גמרא
פירוש
בִּשְׁחִיטָה יַבִּישְׁתָּא וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
מַאן תַּנָּא עָבַר בְּנָהָר הוּכְשַׁר הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת נִטְמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי אוְכׇל שֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גירסתא הספרים כך היא אמר רב חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו׳ב. וכן בדתני ר׳ חייא, וכך פירושה. דקס״ד דבבהמה כשרה קאמר, והיינו דאקשינן טעון שחיטה כמאן כר׳ מאיר, ואם מת טהור מלטמא במשאג, כמאן כרבנן, ואע״ג דלרבנן מותר הוא באכילה. הכא במאי עסקינן כגון שהפריס ע״ג קרקע, וקמ״ל דאע״ג דאמרי רבנן בשהפריס צריך שחיטה, ה״מ להתירו באכילה משום מראית העין, אבל אינו מטמא בנבלה. ומיהו רישא דקתני טעון שחיטה, ליכא לאוקמה בשהפריס, דהא שוחט ומצא בה קתניד, ועוד דלא הו״ל למתני טעוןה. אבל סיפא ה״ק ואם מת לאחר מכאן טהור מלטמא במשא. ולטעמיך הא דתני ר׳ חייא וכו׳, הא לא קשיא ר׳ חייא אם כבר מצאו מת קאמר, פי׳ ובטרפה מיירי, ומשום הכי טהור מלטמא במשא אבל אינו מותר באכילה. והכי קתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי אפילו בכשרה טעון שחיטה, ואם מצאו מת אפילו בטרפה טהור מלטמא במשא. אבלו לדידך קשיא, דליכא למימר ואם כבר מצאו מת קאמרת, דאם כן גנובי למה לךז, אי סבירא לך כר״מ אימא הלכה כר״מ. אבל ברייתא דר׳ חייא, ר״מ קתני להח. ועוד דקמ״ל שחייב במתנות. ופריק לדידי נמי לא קשיא, דבטרפה נמי קאמינא וכרבנן, וסבירא לי ארבע סימנים אכשר ביה רחמנא, והאי דקאמר טעון שחיטהט, משום דלא ללמד שניתר בשחיטת עצמו בלחוד אתי, אלא ללמדי נמי שהוא צריך שחיטה, שלא תעלה על דעתך כיון דסבירא לן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, תיהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה כלל, וכדאיתא לקמן בפ׳ כיסוי הדםכ. אי נמי הכי קאמר כיון שאין שחיטת אמו שחיטה שלמה, אף הוא טעון שחיטה שאינו שחוט, וחדא דאית ביה תרתי קמ״לל. ואי קשיא רבא כיון דס״ל ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא, אמאי לא מוקי לה הכי, דהא ר׳ חייא קתני נמי בהמה ומוקי לה בטרפה. איכא למימר דר׳ חייא לא קשיא, דר׳ חייא כל בהמה קתני בין כשרה בין טריפה, וכדפרישית. אי נמי לאפוקי מילתא מפומיה נתכוון, כן נראה לימ.
וכן יש לומר עוד דמעיקרא כי מקשי אסיפא כמאן כרבנן, הוה ליה למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד, באכילה נמי לשתרי. אלא כיון דאיהי גופה קשיא ליה, לא דייקינן בה תו אפילו באכילה נמי, דמסתייה בקושיא קמייתא דלא מיתוקמא ליה אליבא דחד תנא, בקושטא ולאו קושטא, דייק עליה בפשיטאנ, אפילו באכילה נמי לא דק עליה, ובמסקנא איתרצא ליה כולה.
והאומרס דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר׳ מאיר, דאע״ג דסבירא ליה לר׳ מאיר לענין אכילה טעון שחיטה, דבעינן סימנין דגופיה למשרייה, אבל לטהוריה מידי נבלה ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה אפי׳ לר״מ, טועה הוא, דלר״מ כל שיש לו חיות בפני עצמו לא הוכשר בשל אמו דהא תניאע לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואם כדברי זה, הרי עובר זהפ שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכילה.
ורש״י ז״לצ מחק והגיה טרפה בין בדרב חסדא בין בדתני ר׳ חייא. ונכון היה אלו היו הנוסחאות מודות, אבל נעזר עזר מועט דבתוספתא דר׳ חייאק תני בה טרפה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
וכן יש לומר עוד דמעיקרא כי מקשי אסיפא כמאן כרבנן, הוה ליה למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד, באכילה נמי לשתרי. אלא כיון דאיהי גופה קשיא ליה, לא דייקינן בה תו אפילו באכילה נמי, דמסתייה בקושיא קמייתא דלא מיתוקמא ליה אליבא דחד תנא, בקושטא ולאו קושטא, דייק עליה בפשיטאנ, אפילו באכילה נמי לא דק עליה, ובמסקנא איתרצא ליה כולה.
והאומרס דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר׳ מאיר, דאע״ג דסבירא ליה לר׳ מאיר לענין אכילה טעון שחיטה, דבעינן סימנין דגופיה למשרייה, אבל לטהוריה מידי נבלה ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה אפי׳ לר״מ, טועה הוא, דלר״מ כל שיש לו חיות בפני עצמו לא הוכשר בשל אמו דהא תניאע לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואם כדברי זה, הרי עובר זהפ שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכילה.
ורש״י ז״לצ מחק והגיה טרפה בין בדרב חסדא בין בדתני ר׳ חייא. ונכון היה אלו היו הנוסחאות מודות, אבל נעזר עזר מועט דבתוספתא דר׳ חייאק תני בה טרפה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א כ״ה לשון בעל המאור (כה, ב), עיי״ש המשך פירושו. וראה לכל הדיבור דלהלן חידושי הרשב״א וחידושי הר״ן.
ב ראה דק״ס אות כ. ולפנינו בגמ׳ גירסת רש״י המובאת להלן: את הטריפה.
ג וכן הזכיר רבינו להלן כ״פ. עי׳ רש״ש שדייק מרש״י דלא גרסינן לה, עיי״ב. והנה הוא מפורש בדברי רבינו. [אכן, בנדפס ליתא כאן תיבת ״במשא״].
ד דמשמע מיד (חידושי הר״ן).
ה כיון שאינו אלא מדרבנן.
ו בכי״פ: אלא.
ז לשון הגמ׳ כתובות יט, א.
ח בחידושי הר״ן: דבשלמא ברייתא דר׳ חייא איכא למימר דר״מ קתני לה.
ט ניתר בשחיטה הוה ליה למימר (ראה חידושין הר״ן).
י כי״ל ליתא תיבה זו.
כ פה, ב.
ל דטעון שחיטה וניתר בשחיטה (חידושי הר״ן).
מ והעיר הגרא״ז: והמגיהים בש״ס הגיהו בשביל זה דצ״ל רבה.
נ בנדפס: בפשיטו׳ת. והעיר הגרר״ב: ״ר״ל דדייק יותר בפשיטות דאם זה אמת א״כ זה אינו אמת, והוא קושיא יותר חזקה מהא דליקשו ליה אפי׳ באכילה נמי, וצריך לגרוס: ואפילו באכילה נמי.
ס ראה בעל המאור שם ורבינו גרשום.
ע צ״ל תנן, משנה לעיל עב, ב.
פ כי״פ ליתא תיבה זו.
צ סוד״ה ארבעה סימנין.
ק פ״ד ה״ג.
הערות
Gemara
Peirush