דבר אחד שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס״ל דטעון שחיטה כר״מ דאי טעמייהו משום דטעון שחיטה הוא אינהו נמי בדגים דלאו טעונין שחיטה מודו דמטמו כב״ש והיכי משמע דרבי יוסי הגלילי ודב״ש חדא.
ומעירים: ואזדא [והלך] רבי יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו דבר אחד כלומר, הלכו בשיטה אחת, שכל שאינו טעון שחיטה להתירו — מיטמא טומאת אוכלים;
The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yosei HaGelili and Beit Shammai said the same thing, i.e., they both hold that even a live animal can become impure with the ritual impurity of food.
הכל
(4) רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָא דַּאֲמַרַן ב״ש בֵּית שַׁמַּאי דִּתְנַן דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה ב״ש בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ וב״ה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים במִשֶּׁיָּמוּתוּ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לִחְיוֹת.
The opinion of Rabbi Yosei HaGelili is that which we stated in the baraita. The opinion of Beit Shammai is as we learned in a mishna (Okatzin 3:8): With regard to fish, from when are they susceptible to impurity as food? Beit Shammai say: From when they are caught in a trap, as at this point they are considered food, since they do not require slaughter. And Beit Hillel say: From when they die. Rabbi Akiva says: From when they are no longer able to live.
The opinion of Rabbi Yosei HaGelili is that which we stated in the baraita. The opinion of Beit Shammai is as we learned in a mishna (Okatzin 3:8): With regard to fish, from when are they susceptible to impurity as food? Beit Shammai say: From when they are caught in a trap, as at this point they are considered food, since they do not require slaughter. And Beit Hillel say: From when they die. Rabbi Akiva says: From when they are no longer able to live.
דג מאימתי מקבל טומאת אוכלין – דג מקרטע איכא בינייהו דג מפרפר לב״ה אין מקבל טומאת אוכלין עד שימותו ולר׳ עקיבא משעה שאין יכולין להחיות מקבלין טומאת אוכלים:
רבי יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין בן פקועה; בית שמאי — דתנן [ששנינו במשנה]: דגים, מאימתי מקבלין טומאה כאוכלים? בית שמאי אומרים: משיצודו, שבכך הם עומדים לאכילה, שהרי אינם צריכים שחיטה להתירם. ובית הלל אומרים: משימותו. רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות עוד.
The opinion of Rabbi Yosei HaGelili is that which we stated in the baraita. The opinion of Beit Shammai is as we learned in a mishna (Okatzin 3:8): With regard to fish, from when are they susceptible to impurity as food? Beit Shammai say: From when they are caught in a trap, as at this point they are considered food, since they do not require slaughter. And Beit Hillel say: From when they die. Rabbi Akiva says: From when they are no longer able to live.
הכל
(5) מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דָּג מְקַרְטֵעַ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
The Gemara analyzes that mishna: What is the difference between the opinions of Rabbi Akiva and Beit Hillel? Rabbi Yoḥanan said: The difference between them is the case of a convulsing fish. Rabbi Akiva holds that such a fish can already become ritually impure, while Beit Hillel require it to have actually died.
The Gemara analyzes that mishna: What is the difference between the opinions of Rabbi Akiva and Beit Hillel? Rabbi Yoḥanan said: The difference between them is the case of a convulsing fish. Rabbi Akiva holds that such a fish can already become ritually impure, while Beit Hillel require it to have actually died.
ערך קרטע
קרטע – א(חולין עה.) המתקרטע איכא בינייהו. (בפסקא דרני עקרה) ולפניו תדוץ דאבה מקרטעא כהדא ריפתא. (בראשית רבה לח וישבו שם) א״ר לוי בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתיה ארכילסטיס מקרטע (בילמדנו בריש בהעלותך) וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא שמח ומקרטע פי׳ ענין דילוג.
א. [שפרינגען.]
מאי בינייהו דג מקרטע – לאו בין רבי עקיבא וב״ה קא בעי דמחלוקתן מפורש בהדיא דלב״ה דוקא משימותו אלא בין בית שמאי לרבי עקיבא קאמר דתרוייהו מחיים מטמו ומפרש דאיכא בינייהו דג מקרטע פירוש שקופץ ומדלג בחוזק דלבית שמאי טמא ולרבי עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמר בילמדנו בפרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאבה (איוב מא) מתרגמינן קדמיה מקרטע.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר׳ עקיבא ובית הלל? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע (מפרפר) איכא בינייהו [יש ביניהם], שאינו יכול לחיות עוד, שלדעת ר׳ עקיבא מיטמא, ולדעת בית הלל אינו מיטמא עד שימות לגמרי.
The Gemara analyzes that mishna: What is the difference between the opinions of Rabbi Akiva and Beit Hillel? Rabbi Yoḥanan said: The difference between them is the case of a convulsing fish. Rabbi Akiva holds that such a fish can already become ritually impure, while Beit Hillel require it to have actually died.
הכל
(6) בָּעֵי רַב חִסְדָּא גנוֹלְדוּ בְּדָגִים סִימָנֵי טְרֵפָה מַהוּ תִּיבְּעֵי למ״ד לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה וְתִיבְּעֵי למ״ד לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה.
Rav Ḥisda raises a dilemma: According to Rabbi Akiva, if symptoms of a tereifa developed in a fish, e.g., a perforation in the intestines, which will certainly result in the animal’s death (see 42a), what is the halakha? Can it already be rendered ritually impure as if it were now dead? The Gemara clarifies: One can raise this dilemma according to the one who says that an animal that is a tereifa can live, i.e., it will not necessarily die within a year, and one can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa cannot live, but will die within a year.
Rav Ḥisda raises a dilemma: According to Rabbi Akiva, if symptoms of a tereifa developed in a fish, e.g., a perforation in the intestines, which will certainly result in the animal’s death (see 42a), what is the halakha? Can it already be rendered ritually impure as if it were now dead? The Gemara clarifies: One can raise this dilemma according to the one who says that an animal that is a tereifa can live, i.e., it will not necessarily die within a year, and one can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa cannot live, but will die within a year.
נולדו בדגים סימני טרפה – אחת מי״ח טרפות מהו שיטמא טומאת אוכלין. אבל דגים דלא נפישא חיותיהו לא ומשעה שנולדו בו סימני טרפה מטמאין טומאת אוכלין:
ובענין זה בעי [שאל] רב חסדא: אם נולדו בדגים סימני טרפה, כגון נקב בבני המעים, שעושה טריפה בבהמה (לעיל מב,א), מהו? האם הם מיטמאים בטומאת אוכלים, כאילו היו מתים, או האם דינם כחיים? ואומרים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] טרפה שאסרה התורה — חיה, אינה עומדת למות כתוצאה מכך. ותיבעי למאן דאמר [ותישאל לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, אלא עומדת למות מחמת אותה לקות שיש בה.
Rav Ḥisda raises a dilemma: According to Rabbi Akiva, if symptoms of a tereifa developed in a fish, e.g., a perforation in the intestines, which will certainly result in the animal’s death (see 42a), what is the halakha? Can it already be rendered ritually impure as if it were now dead? The Gemara clarifies: One can raise this dilemma according to the one who says that an animal that is a tereifa can live, i.e., it will not necessarily die within a year, and one can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa cannot live, but will die within a year.
הכל
(7) תִּיבְּעֵי למ״ד לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה בְּהֵמָה הוּא דִּנְפִישָׁא חַיּוּתַהּ אֲבָל דָּגִים דְּלָא נְפִישָׁא חַיּוּתַיְיהוּ לָא אוֹ דִילְמָא אפי׳ אֲפִילּוּ למ״ד לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה הָנֵי מִילֵּי בְּהֵמָה דְּיֵשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה אֲבָל דָּגִים דְּאֵין בְּמִינָן שְׁחִיטָה (אֵימָא) לָא תֵּיקוּ.
The Gemara elaborates: One can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa can live, as perhaps that opinion is limited to an animal, as an animal has a strong life force, and it could live despite such symptoms. But with regard to a fish, whose life force is not strong, all would agree that it will not survive. Or perhaps, even according to the one who says that a tereifa cannot live, it is possible that this matter, that a tereifa is regarded as dead, applies only to an animal, as the requirement to slaughter it in order to permit it for consumption applies to this type of creature, i.e., to animals, and so to invalidate its slaughter, the Torah classifies an animal that is a tereifa as though it is dead. But with regard to fish, where the requirement to slaughter it in order to permit it does not apply to this type of creature, I would say that a fish with symptoms of a tereifa is not considered as though it were dead. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
The Gemara elaborates: One can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa can live, as perhaps that opinion is limited to an animal, as an animal has a strong life force, and it could live despite such symptoms. But with regard to a fish, whose life force is not strong, all would agree that it will not survive. Or perhaps, even according to the one who says that a tereifa cannot live, it is possible that this matter, that a tereifa is regarded as dead, applies only to an animal, as the requirement to slaughter it in order to permit it for consumption applies to this type of creature, i.e., to animals, and so to invalidate its slaughter, the Torah classifies an animal that is a tereifa as though it is dead. But with regard to fish, where the requirement to slaughter it in order to permit it does not apply to this type of creature, I would say that a fish with symptoms of a tereifa is not considered as though it were dead. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
או דלמא אפי׳ למאן דאמר טרפה אינה חיה – כלומר הני מילי בהמה דנולדו בה סימני טרפה לאו חשובה חיה דאינה ראויה לשחיטה וכיון דאינה ראויה לשחיטה חשובה מתה אבל לענין דגים אינן חשובין מתין עד שימותו:
ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] טרפה חיה; בהמה הוא שאינה עומדת למות כתוצאה מכך, מפני דנפישא [שמרובה] חיותה, אבל דגים דלא נפישא חיותייהו [שאין חיותם מרובה] — לא, ואם יש בהם סימני טריפה, הריהם עומדים למות. או דילמא [שמא], אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, הני מילי [דברים אלה אמורים] בבהמה, שיש במינה שחיטה, וכיון שאינה ראויה לשחיטה — רואים אותה כמתה, אבל דגים שאין במינן שחיטה — לא, וגם אם יש בהם סימני טריפה — אין זה מחשיב אותם כמתים? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד].
The Gemara elaborates: One can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa can live, as perhaps that opinion is limited to an animal, as an animal has a strong life force, and it could live despite such symptoms. But with regard to a fish, whose life force is not strong, all would agree that it will not survive. Or perhaps, even according to the one who says that a tereifa cannot live, it is possible that this matter, that a tereifa is regarded as dead, applies only to an animal, as the requirement to slaughter it in order to permit it for consumption applies to this type of creature, i.e., to animals, and so to invalidate its slaughter, the Torah classifies an animal that is a tereifa as though it is dead. But with regard to fish, where the requirement to slaughter it in order to permit it does not apply to this type of creature, I would say that a fish with symptoms of a tereifa is not considered as though it were dead. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(8) הֵטִילָה נֵפֶל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דחֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה.
§ The Rabbis state in the mishna that a nine-month-old fetus is considered to be part of its mother. Therefore, when the mother is slaughtered, the entire fetus is permitted, including all its fats. The Gemara asks: If an animal expelled a non-viable newborn, what is the status of the fetus’s fat? Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, and one is liable to receive karet if he eats it. And Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, which is not prohibited.
§ The Rabbis state in the mishna that a nine-month-old fetus is considered to be part of its mother. Therefore, when the mother is slaughtered, the entire fetus is permitted, including all its fats. The Gemara asks: If an animal expelled a non-viable newborn, what is the status of the fetus’s fat? Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, and one is liable to receive karet if he eats it. And Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, which is not prohibited.
הטילה נפל – בהמה המפלת.
חלבו כחלב בהמה – בכרת.
כחלב חיה – ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו.
א ושבים לדין עובר הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת חכמים הסבורים שהותר בשחיטתה — אינו נחשב כבהמה לעצמו, ולכן חלבו מותר. ונשאלה השאלה: בהמה שהטילה נפל, מה דין חלבו? רבי יוחנן אמר: חלבו נידון כחלב בהמה, וחייב כרת על אכילתו. ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו נחשב כבהמה, שחלבה אסור, ולכן דין חלבו כדין חלב חיה, שאין בה איסור חלב.
§ The Rabbis state in the mishna that a nine-month-old fetus is considered to be part of its mother. Therefore, when the mother is slaughtered, the entire fetus is permitted, including all its fats. The Gemara asks: If an animal expelled a non-viable newborn, what is the status of the fetus’s fat? Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, and one is liable to receive karet if he eats it. And Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, which is not prohibited.
הכל
(9) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה אַוֵּירָא גָּרֵים רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה חֳדָשִׁים גָּרְמִי.
The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as he maintains that the exit of a fetus through the airspace of the opening of the womb causes it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as he maintains that the completion of the months of gestation causes a fetus to be regarded as an independent animal, and this stillborn did not reach this stage.
The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as he maintains that the exit of a fetus through the airspace of the opening of the womb causes it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as he maintains that the completion of the months of gestation causes a fetus to be regarded as an independent animal, and this stillborn did not reach this stage.
אוירא גרים – לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי׳ לרבי יהודה דאמר לעיל (דף עד.) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר.
חלבו כחלב חיה חדשים נמי גרמי – דחדשים ואוירא בעינן.
רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה – והא דשרי רבי יהודה לעיל חלבו של בן תשעה חי ה״מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו.
ומסבירים, רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו אוירא גרים [האויר גורם], היציאה לאויר העולם היא הגורמת לעובר להיחשב בהמה בפני עצמה, וממילא לאסור את חלבו. רבי שמעון בן לקיש אמר: דין חלבו כדין חלב חיה, כי לדעתו חדשים גרמי [גורמים] שייחשב כבהמה שיש בה איסור חלב, ונפל זה לא נגמרו חודשיו.
The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as he maintains that the exit of a fetus through the airspace of the opening of the womb causes it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as he maintains that the completion of the months of gestation causes a fetus to be regarded as an independent animal, and this stillborn did not reach this stage.
הכל
(10) אִיכָּא דְאָמְרִי כֹּל הֵיכָא דְּלֹא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו לָא כְּלוּם הוּא כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּהוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה וְתָלַשׁ חֵלֶב שֶׁל בֶּן ט׳ תִּשְׁעָה חַי וְאָכַל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר החֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה חֳדָשִׁים גָּרְמִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה חֳדָשִׁים וְאַוֵּירָא גָּרְמִי.
Some say that there is another explanation of this dispute: In any case where its months of gestation were not completed, everyone agrees that it is nothing, i.e., it is not an independent animal and its fat is not included in the prohibition of forbidden fats. When they disagree it is with regard to a case where one inserted his hand into the womb of an animal and removed the fat of a live nine-month-old fetus and ate it. Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as the months of gestation alone cause it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as it is the months of gestation and its exit through the airspace of the opening of the womb that together cause it to be regarded as an independent animal. Since this fetus was not yet born, it is not subject to the prohibition of forbidden fats.
Some say that there is another explanation of this dispute: In any case where its months of gestation were not completed, everyone agrees that it is nothing, i.e., it is not an independent animal and its fat is not included in the prohibition of forbidden fats. When they disagree it is with regard to a case where one inserted his hand into the womb of an animal and removed the fat of a live nine-month-old fetus and ate it. Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as the months of gestation alone cause it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as it is the months of gestation and its exit through the airspace of the opening of the womb that together cause it to be regarded as an independent animal. Since this fetus was not yet born, it is not subject to the prohibition of forbidden fats.
דהושיט ידו כו׳ חדשים גרמי – וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי ליה רבי יהודה מכל בבהמה תאכלו.
איתמר הושיט ידו למעי הבהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו, ר׳ יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמו ריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמו. והלכתא כר׳ יוחנן. ומודה ר׳ יוחנן היכא דשחט(יה) הבהמה ומצא בה בן תשעה חי חלבו מותר כרבנן, ולפיכך פסק הרב אלפסי כרבנן דאמרי חלבו מותר, ולא אמרינן בהא חדשים גרמו, דאי לא תימא הכי קשיא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן, דהא אמרינן בשלהי פרק גיד הנשה אמר ר׳ יוחנן אכל חלב מן הטרפה ומן החיה חייב שלש ומוקמינן לה כגון שנטרפה עם יציאת רובה, וקא סבר ר׳ יוחנן בהמה בחייה לאברים עומדת, ואיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו. ואמאי הרי איסור חלב קדים במעי אמו לדברי ר׳ יוחנן דאמר חדשים גרמו, אלא לאו ש״מ כדפרישנא. וכיון דאשחוט לאמה חלבו מותר. אשתכח דלא חייל איסור חלב אלא עם יציאת רובו.
איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל. רבי יוחנן אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי ר׳ שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. איכא מרבוותא ז״ל דסבירא להו דמחלקות דרבי יוחנן וריש לקיש בכל שליל בן תשעה פליגי, דרבי יוחנן סבר דחדשים גרמי לאסור חלבו, וריש לקיש סבר דאוירא וחדשים גרמי, והלכתא כר״י, ומשום הכי אמרו דחלבו של שליל אסור כר׳ מאיר, אף על גב דלענין שחיטה קיימא לן כרבי יהודה דאמר דשחיטת אמו מטהרתו כדתנן במתני׳ וכן כתב הרמב״ם ז״ל (פ״ה מהל׳ מאכלות אסורות הי״ד). ואינו נראה, דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ הושעיא מחלוקת בבן ט׳ חי, והלך ר׳ מאיר לשיטתו ור״י לשיטתו ולא אשכחן אמורא דפליג עליה דר׳ הושעיא, ובריש פרק גיד הנשה (חולין צב:) פרכינן מהא דאמר ר׳ אלעזר אמר רב הושעיא ולא מפרק, לא סבר לה כרב אלעזר, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, וכיון שכן כיון דהא בהא תליא וקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה אף לענין חלבו קיימא לן כותיה, ועוד דמתניתין דקתני מצא בן ח׳ חי או מת או בן ט׳ מת ליכא מאן דפליג עלה, וכולי עלמא היא, ואי חדשים לבד גרמי ליה ואסור, (ו)אמאי לא אקשי מינה לרבי יוחנן דאמר אסור חדשים גרמי ליה, אלא ודאי רבי יוחנן דאסר אפילו לרבי יהודה קאמר שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש נמי דאמר חלבו מותר אפילו לרבי מאיר קאמר כדעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל דר׳ מאיר לא אסר אלא לאחר שחיטה דיצא לאויר העולם, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא, ומחלוקתן אינה נוגעת במחלוקתן של רבי יהודה ורבי מאיר בחלבו דשליל כלל, וקיימא לן בהא כרבי יוחנן ובחלב דשליל קיימא לן כרבי יהודה דשרי, וכן דעת רבינו אלפסי ז״ל ורבינו שלמה ז״ל ודעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל, ובפרק גיד הנשה במקומה נאריך בע״ה.
בהמה שהפילה חלבו של נפל אין בו כרת אלא שלוקה עליו משום נבלה כבשרו:
תלש חלב ממנו בעודו במעי האם מותר כמי שנמצא בו ובגיד מיהא לפי מה שכתבנו למעלה לדעתנו ניתלש חלב אסור:
תלש חלב מבן תשעה חי חייב עליו כרת אפי׳ לדעת המתירים חלב בן תשעה הנמצא במעי האם שהחדשים גורמים לאיסור החלב וכן בגיד ואם לא תלש והוציאו אלא שנמצא בה חי כבר ביארנו שאינו אסור מן הדין אלא מפני מראית העין ומגדולי המחברים אסרוה ומחייבין עליו כרת כמו שביארנו:
איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו: כל היכא [כל מקום] שלא כלו לו חדשיו — לא כלום הוא, ובוודאי אין חלבו אסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [היכן] שהושיט אדם ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן תשעה חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו חדשים לבד גרמי [גורמים] להחשיבו כבהמה לעצמו. רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו מותר כחלב חיה, כי לדעתו גם חדשים וגם אוירא [היציאה לאויר] יחד גרמי [גורמים] לכך, וכיון שלא נולד — חלבו מותר.
Some say that there is another explanation of this dispute: In any case where its months of gestation were not completed, everyone agrees that it is nothing, i.e., it is not an independent animal and its fat is not included in the prohibition of forbidden fats. When they disagree it is with regard to a case where one inserted his hand into the womb of an animal and removed the fat of a live nine-month-old fetus and ate it. Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as the months of gestation alone cause it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as it is the months of gestation and its exit through the airspace of the opening of the womb that together cause it to be regarded as an independent animal. Since this fetus was not yet born, it is not subject to the prohibition of forbidden fats.
הכל
(11) אֵיתִיבֵיהּ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ ומָה חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאָשָׁם מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל אַף כֹּל מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita that discusses the sacrifice of the fat surrounding a fetus inside a pregnant animal: Just as with regard to the requirement to sacrifice the fat and two kidneys (see Leviticus 7:3–4), which is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice because a guilt offering is always a male, so too, with regard to every offering, even in the case of a female offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita that discusses the sacrifice of the fat surrounding a fetus inside a pregnant animal: Just as with regard to the requirement to sacrifice the fat and two kidneys (see Leviticus 7:3–4), which is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice because a guilt offering is always a male, so too, with regard to every offering, even in the case of a female offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.
מה חלב ושתי כליות האמורין באשם – כלומר דאשם אינו אלא זכר וזכר אין לו שליל אף כל מוצא מכלל שליל דאין ראוין לגבי מזבח אימורין דשליל בשלמא לדידי היינו דאיצטריך קרא למעוטי דחלבו חשוב חלב ואעפ״כ אינו ראוי לאימורין. א״ל טעם דידי דאמינא אנא דאין חשוב חלב מהכא דחזינן דמיעטיה קרא לגבוה:
מה חלב ושתי הכליות כו׳ – בתורת כהנים שנויה בשלמים את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין ת״ל דמה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות ומה תלמוד לומר אלא לומר לך מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה.
אף כל – אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל.
מה חלב ושתי כליות – ואם תאמר מאי קאמר בת״כ שהביא בקונטרס יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והא ההוא קרא דהחלב אשר על הקרב דממעט מיניה שליל לענין הקרבה כתיב וי״ל דהא דקאמר בת״כ ולא חלב שליל לאו משום דלימעוט מההוא קרא אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה ואין חשוב חלב ובתר הכי קאמר דדלמא אע״ג דנפקא לן מכל בבהמה דאינו בעונש ואזהרה מ״מ הוי בעמוד והקרב.
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לרבי שמעון בן לקיש ממה ששנינו בענין הקרבת חלבו של עובר הנמצא במעי בהמת קדשים: מה דין הקרבת חלב ושתי כליות האמורות בקרבן אשם — מוצא מכלל שליל (עובר), אינו יכול להתקיים בשליל שבמעי אמו, שהרי קרבן אשם בא רק מן הזכרים, אף כל קרבן, גם זה הבא מן הנקבה — מוצא מכלל שליל, אין מצוה להקריב את החלב של השליל שנמצא בה.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita that discusses the sacrifice of the fat surrounding a fetus inside a pregnant animal: Just as with regard to the requirement to sacrifice the fat and two kidneys (see Leviticus 7:3–4), which is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice because a guilt offering is always a male, so too, with regard to every offering, even in the case of a female offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.
הכל
(12) בִּשְׁלָמָא לְדִידִי הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי אֶלָּא לְדִידָךְ אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ אֲמַר לֵיהּ טַעְמָא דִּידִי נָמֵי מֵהָכָא.
Rabbi Yoḥanan explains his objection: Granted, according to my opinion that the fat of a fetus is forbidden for consumption, this is why a verse was necessary to exclude it from being sacrificed on the altar. But according to your opinion that it is not forbidden, why is a verse necessary to exclude it? Rabbi Shimon ben Lakish said to him: My explanation is also derived from the verse here, which serves as the source for the fact that the fat of a fetus is not forbidden.
Rabbi Yoḥanan explains his objection: Granted, according to my opinion that the fat of a fetus is forbidden for consumption, this is why a verse was necessary to exclude it from being sacrificed on the altar. But according to your opinion that it is not forbidden, why is a verse necessary to exclude it? Rabbi Shimon ben Lakish said to him: My explanation is also derived from the verse here, which serves as the source for the fact that the fat of a fetus is not forbidden.
בשלמא לדידי – דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמא להא בבן תשעה חי דכיון דבהמה הוא אצטריך למעוטי.
אלא לדידך – הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה לי למעוטיה.
טעמא דידי – דאמינא לאו חלב הוא.
מהכא – ילפינן ליה דהכא אפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ואי לאו דמעטיה הוי אמינא דחלב הוא.
ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלב שליל שבמעי אמו חלב גמור הוא — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זה הוא הטעם שהוצרך הפסוק למעט], לומר שאין מקריבים אותו. אלא לדידך [לשיטתך], שאינו נחשב כחלב גמור, אמאי איצטריך [מדוע הוצרך] הכתוב למעט אותו? אמר ליה [לו] ריש לקיש: טעמא דידי נמי מהכא [הטעם שלי גם כן מכאן הוא], כלומר, מדרשה זו עצמה אני לומד שחלב העובר אין בו איסור חלב.
Rabbi Yoḥanan explains his objection: Granted, according to my opinion that the fat of a fetus is forbidden for consumption, this is why a verse was necessary to exclude it from being sacrificed on the altar. But according to your opinion that it is not forbidden, why is a verse necessary to exclude it? Rabbi Shimon ben Lakish said to him: My explanation is also derived from the verse here, which serves as the source for the fact that the fat of a fetus is not forbidden.
הכל
(13) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן מָה חֵלֶב וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאָשָׁם מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל אַף כֹּל מוּצָא מִכְּלַל שְׁלִיל.
And some say that there is another version of this objection in which Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from that baraita: Just as with regard to the requirement to sacrifice “the fat and two kidneys” that is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice, so too, with regard to every offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.
And some say that there is another version of this objection in which Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from that baraita: Just as with regard to the requirement to sacrifice “the fat and two kidneys” that is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice, so too, with regard to every offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, איתיביה [הקשה לו] רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא זו: מה חלב ושתי כליות האמורות באשם — מוצא מכלל שליל, אף כל — מוצא מכלל שליל.
And some say that there is another version of this objection in which Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from that baraita: Just as with regard to the requirement to sacrifice “the fat and two kidneys” that is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice, so too, with regard to every offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.
הכל
(14) בִּשְׁלָמָא לְדִידִי מִשּׁוּם הָכִי מַיעֲטֵיהּ רַחֲמָנָא אֶלָּא לְדִידָךְ לִיקְרַב א״ל אֲמַר לֵיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַמְּחוּסַּר זְמַן.
Rabbi Shimon ben Lakish explains the objection: Granted, according to my opinion that the fat of the fetus is not prohibited like the other fats, it is due to that reason that the Merciful One excludes it from the requirement of being sacrificed. But according to your opinion, that the fat of the fetus is considered one of the forbidden fats, let it also be sacrificed. Rabbi Yoḥanan said to him: The reason that this fat is not sacrificed is just as it is with regard to an offering whose time has not yet arrived, i.e., it is not yet seven days old, which may not be sacrificed (see Leviticus 22:27) despite being of a species of animal that may be sacrificed. Similarly, with regard to the fat of the fetus, despite being included among those fats that are prohibited, it may not be sacrificed.
Rabbi Shimon ben Lakish explains the objection: Granted, according to my opinion that the fat of the fetus is not prohibited like the other fats, it is due to that reason that the Merciful One excludes it from the requirement of being sacrificed. But according to your opinion, that the fat of the fetus is considered one of the forbidden fats, let it also be sacrificed. Rabbi Yoḥanan said to him: The reason that this fat is not sacrificed is just as it is with regard to an offering whose time has not yet arrived, i.e., it is not yet seven days old, which may not be sacrificed (see Leviticus 22:27) despite being of a species of animal that may be sacrificed. Similarly, with regard to the fat of the fetus, despite being included among those fats that are prohibited, it may not be sacrificed.
משום הכי מיעטיה – לאשמועינן דלאו חלב הוא אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטיה מהקרבה.
מידי דהוה אמחוסר זמן – דיצא לאויר וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסליה רחמנא בהקרבה כל שבעה.
ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלבו של עובר אינו נחשב חלב — משום הכי מיעטיה רחמנא [משום כך מיעטה אותו התורה] מהקרבה, אלא לדידך [לשיטתך], שדינו ככל חלב בהמה — ליקרב [שיקרב]! אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: טעם הדבר שאינו מוקרב אינו משום שאינו חלב גמור, אלא משום שהשליל עצמו אינו נחשב קרבן שצריך להקריב את חלבו. מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בקרבן שהוא מחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, שהוא פסול להקרבה (ויקרא כב, כז), למרות שחלבו בוודאי אסור.
Rabbi Shimon ben Lakish explains the objection: Granted, according to my opinion that the fat of the fetus is not prohibited like the other fats, it is due to that reason that the Merciful One excludes it from the requirement of being sacrificed. But according to your opinion, that the fat of the fetus is considered one of the forbidden fats, let it also be sacrificed. Rabbi Yoḥanan said to him: The reason that this fat is not sacrificed is just as it is with regard to an offering whose time has not yet arrived, i.e., it is not yet seven days old, which may not be sacrificed (see Leviticus 22:27) despite being of a species of animal that may be sacrificed. Similarly, with regard to the fat of the fetus, despite being included among those fats that are prohibited, it may not be sacrificed.
הכל
(15) אָמַר רַבִּי אַמֵּי הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן ט׳ תִּשְׁעָה חַי לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר מַתִּיר לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר אוֹסֵר.
§ The Gemara returns to the dispute in the mishna with regard to a nine-month-old fetus found alive inside its slaughtered mother. Rabbi Meir holds that the fetus itself must be slaughtered in order to permit it, whereas the Rabbis hold that it is permitted by virtue of the slaughter of its mother. Rabbi Ami said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus: According to the statement of Rabbi Meir, who prohibits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal until it is slaughtered itself, if it is found inside a tereifa he permits the fetus once it is slaughtered itself. But according to the statement of Rabbi Yehuda, referred to as the Rabbis in the mishna, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, if it is found inside a tereifa he prohibits it, even if it is slaughtered itself.
§ The Gemara returns to the dispute in the mishna with regard to a nine-month-old fetus found alive inside its slaughtered mother. Rabbi Meir holds that the fetus itself must be slaughtered in order to permit it, whereas the Rabbis hold that it is permitted by virtue of the slaughter of its mother. Rabbi Ami said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus: According to the statement of Rabbi Meir, who prohibits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal until it is slaughtered itself, if it is found inside a tereifa he permits the fetus once it is slaughtered itself. But according to the statement of Rabbi Yehuda, referred to as the Rabbis in the mishna, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, if it is found inside a tereifa he prohibits it, even if it is slaughtered itself.
לדברי האוסר מתיר לר״מ דמחמיר במתני׳ דאמר בן ט׳ צריך שחיטה דלא אמרי׳ עובר ירך אמו הוא הכא נמי לא אמרי׳ עובר ירך אמו הוא ואין חשוב טרפה. לדברי המתיר בלא שחיטה דאמר עובר ירך אמו הוא הכא נמי אמרי׳ לענין טרפה עובר ירך אמו ואסור:
לדברי האוסר – בן תשעה חי בכשרה עד שישחטנו.
מתיר – את זה באכילה דשחיטתו מטהרתו.
לדברי המתיר – בלא שחיטה בשל כשרה.
אוסר – בשל טרפה דשחיטה דידיה לא מהניא ביה ובשחיטת הטרפה לא מישתרי שהרי הוא כאחד מאיבריה.
לדברי המתיר אוסר – והא דתנן קרעה טעון שחיטה אתיא אפילו לדברי המתיר דהכא דוקא לדברי המתיר אסור דמהני שחיטת טרפה לענין טומאה והוי כחציו שחוט ותו לא מהניא ביה שחיטה אבל התם לא נשחטה אמו כלל וכן הא דאמרינן לעיל (דף עד.) גבי בעיא דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט׳ חי מהו או דילמא אפילו לרבנן ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא לא דמי להא דאסרינן הכא לרבנן משום דהכא כחציו שחוט כדפרישית ואפילו לרבא דאמר הכא ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא איכא למיבעי לעיל דדילמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואסור אפילו לרבי מאיר וה״נ בין לרבי יוחנן בין לר״ל דפליגי בתלש חלב מבן ט׳ חי מיתוקמא ההיא בעיא לעיל דאפילו לרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם ואין איסור חלב חל עד שיולד כדמוכח בפ׳ גיד הנשה (לקמן דף קג.) ובסוף פ׳ דם שחיטה (כריתות דף כג:) ואפי׳ לר״ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני ביה שחיטה כי היכי דמהניא ליה שחיטת אמו.
{שמעתא דדברי רב חסדא ור׳ חייא בשחט ומצא בן ט׳ חי}
השוחט את הבהמה גרסי׳, בין בדרב חסדא בין בדתאני ר׳ חייא. וכן נמצא בפרושי ר״ח ז״ל. ומ״ש ה״ר שלמה ז״ל, השוחט את הטרפה גרסי׳, קשיא לי. אי הכי, היכי אתקיף רבא עליה דרב חסדא: טעון שחיטה. כמאן. כר׳ מאיר. והא רבא הוא דאמר (לעיל): אף לדברי המתיר נמי מותר. ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא. וא״כ, קשיא דרבא אדרבא.
ורוב המפרשים גורסים, השוחט את הבהמה, ומתחילים בפי׳ השמועה בבהמה כשרה ומסיימי׳ בטרפה. כלומר: דכי אסקה רב חסדא, לדידי נמי לא קשיא - ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא, כלומר, ובבהמה טרפה קאמינא ואליבא דרבנן קאמינא ובטעמא דידך דאמרת לדברי המתיר נמי מותר.
ולי נראה פי׳ השמועה כולה עד סופא בבהמה כשרה, ואין כאן זכר לטרפה כלל. והכין הוא בוכאנא דשמעתא:
א״ר חסדא: השוחט את הבהמה וכו׳.
א״ל רבא: טעון שחיטה. כמאן. כר׳ מאיר. דכיון דבהמה כשרה קאמרת, דהכי שמיע ליה מיניה, בע״כ ר״מ היא. אי הכי, אם מת, היאך טהור מלטמא במשא. לימא רישא ר״מ וסופא רבנן. ובדין הוא דאם מת מותר נמי באכילה, אלא סתומי מסתים לה דלא להויאן רישא וסופא כסתרן אהדדי בהדיא. ודוגמת זה ביבמות בפרק ראשון (ע״ש דף יא.): החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, צריכה חליצה מן האחים. מאן אחים. הנולדים. כר״ש. עמד אחד, בין מן הנולדים בין מן הילודים, וקדשה, אין לה עליו כלום. דבדין הוא דרישא יבומי נמי תתיבם, אלא משום דלא ליהוי כסתרן רישא לסופא בהדיא מסתים לה סתומי ותנא ברישא, צריכה חליצה. ה״נ, בדין הוא דאיבעי ליה למימר, אם מת מותר באכילה, ומסתים ליה סתומי ואמר, טהור מלטמא במשא.
א״ל: ולטעמיך, הא דתאני ר׳ חייא וכו׳.
הא לא קשה, ר׳ חייא אם כבר מצאו מת קאמר. ובדין הוא דמצי תאני, מותר באכילה. אלא משום טעמא דאמרי׳, דסתומי מסתים לה. וכולה ר״מ היא. אלא לדידך קשיא. רישא ר״מ וסופא רבנן.
אמר ליה לדידי נמי לא קשיא, כולה ר״מ היא. ואף על גב דלענין אכילה בעינן סימנין דגופיה למשרייה, אבל לטהוריה מידי נבילה ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אפי׳ לר״מ. אף על פי שר״מ מטמא, בשחט את אמו ואח״כ חתכה, טומאת מגע נבלה (עיין דף עב.), מודה הוא בבן פקועה דאהני ליה מחיצת אמו לטהרו מידי נבילה, ואף על פי שהוא טעון שחיטה להתירו באכילה. והא דתאני ר׳ חייא ה״נ מיפרשא, ולא צריכינן לתרוצה, אם כבר מצאו מת.
השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, לדברי האוסר. דהיינו ר׳ מאיר שאוסר השליל לאוכלו בשחיטת אמו, נמצא דסבירא ליה שיש לו סימנין בעצמו, לפיכך לזה השליל יש תקנה, שישחטנו ומותר, אע״פ שלא הועילה לו שחיטת אמו שהרי היא טרפה. ולדברי המתיר. השליל בשחיטת אמו, דהיינו ר׳ יהודה, נמצא שאין לו שום סימנים, לפיכך בזה השליל בן טרפה אין לו תקנה, שהרי שחיטת אמו אינה מועילה אלא לטהרה מידי נבלה ולא לאכילה. רבא אמ׳ אף לדברי המתיר. יש לו תקנה. דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. שתים של האם, ושתים שלו. והיכא שלא יועילו לו סימני אמו, כי האי גונא שהיא טרפה, יועילו לו סימני עצמו, כיון שהוא בן תשעה חי.
ואע״ג שהוא בן טרפה לא מיתסר בכך, דהלכתא כר׳ יהושע דסבר עובר לאו ירך אמו הוא, ולא אמרינן היא וולדה טרפה, אע״ג דבביצת טרפה אמרינן היא וולדה טרפה, התם משום דאגידא בגוף התרנגולת, כגופה דמי. ואי מיירי בשעיברה ולבסוף נטרפה אפי׳ הכי כשר, דסבירא לן זה וזה גורם מותר, ואבי זה השליל כשר היה.
אמר ר׳ אמי השוחט את הטריפה. בכולה שמעתין גרסינן השוחט את הטריפה בין בדרב אמי בין בדרב חסדא בין בדתני ר׳ חייא וכן היא בפירושי רש״י ז״ל, וכן הוא ברוב הספרים.
בהמת שלמים נקבה שהיתה מעוברת אפי׳ היה בן תשעה ונמצא חי אינו מעלה חלבו אלא חלב האם לבד והעובר עם החלב שלו נידון כאחד מאיבריה כך דרשו מה חלב וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל שהרי אשם אינו בא נקבה ואין בה שליל אף כל מוצא מכלל שליל ר״ל אף בשלמים שבאין נקבה ואפשר להיות בהם שליל אינו מעלה את החלב:
כל שאמרנו שהשליל ניתר בשחיטת אמו דוקא בנשחטה האם כראוי ושלא נמצאת טרפה אבל נתנבלה בשחיטה או ששחט כראוי ונמצאת האם טרפה אין הולד ניתר בשחיטתה כל שאין שחיטתה מועלת לעצמה אינה מועלת לעוברה הילכך שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה הן חי הן מת אסור:
שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו ואין אומרין הואיל והתורה התירתהו בשחיטת אמו אם היא שחיטה ראויה אין לו דין שחיטת עצמו כלל אלא ארבעה סימנין התירה בו תורה כל זמן שאינו ניצול בשל אמו ניצול בשל עצמו:
ב ושבים למחלוקת במשנתנו בדינו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת ר׳ מאיר טעון שחיטה, ולדעת חכמים (ר׳ יהודה) הותר בשחיטת אמו. אמר רבי אמי: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, לדברי ר׳ מאיר האוסר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, שאינו ניתר בשחיטת אמו, וטעון שחיטה לעצמו, גם אם נמצא בטריפה הרי הוא מתיר אותו בשחיטת עצמו. לדברי ר׳ יהודה המתיר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, ששחיטת אמו מתירתו, אם נמצא בטריפה — הריהו אוסר אותו, מפני ששחיטת אמו לא התירה אותו באכילה, כשם שלא התירה את עצמה, וגם אינו ניתר בשחיטת עצמו.
§ The Gemara returns to the dispute in the mishna with regard to a nine-month-old fetus found alive inside its slaughtered mother. Rabbi Meir holds that the fetus itself must be slaughtered in order to permit it, whereas the Rabbis hold that it is permitted by virtue of the slaughter of its mother. Rabbi Ami said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus: According to the statement of Rabbi Meir, who prohibits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal until it is slaughtered itself, if it is found inside a tereifa he permits the fetus once it is slaughtered itself. But according to the statement of Rabbi Yehuda, referred to as the Rabbis in the mishna, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, if it is found inside a tereifa he prohibits it, even if it is slaughtered itself.
הכל
(16) רָבָא אָמַר זלְדִבְרֵי הַמַּתִּיר נָמֵי מוּתָּר ד׳ אַרְבָּעָה סִימָנִין אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.
Rava said: According to the statement of Rabbi Yehuda, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, he also permits it if it is found inside a tereifa, once the fetus itself is slaughtered. The reason is that the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter, i.e., the windpipe and gullet of the mother and those of the fetus, with the fetus being permitted by the cutting of either pair.
Rava said: According to the statement of Rabbi Yehuda, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, he also permits it if it is found inside a tereifa, once the fetus itself is slaughtered. The reason is that the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter, i.e., the windpipe and gullet of the mother and those of the fetus, with the fetus being permitted by the cutting of either pair.
ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא – כלומר אי שחט את אמו אי כשרה מותר הוא בשחיטתה ואי אמו טרפה ושחיטת אמו אינה ראויה שחיטת (אתי) עצמו מתירו:
ארבעה סימנין – היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהוא
ניתר בב׳ מד׳ סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו: בין בדרבי אמי ובין בדרב חסדא ובין בתני רבי חייא בכולהו גרסינן השוחט את הטרפה ובתוספתא דר׳ חייא נמצא כן.
ניתר בב׳ מד׳ סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו: בין בדרבי אמי ובין בדרב חסדא ובין בתני רבי חייא בכולהו גרסינן השוחט את הטרפה ובתוספתא דר׳ חייא נמצא כן.
גמ׳ רבא אמר לדברי המתיר. עי׳ בב״ק דף מז ע״א תוס׳ ד״ה מ״ט:
בעין משפט אות ד׳ מיי׳ פ״ז מהל׳ מאכלות אסורות. שם איתא בהיפוך דחלבו כחלב חיה:
רבא אמר: לדברי המתיר בן תשעה שנמצא בבהמה כשרה שנשחטה, כשנמצא בטריפה נמי [גם כן] הוא מותר בשחיטת עצמו, שכן ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה חי, או בשחיטת שני סימנים (קנה וושט) של אמו, או במקרה שלא הותר בשחיטתה — בשחיטת שני סימנים שלו.
Rava said: According to the statement of Rabbi Yehuda, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, he also permits it if it is found inside a tereifa, once the fetus itself is slaughtered. The reason is that the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter, i.e., the windpipe and gullet of the mother and those of the fetus, with the fetus being permitted by the cutting of either pair.
הכל
(17) אָמַר רַב חִסְדָּא הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן ט׳ תִּשְׁעָה חַי
Rav Ḥisda said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus,
Rav Ḥisda said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus,
גירסתא הספרים כך היא אמר רב חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו׳ב. וכן בדתני ר׳ חייא, וכך פירושה. דקס״ד דבבהמה כשרה קאמר, והיינו דאקשינן טעון שחיטה כמאן כר׳ מאיר, ואם מת טהור מלטמא במשאג, כמאן כרבנן, ואע״ג דלרבנן מותר הוא באכילה. הכא במאי עסקינן כגון שהפריס ע״ג קרקע, וקמ״ל דאע״ג דאמרי רבנן בשהפריס צריך שחיטה, ה״מ להתירו באכילה משום מראית העין, אבל אינו מטמא בנבלה. ומיהו רישא דקתני טעון שחיטה, ליכא לאוקמה בשהפריס, דהא שוחט ומצא בה קתניד, ועוד דלא הו״ל למתני טעוןה. אבל סיפא ה״ק ואם מת לאחר מכאן טהור מלטמא במשא. ולטעמיך הא דתני ר׳ חייא וכו׳, הא לא קשיא ר׳ חייא אם כבר מצאו מת קאמר, פי׳ ובטרפה מיירי, ומשום הכי טהור מלטמא במשא אבל אינו מותר באכילה. והכי קתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי אפילו בכשרה טעון שחיטה, ואם מצאו מת אפילו בטרפה טהור מלטמא במשא. אבלו לדידך קשיא, דליכא למימר ואם כבר מצאו מת קאמרת, דאם כן גנובי למה לךז, אי סבירא לך כר״מ אימא הלכה כר״מ. אבל ברייתא דר׳ חייא, ר״מ קתני להח. ועוד דקמ״ל שחייב במתנות. ופריק לדידי נמי לא קשיא, דבטרפה נמי קאמינא וכרבנן, וסבירא לי ארבע סימנים אכשר ביה רחמנא, והאי דקאמר טעון שחיטהט, משום דלא ללמד שניתר בשחיטת עצמו בלחוד אתי, אלא ללמדי נמי שהוא צריך שחיטה, שלא תעלה על דעתך כיון דסבירא לן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, תיהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה כלל, וכדאיתא לקמן בפ׳ כיסוי הדםכ. אי נמי הכי קאמר כיון שאין שחיטת אמו שחיטה שלמה, אף הוא טעון שחיטה שאינו שחוט, וחדא דאית ביה תרתי קמ״לל. ואי קשיא רבא כיון דס״ל ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא, אמאי לא מוקי לה הכי, דהא ר׳ חייא קתני נמי בהמה ומוקי לה בטרפה. איכא למימר דר׳ חייא לא קשיא, דר׳ חייא כל בהמה קתני בין כשרה בין טריפה, וכדפרישית. אי נמי לאפוקי מילתא מפומיה נתכוון, כן נראה לימ.
וכן יש לומר עוד דמעיקרא כי מקשי אסיפא כמאן כרבנן, הוה ליה למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד, באכילה נמי לשתרי. אלא כיון דאיהי גופה קשיא ליה, לא דייקינן בה תו אפילו באכילה נמי, דמסתייה בקושיא קמייתא דלא מיתוקמא ליה אליבא דחד תנא, בקושטא ולאו קושטא, דייק עליה בפשיטאנ, אפילו באכילה נמי לא דק עליה, ובמסקנא איתרצא ליה כולה.
והאומרס דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר׳ מאיר, דאע״ג דסבירא ליה לר׳ מאיר לענין אכילה טעון שחיטה, דבעינן סימנין דגופיה למשרייה, אבל לטהוריה מידי נבלה ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה אפי׳ לר״מ, טועה הוא, דלר״מ כל שיש לו חיות בפני עצמו לא הוכשר בשל אמו דהא תניאע לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואם כדברי זה, הרי עובר זהפ שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכילה.
ורש״י ז״לצ מחק והגיה טרפה בין בדרב חסדא בין בדתני ר׳ חייא. ונכון היה אלו היו הנוסחאות מודות, אבל נעזר עזר מועט דבתוספתא דר׳ חייאק תני בה טרפה.
א. כ״ה לשון בעל המאור (כה, ב), עיי״ש המשך פירושו. וראה לכל הדיבור דלהלן חידושי הרשב״א וחידושי הר״ן.
ב. ראה דק״ס אות כ. ולפנינו בגמ׳ גירסת רש״י המובאת להלן: את הטריפה.
ג. וכן הזכיר רבינו להלן כ״פ. עי׳ רש״ש שדייק מרש״י דלא גרסינן לה, עיי״ב. והנה הוא מפורש בדברי רבינו. [אכן, בנדפס ליתא כאן תיבת ״במשא״].
ד. דמשמע מיד (חידושי הר״ן).
ה. כיון שאינו אלא מדרבנן.
ו. בכי״פ: אלא.
ז. לשון הגמ׳ כתובות יט, א.
ח. בחידושי הר״ן: דבשלמא ברייתא דר׳ חייא איכא למימר דר״מ קתני לה.
ט. ניתר בשחיטה הוה ליה למימר (ראה חידושין הר״ן).
י. כי״ל ליתא תיבה זו.
כ. פה, ב.
ל. דטעון שחיטה וניתר בשחיטה (חידושי הר״ן).
מ. והעיר הגרא״ז: והמגיהים בש״ס הגיהו בשביל זה דצ״ל רבה.
נ. בנדפס: בפשיטו׳ת. והעיר הגרר״ב: ״ר״ל דדייק יותר בפשיטות דאם זה אמת א״כ זה אינו אמת, והוא קושיא יותר חזקה מהא דליקשו ליה אפי׳ באכילה נמי, וצריך לגרוס: ואפילו באכילה נמי.
ס. ראה בעל המאור שם ורבינו גרשום.
ע. צ״ל תנן, משנה לעיל עב, ב.
פ. כי״פ ליתא תיבה זו.
צ. סוד״ה ארבעה סימנין.
ק. פ״ד ה״ג.
Rav Ḥisda said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין עה. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין עה. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין עה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין עה., הערוך על סדר הש"ס חולין עה., רש"י חולין עה., תוספות חולין עה., בעל המאור חולין עה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין עה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין עה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., פסקי רי"ד חולין עה. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין עה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין עה. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין עה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין עה., מהרש"א חידושי הלכות חולין עה., גליון הש"ס לרע"א חולין עה., פירוש הרב שטיינזלץ חולין עה., אסופת מאמרים חולין עה.
Chulin 75a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 75a, Rif by Bavli Chulin 75a, Attributed to R. Gershom Chulin 75a, Collected from HeArukh Chulin 75a, Rashi Chulin 75a, Tosafot Chulin 75a, Baal HaMaor Chulin 75a, Ri MiLunel Chulin 75a, HaHashlamah Chulin 75a, Piskei Rid Chulin 75a, Ramban Chulin 75a, Rashba Chulin 75a, Meiri Chulin 75a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 75a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 75a, Gilyon HaShas Chulin 75a, Steinsaltz Commentary Chulin 75a, Collected Articles Chulin 75a