כיון שסרח נתן ידיו עליו ומיעטו שנאמר כו׳. דבשתי ידים של הקב״ה נברא האדם מתחלה כדאמרינן במדרש מדכתיב ידיך עשוני גו׳ הידים הם ב׳ מדותיו שהם הרחמים והדין כמבואר דברזה באורך ברפ״ק דכתובות וכיון שסרח בראו שנים בב׳ ידים שהם הרחמים והדין ומיעטו ובמדרש ילקוט הוסיף בזה המאמר ומיעטו והעמידו על מאה כו׳ וכ״ה בפרק הספינה דקומתו של אדם הראשון היה ק׳ אמה והיינו אחר שסרח ומיעטו ויש רמז בזה ותשת עלי כפך כף גי׳ מאה:

אידי ואידי חד שיעורא הוא כו׳. מה שדקדקו התוס׳ בזה אההיא דמסכת תמיד גם מה שכתב הרא״ם בזה הכל מפורש בפ״ד דמסכת תמיד: י׳ דברים נבראו ביום א׳ כו׳. מספר יו״ד דברים שנבראו ביום ראשון ראוי לתת להם טעם והוא ע״פ מה שבארנו כי ביום ראשון נברא חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל צורת הנבראים וכ״א נקבע ביומו כפרש״י בחומש והשתא בחומר הראשון ביום ראשון נבראו הד׳ יסודות הפשוטים דחשיב הכא שהם אש ורוח ומים וארץ כי החושך הנאמר בקרא הוא האש הטבעי כמ״ש המורה ועוד יסוד חמישי הפשוטי שהם הגרמיים השמיימים הרי שנבראו ביום ראשון חמשה יסודות הפשוטים בלי הרכבה כלל ובבריאתם ע״י שהם גשמיים נפלו בהם המקריים בו ביום וחשיב קו תוהו שהוא הוראה למקרה האיכות והכמות בגדר המקום הנופל בדבר הגשם וז״ש קו תוהו קו ירוק המקיף כו׳ כי הקו המקיף את מקום העולם הם הגרמיים השמיימים שמהם יוצא החושך שהוא אש הטבעי לעולם כמ״ש חכמי המחקר שמתנועת הגלגלים יוצא אש הטבעי אבל למעלה מקו המקיף שהן הגלגלים אין לומר בו גדר מקום והביא שנא׳ ישת חושך סתרו וגו׳ ירצה כי באמת הנמצאים המורכבים בכלל אין להם מציאות כ״א בג׳ יסודות הפשוטים שהן רוח ומים וארץ אבל ליסוד הד׳ שהוא אש הטבעי לא יוכלו לבא וז״ש כי ישת הקב״ה חושך סתרו שלא יוכלו כל הנמצאים התחתונים לבא למציאות אש היסודי אף שהוא ג״כ בגדר המקום וכתבו התוס׳ סיפא דקרא סביבותיו סוכתו קדריש ע״פ כוונה שאמרנו כי יסוד האש הוא המקיף עוה״ז שהוא בדמיון הסוכה שהוא עראי והעולם ההפסד כי כל מורכב יפסד בהפרד המורכב ועוה״ז נברא בה׳ דמיון הסוכה כצורתה שתי דפנות שלימות ושלישית אפי׳ טפח כמפורש במסכת מנחות ואמר אבני בהו הוראה למקרה האיכות כגון הלח והיובש שהם אבנים המפולמות כו׳ שאף שהאבנים מטבע היבש במאמר הש״י המים הלחים יוצאים מהם לעולם והאבנים הם ג״כ ממקרה החם והמים ממקרה הקר כל זה ממקרה האיכות מיסודות הפשוטים שנבראו ביום א׳. ואמר ומדת יום ומדת לילה כו׳ שהוא ממקרה הזמן שיש בכל גשם מהיסודות חמשה הפשוטים שזכרנו לעיל ואלו חמשה יסודות וד׳ המקריים הבאים מהם בודאי ראוים להבראות טרם כל נברא המורכב מהם מכל הנמצאים וחשיב העשירי שהוא התכלית אשר בעבורו נברא כל והוא האור שברא הקב״ה ביום ראשון שלא הוזכר בריאה ביום א׳ כ״א לאור כפרש״י בחומש והוא האור הנגנז לצדיקים שיהיו זוכין לתענוג נפשי ליהנות מזיו השכינה ע״י התורה שנקראת אור כמ״ש כי נר מצוה ותורה אור ושאמר אדם צופה בו מסוף העולם כו׳ היינו בעינו השכלי ומייתי ליה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב כו׳ דבשאר ימי בראשית כתיב וירא אלהים כי טוב על כללת הבריאה וביום ראשון פרט כי טוב על בריאת אור על כוונה זו ואין טוב אלא צדיק דבשבילו נברא ונגנז לצדיקים לעתיד לבא:

ואור ביום ראשון אברי והכתיב ויתן וגו׳ יום רביעי כו׳. יש לדקדק דאגופיה דקרא דכתיב ביום ראשון ויאמר אלהים יהי אור ויהי וגו׳ ה״ל לאקשויי הכי דהא ביום רביעי נברא וי״ל דאגופיה דקרא ידע למימר כדברי חכמים דלקמן הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי אבל רב דחשיב מדת יום ומדת לילה בתרתי שנבראו ביום א׳ ע״כ דנקבעו המאורות ג״כ ביום ראשון קשיא ליה שפיר מההוא קרא דיום רביעי ומשני כדר״א דההוא אור הוא שנגנז ובודאי היה נקבע ביום א׳ אלא כיון שנסתכל כו׳ עמד וגנזו ושוב ביום רביעי ברא מאורות אחרים ונקבעו בו ביום ואגופיה דקרא נמי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום א׳ לא משמע ליה למקשה דנקבעו המאורות אלא דמ״מ זמן דיום ולילה חשיב ליה כחדא ודו״ק:

ביו״ד דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה כו׳. כפי העיון שהן הן היו״ד דברים דחשיב הכא שבהן נברא עולם הן בשמותיהן קרובין לשמות עשר ספירות שהסכימו בהם המקובלים בקריאת שמותן והם היו״ד מאמרות ששנינו שבהן נברא העולם ומייתי בחכמה ובתבינה דכתיב בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה גו׳ לפי שמות הספירות קדמה חכמה לבינה והוא מסכים לדעת ב״ה לקמן דארץ נבראת תחלה ואח״כ שמים. ואמר ובדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו הדעת היא המעלה העליונה כפרש״י בחומש וייחס לו שבו תהומות נבקעו שהן אבנים המפולמות שהוזכרו לעיל שמהן יוצאין מים לעולם ואמר בכח ובגבורה דכתיב מכין הרים בכחו וגו׳ דבבריאת הרים נראה כחו וגבורתו ביותר כמפורש על הרים יעמדו מים וגו׳ יעלו הרים וגו׳ בין הרים וגו׳ משקה הרים וגו׳ הרים הגבוהים ליעלים וגו׳. ואמר בגערה דכתיב עמודי שמים ירופפו גו׳ פרש״י כדלקמן שגער בו ועמד עכ״ל ובחומש פי׳ בע״א וז״ל יהי רקיע יחזק הרקיע אף על פי שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב״ה כו׳ דכתיב עמודי שמים ירופפו כל יום א׳ בשני יתמהו מגערת וכו׳ ע״ש ואמר צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וגו׳ לא שנברא הכסא כבוד בו׳ ימי בראשית קאמר ככל הנהו דנקט דהא אמרינן פ׳ מקום שנהגו דהכסא הוא מז׳ דברים שנבראו קודם שנברא העולם אלא דקאמר דהכסא כבוד נברא מב׳ דברים שנברא העולם שע״י י׳ דברים בכלל נברא כלל העולם:

ואמר בחסד וברחמים דכתיב זכור וגו׳ כי מעולם המה. דלפי משמעו שבקש דוד על להבא אל אבושה וגו׳ דרכיך ה׳ וגו׳ הדריכני באמיתך וגו׳ ה״ל למכתב בלשון להבא זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי לעולם המה וע״כ דרשו מעולם המה היינו מבריאת עולם המה וה״נ אמרינן שיתף הקב״ה מדת הרחמים עם הדין וברא העולם וכתיב עולם חסד יבנה וגו׳:

היה מרחיב והולך כב׳ פקעיות א׳ של כו׳. בב״ר כיצד ברא הקב״ה את עולמו נטל ב׳ פקעיות א׳ של אש וא׳ של שלג ופתכן זה בזה כו׳ ע״ש ונראה דנקט שלג עש״ה יאמר לשלג הוי ארץ ונקט אש כדלקמן שהשמים מאש ומים נבראו ויש לכוון בזה שהוא רמז לב׳ מדות כי האש הוא רמז למדת הדין והשלג ומים הם רומזים לרחמים וז״ש שפתכן זה בזה כו׳ כדאמרינן בתחלה כו׳ ואח״כ שיתף הקב״ה מדת הרחמים עם מדת הדין שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים וגו׳ ואמר שהיה מרחיב והולך כו׳ כפי מדותיו שהן לאין תכלית עד שגער בהן הקב״ה והעמידן כו׳ שיהיה שיעור לעולם בגדר המקום כפי המקבלים שהם דברים הגשמיים ומייתי מדכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די כו׳ וכתבו התוס׳ רמז בזה לעולם ת״ק שנה שהנעלם מן אותיות שדי הוא ת״ק:

שנאמר גוער בים ויבשהו כו׳. מצינו גערה בים סוף שנאמר ויגער בים סוף ויחרב וגו׳ דהיינו בקריעת ים סוף אבל בים סתמא כדכתיב כאן לא מצינו בו אלא דקאי אבריאת עולם ועוד דגוער לשון הוה נופל שפיר אבריאת עולם דעוד היום הוא גוער בו שלא יהא הולך ומרחיב אבל אקריעת ים סוף הוה ליה למכתב ויגער לשון עבר כדכתיב התם:

בש״א שמים נבראו תחלה כו׳ ובה״א ארץ כו׳. ויש תימה בדבר הזה כיון שבמאמר א׳ נבראו שמים וארץ איך נופל בהם תחלה להיות האחד מוקדם לחברו ועוד קשה כדמקשינן קשו קראי אהדדי ומשני ר״ל כשנבראו ברא שמים כו׳ אכתי לב״ה קשו קראי אהדדי ואם נאמר לב״ה ג״כ הכי א״כ במאי פליגי ואם נאמר לב״ה בהפך לא ה״ל לשתוק לר״ל ולומר לב״ה הפך זה ובעל יפה מראה כתב דר״ל סברא דנפשיה קאמר ולאו לתרוצי אליבא דב״ש וב״ה ולדבריהם כתב שם תירוצים אחרים על רמיות המקראות ע״ש ואין זה מסוגית התלמוד דהא סתמא דתלמודא קאמר קשו קראי אהדדי ולא ר״ל ומשמע דלב״ש ולב״ה על פלוגתייהו פריך ועוד דאין זה מדרך התלמוד כיון שכל אחד מהתנאים יש לו תירוץ על רמיות המקראות והוא פשוט שהרי [לא] הוזכר בגמרא מה לו לר״ל להקשות קושיא זו ולתרצה בע״א ויראה דודאי במאמר אחד נבראו כולם אמנם פלוגתייהו באיזהו מהיסודות התחיל להרחיב ולילך המציאות של עולם כמ״ש חז״ל שם אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב״ה את העולם היה מרחיב והולך כ״כ כו׳ עד שגער בהן הקב״ה כו׳ והיינו דאר״ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי יש לעולם די והמשל בזה דבכל הדברים יש ספק בבריאתם אם נאמר שהפנימי אשר בתוכה הוא העיקר ונברא תחלה ואח״כ נתגדלו והלכו עליו קליפות החיצונות והם אינם אלא שומרים לפנימי או שנאמר הפך זה כי החיצונות הם גדילות ונבראו תחלה ובזולתו יפסד גם הפנימים כי הוא שומר עליהם ואחר כך בתוכו יתגדלו הפנימים ואם נאמר שקולים הם ויבאו שניהם וכאחד התחיל מציאותם בקטנותם והיו גדילים והולכים ולזה לדעת ב״ש שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו׳ כי הגרמיות השמיימיות המקיפים את העולם אשר בסיבובם יתנועעו כל המציאות הם העיקר וממנו התחיל המציאות להרחיב ולהלוך מלמעלה למטה עד לארץ שהוא האמצעי בתוך היסודות הפשוטות והוא שהביא ראיה שנאמר השמים כסאי וגו׳ כי בודאי הכסא הוא עיקר והשרפרף הוא טפל אליו וכמו שפרש״י כי לפי גובה הכסא הוא מתקן שרפרף ודעת ב״ה הפך זה שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים כי הארץ הוא המרכז אשר עליו יסובבו כלם והוא העיקר כי הם אינם אלא כשומרים ומשמשים אליה וע״כ בה התחיל המציאות והיה הולך ומרחיב עד מציאות השמים הגלגלים עד שגער בו הקב״ה כענין שאמרו בפ״ב דיומא דכל מידי ממציעתו מתצר והביא ראיה שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה כי מעמד העלייה בלי הבית שתחתיו א״א וע״כ הארץ היא העיקר שהאגודה על היסודות הפשוטים כולם על הארץ יסדם הש״י ופלוגתא הזאת בעצמה פליגי ר״א ור״י ביומא פ״ה ר״א אומר כו׳ ע״ש ודעת החכמים הכריע ביניהם כי כאחת התחיל המציאות מלמעלה מן השמים ומלמטה מן הארץ שנאמר אף ידי יסדה וגו׳ כמתחיל בב׳ ידיו בשני קצוות לעשות מלאכתו ואומר קורא אני עליהם יעמדו יחדיו שיעמדו ירצה בו הגלגל ההיקף בלי המרכז והמרכז בלי הגלגל א״א שיעמדו אך יחדיו יעמודו וע״כ התחיל המציאות בשניהם כי כלם עקריים והא דמקשה קשו קראי אהדדי היינו אליבא דב״ש דלב״ה קרא דביום עשות וגו׳ דייק דהעשייה נמשך אל ארץ ושמים ומדהקדים בכאן ארץ לשמים ע״כ ארץ נבראת תחלה אבל קרא דבראשית ברא אלהים את השמים וגו׳ לא דייק דהבריאה שנאמרה שם נמשך אל האור ולא בא לומר כאן סדר הבריאה לשמים וארץ כמו שפרש״י אלא שברוב הכתובים הקדים השמים לארץ הוא לב׳ ענינים כי מציאותו ית״ש ניכר באמצעיתם יותר מע״י התחתונים כי מתנועתם נודע מניע ראשוו שכל מתנועע יש לו מניע ויכלה הדבר אל מניע ראשון והב׳ שגדולת מעלות פעולותיו ית״ש נראות יותר מהעליונות כמ״ש כי אראה שמיך וגו׳ ובאגדת ירושלמי איתא דלא קשה לב״ה קרא דבראשית ברא וגו׳ א״ר חנינא ממקום שב״ש מביאים טעם לדבריהם ב״ה מסלקים מ״ט דב״ש בראשית ברא וגו׳ משם ב״ה מסלקים לון והארץ היתה כבר היתה ע״כ אבל ב״ש דדייק ליה קרא דבראשית ברא וגו׳ שהשמים נבראו תחלה ויפרש מלת בראשית כמו בראשונה ולהורות סדר הבריאה כמו שהביא רש״י דעת המפרשים א״כ מה יעשה לקרא דביום עשות וגו׳ ומשני ר״ל כשנברא ברא השמים תחלה כמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו׳ אבל כשנטה נטה ארץ תחלה כו׳ ומה שכתב בעל יפה מראה דר״ל ע״כ לב״ש לא אתי דלא נחלקו אלא בבריאה אבל בנטייה מודו ב״ש דארץ קדמה דא״כ מאי קאמר ב״ה לב״ש לדבריכם אדם בונה בית כו׳ והלא אין זה משל צודק אלא בנטיה שבונה כ״א בהקמת מצבו והלא בזה מודו ב״ש לב״ה כו׳ עכ״ל הוכחה זו אינה אלא לפי מה שהוא הבין לשון נטיה שהיא הקמת מצבו המצב אבל מהנראה כי הקמת המצב היתה בכלל הבריאה והנטיה היא גמר עשיה ותיקונה כי מלאכת הארץ נגמרה ביום הג׳ שנא׳ ביום הג׳ ותראה היבשה וגו׳ ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו׳ וגמר מלאכת השמים היה ביום הד׳ שנאמר בו יהי מאורות ברקיע השמים וגו׳ ולכך בענין העשיה הזכיר הארץ תחלה שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים וגו׳ ובעל יפה מראה האריך במאמר הזה אך בדרשות רחוקים מפשוטו ע״ש ואני לא באתי רק בדברים הקרובים לפשוטו:

מאי שמים אריב״ח ששם מים כו׳. ר״ל ששם עליו יש מים כדכתיב ויהי מבדיל וגו׳ ובין המים אשר מעל לרקיע וכתיב בתריה ויקרא אלהים לרקיע שמים וגו׳ דר״ל משום דעל הרקיע יש מים קרא לרקיע שמים ע״ש שם מים והמ״ם משרת לשנים כמ״ש הרא״ם אך מ״ש הרא״ם עוד דשם מים שנאמר על השמים האויריים כו׳ לא ידענו מי הכריחו לכך ודו״ק:

תנא אש ומים כו׳. פירוש כמ״ש שהאל״ף אחרי השי״ן נחה ובהיפך אותיות כו׳ והכוונה כדלעיל ע״ש ב׳ מדותיו הדין והרחמים ששתפן וברא בהן השמים:

אילו נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמים וארץ שמו כו׳. לכאורה הענין תמוה לפרש דכל שמים וארץ דכתיבי הן שמו ועוד דגם הכא היאך אפשר לפרש שהן שמו של אלהים וא״כ אמאי קאי מלת ברא דכתיב ולפי לשון הב״ר הייתי אומר שמים וארץ אלהות הן כו׳ עכ״ל נראה דה״פ דהייתי אומר שמים וארץ ג״כ שם אלהות הן וב׳ רשויות הן וה״ק קרא בראשית ברא אלהים הפועל את אלהים הפעול שהם שמים וארץ שיהיה לשמים וארץ כח אלהות וחסר מן הכתוב אלהים הפועל ועכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ וגו׳ ע״כ אלהים דקרא היינו אלהים הפועל ושמים שמים ממש וארץ ארץ ממש ואין בהן כח אלהות כלל וכה״ג י״ל בפ״ק דמגילה גבי שכתבו לתלמי אלהים ברא בראשית כמפורש שם: