רב אשי אמר: זו העיסה מחר מותרת, והויא לה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף.
(1) 
וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל.:
וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל.And Rav Ashi said a different explanation as to why the spices, water, and salt are not subject to nullification: It is because any one of these ingredients is an object whose prohibition is temporary, as the prohibition against their being taken out of the Shabbat limits lapses once the Festival has passed, and the general principle is that anything whose prohibition is temporary cannot become nullified, even by one part in one thousand.
1. הגחלת...ולא מועלין: בכ״י קולומביה , דפוסים חסר כאן ומקומו לעיל סמוך אחר משנה ד. גיח , גכו , כ״י נ חסר כאן ולעיל.
2. בור: כ״י קולומביה : ״באר״.
3. אנשי: גיח , גיט , גכו , דפוסים, ר״ח. וכן רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א .
4. הרי: גיט , גכו , כ״י נ , דפוסים. וכן רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א , כ״י קולומביה כפי שחסר בר״ח.
5. אצלו אורחים: גיט , גכו , דפוסים, כבר״ח ורמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ : ״אצלו אורחין״. כ״י א : ״אורחים אצלו״.
6. אחר: דפוסים אחר הגהה: ע״י אחר . חסר בר״ח, אבל ישנו בתוספתא (כפי שמובאת בר״ח).
7. במנותיהן: גיח , גיט , כ״י נ , דפוסים. גכו : ״במנותיהם״. כ״י א : ״במתנותיהן״.
8. הבייתות: גיח , גיט , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים, ר״ח. ברמב״ם פיהמ״ש מנוקד: ״הביָתות״. כ״י א : ״הביתיות״.
9. הבייתות: גיח , גיט , גכו , כ״י נ . וכצ״ל בכ״י א (שם משובש: ״חביות״). כ״י קולומביה , דפוסים : בייתות , דפוס קושטא : ביתות . כבברייתא המובאת בסמוך.
משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין וכו׳ – ואם תאמר והא [פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו וי״ל דאין הכי נמי דלא אמרינן ליה אלא במין במינו והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מין במינו בעלמא כיון דממונא הוא ועי״ל דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא ע״י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד.
[במאור דף כא: וד״ה אי אמרת. לרי״ף סי׳ תתקכז (ביצה דף לט.)]
כתוב שם: [ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר והא תנן השותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורין וכו׳, דאיכא למימר] דילמא שאני התם כיון דלית בהו בכל הני דין חלוקה לא אמרינן כל חד וחד מדידיה קא מתהני ומשו״ה אסורין, אבל לשכות [ועזרות והר הבית מקדש קדישי ואינו יכול לאוסרן].
אמר אברהם: היה לו למימר אבל בור של מים כיון ששואבים ממנו מים כל אחד לעצמו כיש בו דין חלוקה דמי כמו חצר ומשום הכי אקשו ליה מחצר ולא אקשי ליה מגופה מרחוב ובית הכנסת. מכל מקום הכל הבל, כי לשתי הלשונות שמעמיד המחלוקת במסכת נדרים [דף מו.] דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן, בשתיהן אין בו דין חלוקה קל ממי שיש בו דין חלוקה. אבל הקושיא אינה כלום שלא בא אלא לגלות שהאיסור אינו אלא משום שתוף [ושתוף משתוף]1 מפורסם אקשי ליה.
[במאור שם.]
כתוב שם: והא דתנן [נדרים פ״ה מ״א, דף מה:] אסורין ליכנס לחצר איכא למימר [כשנכנס לכולו].
אמר אברהם: כעור אשר ממשש באפילה כן כל דבריו. כי משום דקשיא ליה חצר הוצרך לומר כן, ואינו דומה. כי כניסת החצר כמו הרחיצה היא לפי שאינה נחלקת. אבל הבור כשהוא דולה ממנו כבר הוא נחלק ואמרינן יש ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב דפליג בכניסת החצר ושרי קסבר כיון דכי מיחלקא אית לן ברירה השתא נמי אמרינן לתוך שלו הוא נכנס. אי נמי כיון דכי מיחלקא מותרין כל אחד בשל עצמו דהא לא נדרו הנאה מן החצר אלא שלא יהנו זה מזה ועכשו שחלקו לא יהו אלא כמוכרים זה לזה ומותרין, הילכך עכשו נמי מותרין דאמרינן יש ברירה וכחלוקה דמיא. ורבנן סברי אין ברירה שהרי עדיין לא נחלקה. וזו הסברא היא שסובר בה רב נחמן במחלוקת של רבי אליעזר בן יעקב ורבנן ולא אתיא כמילתיה דרבינא דבב״ק [דף נא:] דמוקי פלוגתייהו בבור דיש ברירה ומשוי פלוגתא דבור כפלוגתא דחצר. ולפום סוגיין דהכא אליבא דרב נחמן לא דמו, דלגבי בור בדלייתו מן הבור אפילו לת״ק יש ברירה ובכניסת החצר אין ברירה, ולרבי אליעזר בן יעקב אפילו בכניסת החצר יש ברירה.2
[במאור שם.]
כתוב שם: לא קשיא דידיה אדידיה, דאיכא למימר כיון שנתן לידו של חבירו וזכה בו חבירו איגלאי מילתא למפרע דמעידן הגבהה זכה בה, ולפיכך כו׳.
אמר אברהם: מתקשט הוא בשל אחרים, ובחיי ראשי טענת הרמב״י [= ר׳ משה בר׳ יוסף] היא דליכא למימר הכא איגלאי מילתא למפרע, אלא או קני לה משום דנעשית ידו של מגביה כידו של שולח, ואי משום דנעשית ידו כידו של שולח אפילו משעת הגבהה קני לה. ואי משום מתנה קני לגבי תחומים לא מקני לה ולא מידי דכרגלי הנותן היא. וגם לדעתו אינו מפרש חצי הצורך, דהא איכא לאקשויי על רב ששת ממתני׳ [ב״מ דף ט:] ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום, וכל שכן כשלא אמר. א״כ מ״ט דרב ששת דאמר כרגלי הממלא. אלא הטעם לענין מציאה, כיון שנתנה לו אפילו זכה הוא בו תחלה הרי נתנה לו במתנה, שהוא אמר לו תנה לי ונתנה לו וזכה בה מכח מתנה. אבל לגבי תחומין מתנה לא מהניא מידי דמכל מקום כרגלי הנותן הוא. על כרחך דבהא פליגי, רב נחמן סבר כיון שנתנה לו לאו מכח נותן זוכה בהם אלא מכח עצמו, דאמרינן משעת הגבהה נעשית ידו של זה כיד של זה, ולגבי תחומים נמי כיד עצמו דמי וכרגלי מי שנתמלאו לו הוו, ורב ששת סבר הא דאמרינן משנתנו לו זכה לאו מכח עצמו אלא מכח מתנה זכה בה, ולעולם הראשון קנה והקנה, ולגבי תחומין כרגלי הממלא שהוא הנותן. מכל מקום לרב נחמן הדר קושיין לדוכת׳ דקשיא דרב נחמן אדרב נחמן. ואנחנו יש לנו בזה טעם אחר, כגון שאמר לו זכה לי, ובהא אמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו3. אי נמי אף על גב דלענין מציאה אמר רב נחמן לא קנה חבירו לענין תחומין בכל דהו סגי ליה, שהרי השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי השואל דקני שביתה בהדיה בדבורא בעלמא הכי נמי קני. מיהו אם בזכה לי פליגי הילכתא כרב נחמן. אם בתנה לי פליגי הילכתא כרב ששת דקיימא לן כוותיה באיסורי. והרב ז״ל הניח אותה ותמה אני למה4. ואני סבור שהרב ז״ל סמך על דברי רבינו חננאל ז״ל5 שכתב בכאן דהדר ביה רב נחמן מיהא הילכך הוה ליה כסתם מתניתין דקתני של עולי בבל כרגלי הממלא. ואנו כבר כתבנו מה שנראה לנו. ומה שכתב זה הכל משובש. ומחלוקת דרב ושמואל במפקיד פירות אצל חבירו שלא על דעת ליטלם בו ביום ואמר רב כרגלי מי שהפקידו אצלו, קיימא לן כרב. ואינו דומה לשור של פטם, ולא [למי] שזיכה מתנותיו לאורחים כי הם דעתם ליטול אותם בו ביום ואין הנפקד אוסר אותם לדברי הכל וגם לא מי שייחד לו קרן זוית. ולא ידעתי על מה הניחה הרב ז״ל, שאם דימה אותו לשור של פטם, וסמך על דברי שמואל בעבור אותה המימרא לפי שהקשו ממנה למעשה דרב הונא בר חנילאי דף [מ:], כבר פירשתי שאין דומים זה לזה, הילכך הילכתא כרב במאי דפליגי, ולא היא, מדחזינן דאקשו עליה דרב ממתני׳ אלא אם כן זיכה להם מתנותיהם מערב יו״ט. ועוד שהשוו מעשה דרב הונא בר חנילאי למילתיה דרב והא הני על דעת שיטלו אותם ביום טוב עצמו הוו, וקא מקשו מנייהו למילתיה דרב אלמא כי היכי דפליג רב בהא פליג נמי בהא. הילכך כי היכי דמדחייא מילתיה דרב מיהא הם הכי נמי מדחייא מיהא. וכשכתב הרב ז״ל מילתיה דשמואל [דף לז: דף מ.] בשור של פטם וכתב נמי מילתיה דרבי יוחנן. [דף מ.] בהלכה כרבי דוסא, וכתב נמי אוקמתא דמתניתין בשואל כלי מערב יום טוב דאוקימנא אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב, כבר למדנו שאין הלכה כרב. ותו לא מידי. סליק מסכת ביצה בעזרת גדול העצה.
1. בכ״י ושותף משותף.
2. עיין בחידושי הראב״ד ב״ק דף נא: ד״ה במאי קא מיפלגי.
3. עיין במכתם ביצה דף לט. ד״ה ובהא דמלאהו מה שהקשה על זה בהשלמה ואינו בספר ההשלמה שלפנינו.
4. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יו״ט פ״ה ה״י, ובספר המאורות ביצה דף לט. ד״ה ובור של יחיד.
5. דף לט: ד״ה והנה ר׳ נחמן, ובב״מ דף י. ד״ה ופריק ר׳ נחמן, וע״ש בש״מ ד״ה ז״ל הראב״ד.
רב אשי אמר משום דקיימא לן דבר שיש לו מתירין. כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו חכמים שיעור, וטבל ודאי בשאינו מינו בטל הוא בששים כשאר האסורים אלא לא אמרו אלא מין במינו וכן אמרו בירושלמי מפורש (שביעית פ״ו ה״ו), ואם כן מים ומלח הרי הן כמינן של עיסה.
רב אשי אמר הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין חשיב טובא דאפילו באלף לא בטיל – ודוקא מין במינו והכי תניא בהדיא בתוספתא משמיה דר׳ שמעון דדבר שיש לו מתירין מין במינהו במשהו, שלא במינו בנותן טעם. והכי נמי מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו חשיב כדפרישנא לעיל.
ורב אשי תירצה משום דדבר שיש לו מתירין כזו שהיא נתרת למחר לא בטיל ואע״פ שבתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו דכל בשאינו מינו אף בשיש לו מתירין בטיל בזו אמרו שאינו בטל מפני שהתבלין והמלח מטעימים הרבה והמים הם הם שעושין את הלחם והדבר הוא כאלו הוא בעין זהו הנראה לי בפירוש שמועה זו ובגירסאות שבה אע״פ ששאר מפרשים משנים בה הרבה הן לענין גירסא הן לענין פירוש ומעתה אנו חוזרין לכתוב היוצא ממנה דרך פסק:
זה שביארנו בדבר שיש לו מתירין שבשאינו מינו בטל ותירצנו זו שבסוגיא זו שמשמעה שאף בשאינו מינו אינו בטל מפני שמתוך הפלגת פעולת דברים אלו באותו התערובת הרי הן כאלו הן בעין במסכת חולין פירשנו בזה טעם אחר והוא שבכאן לא נאמרה לענין אכילה שאלו כן לא הוצרך לבא בה מטעם דבר שיש לו מתירין הואיל ונתינת טעם יש כאן אלא שלענין תחומין היה לנו לומר שיהא הענין הולך אחר העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא ולימד מאחר שנצטרף דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין:
לענין איסור והיתר יתבאר במקומו במסכת חולין שהאיסור בטל בתערובת ההיתר על הרבה צדדין ושם יתבאר לפי שיטתנו שאין חלוק בזה בין מין במינו למין שאינו במינו אלא אף מין במינו בטל כמו שנבאר שם בע״ה ונבלה ושחוטה כל שנתערבו זו עם זו מין במינו הוא ואעפ״כ בטלה נבלה בשחוטה לענין איסור והיתר ואף אחד אצל שנים כמו שביארנו בראשון של מסכתא זו אבל לענין טומאה מין במינו אינו בטל והילכך אם נתערבו נבלה ושחוטה יש בהן דינין חלוקים והוא שאם נתערב כזית נבלה בכמה של שחוטה בטלה היא אצל השחוטה שלא לטמא במגע אלא שהיא מטמאה מ״מ במשא שהרי אי אפשר לרוב לחזור לדין המועט ומצד זה יש לה דין מין בשאינו מינו לענין טומאה ובטלה אבל אם הרוב מן הנבלה כגון שנתערב כזית שחוטה בכמה מן הנבלה אינה בטלה אצל הנבלה להיות מטמאה במגעה שהרי אפשר לרוב לחזור לדין המיעוט שכשתסרח הנבלה תפקע טומאתה שמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה והוה ליה מין במינו שאינו בטל כך פסקוה גדולי המחברים אע״פ שלענין איסור פסקו שמין במינו בטל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שמאחר שלא נאמרה סוגיא זו אלא לר׳ יהודה ולא פסקנו כמותו לענין איסור והיתר אף לענין טומאה אין הלכה כמותו ובין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה בטלה ובלבד במגע אבל לא במשא וכן הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו:
לענין דיני ממונות יתבאר בבתרא פרק פירות (ב״ב צ״ג:) שכל שמכר מיני תבואות לחברו ונמצא שם טנופת שיש צדדין שיש (למוכר) [ללוקח] לקבל אותו טנופת על עצמו ואין המוכר חייב לו בכלום ושיעור זה בחטים רובע קב לסאה כמו שיתבאר שם מעתה הבורר צרור מתוך חטיו של חברו שהיה הוא רוצה למכרן נותן לו דמי חטים עד שישלים כשיעור הצרור שבירר שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:
חפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן להוליכן למקום שעירב וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש לו בהן ממקומן אלפים אמה לכל רוח אם הוא יכול לילך לשם אבל אם עירב הוא לצד אחר אין מוליכן אלא אלפים אמה לאותו רוח ויש שפסקו בכאן אף בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואף גדולי המפרשים נסכמים בה אלא שבהדיא נפסקה בעירובין פרק מי שהוציאוהו כדעת ראשון:
המשנה השמינית הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין אמר המאירי המשנה השמינית ואמר על גחלת שהיא כרגלי הבעלים אם לקחוה ביום טוב הואיל והוא דבר שיש לו ממש ודבר זה לא היה צריך לומר אלא שבא להשמיענו ענין שאם לקח משלהבתו של חברו כגון שהדליק בה את נרו הואיל ושלהבת אין בה ממש לא חלה עליה שביתת בעליה והרי היא כרגלי המוליך ומוליכה בכל מקום שהוא יכול לילך וזה שאמר בכל מקום ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום:
גחלת הקדש וכו׳ מתוך שדבר בגחלת בא דבר זה אגב גררא ואמר על גחלת הקדש שמועלין בה אם נהנה ממנה ומביא קרבן מעילה אבל שלהבת הקדש אין נהנין בה לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מעל:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:
גחלת של ע״ז אסורה בהנאה אבל שלהבת שלה מותרת שאין בה ממש לחול בו שם איסור ואע״פ שבהקדש אסורה לכתחלה טעם הדבר מפני שאין אדם בדל הימנו רצו להחמיר בה אבל ע״ז שהכל פורשין הימנה אין צריך להחמיר בה ושמא תאמר והרי בכל התלמוד אמרו הקדש בדילי אינשי מיניה פירוש הדברים שכל אצל חולין בדלין הם ממנו אבל כל שאצל ע״ז אינן בדלים שהרבה בדלים מן הע״ז על אחת כמה וכמה:
המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת חייב מן התורה אבל הנוגע בה אין חיוב אלא מדברי סופרים אבל המוציא שלהבת פטור כגון שדחפו בידיו מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הביאה בקיסם אע״פ שאין שיעור בקיסם שיתחייב עליו והוא שיעור שיתבשל בו כגרוגרת מביצה קלה והיא ביצת התרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס חייב על השלהבת וכן אם טבל את החרס בשמן והדביק בו שלהבת והוציאו אע״פ שאין שיעור בחרס לחייבו עליו והוא שיעור שיקבל בו רביעית חייב מכל מקום בהוצאת השלהבת הוציא קיסם זה בשיעור המחייבו וכן חרס זה בשיעור המחייבו והוציא שלהבת עליהם אינו חייב אלא אחת ר״ל על הקיסם או על החרס אבל לא על השלהבת שאם כן כשאמרו בסוגיא זו ותיפוק ליה משום קיסם עד שהוצרך להשיב דלית ביה שיעורא היה לו להשיב שהוציא בקיסם ולחייבו בשתים אלא שאין חייב באלו אלא אחת והוא שאמרו המוציא קפת הרוכלים אע״פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת ויש שואלין אחר שאין הקיסם או החרס באים אלא מפני השלהבת היאך יתחייב בקיסם או בחרס אע״פ שיש בהן שיעור הרי הם טפלים לשלהבת ותנן המוציא פחות מן השיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו ויש לתרץ בה שלא נאמר כן אלא בשאותו פחות מכשיעור יש בו ממש שהוא חשוב והכלי טפל לו ומ״מ לגדולי המחברים ראיתי שכתבו בסתם המוציא שלהבת פטור ולא חלקו בה בין שדחפו בידיו לשהביאה בקיסם או בחרס כלל ובמקומו יתבאר:
המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו ויש חולקים בקצת דברים אלו שבגחלת ובמקומם יתבאר:
המשנה התשיעית בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר על זה בור של יחיד כרגלי היחיד וכו׳ פי׳ בגמ׳ שבור זה ענינו במים המכונסים ואמר שאם בור זה הוא של יחיד הרי מימיו כרגלי הבעלים ואין אדם מוליך את המים שקבל ממנו אלא למקום שהבעלים הולכים אבל באר של מים חיים וכן מעיינות ונהרות המושכין אפילו שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם שלא קנו שביתה כלל וכן אפילו באו מחוץ לתחום מותרות וכן מי גשמים היורדין בשבת או ביום טוב מותר לשתותן שלא קנו שביתה בים אוקיינוס וכמו שאמרו מינד נידי וכן אין בהם משום נולד כמו שאמרו מיא דעיבי לאו מיבלע בלעי זו היא שיטתנו וממה ששאלו בגמ׳ תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם כלומר אף על פי שהם של יחיד ותירץ התם בנובעין הבא במכונסין אלמא כל מים חיים אף שבבאר הרי הן כרגלי כל אדם ומ״מ גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהמים שהם מכונסין בתוך הבור ואין נמשכין לחוץ אע״פ שהן חיים ונובעים בדין מכונסים הם ואין הדבר תלוי אלא במשיכה שכל שהם נמשכים אפילו אינם חיים בדין נמשכים הן כגון של הפשרת שלגים והם מפרשים נהרות המושכים אע״פ שאין חיים (למעיינהת) [ומעיינות] הנובעים שיש להם זחילה קצת אבל בורות אע״פ שנובעים מכונסים הם לענין זה הא כל שהוא נמשך לא קנה שביתה וכרגלי כל אדם הם וכמו שאמרו מיא דעיבי מינד ניידי וכן מי אוקיינוס מינד נידי ולא יראה לי כן אלא כל שהוא נובע ויוצא לו ממקור נמשך הוא ואין קרויין מכונסין אלא מי גשמים שנתכנסו שאין כאן לא נביעה ולא המשך וזה שביארנו בנהרות המושכין ומעיינות הנובעין שהם כרגלי כל אדם פירושו שאם מלא אחד לעצמו הרי הן כרגליו וכל שנתנם אח״כ לחברו אין יכול להוליכן אלא כרגלי הנותן שכשזכה הראשון בהם קנו שביתתו וכן במי גשמים ובכל אלו שאמרו שלא קנו שביתה וא״כ כרגלי כל אדם האמור בהם פירושו כרגלי הממלא וכן התבאר בתוספתא בפרק זה ומ״מ גדולי המפרשים כתבו בעירובין שכל שאמרו כרגלי כל אדם פירושו שאפילו מלא ראובן מהם יכול שמעון להוליכם כרגליו אף בלא נתן לו האחר אבל בור של עולי בבל שהם מים מכונסין ואין נדים כלל אמרו כרגלי הממלא ופירושו בהם כרגלי הממלא ממש שאם לקחן אחר אינו מוליכן אלא כרגלי אותו שמלאן ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שהם נחים והיו ראויים לקנות שביתה כשממלא מהם קונים שביתה ואף בזו נחלקו עם חכמי דורם במי שמלא ונתן לחברו שלדעת חכמי דורם לא היה חברו יכול להוליכם אלא כרגלי הנותן ולדעתם לא נאמר כרגלי הממלא להפקיע רגליו של זה שניתנו לו במתנה אלא שדוקא בעוד שהן שלו אבל אם נתנן לחברו הרי הן כרגלי חברו וכמו שאמרו בפרק המוצא תפלין נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו וכו׳ אלא שאנו מפרשים שם בשהגביהה על מנת שלא לזכות אלא במה שישתה מהן וכן כלם זה אחר זה וכן עקר וכרגלי הממלא דוקא כמו שיתבאר שם בע״ה:
ושל אנשי אותה העיר הואיל ומים מכונסים הם הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר ואין אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכן אלא לאלפים אמה ממקומן אע״פ שעירב וכן אין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אחר שמלאן למקום שבא ממנו לכאן על ידי עירוב אלא עד אלפים אמה נמצא שזה שאמרו כרגלי אנשי אותה העיר פירושו שיש בהן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצד אחד אינו יכול להביאן אלא עד אלפים אמה הן שהוא מעיר זו הן מעיר אחרת כך פירשו רבותינו הצרפתים ויש מקשין על דבריהם ממה שאמרו בעירובין פרק מי שהוציאוהו בענין גשמים שירדו הא יש להם אלפים אמה לכל רוח הרי הן כאנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שאין שני שיעורין אלו שוין אלא שהם מפרשים שם שלא אמרוה מפני הענין אלא מפני הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר שאלו קנו שביתת אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואע״פ שזהו גם כן אלפים אמה לכל רוח ואף גדולי הדור מתרצים בה שאלו שנה כרגלי אותה העיר היו אותן אלפים אמה נמדדות מתחום העיר וכששנה אלפים אמה יורה שהן נמדדות ממקומן ומ״מ הרבה חולקים לפרש הרי הן כאנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך כרגליו כדין שותפין ומדין יש ברירה כמו שאמרו מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אבל אחר שאינו מאנשי אותה העיר אם לא עירב אחד מאנשי העיר מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב אחד מן העיר לצד אחד לא יוליכם זה הנכרי אלא אלפים אמה לאותו צד ואם עירבו שנים מן העיר זה לצפון וזה לדרום לא יזיזם זה הנכרי ממקומן אא״כ מלא אחד מן העיר ונתן לו כך כתבוה גדולי הדור ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בעירובין ושם התבאר שגשמים ירדו סמוך לעיר מערב יום טוב הרי הן בדין זה ר״ל כבור של אותה העיר וכרגלי אנשי אותה העיר:
ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך כשעולין לירושלים כרגלי הממלא מפני שהן הפקר לכל ונקנה לו בהגבהה ואם מלא ובא אחר ושאל את מימיו או לקחם אין מוליכן אלא כרגלי הממלא שכלן קנו שביתה כרגלי הזוכה בהם ומדין יש ברירה אנו אומרין בה שמבין השמשות קנו שביתתו של ממלא זה וכן בנתן לו חברו לדעת קצת מפרשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו כמו שביארנו ולמדת בפירוש זה שהוא נמשך למה שפסקנו שחפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן והרי הן כרגלי הזוכה וכבר ביארנו למעלה שגדולי המפרשים פוסקים בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואין לשום אדם בהם אלא אלפים אמה ממקומן לכל רוח אם לא עירב הוא לצד אחד ומ״מ אף לדעת זו משנה זו של עולי בבל הלכה היא שלא אמרו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן אלא בדבר שאין יכול לזכות אלא המוצאן ואין מציאתו עולה על לב בני אדם שתחול עליהם שביתתם כשיגיע לידם אבל בור זה שהוא הפקר לכל העולם ויש בו מים לכלם הרי לב הכל עליהם ושביתת כל זוכה וזוכה עליהם וכל אחד מן הממלאים שביתתו חלה בחלקו מדין ברירה אלא שמ״מ אע״פ שהדברים נכונים אין אנו צריכים להם לשיטתנו שכבר פסקנו למעלה לשיטתנו שחפצי הפקר קונין שביתה כרגלי המחזיק בהן כדעת משנה זו ואף גדולי המחברים פסקוה כן וכן אמרו בתלמוד המערב המוצא כלים בדרך הרי הן כרגלי המוצא:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדברים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
סוגייא זו הבאה על משנה זו מבולבלת מעט ביד מפרשים והריני מעירך בביאורה דרך קצרה והוא שזו של בור עולי בבל לא דברו בה במשנתנו אלא בממלא לעצמו ואח״כ לקחן חברו או שאלן ועל זו אמרו שהן כרגלי הממלא וכן בנתן לו על דעת קצת כמו שביארנו ומ״מ עכשו שאלו במי שמלא ממנו לצורך חברו ונתן לו ונחלקו בה רב נחמן ורב ששת שלדעת רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ומפני שהוא סובר בירא דשותפי נינהו כלומר שעל דעת כן עשאום שתהא יד כלם שוה בו ושיהא לכל אחד חלק בו והרי הוא כאומר מלא (מי) [לי] מחלקי וזכה מי שנתמלא לו מדין ברירה ולרב ששת בירא דהפקרא הוא כלומר שעל דעת כן עשאום שלא יהא לשום אחד חלק בו ולא שום זכות מצד עצמו אלא שיהא כזוכה מן ההפקר כשאר המציאות וא״כ הרי זה מגביה מציאה לחברו שלא קנה חברו ונמצא שקנה המציאה והרי הן כרגליו והקשו לרב נחמן משמועת:
ורב אשי אתי עלה דהואיל והאי הולכת תחומין למחר היא ניתרת לכל לא בטלא. ומשמע מהכא דדבר שיש לו מתירין אף מין בשאינו מינו לא בטיל, ובירושלמי דמסכת שביעית [פ״ו ה״ג, יז:] גרסינן בהדיא כל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם.
ושמועה זו יש בה גרסאות אחרות כמה וכמה, ורש״י ז״ל גריס אמר ליה רב ספרא ולטעמיך הא דאמר רב חסדא וכו׳, כלומר וכי מפני שאין לו תובעין פקע שם בעלים מינה, אלא הא דאמר רב חסדא וכו׳, הכי נמי אי הוו להו בעלים, ר״ל תובעים דלא בטלא וכו׳ כדאיתא בפירושו. ואף לגירסא שכתבנו יש מפרשים אותה בפנים אחרים ואין בהבאת בלבול הנסחאות תועלת בסוגיא זו לענין פסק, ומפני זה איני רואה להביא כל הנסחאות, וזו שכתבתי עם מה שפירשתי במאי דאמר ליה מי קא מדמית איסור וכו׳ שלא כדרך מפרשים שבנסחא זו, היא הנכון בעיני.
בתוס׳ בד״ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו׳ וא״ת הא פרשי׳ לעיל וכו׳ וי״ל דאין ה״נ וכו׳ עש״ה. כוונתן מבואר׳ דנהי דהנך אמוראי דלעיל דקשיא להו דלבטלו ברובא הוי משמע להו דהכא בתחומין אפילו דבר שיש לו מתירין בטל בחד מתרי טעמי כמו שכתבו התוס׳ לעיל מכל מקום לרב אשי הוי איפכא דהאי דהכא אפילו מין בשאינו מינו כמין במינו חשיב ליה. ויתכן יותר טעמא דרב אשי לפי מה שכתבתי לעיל דלא מחמרינן בשאינו מינו דלא לבטלו בס׳ היינו משום דהוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק משם היינו דוקא באיסור דתליא בטעמא וחזותא מה שאין כן לענין תחומין דלא שייך האי טעמא כלל אם כן אין שום סברא להקל בשאינו מינו יותר מבמינו למאי דקיימא לן כרבנן דמין במינו מדאורייתא קיל טפי כנ״ל:
וראיתי להר״ן ז״ל בנדרים דף נ״ב שכתב בענין אחר דהא דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו יותר היינו משום דכיון דדבר שיש לו מתירין הוא א״כ הוי מין במינו גמור כיון דטעמא שוין ושוין גם כן באיכותם דהאי היתירא והאי היתירא משום הכי במין במינו כהאי גוונא מודו רבנן לר׳ יהודה דלא בטיל דדמי לגמרי כדם פר ודם שעיר ע״ש באריכות ואף שהדברים ראויין למי שאמרן מ״מ לע״ד אינן עולין יפה לפי סוגיית הש״ס בכמה דוכתי והנלע״ד כתבתי ומה שיש לי לדקדק עוד בזה ומה שהקשה בעל פרי חדש בסי׳ ק״י במשנה דשקלים במעות שנמצא׳ יבואר בק״א אי״ה:
ורב אשי אמר טעם אחר: משום שעיסה זו הוי ליה [הריהי] דבר שיש לו מתירין, שהרי למחר, לאחר החג, יתבטל האיסור, וכלל הוא כי כל דבר שיש לו מתירין — אפילו באלף לא בטיל [בטל].
And Rav Ashi said a different explanation as to why the spices, water, and salt are not subject to nullification: It is because any one of these ingredients is an object whose prohibition is temporary, as the prohibition against their being taken out of the Shabbat limits lapses once the Festival has passed, and the general principle is that anything whose prohibition is temporary cannot become nullified, even by one part in one thousand.
הכל
(2) רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם.: מַיִם אִין מֶלַח לָא וְהָא תַּנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מַיִם וָמֶלַח בְּטֵלִין בֵּין בָּעִיסָּה בֵּין בַּקְּדֵרָה לָא קַשְׁיָא הָא בְּמֶלַח סְדוֹמִית הָא בְּמֶלַח אִסְתְּרוֹקָנִית.
§ It is taught in a mishna: Rabbi Yehuda exempts one from travel limitations in the case of water. The Gemara asks: Does this mean to imply that water, yes, it is exempted by Rabbi Yehuda, but salt, no, it is not? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: Water and salt are both nullified, whether in a dough or in a pot of cooked food. The Gemara answers: This is not difficult. In this case of the mishna, the reference is to salt of Sodom, which is quite coarse and does not blend in easily with the dough, and, being noticeable in the final product, is not nullified. In that case of the baraita, the reference is to a type of fine salt known as isterokanit salt. Consequently, it is not noticeable in the final product and can be nullified.
§ It is taught in a mishna: Rabbi Yehuda exempts one from travel limitations in the case of water. The Gemara asks: Does this mean to imply that water, yes, it is exempted by Rabbi Yehuda, but salt, no, it is not? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: Water and salt are both nullified, whether in a dough or in a pot of cooked food. The Gemara answers: This is not difficult. In this case of the mishna, the reference is to salt of Sodom, which is quite coarse and does not blend in easily with the dough, and, being noticeable in the final product, is not nullified. In that case of the baraita, the reference is to a type of fine salt known as isterokanit salt. Consequently, it is not noticeable in the final product and can be nullified.
ר׳ יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש – כלומר: נבלעין הן. ואקשינן לר׳ יהודה: מלח לא בטיל? והתניא: ר׳ יהודה אומר: מים ומלח בטילין בין בעיסה בין בקדירה! ופרקינן: לא קשיא, מתניתין – במלח סדומית, שאינו נימוח במים אלא עד שישחק, בריתא – במלח איסתרוקנית. והתני, ר׳ יהודה אומר: מים ומלח בטילין בעיסה ואין בטילין בקדירה, מפני רוטבה – כלומר: בעיסה נבלעו ואינם ניכרין, ולפיכך בטלו, וברוטב הנה המים ניכרין! ופרקינן: הא דתניא: בטילין בקדירה – ברוטב עבה, והא דתניא: אין בטילין – ברכה.
ערך בן
בן – א(מנחות כא.) יכול תבנינהו ת״ל תמלח אי תמלח יכול במי מלח ת״ל במלח ולא תשבית הבא מלח שאינה שובתת פירוש שנעשית בשבת כבחול זו מלח סדומית שהים מוציא גליו בכל יום ונעשה מלח. איסתרוקנית מין אחר שנעשה על יד בני אדם פירוש אחר סדומית מלח חזק שאינו מתפשר ומתבטל לאלתר אסתרוקנית שמתבטל כמפורש (ביצה לט.) מים אין מלח לא והא תניא מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדירה לא קשיא כאן במלח סדומית שהיא קשה מלח לא מלח איסתרוקנית שהוא רפה בטל. מאי תבנינהו אמר רבא בר עולא הכי קאמר יכול יתלבנו הרבה במלח כתבן בטיט יכול יעשנו כבנין שיתן על המנחה אבנים של מלח זו על גב זו ושורות קמח באמצע יכול יתן בו טעם תבונה כלומר כל דהוא מלח עד כדי להבין שיש בו טעם מלח.
א. [זאוואהל אלס.]
סדומית – דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת.
ר׳ יהודה פוטר במים. מים אין מלח לא – משום דאיכא ממש.
והתניא ר׳ יהודה פוטר בין במים בין במלח לא קשיא כאן במלח סדומית כאן במלח אסתורקנית – פירוש: מלח אסתורקנית נימחה והדרא ליה מים מלח סדומית קשה ויש בו ממש והכי מוכח בבא בתרא (בבלי בתרא כ׳:).
בד״ה סדומית דקה היא מאד כו׳. נ״ב פירוש מלח דקה קרויה סדומית אבל סדומית אינו בנמצא כי אם קורטב בכורא כדאיתא בריש פ׳ כל הבשר:
א שנינו במשנה: ר׳ יהודה פוטר במים. ושואלים: מים — אין [כן] בטלים ואילו מלח לא בטל? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר׳ יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה (בתבשיל)! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זו], דברי ר׳ יהודה במשנתנו — במלח סדומית שהוא עבה ואינו בטל, הא [זו] דברי ר׳ יהודה בברייתא — במלח אסתרוקנית שמוציאים ממי הים והוא דק ואינו ניכר ולכך הוא בטל.
§ It is taught in a mishna: Rabbi Yehuda exempts one from travel limitations in the case of water. The Gemara asks: Does this mean to imply that water, yes, it is exempted by Rabbi Yehuda, but salt, no, it is not? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: Water and salt are both nullified, whether in a dough or in a pot of cooked food. The Gemara answers: This is not difficult. In this case of the mishna, the reference is to salt of Sodom, which is quite coarse and does not blend in easily with the dough, and, being noticeable in the final product, is not nullified. In that case of the baraita, the reference is to a type of fine salt known as isterokanit salt. Consequently, it is not noticeable in the final product and can be nullified.
הכל
(3) וְהָתַנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מַיִם וָמֶלַח בְּטֵלִין בָּעִיסָּה וְאֵין בְּטֵלִין בַּקְּדֵרָה מִפְּנֵי רוֹטְבָּהּ לָא קַשְׁיָא הָא בְּעָבָה הָא בְּרַכָּה.:
The mishna states that according to Rabbi Yehuda water mixed into dough, and presumably into a cooked dish as well, is considered nullified. The Gemara challenges this: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Water and salt are nullified in dough but not in a pot, due to its sauce. The pot, unlike bread, ends up with liquid in it, so the borrowed water is still recognizable. The Gemara replies: This is not difficult. This case of the mishna, where Rabbi Yehuda says that the water is nullified in the cooked food, is referring to a thick dish that has no liquid sauce. That case of the baraita, in which Rabbi Yehuda said the water is not nullified, is referring to a thin dish with liquid sauce.
The mishna states that according to Rabbi Yehuda water mixed into dough, and presumably into a cooked dish as well, is considered nullified. The Gemara challenges this: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Water and salt are nullified in dough but not in a pot, due to its sauce. The pot, unlike bread, ends up with liquid in it, so the borrowed water is still recognizable. The Gemara replies: This is not difficult. This case of the mishna, where Rabbi Yehuda says that the water is nullified in the cooked food, is referring to a thick dish that has no liquid sauce. That case of the baraita, in which Rabbi Yehuda said the water is not nullified, is referring to a thin dish with liquid sauce.
ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה – הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה.
עבה – תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה.
והתניא ר׳ יהודה אומר מים ומלח בטלין בעיסה ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה – ואלו במתניתין תנן פטור במים לא שנא בקדרה לא שנא בעיסה.
לא קשיא הא בעבה הא ברכה – דמתניתין בעבה דהוה ליה כעיסה והמים כלין ואין בהם ממש ומתניתין ברכה שהמים ניכרין בעין.
ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], שר׳ יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמר ר׳ יהודה שהמלח בטל בתבשיל — מדובר בתבשיל עבה, שאין הרוטב ניכר בו. הא [זו] שאמר ר׳ יהודה שאין המלח בטל בו — מדובר בתבשיל רכה שהרוטב ניכר בו, ולכן אין המים והמלח בטלין בו.
The mishna states that according to Rabbi Yehuda water mixed into dough, and presumably into a cooked dish as well, is considered nullified. The Gemara challenges this: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Water and salt are nullified in dough but not in a pot, due to its sauce. The pot, unlike bread, ends up with liquid in it, so the borrowed water is still recognizable. The Gemara replies: This is not difficult. This case of the mishna, where Rabbi Yehuda says that the water is nullified in the cooked food, is referring to a thick dish that has no liquid sauce. That case of the baraita, in which Rabbi Yehuda said the water is not nullified, is referring to a thin dish with liquid sauce.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים וְשַׁלְהֶבֶת בְּכׇל מָקוֹם בגַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב וְשַׁלְהֶבֶת פָּטוּר.:
MISHNA: A coal that one borrowed from another on the Festival is as the feet of the owner, and it may be carried on the Festival to any place where its owner may walk. Since it has substance, it is associated with its owner. But a flame that one lit from another’s flame may be taken anywhere, as it has no substance. This essential difference between a coal and a flame has additional halakhic ramifications: If one uses a coal of consecrated property for a non-consecrated purpose, he is liable for misuse of consecrated property, since it has substance. But if one uses a consecrated flame, although according to rabbinic law one may not derive benefit from it ab initio, if one did benefit from it, he is not liable for misuse, since it does not have substance. Similarly, one who takes out a coal from a private domain to the public domain on Shabbat is liable for the prohibited labor of carrying, but one who takes out a flame is exempt.
MISHNA: A coal that one borrowed from another on the Festival is as the feet of the owner, and it may be carried on the Festival to any place where its owner may walk. Since it has substance, it is associated with its owner. But a flame that one lit from another’s flame may be taken anywhere, as it has no substance. This essential difference between a coal and a flame has additional halakhic ramifications: If one uses a coal of consecrated property for a non-consecrated purpose, he is liable for misuse of consecrated property, since it has substance. But if one uses a consecrated flame, although according to rabbinic law one may not derive benefit from it ab initio, if one did benefit from it, he is not liable for misuse, since it does not have substance. Similarly, one who takes out a coal from a private domain to the public domain on Shabbat is liable for the prohibited labor of carrying, but one who takes out a flame is exempt.
הגחלת כרגלי הבעלים, אבל שלהבת, כגון המדליק מנר לנר וכיוצא בזה, כרגלי כל אדם – כלומר: אין בה ממש לקנות שביתה.
מתני׳ ושלהבת – כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין.
מועלין בה – הנהנה ממנה מביא אשם.
ושלהבת לא נהנין – לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא.
המוציא שלהבת פטור – מפרש בגמרא.
[משנה] ו. הגחלת כרגלי הבעלים,שהרי יש בה ממש.
והשלהבת, כגון שהדליק נרו בשלהבת חברו, אינו באסור תחומין, לפי שאין בה ממש, ומוליכה המערב למקום שעירב, אף על פי שבעלה הראשון לא עירב.
גחלת של הקדש מועלין בה, שהנהנה ממנה מביא אשם.
ושלהבת לא נהנין לכתחלה מדרבנן, ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית בה מששא, ואף על פי שהחמירו רבנן בהקדש בלכתחלה, לא החמירו בתחומין, והתירו לכתחלה להדליק בשל חברו, משום דתחומין אפילו בדבר שיש בו ממשות אינו אלא מדרבנן, והקדש בדבר שיש בו ממש הוא מן התורה.
מתניתין. הגחלת כרגלי הבעלים. דהואיל ויש בה ממש הויא לה כשאר כלים, ומשום שלהבת נקט לה, שאם לקח משלהבתו של חבירו כגון שהדליק בה את נרו הואיל ושלהבת אין בה ממש לא חל עליה שביתת בעליה והרי היא כרגלי המוליך ומוליכה בכל מקום שהוא יכול לילך. והאי דנקט ושלהבת בכל מקום ולא תנא כרגלי המוליך, משום דהואיל ואין בה ממש אינה בתורת איסור תחומים כלל שלא יתכן לומר כרגלי שואל וכרגלי מוליך, וקאמר משום הכי בכל מקום, כלומר שמוליכה בכל מקום שהוא הולך אעפ״י שבעלים הראשונים אין רשאין להלך שם.
גחלת הקדש מועלין בה אם נהנה ממנה ומביא קרבן מעילה, אבל שלהבת של הקדש אין נהנין בה לכתחלה מדרבנן ואם נהנה אינו מועֵיל. ואע״ג דלגבי איסור תחומין שריא לכתחלה, התם הוא דגחלת גופה מדרבנן היא. ולא גרסינן הכא המוציא שלהבת פטור, ורש״י ז״ל גריס לה ובגמרא מפרש לה.
ב משנה הגחלת ששואל אדם מחבירו — הריהי כרגלי הבעלים, שמותר להוליכה בשבת לכל מקום שמותר לבעליה ללכת אליו, שכיון שיש בה ממש, יש לייחס אותה לבעליה. ושלהבת, שמדליק אדם נרו משלהבת של חבירו — נלקחת בכל מקום לפי שאין בה ממש. וכהבדל זה הנובע מן ההבדל המהותי שבין הגחלת לשלהבת, מצאנו גם בעניינים אחרים; גחלת של הקדש כיון שיש בה ממשות — מועלין בה, שכל המשתמש בה לצורך חולין — מועל בה. ושלהבת הקדש, כיון שאין בה ממש — לא נהנין לכתחילה, ואם עבר ונהנה — לא מועלין. ובדומה לזה: המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — הרי זה חייב משום מלאכת הוצאה, והמוציא שלהבת — פטור.
MISHNA: A coal that one borrowed from another on the Festival is as the feet of the owner, and it may be carried on the Festival to any place where its owner may walk. Since it has substance, it is associated with its owner. But a flame that one lit from another’s flame may be taken anywhere, as it has no substance. This essential difference between a coal and a flame has additional halakhic ramifications: If one uses a coal of consecrated property for a non-consecrated purpose, he is liable for misuse of consecrated property, since it has substance. But if one uses a consecrated flame, although according to rabbinic law one may not derive benefit from it ab initio, if one did benefit from it, he is not liable for misuse, since it does not have substance. Similarly, one who takes out a coal from a private domain to the public domain on Shabbat is liable for the prohibited labor of carrying, but one who takes out a flame is exempt.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּגַּחֶלֶת הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים וְשַׁלְהֶבֶת בְּכׇל מָקוֹם גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין גגַּחֶלֶת שֶׁל ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרָה וְשַׁלְהֶבֶת מוּתֶּרֶת הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב וְשַׁלְהֶבֶת פָּטוּר דהַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אָסוּר בְּגַחַלְתּוֹ וּמוּתָּר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ.
GEMARA: The Sages taught in a Tosefta (Beitza 4:7): Five things were stated with regard to a coal, in relation to the practical halakhic differences between a coal and a flame: (1) Coal is as the feet of the owner with regard to its Festival resting place, whereas a flame may be carried anywhere. (2) One is liable for misusing property consecrated to the Temple with a consecrated coal, whereas with regard to a flame, according to rabbinic law one may not benefit from it, but he is not liable for misusing property consecrated to the Temple. (3) Coal used for idol worship is prohibited for one to benefit from it, whereas from a flame of this sort it is permitted to benefit. (4) One who carries out a coal to the public domain is liable, whereas one who carries out a flame is exempt. (5) One who is prohibited by a vow from deriving benefit from another is prohibited from using his coal, but he is permitted to derive benefit from his flame.
GEMARA: The Sages taught in a Tosefta (Beitza 4:7): Five things were stated with regard to a coal, in relation to the practical halakhic differences between a coal and a flame: (1) Coal is as the feet of the owner with regard to its Festival resting place, whereas a flame may be carried anywhere. (2) One is liable for misusing property consecrated to the Temple with a consecrated coal, whereas with regard to a flame, according to rabbinic law one may not benefit from it, but he is not liable for misusing property consecrated to the Temple. (3) Coal used for idol worship is prohibited for one to benefit from it, whereas from a flame of this sort it is permitted to benefit. (4) One who carries out a coal to the public domain is liable, whereas one who carries out a flame is exempt. (5) One who is prohibited by a vow from deriving benefit from another is prohibited from using his coal, but he is permitted to derive benefit from his flame.
תנו רבנן: ה׳ דברים נאמרו בגחלת: גחלת כרגלי הבעלים, גחלת של הקדש – הנהנין ממנה מועלין בה, וגחלת של ע״ז אסורה, והמוציא גחלת לרשות הרבים – חייב, והמודר הנאה מחבירו – אסור בגחלתו ומותר בשלהבת שלו – כלומר: מדליק מנרו וכיוצא בו – מותר, והרי הוא כרגלי כל אדם. ואם היא של הקדש – לא נהנין ולא מועלין, ואם משל ע״ז היא – מותרת. והמוציא שלהבת לרשות הרבים, כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה, ודחה השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים – פטור, וזה פירוש דאדייה אדויי. אבל אם הוציא שלהבת בקיסם, שהוא חתיכת עץ, אף על גב דליכא בהאי עץ שיעור כדי לבשל ביצה קלה, או שפה משחא בחספא פחות ממה שראוי לתתו בין פצים לחבירו או פתילה דולקת וכיוצא באילו – חייב, ואינו פטור בשלהבת אלא בזמן דאדייה אדויי, כמו שפירשתי למעלה.
גמרא: גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת. הקשה הרב רבי אלחנן ז״ל אם כן מה אמרו בברכות פרק אלו דברים (ברכות נא:) שאין מברכים על שלהבת של עבודה זרה, ותירצו בתוס׳ דהתם דוקא בשיש גחלת עמה.
גמרא. חמשה דברים וכו׳. גחלת של ע״ז אסורה בהנאה ושלהבת מותרת. שאין בה ממש לחול בה שום איסור. המוציא גחלת בשבת וכו׳. ולא נקט נגיעה דנגיעת גחלת גופה דרבנן היא, ואיהו חייב מן התורה קאמר. הקדש דלא בדילי אינשי מיניה וכו׳. ואע״ג דבכולי תלמודא אמרינן הקדש בדילי אינשי מיניה, התם דלגבי חולין איכא למימר בדילי וכו׳ אבל לגבי ע״ז לא בדילי, דטפי בדילי מע״ז מבהקדש. והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב. ואוקמה לההיא בשהוציאה בקיסם, דהואיל והדביקה בדבר שיש בו ממש חשובה היא. ואקשי ליה תיפוק ליה דהא חייב משום קיסם. ולחיובי תרתי לא מצית אמרת, שהרי הכל דבק ואין כאן אלא אחת וכדתניא [שבת צ.] המוציא קופת הרוכלין אעפ״י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת.
גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה. ואף על גב דהתם בפסחים אמרינן דאם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחלה אסורה. אי נמי הכא בשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת עבודה זרה או בגחלי הקדש ממש. ואילו התם בשבאו מעצים אסורים. וא״ת אחר דשלהבת עבודה זרה מותרת למה אין מברכין עליה. תירץ מורי נר״ו משום דמאיסה לגבי ברכה וכדאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. וטעמא דלא יטול משום דמאיס.
ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חמשה דברים נאמרו בגחלת בהבדל הלכה למעשה שבין גחלת לשלהבת: הגחלת היא לענין שביתה כרגלי הבעלים, ואילו השלהבת ניטלת בכל מקום. גחלת של הקדש — מועלין בה, ואילו השלהבת — לא נהנין ולא מועלין בה. גחלת של עבודה זרה — אסורה בהנאה ואילו השלהבת — מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים — הריהו חייב, ואילו המוציא שלהבת — פטור. המודר הנאה מחבירו (שנדר שלא ליהנות ממנו) — אסור בגחלתו, ואולם מותר הוא בשלהבתו.
GEMARA: The Sages taught in a Tosefta (Beitza 4:7): Five things were stated with regard to a coal, in relation to the practical halakhic differences between a coal and a flame: (1) Coal is as the feet of the owner with regard to its Festival resting place, whereas a flame may be carried anywhere. (2) One is liable for misusing property consecrated to the Temple with a consecrated coal, whereas with regard to a flame, according to rabbinic law one may not benefit from it, but he is not liable for misusing property consecrated to the Temple. (3) Coal used for idol worship is prohibited for one to benefit from it, whereas from a flame of this sort it is permitted to benefit. (4) One who carries out a coal to the public domain is liable, whereas one who carries out a flame is exempt. (5) One who is prohibited by a vow from deriving benefit from another is prohibited from using his coal, but he is permitted to derive benefit from his flame.
הכל
(6) מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן הֶקְדֵּשׁ דְּלָא מְאִיס וְלָא בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.:
With regard to the halakhot cited in the baraita above, the Gemara asks: What is different in the case of a flame of idol worship, that one is permitted to use it even ab initio, as the baraita uses the term permitted in that case; and what is different in the case of a consecrated flame, in that it is prohibited to be used ab initio, as the baraita states: One may not benefit from it, but he is not liable for misuse? The Gemara explains: In the case of idol worship, which is repulsive to Jews and from which Jewish people inherently maintain separation, the Sages did not decree additional restrictions with regard to it. However, concerning consecrated property, which is not repulsive and from which people do not inherently maintain separation, in order to prevent its misuse, the Sages did decree with regard to it that it is prohibited to use the flame.
With regard to the halakhot cited in the baraita above, the Gemara asks: What is different in the case of a flame of idol worship, that one is permitted to use it even ab initio, as the baraita uses the term permitted in that case; and what is different in the case of a consecrated flame, in that it is prohibited to be used ab initio, as the baraita states: One may not benefit from it, but he is not liable for misuse? The Gemara explains: In the case of idol worship, which is repulsive to Jews and from which Jewish people inherently maintain separation, the Sages did not decree additional restrictions with regard to it. However, concerning consecrated property, which is not repulsive and from which people do not inherently maintain separation, in order to prevent its misuse, the Sages did decree with regard to it that it is prohibited to use the flame.
מאי שנא של ע״ז דשרי – לגמרי דאפילו מדרבנן לא גזור בה דקתני ומותרת ובשל הקדש קתני לא נהני.
הקדש לא מאיס ולא בדילי אינשי מינה – כולי האי כע״ז דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש אבל לגבי ע״ז לאו בדילותא היא.
הקדש דלא בדילי אינשי גזרו רבנן – וקשה דבפ״ק דפסחים (דף ו.) קאמר אם של הקדש הוא אין צריך לכסותו מפני שבדלים ממנו אלמא משמע דהקדש בדילי מיניה וי״ל דאין הכי נמי דלגבי חולין בדלין ממנו אבל לגבי ע״ז לא בדילי מיניה.
על פרטי הדינים המובאים בברייתא זו שואלים: מאי שנא [במה שונה] שלהבת של עבודה זרה דשריא [שהיא מותרת] לגמרי מלכתחילה, שהרי נקטה הברייתא ביחס אליה את הלשון ״מותרת״, ומאי שנא [ובמה שונה] גחלת של הקדש דאסירא [שהיא אסורה] להשתמש בה לכתחילה? שהרי נקטה הברייתא לגביה לשון ״לא נהנין ולא מועלין״! ומסבירים: עבודה זרה דמאיסה ובדילי אינשי מינה [שהיא מאוסה ליהודים ובדלים אנשים ממנה] — לא גזרו בה רבנן [חכמים] גזירות נוספות, ולכן התירו שלהבת, שהרי אין בה ממש. אולם הקדש, דלא מאיס [שאינו מאוס] ולא בדילי אינשי מיניה [ואין אנשים בדלים ממנו] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כדי להרחיק מלהשתמש בו.
With regard to the halakhot cited in the baraita above, the Gemara asks: What is different in the case of a flame of idol worship, that one is permitted to use it even ab initio, as the baraita uses the term permitted in that case; and what is different in the case of a consecrated flame, in that it is prohibited to be used ab initio, as the baraita states: One may not benefit from it, but he is not liable for misuse? The Gemara explains: In the case of idol worship, which is repulsive to Jews and from which Jewish people inherently maintain separation, the Sages did not decree additional restrictions with regard to it. However, concerning consecrated property, which is not repulsive and from which people do not inherently maintain separation, in order to prevent its misuse, the Sages did decree with regard to it that it is prohibited to use the flame.
הכל
(7) ההַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב וְשַׁלְהֶבֶת פָּטוּר.: וְהָא תַּנְיָא הַמּוֹצִיא שַׁלְהֶבֶת כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב אָמַר רַב שֵׁשֶׁת כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוֹ בְּקֵיסָם.
§ It is taught in the baraita that one who carries out a coal to the public domain is liable, whereas one who carries out a flame is exempt. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: One who carries out a flame of any size on Shabbat is liable? Rav Sheshet said: The second baraita is referring to a case where one carried out the flame along with a wooden chip. Since the flame is attached to a physical object, it is considered significant.
§ It is taught in the baraita that one who carries out a coal to the public domain is liable, whereas one who carries out a flame is exempt. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: One who carries out a flame of any size on Shabbat is liable? Rav Sheshet said: The second baraita is referring to a case where one carried out the flame along with a wooden chip. Since the flame is attached to a physical object, it is considered significant.
כל שהוא – בלא שיעור.
הא דתני חייב כשהוציאו בקיסם – דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא ומתניתין דקתני פטור כדאוקימנא לקמן בדאדייה אדויי שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים.
ד שנינו בברייתא כי המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — חייב, והמוציא שלהבת — פטור. ושואלים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] המוציא שלהבת בשיעור כלשהו בשבת — חייב! אמר רב ששת: שם מדובר כגון שהוציאו את השלהבת בקיסם, ויש בכך משום הוצאה חשובה.
§ It is taught in the baraita that one who carries out a coal to the public domain is liable, whereas one who carries out a flame is exempt. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: One who carries out a flame of any size on Shabbat is liable? Rav Sheshet said: The second baraita is referring to a case where one carried out the flame along with a wooden chip. Since the flame is attached to a physical object, it is considered significant.
הכל
(8) וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם קֵיסָם בִּדְלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא דִּתְנַן והַמּוֹצִיא עֵצִים כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה.
The Gemara raises an objection: But if so, let it derive that one is liable for carrying out in this case due to the wooden chip, and the presence of the flame is irrelevant. The Gemara responds: That baraita speaks of a chip that does not have the minimum measure that determines liability for carrying out, as we learned in a mishna (Shabbat 89b): In the case of one who carries out wood on Shabbat, the measure that determines liability is enough wood to cook an egg of the kind that is the easiest to cook, which is the egg of a chicken. Because the chip is too small to cook an egg, one is not liable for carrying it out, but one is liable for carrying out the flame attached to it.
The Gemara raises an objection: But if so, let it derive that one is liable for carrying out in this case due to the wooden chip, and the presence of the flame is irrelevant. The Gemara responds: That baraita speaks of a chip that does not have the minimum measure that determines liability for carrying out, as we learned in a mishna (Shabbat 89b): In the case of one who carries out wood on Shabbat, the measure that determines liability is enough wood to cook an egg of the kind that is the easiest to cook, which is the egg of a chicken. Because the chip is too small to cook an egg, one is not liable for carrying it out, but one is liable for carrying out the flame attached to it.
ותיפוק ליה משום קיסם – אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם.
בדלית בה שיעורא – להוצאת שבת.
ביצה קלה – שהיא קלה לבשל מכל הביצים ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת.
ותיפוק ליה משום קיסם. פירש רש״י ז״ל ותיפוק ליה נמי משום קיסם כלומר וליחייב שתים. ויש מפרשים דכיון דבקיסם מיירי מנא לן דתנא מחייב ליה משום שלהבת דלמא משום קיסם הוא. ויש כיוצא בזה בפרק לא יחפור ובפרק כיצד. ויש מפרשים דכיון דאיכא קיסם בטיל הוא לגבי קיסם והלכך ליחייב משום קיסם לחוד. ופריק בדלית ליה שיעורא. ולא נהיר משום דמשמע דאילו הוי שיעורא בטיל ליה שלהבת לגבי קיסם ואילו לקמן לא משכחת לה דליפטר אלא בדאדייה אדויי.
ומקשים: אם כן ותיפוק ליה [ותצא לו] שאותה הלכה שחייב על ההוצאה, לא בשל השלהבת אלא משום הקיסם שהוציא! ומשיבים: שם מדובר בדלית ליה שיעורא [שאין בו בקיסם עצמו שיעור] כדי הוצאה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוציא עצים בשבת — שיעורם כדי לחייבו מדין הוצאה, הוא שיש בהם כדי לבשל בהם ביצה שהיא הקלה ביותר לבישול — ביצת תרנגולת. ונמצא שהמוציא קיסם, כיון ששיעורו קטן מאד ואין אפשרות לבשל בו כלום, מתחייב רק בשל השלהבת לבדה.
The Gemara raises an objection: But if so, let it derive that one is liable for carrying out in this case due to the wooden chip, and the presence of the flame is irrelevant. The Gemara responds: That baraita speaks of a chip that does not have the minimum measure that determines liability for carrying out, as we learned in a mishna (Shabbat 89b): In the case of one who carries out wood on Shabbat, the measure that determines liability is enough wood to cook an egg of the kind that is the easiest to cook, which is the egg of a chicken. Because the chip is too small to cook an egg, one is not liable for carrying it out, but one is liable for carrying out the flame attached to it.
הכל
(9) אַבָּיֵי אָמַר כְּגוֹן דְּשַׁיְיפֵיהּ מנא מִשְׁחָא וְאַתְלִי בֵּיהּ נוּרָא וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מָנָא בְּחַסְפָּא.
Abaye said a different scenario: The mishna is referring to a case where one smeared a vessel with oil, and lit a fire on it, and carried out that flame. The Gemara asks: If so, let it derive that one is liable for carrying out in this case due to the vessel itself, and the flame is irrelevant. The Gemara replies: The mishna is referring to a fire lit in an earthenware shard, not in a whole vessel.
Abaye said a different scenario: The mishna is referring to a case where one smeared a vessel with oil, and lit a fire on it, and carried out that flame. The Gemara asks: If so, let it derive that one is liable for carrying out in this case due to the vessel itself, and the flame is irrelevant. The Gemara replies: The mishna is referring to a fire lit in an earthenware shard, not in a whole vessel.
אביי אמר הא דתני חייב כגון דשייפיה למנא משחא כו׳ – ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא אשמעינן אביי ואפי׳ בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כל כך חשיבא הוצאה.
ותיפוק ליה משום מנא – וא״ת ולבטיל מנא אגב שלהבת דהכי אמר בשבת פרק המצניע (שבת צג:) פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי דהוי הכלי בטל אגב האוכלין וי״ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת לבטל הכלי לגבה דלית בה ממש.
ותיפוק ליה משום מנא בחספא. ואם תאמר והא במנא נמי הוה מצי לשנויי לה וכשאין צריך לכלי, וכדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג:) המוציא אוכלים כשיעור בכלי חייב על האוכלים ופטור על הכלי ושלהבת אפילו כל שהוא ראויה היא וכשיעור היא, ויש לומר הכא שאני דכיון שאי אפשר להוציא השלהבת בפני עצמה כצריך לכלי הוא.
ומקשי עלהא לישני ליה דלא מחייב בקיסם, דקיסם הוי טפילה לשלהבת ומאחר שאינו חייב בשלהבת ליפטר בקיסם דהא אמרינן דכותה [שבת צג:] המוציא פחות מכשיעור [בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו, ויש לתרץ בה שלא נאמר כן אלא בשאותו פחות מכשיעור]ב יש בו ממש הוה ליה חשוב והוי כלי טפל לו, אבל הכא הואיל ושלהבת אין בה ממש לא הוי כלי טפילה לו. ומן הדין משני שאין בקיסם שיעור דהיינו לבשל ביצה קלה, פי׳ ביצת תרנגולת. ואוקמה אביי נמי בדומיא דקיסם בדשייף מנא משחא ואיתלי ביה נורא ובכי האי גונא חייב, ובחספא שאינו כלי ובדלית ליה שיעורא דהיינו ליתן בין פצים לחבירו. דשסודרין פצימין זה על זה ואחד מהם נוטה לצד אחד, נותן תחתיו אבן או חרס להשוותו. אלא הא דתנן פטור היכי משכחת לה. דהא אי אפשר לשלהבת בלא אי זה דבר שתתלה בו. ומוקים לה דאדייה אדויי. שדחה את השלהבת בידו ובזריקתו יצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, והוצאה זו פטור עליה הואיל ואין בה ממש כלל.
א. עי׳ תוס׳. ובבית הבחירה: ויש שואלין.
ב. הושלם עפ״י בית הבחירה.
אביי אמר כגון דשפייה למנא. פירש רש״י ז״ל אבל בקיסם מותר. ולא נהיר דאילו בקיסם מותר למה לן לאוקומה בדאדייה אדויי. אלא הנכון דאביי מודה דבקיסם אסור ורבותא אשמועינן וכמו שפירש רש״י בפנים שניים.
אביי אמר אופן אחר: כגון דשייפיה מנא משחא [כגון שמרח כלי בשמן] ואתלי ביה נורא [והדליק בו אש] והוא השלהבת שמוציא. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו], כלומר, ייאסר הדבר משום הוצאת מנא [הכלי עצמו]! ומשיבים: כאן מדובר בחספא [בחרס בלבד] שהוא שבר כלי.
Abaye said a different scenario: The mishna is referring to a case where one smeared a vessel with oil, and lit a fire on it, and carried out that flame. The Gemara asks: If so, let it derive that one is liable for carrying out in this case due to the vessel itself, and the flame is irrelevant. The Gemara replies: The mishna is referring to a fire lit in an earthenware shard, not in a whole vessel.
הכל
(10) וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חַסְפָּא בִּדְלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא דִּתְנַן חֶרֶס כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara challenges: And nevertheless, let it derive that one is liable for carrying due to the earthenware shard itself. The Gemara answers: It deals with a shard that is not of the minimum measure that determines liability for carrying out, as we learned in a mishna (Shabbat 82a): The measure that determines liability for carrying out earthenware is enough to place between one window frame and another, as small shards of earthenware were sometimes placed between window frames during construction. This is the statement of Rabbi Yehuda.
The Gemara challenges: And nevertheless, let it derive that one is liable for carrying due to the earthenware shard itself. The Gemara answers: It deals with a shard that is not of the minimum measure that determines liability for carrying out, as we learned in a mishna (Shabbat 82a): The measure that determines liability for carrying out earthenware is enough to place between one window frame and another, as small shards of earthenware were sometimes placed between window frames during construction. This is the statement of Rabbi Yehuda.
חרס – לענין הוצאת שבת.
כדי ליתן בין פצים לחבירו – פצים כמו פצימי פתחים (סוכה דף יח.) ופצימי חלונות (ב״ב דף יב.) הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים וכשהאחד נוטה נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו או בשאין די ברוחב שניהם מבדילן זה מזה מעט ונותן חרסים דקים ביניהם.
ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו משום חספא [החרס עצמו]! ומשיבים: בדלית ליה שעורא [שאין בו שיעור]. דתנן [שכן שנינו במשנה אחרת]: חרס שיעורו לענין הוצאה — כדי ליתן בין פצים לחבירו, שמניחים לעיתים חרס קטן בתוך מסגרת (פצים) החלון בשעת בנייתו. אלו דברי ר׳ יהודה.
The Gemara challenges: And nevertheless, let it derive that one is liable for carrying due to the earthenware shard itself. The Gemara answers: It deals with a shard that is not of the minimum measure that determines liability for carrying out, as we learned in a mishna (Shabbat 82a): The measure that determines liability for carrying out earthenware is enough to place between one window frame and another, as small shards of earthenware were sometimes placed between window frames during construction. This is the statement of Rabbi Yehuda.
הכל
(11) אֶלָּא הָא דִּתְנַן הַמּוֹצִיא שַׁלְהֶבֶת פָּטוּר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּאַדְּיֵיהּ אַדּוֹיֵי לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים .:
The Gemara asks: But if so, if one is liable for carrying it out whenever the flame is attached to an object of substance, that which we learned in the mishna here: One who carries out a flame is exempt, under what circumstances can this case be found? The Gemara answers: The mishna is speaking of a case where one fanned the fire with his hand so that it spread into the public domain without its being attached to any vessel.
The Gemara asks: But if so, if one is liable for carrying it out whenever the flame is attached to an object of substance, that which we learned in the mishna here: One who carries out a flame is exempt, under what circumstances can this case be found? The Gemara answers: The mishna is speaking of a case where one fanned the fire with his hand so that it spread into the public domain without its being attached to any vessel.
ערך אד
אד – אהמוציא שלהבת לרשות הרבים פטור היכי משכחת לה דאדייה אדויי (ביצה לט.) בגמ׳ דהגחל׳ כרגלי הבעלים פי׳ המוציא שלהבת לרשות הרבים כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה ודחף השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור וזה פירוש דאדייה אדויי. (בבא קמא יט) מתני׳ דאדייה אדויי (בבא קמא כב.) אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי. (בבא קמא צח) גזל מטבע ובמים צלולין לא אמרן אלא דאדייה אדויי אבל מטא לידיה מגזלא גזליה והמשכה בעינן פי׳ שגלגלו ולא הגביהו אבל הגביהו קנאו וכן לענין תרנגול שדידה את הכלי בדליל שברגלו וכן הכלב לא שהגביה החררה אלא בדרך דידוי הביאה.
ערך אסתרוקנית
אסתרוקנית – ב(בבא בתרא כ:) בגמ׳ דמרחיקין מי רגלים לא קשיא כאן במלח סדומית כאן במלח איסתרוקנית. (ביצה לט) בגמ׳ דוכן האשה פירוש מלח סדומית ומלח איסתרוקנית מקומות הן ומלח סדומית אינו נימוח במים עד שישחק. (מנחות כא.) לא תשבית מלח הכא מלח שאינה שובתת ואיזו זו זו מלח סדומית מניין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח אסתרוקנית תלמוד לומר תקריב.
ערך קלבון
קלבון – ג(ביצה לט חולין כו) (בכורות נו שקלים פרק א). האחין והשותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון וכמה הוא קולבון מעה כסף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים חצי פי׳ האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה והן שכבר חלקו כדתנן (בכורות נו:) חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה פי׳ חייבין בקולבון דכיון דחלקו נעשו כרחוקין ותנן השוקל על ידו על יד חברו חייב בקולבון ופטורין ממעשר בהמה דכיון דחלקו נעשו כלקוחות ותנן הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה ושחייבין במעשר בהמה שעדיין לא חלקו וירשו בהמה או קנו ועדיין לא חלקו חייבין במעשר בהמה דתנן קנו מתפושת הבית חייבין ואם לאו פטורין ופטורין מן הקולבון כי ממין אחד הביאו הסלע כי עדיין לא חלקו כך היתה חובת קולבון ואם היו אחין לא חלקו וקנו מתפושת הבית אם הביאו שניהם סלע פטורין מן הקולבון ואמרינן התם בבכורות בזה ובזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספין ואע״פ שחלקו בבהמה גלו דעתייהו דלמפלגי קיימו וליחייבו בקולבון קמ״ל (א״ב פי׳ בל׳ יוני ורומי שכר הנתן לשלחני לפרוט או לצרוף או להחליף מעות).
א. [ווארפן, שליידרן.]
ב. [איין ארט וואס מען מאכט דארט גראב זאלץ.]
ג. [איבער וועקסעל לאהן.]
אמר מר המוציא שלהבת פטור והתנן המוציא שלהבת בכל שהוא חייב וכו׳ עד ואלא הא דתניא פטור היכי משכחת לה אמר רבא דאדייה אודויי לרשות הרבים.
דאדייה אדויי. פירש רש״י שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים וטפח בידו וניתק ממנו וזרקו. אבל בערוך פירש כגון שנפח בו בפיו וזרקו עד כאן. וזה קשה דכיון דאורחיה בנפיחה בפיו ולא בידו לאו הוצאה כלאחר יד הוא וליחייב. והריטב״א פירש כעין ההיא דאביי דשפייה למנא משחא שהשלהבת מרקדת ויוצאת וחוזרת.
ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] המוציא שלהבת פטור, אם כן היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? שהרי אמרנו שאם מוציאים את השלהבת על גבי חפץ כלשהו חייבים על כך! ומשיבים: כגון דאדייה אדויי [שהשליכה] לרשות הרבים בלא שתאחז בחפץ מסויים.
The Gemara asks: But if so, if one is liable for carrying it out whenever the flame is attached to an object of substance, that which we learned in the mishna here: One who carries out a flame is exempt, under what circumstances can this case be found? The Gemara answers: The mishna is speaking of a case where one fanned the fire with his hand so that it spread into the public domain without its being attached to any vessel.
הכל
(12) מתני׳ מַתְנִיתִין : זבּוֹר שֶׁל יָחִיד כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.:
MISHNA: With regard to a cistern of an individual, water drawn from it is as the feet of the individual who owns the cistern, and the water may be carried only to those places where its owner is permitted to walk. And water drawn from a cistern belonging jointly to all the people dwelling in a particular town is as the feet of the people of that town. And water drawn from a cistern of those who come up to Eretz Yisrael from Babylonia, i.e., a public cistern, is as the feet of whoever fills his vessel with its water; the water has no defined boundary of its own since it is made available to all.
MISHNA: With regard to a cistern of an individual, water drawn from it is as the feet of the individual who owns the cistern, and the water may be carried only to those places where its owner is permitted to walk. And water drawn from a cistern belonging jointly to all the people dwelling in a particular town is as the feet of the people of that town. And water drawn from a cistern of those who come up to Eretz Yisrael from Babylonia, i.e., a public cistern, is as the feet of whoever fills his vessel with its water; the water has no defined boundary of its own since it is made available to all.
בור של יחיד – כרגליו. ורמינהי: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין – כרגלי כל אדם, והא סתמא קתני דאפילו יחיד, וקתני: כרגלי כל אדם! ואמר ליה רב נחמן לרבא: מתניתין במכונסין, כגון מי גשמים בדותיות וכיוצא בהן, הנובעין כרגלי כל אדם.
ושל אנשי העיר – כרגלי אנשי אותה העיר, ושל עולי בבל – כרגלי הממלא. איתמר: מילא מים מבור של עולי בבל ונתנם לחבירו, רב נחמן אמר: כרגלי מי שנתמלאו לו – קסבר בירא דשותפי נינהו, ומחלקו נתן לו, ורב ששת אמר: כרגלי הממלא – קסבר בירא דהפקרא הוא, והממלא הוא הזוכה בהן.
מתני׳ כרגלי היחיד – אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור.
כרגלי אותה העיר – אלפים לכל רוח חוץ לעבורי׳.
ושל עולי בבל – העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם.
כרגלי הממלא – מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו ולית ליה דרבי יוחנן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן וכ״ת א״כ הוה ליה למימר הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי קתני כרגלי הממלא קסבר יש ברירה להחמיר ואמרינן הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי ובעירובין (דף מה:) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא.
[משנה] ז. בור של יחיד כרגלי היחיד, ואין מוליכין את המים אלא כרגלי בעל הבור, ומוקים לה בגמרא דוקא בור (דהוא) [של] מים מכונסין, אבל בור היחיד (כיון שהוא) [ש]נובע ואינו חסר הרי הוא כרגלי כל אדם, דתניא נהרות המושכין, ומעיינות הנובעין וכו׳ ואף על פי שאינו מושך ויוצא מן הגומא, ומהאי טעמא גשמים היורדין ביום טוב או בשבת מותר לשתות מהן, דלא קנו שביתה בים אוקינוס, דכל מיא דנידי לא קנו שביתה.
כרגלי אותה העיר, אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורה של עיר.
ושל עולי בבל, העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך, ועשאום בני הגולה [לשתות] בעלותם.
כרגלי הממלא, מפני שהן הפקר ודבר של הפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל מימיו אין מוליכו אלא כרגליו, שתכף שמלא אותם קנאם, וסתם לן תנא דידן דלית הלכה כר׳ יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קנו שביתה לעצמן במקומן.
מתני׳: ושל עולי בבל כרגלי הממלא. פירש רש״י ז״ל מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ולית לן לדרבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין [שביתה] במקומן, ואית ליה לתנא יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר מאתמול להאי גברא חזי וברשותיה. ובתוס׳ הקשו דאי תנא דהאי מתניתין אית ליה יש ברירה הוה להו לאקשויי מינה למאן דאמר לעיל אין ברירה, אלא טעמא הכא משום דרבנן אוקמיה ארשות כל ישראל וכל אחד יכול למלאות ולהביא עמו במקומו.
ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. פירש רש״י ז״ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אין אחד מהם יכול להוליכו יותר מאלפים אמה, וסובר דכרגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה חד שיעורא הוא, והקשו עליו דהא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה:) תניא גשמים שירדו (ממעינות) [מעי״ט] יש להם אלפים אמה לכל רוח בי״ט הרי הן כרגלי כל אדם, ואתינן התם למידק מינה נכסי הפקר קונים שביתה ודחה רב ספרא ואוקמה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי העיר דעתן עליהן ואקשי עליו רב יוסף אי סלקא דעתך בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן האי יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, אלמא רגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח לאו חד שעורא הוא, ורש״י ז״ל נשמר שם מזה ופירש מדקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי העיר, דאי משום אנשי אותה העיר האי לישנא הוה בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו שני אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי שלא היה צריך רש״י ז״ל לדחוק עצמו בזו, ואפילו לפי סברתו שסובר שאין אחד מאנשי אותה העיר שיערב יכול להוליך למקום שעירב ברייתא דקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע אלפים אמה ממקום מציאתו (ממנו) ולא מתחום העיר ואי משום דעת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעיא ליה ואלפים אמה מתחום העיר משחי׳ להו, ובזה נראה לי שעלה ליה לרש״י ז״ל תירוץ יפה באותה שמועה.
אלא שעיקר דינו אינו מחוור, דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא (וכאנשי) [דשל אנשי] אותה העיר כבור של שותפים והרי הן כרגלי [אחד] מן השותפין שמלא לעצמו, כדמשמע במה שנחלקו בסמוך רב נחמן ורב ששת דכל אחד מן השותפין שמלא לעצמו הרי הן כרגליו דיש ברירה ואמרינן מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, אלא הכי פירושו הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך ברגליו דיש ברירה וכענין שאמר רב (ביצה לז:) בחבית של שותפין, והיינו דאקשינן התם יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד יכול להוליכן כרגליו, אבל אם אחד שאינו מאנשי אותה העיר מלא אם לא עירב אחד מאנשי העי [מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב א׳ מן העיר למזרח וא׳ למערב] (הרי הכרי) [הרי הנכרי] שמלא לעצמו אסור להוליכן ולהזיזן ממקומן אלא א״כ ערבו כולן לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן או שמלא אחד מאנשי העיר ונתן לו, וכן דעת הר״ח ז״ל.
מתניתין. בור של יחיד כרגלי יחיד ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר – דשותפי נינהו. ושל עולי בבל כרגלי הממלא – דהיפקרא הוא, ולפיכך הוא כרגלי ממלא ראשון.
מתניתין. בור של יחיד כרגלי היחיד וכו׳. מוקים לה בגמרא בבור של מים מכונסין, ובכי האי קאמר שהוא כרגלי הבעלים ואין אדם אחר מוליך את המים שקבל הימנו אלא למקום שהבעלים הולכין, אבל בארות הנובעים וכן מעיינות ונהרות אעפ״י שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם, והיינו טעמא דגשמים היורדין בשבת או ביום [טוב] מותר לשתותן דלא קנו שביתה בים אוקיינוס דמיא דניידי לא קנו שביתה. ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר. דהיינו אלפים אמה לכל רוח. ושל עולי בבל. העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך כשעולין לירושלם. כרגלי הממלא. מפני שהם הפקר לכל ונקנה לו בהגבהה, ואם מילא ובא אחר ושאל את מימיו אין מוליכן אלא כרגלי הממלא דלא סבירא ליה הא דר׳ יוחנן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה במקומן, ופרש״י דסבירא ליה יש ברירה והוברר הדבר דבין השמשות קני שביתה דהאי. ואיכא מאן דאמר דאפילו סבירא ליה חפצי הפקר קונים שביתה במקומן, התם הוא שאין יכול לזכות אלא אחד והוא המוצאן, ואין מציאתו של זה עולה על לב שנאמר שתחול עליו שביתתו, אבל הכא הפקרא דכולי עלמא הוא ויש בו מים לכמה בני אדם וקרוב לעלות על לב למלא ממנו, ראויה לחול שביתת ממלא על חלקו והואיל ויש ברירה הרי הוא מולכין כרגליו. והדברים נכונים אלא שאין אנו צריכים להן בפירוש משנה זו דבההיא איתוקמא בעירובין דלא כר׳ יוחנן דאמר חפצי הפקר וכו׳, וכן אמרו בירושלמי המוצא כלים בדרך הרי הן כרגלי המוצא ודלא כר׳ יוחנן, וכן כתב הר״ם ז״ל [פ״ה שביתת יו״ט ה״י] חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן, אלא שהרב הגדול [הראב״ד] תופשו בכך ואומר דהא מתניתיןא [חסר הרבה בכת״י]
א. דלא כהלכתא.
בד״ה כרגלי אותה העיר כו׳ חוץ לעיבורה פי׳ זהו ע׳ אמה ושיריים:
בד״ה כרגלי הממלא כו׳ הוברר דלהאי גברא כו׳ כצ״ל:
בפרש״י בד״ה כרגלי הממלא כו׳ קסבר יש ברירה להחמיר כו׳ עכ״ל ע״ש ור״נ דאית ליה לקמן אפי׳ חלקו גדיים כנגד גדיים כו׳ אין אומר כו׳ ופטור ממעשר ולא אמרינן יש ברירה להחמיר לחייבו במעשר י״ל דה״ל חומרא דאתי לידי קולא לפוטר מקלבון ועיין ברא״ש שכתב דכרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הוא ענין אחד וכ״ה בתוס׳ פרק בכל מערבין ע״ש:
במשנה בור של יחיד וכו׳ ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ופירש״י אלפים לכל רוח וכו׳ עכ״ל. משמע מפירושו דאפילו אם עירב שום אדם מאנשי העיר לאחד מן הצדדים אפילו הכי אסור להוליכן יותר מאלפים ממקומן הראשון אבל הר״ן ז״ל כתב דכל אנשי אותה העיר היינו שכל מי שממלא מאנשי אותה העיר יש להמים תחום של הממלא דבדרבנן יש ברירה וכן כתב מהרש״ל ביש״ש בשם הרשב״א ז״ל וכן הוא בש״ע א״ח סי׳ צ״ז ולכאורה שהוצרכו לפרש מטעם ברירה דאם לא כן אין שום טעם לומר שהן כרגלי מי שמילאן ראשון דהא עיקר דין שביתת תחומין לא שייך כלל בשבת ויום טוב עצמן רק בבין השמשות אלא על כרחך משום ברירה אתינן עלה:
אלא דלפי זה קשיא לי טובא דאם כן תיקשי מתניתין דהכא עליה דרבי יוחנן דאמר בשמעתין דלעיל גבי חבית ובהמה דאפילו בתחומין אין ברירה ואף על גב דהך מילתא דברירה אפילו בדרבנן פלוגתא דתנאי היא כדאיתא בעירובין מברייתא דאיו מכל מקום הא שמעינן לרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואף שאיני כדאי מכל מקום מזו הראיה ומסברא פשוטה נ״ל עיקר כפירש״י דהאי כאנשי אותה העיר היינו אלפים לכל רוח ממקום המים עצמן דאע״ג דקי״ל כרבנן דר״י ב״נ דחפצי הפקר אינן קונין שביתה היינו בהפקר ממש משא״כ הכא דהמים נגררין אחר אנשי אותה העיר וברירה גמורה נמי לא שייך בהו משום הכי מודו חכמים שקנו שביתה במקומן ודוקא של עולי בבל שייך לומר שהן כרגלי מי שממלא כיון שהן כהפקר ובדין היה שיהיה כרגלי כל אדם כמו שפירש״י אלא משום דודאי לכ״ע אמרינן ברירה להחמיר כדפרישית לעיל דהא ר״י נמי מספקא ליה ולחומרא הא דאמר אין ברירה לא שנא מדאורייתא ולא שנא מדרבנן ולא להקל ובזה מדוקדק היטב לשון רש״י בדיבור הסמוך דיש ברירה להחמיר כנ״ל ודוק היטב:
ה משנה בור מים של היחיד — הרי המים שבו כרגלי היחיד בעל הבור, שמותר לטלטלם רק עד מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו. ובור של אנשי אותה העיר — הרי דין מימיו לענין זה כרגלי אנשי אותה העיר. בור של עולי בבל, כלומר של הציבור — הריהו כרגלי הממלא, שיכול אדם לשאוב מן המים, ואין להם תחום מוגבל לעצמם.
MISHNA: With regard to a cistern of an individual, water drawn from it is as the feet of the individual who owns the cistern, and the water may be carried only to those places where its owner is permitted to walk. And water drawn from a cistern belonging jointly to all the people dwelling in a particular town is as the feet of the people of that town. And water drawn from a cistern of those who come up to Eretz Yisrael from Babylonia, i.e., a public cistern, is as the feet of whoever fills his vessel with its water; the water has no defined boundary of its own since it is made available to all.
הכל
(13) גמ׳ גְּמָרָא : רָמֵי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן תְּנַן בּוֹר שֶׁל יָחִיד כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד וּרְמִינְהוּ חנְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעֲיָנוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם אָמַר (רָבָא) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּמְכוּנָּסִין וְאִתְּמַר נָמֵי א״ר אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל בִּמְכוּנָּסִין.:
GEMARA: Rava raised a contradiction to Rav Naḥman: We learned in the mishna that the water of a cistern of an individual is as the feet of the individual; and Rava raised a contradiction from the Tosefta (Beitza 4:8): Water drawn from flowing rivers and flowing springs are as the feet of all people. Rava said: With what are we dealing here in the mishna? With cisterns that contain collected water, not flowing water. And it was also said that Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Shmuel said: The mishna applies only to collected water.
GEMARA: Rava raised a contradiction to Rav Naḥman: We learned in the mishna that the water of a cistern of an individual is as the feet of the individual; and Rava raised a contradiction from the Tosefta (Beitza 4:8): Water drawn from flowing rivers and flowing springs are as the feet of all people. Rava said: With what are we dealing here in the mishna? With cisterns that contain collected water, not flowing water. And it was also said that Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Shmuel said: The mishna applies only to collected water.
גמ׳ נהרות המושכין – היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן.
ומעינות הנובעין – ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה.
הרי הן כרגלי כל אדם – אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי׳ בעירובין בפרק מי שהוציאוהו.
ורמינהו נהרות המושכים ומעיינות הנובעין וכו׳. איכא למידק לוקמיה בשל רבים ושל הפקר הן לא קנו שביתה כרבנן דרבי יוחנן בן נורי, יש לומר דפשיט[א] ליה דסתמא קתני ואפילו של יחיד מדתלי טעמא במשיכתן ונביעתן, וטעמא משום דנייד וכל דנייד לא קני שביתה וכדאיתא בעירובין (עירובין מו.).
הכא במאי עסקינן במכונסין. נראה שרש״י ז״ל מפרש במכונסין שאינן נובעין אלא שנתכנסו שם מן הגשמים או שמלא בכתף, שהוא ז״ל פירש נהרות המושכין היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן, מעינות הנובעין ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה ע״כ, אלמא כל שנובעין אין קונין שביתה, אבל הראב״ד ז״ל פי׳ בעירובין בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין מו.) מכונסין שאין מושכים ואף על פי שהן חיין, ולפי פירושו הכי קאמר: נהרות המושכין ממי הגשמים והשלגים שזחילתן מועטת והולכים לאט הרי הן כרגלי כל אדם משום דניידי וכל דנייד ואפילו כל דהו לא קני שביתה, וכדאמרינן התם וליקני שביתה בעבים מיא בעבים מינד ניידי והשתא דאתית להכי מי אוקייאנוס נמי מינד ניידי דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם.
אמר ליה רבא לרב נחמן תנן בור של יחיד הרי הוא כרגלי היחיד ורמינהי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם – פירוש: דלא קנו שביתה כיון דניידי. וקא סלקא דעתך נמי דמתניתין בנובעין וכרגלי כל אדם היינו כרגלי הממלא והכי פרישנא בעירובין בס״ד.
אמר ליה הכא במאי עסקינן במכונסין – והתם אמרינן כרגלי היחיד.
ורמינהי נהרות המושכין כו׳. הרי הן כרגלי כל אדם. כתב רש״י ז״ל אין להם שום שביתה בעולם לא במקומן פירוש לפירושו שיהו כנכסי הפקר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח לר׳ יוחנן בן נורי ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו. דכל מידי דנייד בין השמשות לית ליה שביתה בין השמשות. וכיון דבשעת שביתה לית ליה תו לית ליה ואפילו בתר דנייחו חוץ מן האדם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו. ונמצא לפירוש רש״י ז״ל בור היחיד כרגליו ממש. ובור של הפקר כרגלי הממלא. ונהרות המושכין ומעינות הנובעין אינם כרגלי בעליהן ולא כרגלי הממלא אלא כרגלי כל אדם. ונמצא דהאי לישנא דהרי הן כרגלי כל אדם דהכא אינו כאותו לשון שהזכיר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דהא ההוא משמע שאדם הלוקחו מביאו ברגליו אבל ודאי אם לקחו שמעון אסור לראובן להוליכו אלא כרגלי שמעון שהרי שור זה קנה שביתה בין השמשות כרגלי שמעון שאחר שלקחו ביום טוב הוברר הדבר שהיה שלו. וכן נמי בבור של עולי בבל אמרינן כרגלי הממלא ומשום ברירה דהא מים שבבור נייחי וקנו שביתה כרגליו עד כאן לשון מורי נר״ו. ומה שכתב מורי נר״ו חוץ מן האדם וכדאיתא בעירובין לאו למימרא שאם הוא הולך בבין השמשות שיהא קונה שביתה דהא ליתא וכן פירשו בתוס׳. אלא לומר דאפילו הולך בבין השמשות בתר דנייח קנה שם שביתה כן נראה לי.
ו גמרא רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רבא לרב נחמן: מצד אחד תנן [שנינו במשנתנו]: בור של יחיד — דינו כרגלי היחיד, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: נהרות המושכין שנובעים מים, או מעינות הנובעין — ואפילו הם שייכים ליחיד — הרי הם כרגלי כל אדם! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בבורות שיש בהם מים המכונסין שאינם נובעים וזורמים והם שייכים רק לבעליהם. ואתמר נמי [ונאמר גם כן] כעין זה שאמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל שדין זה הוא דווקא במים מכונסין.
GEMARA: Rava raised a contradiction to Rav Naḥman: We learned in the mishna that the water of a cistern of an individual is as the feet of the individual; and Rava raised a contradiction from the Tosefta (Beitza 4:8): Water drawn from flowing rivers and flowing springs are as the feet of all people. Rava said: With what are we dealing here in the mishna? With cisterns that contain collected water, not flowing water. And it was also said that Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Shmuel said: The mishna applies only to collected water.
הכל
(14) וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.: אִתְּמַר מִילֵּא וְנָתַן לַחֲבֵירוֹ רַב נַחְמָן אָמַר כְּרַגְלֵי מִי שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לוֹ רַב שֵׁשֶׁת אָמַר טכְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.
§ The mishna states: And water drawn from a cistern of those who come up to Eretz Yisrael from Babylonia, i.e., a public cistern, is as the feet of whoever fills his vessel with its water. It was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: In the case of one who filled a vessel with water from a public cistern on behalf of another and gave the water to him, Rav Naḥman said: The water is as the feet of the one for whom they were filled; Rav Sheshet said: It is as the feet of the one who filled it.
§ The mishna states: And water drawn from a cistern of those who come up to Eretz Yisrael from Babylonia, i.e., a public cistern, is as the feet of whoever fills his vessel with its water. It was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: In the case of one who filled a vessel with water from a public cistern on behalf of another and gave the water to him, Rav Naḥman said: The water is as the feet of the one for whom they were filled; Rav Sheshet said: It is as the feet of the one who filled it.
מילא ונתן לחבירו – וכגון שמילא לצורך חבירו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא.
כרגלי מי שנתמלאו לו – דנעשה זה שלוחו וקנה לו.
מילא ונתן מים לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו. כלומר שמילא מבור של עולי בבל, ורב ששת אמר כרגלי הממלא ובהא פליגי דרב נחמן סבר בירא דשותפי ומדידיה קא ממלא ליה דיש ברירה ורב ששת סבר בירא דהפקרא היא ולפיכך כרגלי הממלא דמיד שמילא קנו שביתה כרגליו, ואקשי׳ מי אית ליה לרב נחמן ברירה ואפילו בדרבנן והתנן האחים השותפין וגו׳ ואוקמה דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, ומכל מקום שמעינן מינה דבור של שותפין אחד מן השותפין שמילא לחברו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו לדידן דאית לן ברירה בדרבנן מיהא.
ושל עולי בבל כרגלי הממלא. איתמר מילא ונתן לחבירו, רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלא לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא. במאי קמיפלגי מר סבר בירא דהיפקרא הוא – פירוש: דעביד מציאה לחבירו קנה דראשון זכה לו. ומיהו טעמא משום מיגו דאמרינן בבבא מציעא מיגו דזכי לנפשיה נמי זכי לחבריה וכיון דכן ושני זה מיד של ראשון הוא זוכה הרי הוא כרגליו של ראשון. ואיפשר נמי דלאו כרגליו של ראשון נמי דוקא אלא אף כרגליו לחומרא ומעלין אותו לחומרא ואינן מותרין אלא למקום שכלן הולכין. אבל ודאי לדברי הכל ראשון אינו זוכה לעצמו אף על גב דהיפקרא הוא שהרי כל עיקר לא הגביה אלא לדעת חברו.
ז שנינו במשנה כי בור של עולי בבל מימיו כרגלי הממלא. אתמר [נאמר], שנחלקו בשאלה זו: מילא אדם מים מבור הציבור ונתן אותם לחבירו, רב נחמן אמר: מים אלה דינם כרגלי מי שנתמלאו לו (עבורו), רב ששת אמר: כרגלי הממלא עצמו.
§ The mishna states: And water drawn from a cistern of those who come up to Eretz Yisrael from Babylonia, i.e., a public cistern, is as the feet of whoever fills his vessel with its water. It was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: In the case of one who filled a vessel with water from a public cistern on behalf of another and gave the water to him, Rav Naḥman said: The water is as the feet of the one for whom they were filled; Rav Sheshet said: It is as the feet of the one who filled it.
הכל
(15) בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר בֵּירָא דְהֶפְקֵרָא הוּא וּמָר סָבַר בֵּירָא דְשׁוּתָּפֵי הוּא.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Rav Sheshet, holds that a public cistern is ownerless, and the halakha is that one cannot take possession of ownerless property on behalf of someone else. Therefore, the water belongs to the one who drew it; it is as his feet, and this status does not change even if he subsequently gave it to anyone else. And one Sage, Rav Naḥman, holds that a public cistern is considered jointly owned by all its partners, namely, all of the Jewish people. Therefore, it is possible for one partner to draw water on behalf of another partner, and the drawn water immediately belongs to the person for whom it was drawn.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Rav Sheshet, holds that a public cistern is ownerless, and the halakha is that one cannot take possession of ownerless property on behalf of someone else. Therefore, the water belongs to the one who drew it; it is as his feet, and this status does not change even if he subsequently gave it to anyone else. And one Sage, Rav Naḥman, holds that a public cistern is considered jointly owned by all its partners, namely, all of the Jewish people. Therefore, it is possible for one partner to draw water on behalf of another partner, and the drawn water immediately belongs to the person for whom it was drawn.
רב ששת סבר בירא דהפקרא הוא – והמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כדאמרינן בבבא מציעא בשנים אוחזין (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא לא הפקירוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה.
ומר סבר בירא דשותפי הוא – פירוש: אף על גב דקרי ליה בירא דשותפי אינה דומה שותפות זו לשותפות בהמה וחבית שנהיה צריכים הנה בבור של עולי בכל לברירה דודאי שותפות הבהמה והחבית שאם יקח אדם מהם בלי חלוקה שותפיה קפיד בהדיה קנו שביתה אצל שניהם וכיון דקפיד חד אחבריה אוסר עליו ואם חלקו ביום טוב אנו צריכים לברירה אבל שותפות דבור אינה כן דהא לא קפיד כל חד וחד במאי דממלא חבריה והילכך לא אסר עילויה והרי הן המים כרגלי הממלא ואפילו למאן דלית לית ברירה הרי הן כרגלי הממלא.
ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא – הילכך הוה ליה כשלוחו ממש ומשלו נתן לו ולא חשבינן ליה כזוכה מידו כיון שהראשון {לא נתכוין}1 לזכות בה לעצמו אלא הרי שני זה כנוטל משלו ולפיכך הם כרגלי מי שנתמלא לו. ומכל מקום בעינן השתא למימר יש ברירה דאי אין ברירה כיון דשותפי הוא אינו מותר אלא למקום שכלן הולכין. ואיפשר בבור של עולי בבל דאין מזיזין אותו ממקומו אי אמרת דשותפי ואין ברירה הוה ליה ודאי כמיצעו את התחום אלא דסבר רב נחמן יש ברירה ומשום דשותפי ויש ברירה הם כרגלי השני.
1. כן הושלם בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728 נותר ריוח ריק במקום המלים: ״לא נתכוין״.
ושואלים: במאי קא מפלגי [במה הם חלוקים], באיזה עיקרון נחלקו? ומסבירים: מר [חכם זה, רב ששת] סבר: בירא [בור] ציבורי זה דהפקירא [של הפקר] הוא, והנוטל ממנו מים — זכה בהם. ולכן, גם אם נתנם לאחר נחשבים המים כברשותו של הזוכה הראשון בהם, ולכך כרגליו הם. ומר [וחכם זה, רב נחמן] סבר: כי בירא [בור] זה דשותפי [של שותפים] הוא, שכל ישראל שותפים בו, ולכן אם מילא אחד עבור חבירו — הרי חבירו שותף בו כמוהו ולכן הוא כרגליו.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Rav Sheshet, holds that a public cistern is ownerless, and the halakha is that one cannot take possession of ownerless property on behalf of someone else. Therefore, the water belongs to the one who drew it; it is as his feet, and this status does not change even if he subsequently gave it to anyone else. And one Sage, Rav Naḥman, holds that a public cistern is considered jointly owned by all its partners, namely, all of the Jewish people. Therefore, it is possible for one partner to draw water on behalf of another partner, and the drawn water immediately belongs to the person for whom it was drawn.
הכל
(16) אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן יהֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם הַמּוּדָּר אָסוּר
Rava raised a challenge to Rav Naḥman from a mishna (Nedarim 47b): One who says to another: I am hereby prohibited to you by force of ḥerem, a kind of vow of prohibition, as objects declared as ḥerem are generally consecrated to the Temple, the one prohibited by the vow, the addressee, is prohibited to derive benefit from the person who made the vow or from his property, as the point of the vow was to prohibit the addressee from deriving any benefit from the one who made the vow.
Rava raised a challenge to Rav Naḥman from a mishna (Nedarim 47b): One who says to another: I am hereby prohibited to you by force of ḥerem, a kind of vow of prohibition, as objects declared as ḥerem are generally consecrated to the Temple, the one prohibited by the vow, the addressee, is prohibited to derive benefit from the person who made the vow or from his property, as the point of the vow was to prohibit the addressee from deriving any benefit from the one who made the vow.
איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן, ממה ששנינו, האומר לחבירו: הריני עליך חרם — המודר אסור, כלומר, אותו אדם אסור לו ליהנות מרכושו של הנודר, שהרי אמר שרכושו עבור המודר כחרם עבור ההקדש.
Rava raised a challenge to Rav Naḥman from a mishna (Nedarim 47b): One who says to another: I am hereby prohibited to you by force of ḥerem, a kind of vow of prohibition, as objects declared as ḥerem are generally consecrated to the Temple, the one prohibited by the vow, the addressee, is prohibited to derive benefit from the person who made the vow or from his property, as the point of the vow was to prohibit the addressee from deriving any benefit from the one who made the vow.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ביצה לט. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה לט., עין משפט נר מצוה ביצה לט., ר׳ חננאל ביצה לט., רי"ף ביצה לט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה לט., רש"י ביצה לט., תוספות ביצה לט., ראב"ד כתוב שם ביצה לט. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה לט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה לט., רשב"א ביצה לט. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה לט. – מהדורת על־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה לט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), חידושי המאירי ביצה לט. – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה), ברשותו האדיבה, מיוחס לשיטה מקובצת ביצה לט., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה לט., מהרש"א חידושי הלכות ביצה לט., פני יהושע ביצה לט., גליון הש"ס לרע"א ביצה לט., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה לט., אסופת מאמרים ביצה לט.
Beitzah 39a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 39a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 39a, R. Chananel Beitzah 39a, Rif by Bavli Beitzah 39a, Collected from HeArukh Beitzah 39a, Rashi Beitzah 39a, Tosafot Beitzah 39a, Raavad Katuv Sham Beitzah 39a, Ri MiLunel Beitzah 39a, Tosefot Rid Beitzah 39a, Rashba Beitzah 39a, Raah Beitzah 39a, Meiri Beitzah 39a, Chidushei HaMeiri Beitzah 39a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 39a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 39a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 39a, Penei Yehoshua Beitzah 39a, Gilyon HaShas Beitzah 39a, Steinsaltz Commentary Beitzah 39a, Collected Articles Beitzah 39a