×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּלָא כר׳כְּרַבִּי דּוֹסָא דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר וְאָמְרִי לַהּ אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יו״טיוֹם טוֹב אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מְסָרָהּ לוֹ אֶלָּא ביו״טבְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הַלּוֹקֵחַ אוְהַמּוֹסֵר בְּהֵמָה לָרוֹעֶה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מְסָרָהּ לוֹ אֶלָּא ביו״טבְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה.
is not in accordance with the opinion of Rabbi Dosa. As it is taught in a baraita: Rabbi Dosa says, and some say Abba Shaul says: One who purchases an animal from another on the eve of a Festival, even if he did not deliver it to him until the Festival itself, it is as the feet of the purchaser. And one who delivers his animal to a shepherd, even if he did not deliver it to him until the Festival itself, it is as the feet of the shepherd. The mishna, on the other hand, teaches that an animal delivered to a shepherd remains as the feet of the owner, therefore apparently contradicting Rabbi Dosa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ביצה לז ע״ב} גמ׳ המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי היא כרגליו (כלים המיוחדין לאחד מן האחין)⁠1: אוקימנה בשני רועין דלא קנה אחד מהן ולפיכך הרי [היא2 כרגליו אבל3 אם מסרה לרועה אחד הרי היא]⁠4 כרגלי הרועה [ואפילו לא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה]⁠5:
תנו רבנן שנים ששאלו חלוק אחד6 זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה ליכנס בו7 ערבית לבית הכנסת8 זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום זה שעירב עליו לצפון מהלך (בו9) לצפון כרגלי [מי]⁠10 שעירב עליו לדרום וזה שעירב עליו לדרום מהלך (בו11) לדרום כרגלי [מי]⁠12 שעירב עליו13 לצפון ואם מיצעו עליו את התחום הרי זה לא יזיזוהו ממקומו. פיר׳ כל אדם ששבת במקום14 יש לו אלפים אמה לכל רוח ואם נתן את עירובו בסוף אלפים אמה (והיא האלפים15) למזרח יש לו להלך16 עוד ממקום עירובו למזרח אלפים אמה והיא17 האלפים אמה שהיתה18 לו במערב כשנתן את עירובו לסוף19 אלפים אמה למזרח העתיק את האלפים אמה שהיתה20 לו במערב לרוח המזרח ונאסר (לו21) להלך לרוח המערב אפילו אמה22 אחת ואם נתן את23 עירובו בסוף אלף אמה למזרח מקום24 שביתתו נמצא שהעתיק25 אלף אמה אחת26 למזרח מן האלפים אמה27 שיש לו ברוח מערב28 ונשאר לו ברוח מערב29 אלף אמה ונמצא מהלך לרוח מזרח30 שלשת אלפים אמה [ולרוח מערב31 אלף אמה]⁠32 עכשיו אם שאלו שנים חלוק אחד זה לילך בו שחרית לבית המדרש לרוח33 מזרח וזה לילך בו ערבית לבית הכנסת לרוח מערב או שהיה בית המדרש בצפון ובית הכנסת דרום ונתן האחד שהוא צריך לילך לצפון את עירובו בסוף אלף אמה בצפון הרי (זה34) נשאר לו אלף אמה בדרום ואין לו להלך לדרום אלא [אותה אלף]⁠35 אמה בלבד וכיון שזה החלוק קנה שביתה כרגלי36 זה שעירב עליו37 לדרום38 אף על פי שעירב עליו בסוף39 אלף אמה לדרום ויש40 לו להלך [בדרום]⁠41 שלושת אלפים אמה אין לו רשות להלך בזה החלוק42 אלא עד אלף אמה בלבד שהיא43 כרגלי מי שעירב עליו לצפון44 וכן זה שעירב עליו לצפון כיון שחבירו עירב עליו45 לדרום בסוף אלף אמה ולא נשאר לו בצפון אלא אלף אמה בלבד אף על פי שיש לזה שעירב לצפון להלך לצפון שלשת אלפים אמה אין לו לילך46 בזה החלוק לצפון47 חוץ מאלף אמה בלבד [שהיא]⁠48 [כרגלי]⁠49 מי שעירב עליו50 לדרום וזה הוא פירוש זה51 שעירב עליו לצפון מהלך לצפון52 כרגלי מי שעירב עליו לדרום53 וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעירב [עליו]⁠54 לצפון {כפי׳ ר״ח} ואם מצעו עליו [את]⁠55 התחום הרי זה לא יזיזוהו ממקומו כלומר [אם]⁠56 כל אחד מהן57 נתן58 את עירובו בסוף אלפים אמה נמצא מי שעירב לצפון אין לו להלך לדרום אפילו אמה אחת ומי שעירב לדרום אין לו להלך לצפון59 אפילו אמה60 אחת61 וכיון שהחלוק קנה שביתה כרגלי שניהן62 הרי זה לא יזיזוהו63 ממקומו:
{בבלי ביצה לז ע״ב-לח ע״א} איתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות {פי׳ ר״ח} זה צריך לילך לדרום וזה צריך לילך לצפון64 אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו65 חבית אסורה רב אמר חבית מותרת דקא סבר יש ברירה ובהמה אסורה [משום]⁠66
דקא ינקי [תחומין]⁠67 מהדדי {פי׳ ר״ח} כלומר כיון שהבהמה יונקין איבריה זה מזה נמצאו תחומין שלה כאילו הן מעורבין זה בזה ולא יתכן68 בהן ברירה ושמואל אמר69 אפילו חבית אסורה קא סבר אין ברירה ואמרינן70 מאי הוי עלה71 ר׳ יוחנן אמר אין ברירה ור׳ אושעיה אמר יש ברירה ואסיקנה דר׳ אושעיה [כי אית ליה ברירה בדרבנן] אבל בדאורייתא [לית ליה]⁠72 ברירה ואיפסיקא הילכתא בהדיא כר׳ אושעיה דסבר בדרבנן יש ברירה וקם ליה רב ור׳ אושעיא בחדא שיטתא ושמואל ור׳ יוחנן בחדא שיטתא וכיון דקאיי ר׳ אושעיא דהילכתא כותיה כרב73 שמעינן דהילכתא כותיה [דרב]⁠74:
1. המוסר...לאחד מן האחין: גכו עד: ״לבנו וכו׳⁠ ⁠״. כ״י קולומביה, דפוסים עד: לרועה וכו׳. גז גיח, כ״י נ עד: ״כרגליו״.
2. היא: גיח, גכו, כ״י נ. דפוסים: אילו, וכצ״ל בכ״י קולומביה (שם: ״או״. חסר ב-גז.
3. אבל: חסר ב-גז.
4. היא...היא: גז, גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
5. ואפילו...כרגלי הרועה: גז, גיח, כ״י נ, דפוסים (וכן דפוס ויניציאה). והוא קרוב ללשון סיכום הסוגיא שנמצא בר״ח. חסר בכ״י א, דפוס קושטא, גכו.
6. אחד: חסר ב-גז.
7. בו: חסר ב-גכו.
8. לבית הכנסת: גיח: ״ליליך בו לבית הכנסת״.
9. בו: חסר ב-גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים. אינו בר״ח. וכן בהמשך.
10. מי: כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א: ״זה״. חסר ב-גיח, גכו.
11. בו: חסר ב-גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים.
12. מי: גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. כ״י א: ״זה״. חסר ב-גיח.
13. עליו: חסר ב-גכו.
14. במקום: וכן ב-גיז, גיח, גכו. כ״י נ: ״עליו״.
15. והיא האלפים: חסר ב-גיז, גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים.
16. להלך: גכו: ״להוליך״. דפוסים: להלוך.
17. והיא: וכן גיז, גכו, כ״י נ. כ״י קולומביה, דפוסים: והן.
18. שהיתה: דפוס קושטא: שהיה. דפוסים: שהיו.
19. לסוף: וכן כ״י קולומביה, דפוסים. גיז, גכו, כ״י נ: ״בסוף״.
20. שהיתה: דפוס קושטא: שהיו.
21. לו: חסר ב-גיז, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
22. אמה: דפוס קושטא: לאמה.
23. את: חסר בדפוסים.
24. מקום: וכן גיז, גכו. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: ממקום.
25. שהעתיק: חסר בכ״י קולומביה.
26. אחת: וכן גיז, גכו, כ״י קולומביה, כ״י נ. חסר בדפוסים.
27. אמה: וכן גכו. חסר ב-גיז, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
28. מערב: וכן ב-גיז, גכו, כ״י נ. דפוסים: המערב.
29. ברוח מערב: גיז, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: ״במערב״.
30. מזרח: וכן גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה. דפוסים: המזרח.
31. מערב: גכו, כ״י קולומביה, כ״י נ: ״מערב״. גיח, דפוסים: ״המערב״.
32. ולרוח... אמה: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביהדפוסים. חסר בכ״י א (כנראה מחמת הדומות).
33. לרוח: וכן כ״י קולומביה, דפוסים. גיח, גכו, כ״י נ: ״ברוח״.
34. זה: חסר ב-גיח, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
35. אותה אלף: גיח, גכו. כ״י נ: ״אלף״. כ״י א: ״את האלף״. כ״י קולומביה: ״אותן אלף״. דפוסים: אותם אלף.
36. כרגלי: גיח, כ״י נ: ״ברגליו״. גכו: ״כרגליו״.
37. עליו: וכן כ״י קולומביה, דפוסים. חסר ב-גיח, גכו, כ״י נ.
38. לדרום: דפוסים: לצפון.
39. שעירב עליו בסוף: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה: ״שעירב בסוף״. דפוס קושטא: שעירב בצפון דפוסים: שחבירו עירב בסוף.
40. ויש: דפוסים: יש.
41. בדרום: גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א, גיח.
42. בזה החלוק: גכו: ״בו בזה חלוק״. דפוסים: בזה החלוק לדרום.
43. שהיא: וכן ב-גיח, גכו, כ״י נ. כ״י קולומביה, דפוסים: שהוא.
44. לצפון: גכו: ״בצפון״.
45. עליו, עליו: וכן כ״י קולומביה. חסר ב-גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים.
46. לילך: כ״י נ: ״להלך״.
47. לצפון: וכן ב-גיח, גכו. כ״י נ: ״בצפון״.
48. שהיא: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. כ״י א: ״שהוא״.
49. כרגלי: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה דפוסים. חסר בכ״י א.
50. עליו: חסר ב-גיח גכו.
51. פירוש זה: חסר בכ״י נ.
52. לצפון: חסר בכ״י נ.
53. עליו לדרום: כ״י נ: ״לדרום״.
54. עליו: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוס קושטא. חסר בכ״י א, דפוסים.
55. את: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א.
56. אם: גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. חסר בכ״י א.
57. מהן: חסר ב-גיח.
58. נתן: חסר בכ״י נ.
59. להלך לדרום, להלך לצפון: כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: ״להלך בדרום, להלך בצפון״. ר״ח רק: ״בדרום, בצפון״.
60. אמה: כ״י נ: ״באמה״.
61. ומי שעירב לדרום...אחת: חסר ב-גיח.
62. שניהן: כ״י נ: ״שתיהן״.
63. יזיזוהו: גיח: ״יזיזנו״.
64. זה צריך לילך לדרום וזה צריך לילך לצפון: לשון שבר״ח, חסר ב-גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. אינו ברמב״ם משנ״ת הל׳ יום טוב (ה:כ).
65. אפילו: גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. כ״י א: ״אף״.
66. משום: גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
67. תחומין: גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״אברין״.
68. יתכן: גכו: ״יש ״.
69. אמר: גכו: ״דאמ׳⁠ ⁠״.
70. ואמרינן: גכו: ״ואמרי״.
71. עלה: גיח: ״עליה״.
72. כי אית ליה ברירה בדרבנן, לית ליה: גיז, גיח, גכו, כ״י נ, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״דסבר בדרבנן יש ברירה, לית ליה״.
73. ר׳ אושעיא דהילכתא כותיה דרב: גכו: ״רב ור׳ אושעיא״. כ״י נ: ״רב כר׳ אושעיה״. גיז, כ״י קולומביה, דפוסים: ״ר׳ הושעיא דהילכתא כותיה בהדי רב״.
74. דרב: גיז, גיח, גכו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א.
דלא כר׳ דוסא.
הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה – פירוש: רבותא נקט דלא מיבעיא בהמה שעמדה בבית שמעון שהיא כרגלי הרועה שלו שכל בהמה שיש בבית שמעון אינו רוצה שתקנה שביתה אצלו אלא בבית הרועה שלו אלא אפילו אם קנה שמעון בהמה מראובן וראובן לא נתנה לו אלא ביום טוב כיון שכבר מכרה לו מאתמול אף על פי שעמדה בבית המוכר כאילו עמדה בבית שמעון דמיא וכיון דכאילו עמדה בבית שמעון דמיא הרי היא כרגלי הרועה של שמעון למדנו מדברי ר׳ דוסא שבהמתו של אדם לא קנתה שביתה אצלו אלא אצל הרועה שלו והיכי תני במתני׳ המוסר בהמה לרועה ביום טוב הרי היא כרגלי המוסר.
לימא מתניתין שלא כר׳ דוסא דתניא ר׳ דוסא אומר ואמרי לה אבא שאול אומר הלוקח בהמה מערב יום טוב ואף על פי שלא נתנה לו ביום טוב הרי היא כרגלי הלוקח. והמוסר בהמתו לרועה אף על פי שלא מסרה1 לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה – פירוש: ואף על פי שלא התנה עמו כלום2 מערב יום טוב דהא לא קתני ברועה מערב יום טוב כלל.
1. בכ״י בהמ״ל 8728 נכפלה מלת: ״מסרה״.
2. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״כלומ׳⁠ ⁠״.
הלוקח בהמה מחברו מערב יו״ט אע״פ שלא מסרה לו אלא ביו״ט הרי הוא כרגלי הלוקח שמן הסתם חלה עליה שביתת הלוקח וכן הדין בשאר הדברים:
כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויו״ט אלפים אמה חוץ לעיר שהן נדונין מן העיר ונקראי׳ מגרש העיר אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אע״פ שמן התורה יש לו עד שלש פרסאות וחכמים הקלו שאם הוא צריך לצאת חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים שהיו בתי מדרשות קבועים חוץ לתחום והיו באים לפעמים חכמים שבשאר מקומות לדרוש בבתי מדרשות וכשבני העיר יודעין בכך מערב יו״ט רוצים לצאת לשם והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו בתוך אלפים אמה אפילו בסוף התחום ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו ושיהא לו רשות לילך מאותו מקום ואילך אלפים אמה לכל רוח ואין לו עוד לרוחות שבעיר כלום אף כשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירוב לסוף העיר ונמצא עכשו שיש לו מעירו ארבעת אלפים לאותו צד שעירב בו שהם אלפים ממקום עירובו אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שעירב בו אלא שלשת אלפים מעירו ולהלן מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו ויש לו משם ולאותו צד אלפים והרי שיש לו שלשת אלפים אמה מן העיר באותו צד ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים אמה אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך וכבר הקדמנו שכל דבר המשתף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו מעתה שנים ששאלו חלוק אחד מערב יו״ט זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצד צפון וזה עירב עליו לדרום והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות זה שעירב לצפון אינו מוליכה בצפון אלא כרגלי מי שעירב לדרום וכיוצא בזה בחברו כיצד הגע עצמך שזה שעירב לצפון עירב לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה וכן זה שעירב לדרום עירב לסוף אלף אמה כל אחד יכול להוליכה לצד שעירב אלף אמה וכן כל כיוצא בזה ואם מיצעו את התחום שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו בשאר הצדדין כלום אין יכולין להזיזו ממקומו ולשון מצוע התחום הוא שהתחום הוא ארבעת אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב שכנגדו או צד צפון לצד דרום וכשמערב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ארבעת אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן:
שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מערב יו״ט ולא חלקוה מערב יו״ט ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית וחלקוה ביו״ט מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו למקום שעירב בו שמאחר שחלקוה הוברר הדבר שזהו חלק פלוני למפרע ושביתתו על חלקו שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה כמו שיתבאר לקחו בהמה על דרך זה אם נשחטה מערב יו״ט אע״פ שלא חלקוה אלא למחר מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו מדין ברירה כמו שביארנו בחבית אבל אם לא נשחטה עד למחר אע״פ שהובררו החלקים נאמר בה בגמרא לדעת רב שהלכה כמותו שאסור לכל אחד מהם להוליך חלקו אלא עד מקום ששניהם יכולין לילך ופירשו הטעם מפני שמ״מ יש בחלק זה תערובת מחלק חבירו מפני שחלקי הבהמה הראויים ליחלק יינקו זה מזה בין השמשות וכל היום עד שנשחט ושאלו לו רב כהנא ורב אסי היאך חשש ליניקת תחומין ולא חשש לאיסור מוקצה שהיה לו לאסור חלקו מתוך יניקת חלק חברו שבה אפילו בעיר שהרי בכגון זאת הוא מקצה דעתו מחלק חברו אחר שיודע בו שעירב לצד אחר ואע״פ שהתירו לשלוח מנות ולאכלן אין הדבר דומה לזו שראה מחברו שעירב ושהיה בדעתו להוליכה ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה ושתק רב עד ששתיקתו הביאה רוב מפרשים לפסוק כשמואל שאף חבית אסורה ומטעם אין ברירה ומ״מ גדולי הפוסקים פסקו כרב להתיר בחבית ולאסור בבהמה ויראה לי כדבריהם מפני שלדעתי לא שתק רב אלא מפני שלא חשש לדבריהם ולא ראה עצמו צריך להשיב מפני שיניקת תחומין זו מזו אין בה דין מוקצה כלל שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חברו כלל וכל שראוי לחברו ראוי לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע״פ שעירב ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חברו אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חברו נאסר לו להוליך עמו אף אני אומר שחלק עצמו נאסר לו מתוך יניקת חלק חברו שהיניקה הבאה בחלק זה מחברתה עושה אותה כגוף חלק האחר ולעולם חבית מותרת ונשארנו על שרשנו שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה וגדולי הצרפתים פוסקים כרב בחבית להתיר אלא שהם פסקו בבהמה שלא כרב ושלא כשמואל אלא שאף בבהמה מותר ומכח שתיקתו של רב ואין חוששין ליניקת תחומין כלל ואנו כבר ביארנו שאין שתיקתו של רב ראיה ומ״מ חכמי הדורות מודים להם ואומרים שאין יניקת תחומין חמורה ממים ומלח שאלמלא גזרת שמא תעשה עיסה בשותפות היינו אומרים שהן בטלות לגבי עיסה ומ״מ אינה ראיה שהרי במים ומלח באו עליה גם כן מצד דבר שיש לו מתירין והרי אף ביניקת תחומין אתה יכול לומר כן אלא שיש להם לדעת זו ראיה חזקה משמועת שור של פטם ושל רעי ואף בזו נראה לי שאינה ראיה כמו שאבאר למטה במקומה:
המת בבית ולו פתחין הרבה על איזה צד כלן טמאין ועל איזה צד אחד טמא וכלן טהורין כבר ביארנו הענין בפרק ראשון:
האחין שחלקו לקוחות הן שלא נאמר אחר חלוקתם שכבר הוברר שזה חלקו של כל אחד ואחד וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה היה ראוי גם כן לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאו יורדים לירושתם מתורת מקח אא״כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין שכל שהוא מן התורה אין ברירה ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:
מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יו״ט בשתי רוחות ומתנה ואומר אם יבא חכם לצד מזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבצד מערב עירוב ולא סוף דבר כשכבר בא חכם מבערב אלא שזה המערב לא ידע באי זה רוח בא שבזו אינו צריך לדין יש ברירה שכבר הוברר מאליו מבערב ואין תנאו אלא גלויי מילתא כלומר יהא עירובי למקום שבא אלא אף בשלא בא חכם מבערב שבזו אנו צריכים לבא בה מטעם יש ברירה וכן לא סוף דבר בחכם אחד אלא שמתנה ברוחות כלומר אם יבא למזרח יהא עירובי למזרח ואם למערב אלא בשני חכמים שהוא מתנה אם יבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לאיזה שארצה לילך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב והריני כבני העיר לילך אלפים לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה:
גמרא. הלוקח בהמה מערב יום טוב אעפ״י שלא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הלוקח. דמסתמא חיילא שביתה דלוקח. המוסר בהמה לרועה. כלומר מי שדרכו למסור בהמה לרועה, אעפ״י שלא מסרה לו אלא ביום טוב, הרי היא כרגלי הרועה. ואוקימנא כאן ברועה אחד וכו׳. כדפרישנא במתניתין וכן הלכתא.
(לז.) הרי היא כרגלי הלוקח. פירוש אף על פי דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותו דלוקח אפילו לא נתן מעות.
אף על פי שלא מסרה לו מערב יום טוב פירוש אפילו בדבור הרי היא כרגלי הרועה. וקשיא לי לימא ליה דמתניתין בשמסרה ונתנה לו ביום טוב דקנה שביתתו ברשות הבעלים והא דר׳ דוסא שאני דכיון דגמרו בעלים בדעתם בבין השמשות ליתנה לרועה אוקמוה ברשותיה וכאילו היתה שלו בבין השמשות. וי״ל דאילו מתניתין מיירי בשנתנה ומסרה לו ביום טוב פשיטא דהרי היא כרגלי הבעלים.
שלא כשיטת ר׳ דוסא, דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ דוסא אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] שאבא שאול הוא זה שאומר זאת; הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב עצמו — הרי היא כרגלי הלוקח, והמוסר בהמה לרועה, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טובהרי היא כרגלי הרועה. ואילו במשנתנו שנינו כי המוסר בהמה לרועה — הרי היא כרגלי הבעלים!
is not in accordance with the opinion of Rabbi Dosa. As it is taught in a baraita: Rabbi Dosa says, and some say Abba Shaul says: One who purchases an animal from another on the eve of a Festival, even if he did not deliver it to him until the Festival itself, it is as the feet of the purchaser. And one who delivers his animal to a shepherd, even if he did not deliver it to him until the Festival itself, it is as the feet of the shepherd. The mishna, on the other hand, teaches that an animal delivered to a shepherd remains as the feet of the owner, therefore apparently contradicting Rabbi Dosa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא ר׳רַבִּי דּוֹסָא וְלָא קַשְׁיָא בכָּאן בְּרוֹעֶה אֶחָד כָּאן בִּשְׁנֵי רוֹעִים דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה שְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara rejects the assertion that this is a contradiction. You can even say that the mishna is in accordance with Rabbi Dosa, and it is not difficult. Here, in the baraita, it is referring to a town that has only one shepherd. In that case the owner knows with certainty beforehand that he will be delivering his animal to this shepherd over the course of the Festival, and therefore the animal’s place of rest is established as being identical to that of the shepherd. There, however, the mishna is referring to a town where there are two shepherds. Since the issue of which of them will receive this animal is undetermined when the Festival begins, the animal remains as the feet of its owner. The Gemara strengthens this assertion that the mishna is dealing with a case where there are two shepherds: The language of the mishna is also precise in accordance with this interpretation, as it teaches: To his son or to a shepherd, suggesting that initially he did not know to whom he would give the animal. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן ברועה אחד – שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום.
דיקא נמי – דמתני׳ בשני רועים.
אוקמינא בשני רועים, כלומר שדרכו בחול להפקיד פעם בזה ופעם בזה.
אבל אם מסרה בחול לרועה אחד, ולא לשני, ובכל לילה ולילה דרך הרועה להחזיר בהמתו לבעל הבית ובשחר בעל הבית מוליכה אליו עד פתח שער העיר, וכיון שכן נמצא דדעת בעל הבית שתקנה שביתה ברשות הרועה, ואפילו לא החזירה לו מערב יום טוב אלא עד המחרת, כן צריך לפרש דברי הרב אלפאסי ז״ל, ובפירוש המשנה פירשנו בענין אחר.
אפילו תימא ר׳ דוסא לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים – פירוש: דברועה א׳ כמי שהתנה עמו דמי שהיא עומדת לך. בשני רועים בעינן שיתנה עמו מערב יום טוב דלא מוכחא מילתא למאן מסר לה, ואפילו ר׳ דוסא מודה בהא. ואף על גב דאית ליה לר׳ דוסא יש ברירא כדאיתא בבבא קמא אפילו {הכי}⁠1 כיון דשני רועים לענין תחומין לא מיתפקא מרשות בעלים דבגמר דעת תליא מילתא דתחומין ובשני רועים ליכא גמר דעת עד שימסור.
1. כן הושלם בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״הכי״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן ברועה אחד כאן ברועים שנים. פירש רש״י כיון שאין בעיר אלא רועה אחד כו׳ הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה שביתת הבהמה אצלו אלא בשביתת הרועה עד כאן. והקשה מורי נר״ו לוקח במסירת רועה מאן אדכר שמיה. ותירץ נר״ו דאפשר שדעת הרב ז״ל דהך סיפא דהמוסר בהמה לרועה קאי ארישא ולומר אם לקח בהמה מחברו והמוכר מסרה לרועה אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה שדעת הלוקח שתהא בהמתו בשביתת הרועה.
דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. פירוש דאי לא ליתני הרועה בלחוד כי הא דר׳ דוסא וכדהוי אורחא דמלתא.
בגמ׳ כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. נראה דעיקר דיוקא מיתורא דלישנא דאי ברועה אחד לא הוי צריך למיתני לבנו או לרועה אע״כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דכיון שדרכו תמיד בחול ליתן לבנו או לרועה מש״ה הם כרגלי הבעלים:
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כדעת ר׳ דוסא היא, ואף על פי כן לא קשיא [קשה]: כאן בדברי ר׳ דוסא מדובר בשיש בעיר זו רועה אחד בלבד, שכיון שיודע הבעלים מראש כי הוא הרועה אשר לו תימסר הבהמה לרעייה, הריהו מעמידה כבר ברשותו ונמצא שקנה הבהמה שביתה אצל הרועה ולכן היא כרגליו. אולם כאן במשנתנו מדובר, שיש בעיר זו שני רועים שונים ואינו יודע למי מהם ימסרנה לרעייה, וכיון שאין הדבר ברור, נשארת הבהמה כרגלי הבעלים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני כן שנה] במשנתנו: לבנו או לרועה, כלומר: משמע שלא ברור לו למי ימסרנה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara rejects the assertion that this is a contradiction. You can even say that the mishna is in accordance with Rabbi Dosa, and it is not difficult. Here, in the baraita, it is referring to a town that has only one shepherd. In that case the owner knows with certainty beforehand that he will be delivering his animal to this shepherd over the course of the Festival, and therefore the animal’s place of rest is established as being identical to that of the shepherd. There, however, the mishna is referring to a town where there are two shepherds. Since the issue of which of them will receive this animal is undetermined when the Festival begins, the animal remains as the feet of its owner. The Gemara strengthens this assertion that the mishna is dealing with a case where there are two shepherds: The language of the mishna is also precise in accordance with this interpretation, as it teaches: To his son or to a shepherd, suggesting that initially he did not know to whom he would give the animal. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי דּוֹסָא וּמִי אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה וּתְנַן הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, that animals given to a shepherd are as the feet of the shepherd. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? But didn’t Rabbi Yoḥanan say a general principle that the halakha always follows an unattributed statement in a mishna? And we learned in the mishna: Animals and vessels are as the feet of the owner. One who delivers his animal to his son or to a shepherd, it is as the feet of the owner.
ר׳ חננאלרי״ףרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כו׳ – אוקימנא בב׳ רועים לפיכך כרגלי הבעלים אבל הא דתני ר׳ דוסא הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה אוקימנא ברועה אחד אמר ר׳ יוחנן הלכה כרבי דוסא. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו כלים המיוחדים לאחד מן האחים כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולן הולכין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה כר׳ דוסא. ואי קשיא לך הלכה מכלל דפליגי ואנן לא אשכחן בהא דפליג עליה, ויש לומר דהא קא משמע לן דשנויא דשניין כאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנויא היא. ואם תאמר אפילו בשני רועים אמאי לא והא (בדרבנן) [לדידיה] יש ברירה, דהא תניא בפרק מרובה (ב״ק סט.) שחרית בעל הבית עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר דברי ר׳ יהודה ורבי דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו עניים יהא הפקר ומפכי לה התם נמי דרבי יהודה אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו ורבי דוסא אומר בשחרית אומר כל מה שילקטו. תירצו בתוספות דהכא לא שייך ברירה הואיל ואינו מתנה בעל הבהמה בפירוש על אחד מן הרועים כי התם דמתנה בפירוש, אבל כשאין שם אלא רועה אחד בלא דין ברירה קיימא ברשותיה דודאי בין השמשות למוסרה לרועה קיימא ובודאי ימסרנה לו. ומסתברא דהוא הדין אם מסרה לבנו והוא רגיל למוסרה לו ואין שם רועה שימסרנה לו, ואני תמה מן הרמב״ם ז״ל שחילק בין בנו לרועה וז״ל שכתב בפ״ה של שביתת יו״ט (הלכה י״א) המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו לא נתנה לו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי הרועה ע״כ, ושמא הרב ז״ל פירש משנתנו בבנו שאינו רועה ואינו רגיל למסרה לו, ואינו נראה מסוגית הגמרא דאמרינן לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה, אלמא בנו רועה הוא ודכותה קאמר ואפילו אחד מן הרועים בנו אפ״ה כל שיש רועה אחד שפעמים מסרה לו אם לא מסרה לו מעיו״ט הרי הוא כרגלי בעל הבהמה.
אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ דוסא ומי אמר ר׳ יוחנן הכי והאמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה ולאו מי אוקימנא כאן בשני רועים כאן ברועה אחד – ואף על גב דלא פליגי איצטרך למיפסק הילכתא דר׳ יוחנן דוקיא דמתניתין אתיא לאשמועינן ולמימר דהכי קושטא דמתניתין בשני רועים ואף על גב דדייקא מתניתין מדקתני לבנו או לרועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה כר׳ דוסא. וא״ת הלכה מכלל דפליגי. וי״ל דהיא גופא קא משמע לן דלא פליגי ושנוייא דשנינן דכאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנוייא היא. דלא תימא לא שני ליה לר׳ דוסא בין רועה אחד לשני רועים ומתניתין נמי לבנו או לרועה קתני או האי או האי ולרוחא דמלתא נקט ליה קא משמע לן דוקא שני רועים.
והאמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וקשה למורי נר״ו רמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביום טוב או רוצה להוליך הכלים שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים אבל המוסר לרועה אינו בכלל. תדע דבמתניתין בתר דתני הבהמה והכלים כרגלי הבעלים איצטריך למיתני המוסר בהמתו לבנו או לרועה כו׳. ורש״י ז״ל נשמר מזה ופירש מתניתין דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב דלא כר׳ דוסא. אלא שלשון הגמרא קשיא דקאמר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ואפשר דלישנא קייטא הוא כלומר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והרי הוא כאילו אמר וכו׳ וסמך לו אהא דהמוסר לבנו או לרועה כו׳ עד כאן תורף דברי מורי נר״ו.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ דוסא. ושואלים: ומי [האם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן הלכה כללית: הלכה כסתם משנה, ותנן הרי שנינו במשנתנו] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים!
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, that animals given to a shepherd are as the feet of the shepherd. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? But didn’t Rabbi Yoḥanan say a general principle that the halakha always follows an unattributed statement in a mishna? And we learned in the mishna: Animals and vessels are as the feet of the owner. One who delivers his animal to his son or to a shepherd, it is as the feet of the owner.
ר׳ חננאלרי״ףרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְלָאו אוֹקֵימְנָא כָּאן בְּרוֹעֶה אֶחָד כָּאן בִּשְׁנֵי רוֹעִים.

The Gemara answers: And did we not establish that the baraita of Rabbi Dosa is dealing with a different case than the mishna, that here in the baraita it is dealing with a town with one shepherd, whereas there in the mishna it is dealing with a town with two shepherds? There is consequently no contradiction between establishing the halakha both in accordance with Rabbi Dosa and in accordance with the mishna.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: ולאו אוקימנא האם לא העמדנו] את ההבדל בין המשנה והברייתא שכאן בברייתא מדובר ברועה אחד והלכה כר׳ דוסא, כאן בשני רועים ובכך לא חלק ר׳ דוסא.
The Gemara answers: And did we not establish that the baraita of Rabbi Dosa is dealing with a different case than the mishna, that here in the baraita it is dealing with a town with one shepherd, whereas there in the mishna it is dealing with a town with two shepherds? There is consequently no contradiction between establishing the halakha both in accordance with Rabbi Dosa and in accordance with the mishna.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן גשְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק אֶחָד בְּשׁוּתָּפוּת זֶה לֵילֵךְ בּוֹ שַׁחֲרִית לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְזֶה לִיכָּנֵס בּוֹ עַרְבִית לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה זֶה עֵרַב עָלָיו לַצָּפוֹן וְזֶה עֵרַב עָלָיו לַדָּרוֹם זֶה שֶׁעֵרַב עָלָיו לַצָּפוֹן מְהַלֵּךְ לַצָּפוֹן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרַב עָלָיו לַדָּרוֹם.

§ The Sages taught: In the case of two people who borrowed one robe in partnership from a third party, this person in order to go to the study hall with it in the morning and that person in order to enter a wedding feast with it in the evening, and this one made a joining of Shabbat boundaries [eiruv teḥumin] for himself to the north in order to reach his destination, and that one made an eiruv for himself to the south in order to reach his destination, the one who made an eiruv for himself to the north may walk with the robe only to the north as far as it is permitted for the feet of the one who made an eiruv for himself to the south, i.e., he may go north only as far as the other borrower may go.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום זה שעירב לצפון מהלך כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה כו׳ אם יש בו אלפים אמה לכל רוח ואם יערב לצפון בסוף אלף מקיר העיר וחוצה יש לו רשות להלך לצפון ג׳ אלפים ובדרום אלף בלבד וזה פירושו כגון שעירב אחד מהן לצפון בסוף אלף והאחד בסוף אלף לדרום נשאר לזה שעירב לצפון אלף בדרום כלומר יש לו רשות להלך אלף בדרום שנשארו לו מן האלפים שבצפון וכן הדין בחבירו ואם מיצעו עליו את התחום הרי אלו לא יזיזהו ממקומו כלומר אם עירב האחד בדרום בסוף אלפים נמצא שהעתיק רשותו מן העיר ושבת בסוף אלפים אמה [להלך בדרום אמה] ואין לו בצפון אפילו אמה אחת וכן אם עירב חבירו לצפון בסוף אלפים העתיק אלפים שהיו לו בדרום לצפון ולא נשאר לו בדרום כלום וכיון שחלוק זה קנה שביתה כרגלי שניהן וזה אין לו בצפון כלום רשות להלך בו והאחר אין לו בדרום רשות להלך אפילו אמה אחת לא יזיזהו ממקומן וזה פירוש אם מיצעו עליו את התחום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנים ששאלו חלוק – מבעוד יום להיות ברשות שניהם.
זה לילך בו שחרית – של יו״ט לבית המדרש.
וזה לילך בו ערבית – של יו״ט לבית המשתה.
עליו לצפון – על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון.
זה שערב עליו לצפון מהלך – מוליכו לצפון.
כרגלי מי שערב לדרום – מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר.
תנו רבנן שנים וכו׳ עד ואם מיצעו עליו את התחום לא יזיזו ממקומו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנים ששאלו חלוק אחד בשותפות מערב יום טוב זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה ערבית לבית הכנסת, והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות. זה עירב לצפון וזה לדרום זה שעירב לצפון מהלך בצפון כרגלי מי שעירב לדרום וכו׳. פי׳ כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויום טוב אלפים אמה חוץ לעיר, שהם נידונין מן העיר ונקראין מגרש העיר, אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אעפ״י שמן התורה יש לו עד ג׳ פרסאות, וחכמים הקלו שאם הוא צריך לילך חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים, שהיו בתי מדרשות קבועים והיו באין לפעמים חכמים ממקומות אחרים לדרוש בבתי מדרשות, וכשבני העיר יודעים בכך מערב יום טוב רוצין לצאת שם, והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו תוך תחום אלפים אמה, אפילו לסוף תחומם דהיינו אלפים אמה, ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו, ושיהא לו מאותו מקום רשות לילך אלפים אמה לכל רוח, ואין לו לרוחות שבעיר כלום, אפילו לשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירובו לסוף העיר. נמצא עכשו שיש לו מעירו ד׳ אלפים אמה לאותו צד שעירב בו, דהיינו אלפים ממקום עירובו, שהרי יש לו ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח, אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שמערב בו אלא ג׳ אלפים מעירו ואילך, מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו, ויש לו משם ולהלן אלפים, ונמצאו לו ג׳ אלפים לאותו צד, ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה, שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח, ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים, אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך. וכבר הקדמנו שכל דבר המשותף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו, והיינו דקאמר השתא שאם עירב זה לצפון לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה, וזה עירב לדרום לסוף אלף אמה שנמצאו לו לצפון אלף אמה, אין אחד מהם יכול להוליכו אלא אלף אמה. ואם מיצעו את התחום. כלומר שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו לרוח אחר כלום, אין יכולים להזיזו ממקומו. ולשון מיצוע התחום הוא שהתחום הוא ד׳ אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב או צד צפון לצד דרום, וכשעירב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ד׳ אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן.
זה עירב עליו לצפון כו׳. פירש רש״י ז״ל על מנת להוליכו לאותו חלוק לצפון עד כאן. וכתב מורי נר״ו דלשון עליו הוא שהזקיקו לפרש כך. ולא שיצטרך לומר כך בשעת הנחת עירובו שהרי אפילו לצורך גופו אינו צריך אמירה וכדאמרינן סוף פרק בכל מערבין אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק ויתיב. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ יוחנן בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בנעור דאי בעי למימר מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. ומסתמא כל כליו נמשכין אחריו ואפילו בשתיקה שהרי כלל גדול שנינו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והא דקתני זה עירב עליו לצפון אשגרות לישן הוא משום דהכי קתני פרק מי שהוציאוהו אמר לשני עבדיו צאו וערבו עלי אחד ערב עליו לצפון ואחד ערב עליו לדרום כו׳. והתם דוקא הוא.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים ששאלו מאחר חלוק אחד בשותפות, זה שאלו כדי לילך בו שחרית לבית המדרש וזה שאלו כדי ליכנס בו ערבית לבית המשתה (לחתונה). זה, אחד מהשואלים, ערב עליו לצפון, שהמקום אליו הוא מעוניין לילך כשהוא לבוש בחלוק זה רחוק ממקום מושבו הקבוע, וצריך לעשות עירוב תחומים כדי שיוכל ללכת לשם בשבת, וזה, השני, ערב עליו לדרום, הרי זה שערב עליו לצפוןמהלך לצפון עם החלוק רק כרגלי מי שערב עליו לדרום. שאסור לו להרחיק יותר ממה שמותר לשואל השני ללכת.
§ The Sages taught: In the case of two people who borrowed one robe in partnership from a third party, this person in order to go to the study hall with it in the morning and that person in order to enter a wedding feast with it in the evening, and this one made a joining of Shabbat boundaries [eiruv teḥumin] for himself to the north in order to reach his destination, and that one made an eiruv for himself to the south in order to reach his destination, the one who made an eiruv for himself to the north may walk with the robe only to the north as far as it is permitted for the feet of the one who made an eiruv for himself to the south, i.e., he may go north only as far as the other borrower may go.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וָזֶה שֶׁעֵרַב עָלָיו לַדָּרוֹם מְהַלֵּךְ לַדָּרוֹם כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרַב עָלָיו לַצָּפוֹן.

And similarly, the one who made an eiruv for himself to the south may walk with the robe to the south only as far as is permitted for the feet of the one who made an eiruv for himself to the north, as the robe is as the feet of both borrowers and may go only as far as both of them may walk. If each of them placed his eiruv at a distance of one thousand cubits from their house, to the north and south respectively, they may each walk, without the robe, three thousand cubits from their regular dwelling-place, one partner toward the north and the other partner toward the south. The three thousand cubits are comprised of the thousand cubits from the house to the eiruv plus another two thousand, the standard Shabbat limit, from the location of the eiruv. The one whose eiruv is in the north may not wear the robe farther than one thousand cubits north of his house, as he would then be going beyond the farthest extent of the other’s Shabbat limit, and vice versa for the one whose eiruv is in the south.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וזה שערב עליו לדרום – מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו של צפוני כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן זה שערב עליו לדרום מהלך לדרום רק כרגלי מי שערב עליו לצפון. וכגון שהניח כל אחד מהם את עירובו במרחק אלף אמה ממקומו, זה לצפון וזה לדרום, כך שכל אחד מהם יכול להלך בעצמו שלושת אלפים אמה ממקומו (אותם אלף אמה ועוד מרחק תחום שבת שהוא אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב). אולם את החלוק, כיון שהוא כרגלי שניהם, לא יוכל אף אחד מהם להוליכו אלא למרחק אלף אמה ממקומו (שהוא מקום הנחת עירובו) ונמצא שכל אחד מהם אינו יכול להוליך את החלוק עימו אלא עד למקום קניית שביתתו שהוא אלף אמה ממקומו, כיון שזהו סוף תחומו של חבירו שקנה שביתתו במרחק אלף אמה לצד האחר.
And similarly, the one who made an eiruv for himself to the south may walk with the robe to the south only as far as is permitted for the feet of the one who made an eiruv for himself to the north, as the robe is as the feet of both borrowers and may go only as far as both of them may walk. If each of them placed his eiruv at a distance of one thousand cubits from their house, to the north and south respectively, they may each walk, without the robe, three thousand cubits from their regular dwelling-place, one partner toward the north and the other partner toward the south. The three thousand cubits are comprised of the thousand cubits from the house to the eiruv plus another two thousand, the standard Shabbat limit, from the location of the eiruv. The one whose eiruv is in the north may not wear the robe farther than one thousand cubits north of his house, as he would then be going beyond the farthest extent of the other’s Shabbat limit, and vice versa for the one whose eiruv is in the south.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִם מִצְּעוּ אֶת הַתְּחוּם הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ.

And if they made their respective limits end in the center, i.e., if one placed his eiruv two thousand cubits from the house to the south, so that the house is his farthest limit to the north, and the other placed his eiruv two thousand cubits to the north of the house, the house being his farthest limit to the south, then each of them may not move the robe from its place at all.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם מצעו עליו את התחום – תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם מיצעו עליו את התחום כו׳. וא״ת ומאי לישנא דמיצעו. וי״ל דהכי קאמר ואם שנים שואלי החלוק עירבו ומיצעו עליו כלומר על החלוק את התחום שזה עירב עליו לאלפיים לצפון וזה לאלפיים לדרום ונמצא תחומו של חלוק שהוא ארבעת אלפים בלא עירוב כולו נתון באמצע שני עירובין שעירבו על החלוק שניהם והעיר שבנתים שהיא כ״ד אמות מיצעו התחום שהיה לו לחלק בלא עירוב אלפיים לצפון ואלפיים לדרום וכל התחומין נתונין עליו והילכך לא יזיזהו ממקומו וכן פירש רש״י ז״ל.
רש״י בד״ה ואם מצעו כו׳ ונמצא תחום שלם ממוצע כו׳ כצ״ל:
ואם מצעו את התחום, שכל אחד מהם הניח עירובו וקנה שביתתו במרחק אלפיים אמה ממקומו, ונמצא שהמקום המרוחק ביותר אליו יכול כל אחד מהם ללכת ולהוליך את החלוק עימו, הוא מקום מושבם הקבוע ואף לא אמה אחת יותר לכיוון בו הניח השני את עירובו — הרי זה לא יזיזנה ממקומה.
And if they made their respective limits end in the center, i.e., if one placed his eiruv two thousand cubits from the house to the south, so that the house is his farthest limit to the north, and the other placed his eiruv two thousand cubits to the north of the house, the house being his farthest limit to the south, then each of them may not move the robe from its place at all.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִתְּמַר שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ חָבִית וּבְהֵמָה בְּשׁוּתָּפוּת רַב אָמַר דחָבִית מוּתֶּרֶת וּבְהֵמָה אֲסוּרָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר חָבִית נָמֵי אֲסוּרָה.

The Gemara records a dispute between amora’im. It was said: In the case of two people who purchased a barrel of wine or an animal in partnership before a Festival, in order to divide the contents of the barrel or the meat of the animal between them on the Festival itself, what is the halakha if the two people have different Shabbat limits? Rav said: The barrel is permitted to each of them, and each may take his portion on the Festival and transfer it within his respective Shabbat limit, which is also applicable to Festivals; but the animal is prohibited, and each portion of it may be transferred only within the limits that are shared by both purchasers. And Shmuel said: The barrel is also prohibited to be transferred beyond the limits shared by both people.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איתמר שנים שלקחו חביות בשותפות ביום טוב וזה צריך לילך בדרום וזה צריך לילך בצפון אמר רב חבית מותרת לחלקה וליטול זה חציה בצפון וזה חציה בדרום אבל הבהמה אסורה ואף על גב (דאין) [דיש] ברירה וכיון שחלקו ונוטל זה חציה וזה חציה נתברר כי כל אחד מה שלקח הוא חלקו המגיעו מאתמול. ולמה אוסר רב משום דקא ינקי תחומין מהדדי פירוש הבהמה איבריה יונקין זה האבר אגב זה האבר ואי אפשר שלא נשאר מזה החצי לזה ומזה החצי לזה. ואקשו לרב [לאסור] מוקצה לא חששו כלומר הבהמה כולה אתמול מוקצה היתה ואנו שוחטין אותה ביום טוב לאיסור שינק זה החצי חששו שתיק רב ור׳ יוחנן אמר אפילו חבית נמי אסורה וקי״ל כר׳ יוחנן. איתמר רב אמר יש ברירה ור׳ יוחנן אמר אין ברירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנים שלקחו – מעיו״ט לחלקן ביו״ט.
חבית מותרת – להוליך כל אחד חלקו למקום שערב.
ובהמה אסורה – להוליך אלא למקום ששניהם הולכים.
ושמואל אמר אף חבית אסורה – דלית ליה ברירה ותימה דבפרק מי שאחזו (גיטין דף עה:) דאמר דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא אית ליה ברירה דה״נ דייק בריש כל הגט (שם דף כה: ושם) וי״ל דהיינו דוקא תולה בדעת אחרים אבל תולה בדעת עצמו כי הכא לית ליה ברירה.
{שמעתא דיניקת תחומין}
וזה שכתב הרי״ף ז״ל בשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות – דקם ליה רב ור׳ אושעיא1 בחדא שיטתא וכיון דהלכתא כר׳ אושעיא שמעינן מינה דהלכתא כרב, נראה מדבריו שבהמה אסורה. ולא כן כתב ה״ר שלמה ז״ל, אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ור׳ אושעיא, דאמר, יש ברירה, לא שנא חבית ולא שנא בהמה, הכל מותר.
ונראין דברי ה״ר שלמה ז״ל דליניקת תחומין לא חיישינן, מדקי״ל כשמואל בשור של פטם ובשור של רעי. ועוד, מדרב כהנא ורב אסי דפליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק.
1. גירסתנו: ר׳ הושעיא
[במאור דף כ: ד״ה וכתב הרי״ף. לרי״ף סי׳ תתקכז (ביצה דף לז:)]
1כתוב שם: [המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגלי הבעלים אוקימנא בשנים רועים דלא קנה אחד מהם וכו׳ כדכתיבא בהלכות]. ואין פירושו בזה נכון, דהא מוקים לה כשמסרה לשני רועים וכשמסרה [מערב יום טוב].
אמר אברהם: תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, שהרב ז״ל מעולם לא עלה בדעתו כך וכשאמר דלא קנה אחד מהם כשמסרה ביו״ט ואפילו אותו שמסרה לו לא קנה ואם אין לו אלא רועה אחד ומסרה לו אפילו ביו״ט קנה. עוד אומר להצדיק הצדיק שאם עלה בדעתו כמו שאמר זה יפה אמר ואליבא דהלכתא קאמר שאפילו בשני רועים אם מסרה לאחד מהם ביום טוב כיון דיש ברירה בדרבנן הרי היא כרגליו אבל אם מסרה לשניהם ודאי לא קנה אחד מהם ולא נסתלקו הבעלים ומאי לשניהם דקאמר הרב, כגון שאמר להם אחד מכם ישמור אותה והנהיגה אחד מהם שלא על ידי מסירת בעליה דבהא ודאי לא קנה אחד מהם ואפילו הנהיגה ברגליו [מערב יו״ט, אבל אם מסרה לאחד מהם אפילו ביו״ט הרי הוא כרגליו] משום דיש ברירה, מיהו לרבי יוחנן דלית ליה ברירה דוקא כשאין לו אלא רועה אחד, ולית הלכתא כותיה.
1. בכ״י כתוב זה הדיבור אחרי הדיבור הבא, ובנדפס כפי סדר דיבורי בעל המאור.
שנים שלקחו, מערב יום טוב,
חבית ובהמה, לחלקן ביום טוב.
חבית מותרת, להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב, דקסבר יש ברירה, דאמרינן כיון שהגיע לראובן חלק זה ולשמעון חלק זה איגלאי מילתא למפרע דזה היה חלקו הראוי לו מבעוד יום, וקנה שביתה עמו.
{שמעתא דיניקת תחומין}
כתוב בספר המאור וזה שכתב הרי״ף ז״ל בשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות, דקם ליה רב ור׳ הושעיא בחדא שיטתא וכיון דהלכתא כר׳ הושעיא שמעינן מינה דהלכתא כרב, נראה מדבריו שבהמה אסורה, ולא כן כתב ה״ר שלמה ז״ל, אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ור׳ הושעיא, דאמר, יש ברירה, לא שנא דחבית ולא שנא בהמה, הכל מותר, ונראה דברי ה״ר שלמה ז״ל דליניקת תחומין לא חיישינן, מדקי״ל כשמואל בשור של פטם ובשור של רעי, ועוד, מדרב כהנא ורב אסי דפליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק.
אמר הכותב: גלוי וידוע הוא שר׳ הושעיא לא חלק על יניקת תחומין ולא הודה עליהם, אבל על מה שאיסורו משום ברירה הוא שאמר מה שאמר. ואף רבינו שלמה לא יחלוק על זה. ומה שכתב יש ברירה וחבית ובהמה מותרין, מפני שלא חשש ליניקת תחומין, שהיו בעיניו דברי רב דחויים מפרכא דרב כהנא ורב אסי.
ובעיני רבי יצחק אלפסי ז״ל לא נדחו, כדאשכחן בכמה דוכתי, דלית הלכתא כרב כהנא ורב אסי, כי ההיא דפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס״ב.). ובעל המאור הזה ז״ל כתב במסכת סוכה (בעל המאור סוכה ו׳:) דמשום דלא חש לה שתיק, והיאך סמך כאן אשתיקותיה.
ומה שהקשה משור של פטם ושל רעי אינה קושיא כלל. דשור של פטם אינו קונה שביתה כלל שהרי הוא כרגלי כל אדם. מאי טעמא. מרשותיה קא מפיק ליה ברשות אחר לא מוקים ליה. הא לאיי, כשור של הפקר עביד ליה וכבור של עולי בבל הוי. וכיון שהוא כרגלי כל אדם תחומין אין בו, מינק היכי ינקי מהדדי.
ושור של רעי נמי אין כאן שני תחומין. שלא קנה שביתה ברשות שום אדם אלא כרגלי העיר הוא, ויש לו אלפים אמה לכל רוח. מאי טעמא. כיון שאין יודע למי ימכור, ואם לכלן או למקצתם, לא קנה ברשות אחת מהם, אלא שדעת בעלים שיהא כרגלי העיר, ואפילו ערבו כלם לצפון או לדרום יש לו אלפים לכל רוח.
ומי שאינו רוצה בפירוש הזה, יכול הוא לומר דשור של רעי הוי כרגלי אנשי אותה העיר לגמרי, בין עירבו בין לא עירבו. לפיכך, אם עירבו מקצתן, מערבים1 זה על זה משום ברירה לשמואל ומשום יניקת תחומין.
1. נדצ״ל: מעכבים
איתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות, אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה, ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. ורב מאי קסבר אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה נמי תשתרי, אי קסבר אין ברירה אפילו חבית תתסר – רב ודאי יש ברירה אית ליה כדמוכח בהדיא בבא בתרא אלא אגופא דשמעתין קימין היכי מיתרצא דאלו הכי קשיא ואי הכי קשיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנים שלקחו חבית של יין או בהמה בשותפות. ולקחוה מערב יום טוב ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית או על הבהמה בין השמשות. אמר רב חבית מותרת. להוליך לכל אחד חלקו למקום שעירב בו דיש ברירה, וכי פלגי לה הובררה שביתת כל אחד על חלקו. אבל בהמה אסורה. דאע״ג דיש ברירה הא קא ינקי תחומין אהדדי, כלומר שהבהמה יונקין איבריה זה מזה, והואיל ולא נשחטה בין השמשות נמצא שחלק כל אחד יונק בין השמשות מחלק חברו, ונמצאו חלקי בהמה הראויין ליחלק לשני תחומין יונקין זה מזה, ואעפ״י שהובררו החלקים מ״מ יש בחלק זה תערובת מחלק חברו. ונשחטה מערב יום טוב מיהא מותר. ושמואל אסר אף בחבית. דאין ברירה והרי חלק זה ראוי לחבירו ושביתת חבירו עליו.
ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. פירוש דקסבר אין ברירה. ואף על גב דהתם פרק מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ודייקינן התם בפרק כל הגט דהאי גיטא משום דיש ברירה. התם שאני שהדבר עומד להתברר על כל פנים דודאי או ימות או יחיה. מה שאין כן הכא שאין הענין עתיד להתברר בהכרח.
אתמר [נאמר], שחלקו אמוראים בשאלה זו: שנים שלקחו (קנו) מערב יום טוב חבית או בהמה בשותפות על מנת לחלקה ביניהם ביום טוב עצמו, מה יעשו? רב אמר: חבית מותרת שכל אחד יטול את חלקו ויוליכנו למקומו ביום טוב ובהמה אסורה, ואין מוליכים אותה אלא למקום ששניהם יכולים ללכת. ושמואל אמר: חבית נמי [גם כן] אסורה.
The Gemara records a dispute between amora’im. It was said: In the case of two people who purchased a barrel of wine or an animal in partnership before a Festival, in order to divide the contents of the barrel or the meat of the animal between them on the Festival itself, what is the halakha if the two people have different Shabbat limits? Rav said: The barrel is permitted to each of them, and each may take his portion on the Festival and transfer it within his respective Shabbat limit, which is also applicable to Festivals; but the animal is prohibited, and each portion of it may be transferred only within the limits that are shared by both purchasers. And Shmuel said: The barrel is also prohibited to be transferred beyond the limits shared by both people.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי קָסָבַר רַב אִי קָא סָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה אפי׳אֲפִילּוּ בְּהֵמָה תִּשְׁתְּרֵי וְאִי קָסָבַר אֵין בְּרֵירָה אֲפִילּוּ חָבִית נָמֵי אֲסוּרָה.

The Gemara questions the opinion of Rav, who distinguished between the case of the barrel and that of the animal. What does Rav hold? If he holds that there is retroactive designation, so that after the division of the barrel it becomes clarified retroactively which portion belonged to which partner, and the Festival place of rest for each portion is established at the start of the Festival in accordance with the person who will later become its owner, then even the animal should be permitted. And if he holds that there is no retroactive designation, so that at the start of the Festival both portions of the animal belong jointly to both of them and may therefore be transferred only within the limits shared by both people, then even the barrel should be prohibited.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו חבית אסורה – דאין ברירה וי״ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על שיטתו של רב שואלים: מאי קסבר [מה סבר] רב ומה טעמו? אי קא סבר [אם הוא סבור] כי יש ברירה, שאנו מקבלים את העיקרון, שלמפרע, לאחר מעשה, מתברר איזה חלק היה מיועד מראש לאותו אדם וקנה שביתה אצלו — אם כן אפילו בהמה תשתרי [תהא מותרת]! ואי קסבר [ואם סבור הוא] כי אין ברירה ואין אומרים כי החלק שנטל זהו החלק שמלכתחילה היה שלו וקנה שביתה ברשותו — אם כן אפילו חבית נמי [גם כן] אסורה!
The Gemara questions the opinion of Rav, who distinguished between the case of the barrel and that of the animal. What does Rav hold? If he holds that there is retroactive designation, so that after the division of the barrel it becomes clarified retroactively which portion belonged to which partner, and the Festival place of rest for each portion is established at the start of the Festival in accordance with the person who will later become its owner, then even the animal should be permitted. And if he holds that there is no retroactive designation, so that at the start of the Festival both portions of the animal belong jointly to both of them and may therefore be transferred only within the limits shared by both people, then even the barrel should be prohibited.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לְעוֹלָם קָסָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה וְשַׁנְיָא בְּהֵמָה דְּקָא יָנְקִי תְּחוּמִין מֵהֲדָדֵי אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב לְאִיסּוּר מוּקְצֶה לֹא חָשְׁשׁוּ לְאִיסּוּר תְּחוּמִין חָשְׁשׁוּ שָׁתֵיק רַב.

The Gemara answers: Actually, the explanation for Rav is that he holds there is retroactive designation, and the reason Rav was stringent in the case of the animal is that an animal is different, as the limits absorb from each other. A live animal cannot be divided into two parts for ownership; each part of its body depends on and is nourished by the other. Consequently, even if the designation of the respective portions takes place retroactively, each portion continues to draw from the other part, so that at the time of division the two portions are once again mixed together. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: If that is your rationale, this indicates that the Sages were not concerned about the prohibition of muktze, as it is not assumed that each of them removed the portion of his partner from his mind, thereby prohibiting it from his own use, and yet they were concerned about the prohibition of Shabbat limits. Isn’t this illogical? Rav was silent and offered no response.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אספרמק
אספרמקא(ביצה לז:) דנותנין כלי תחת הדלף ההוא עכבר׳ דאשתכח באספרמקי דר׳ אשי אמר להו נקטוה בצוציתיה ואפקוה לבר׳ (מנחות מג:) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנא׳ ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך מאה ממש. רב חייא בריה דרב אויא טרח וממלי להו באספרמקי ומגדי פי׳ אספרמקי מיני בשמים הן (א״ב: פירוש פרמקי בלשון יוני בשמים ורפואות):
ערך נק
נקב(ביצה לז:) הא ינקא תחומין מהדדי פי׳ הבהמה איבריה יונקים האבר מגבול זה האבר ואי אפשר שלא נשאר מזה החצי אל זה החצי ומזה אל זה:
א. [גוט אובסט.]
ב. [זייגען.]
לעולם קסבר יש ברירה – הלכך חבית מותרת ושאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור.
ינקי תחומין – חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין.
לאיסור מוקצה לא חששו – אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה.
לאיסור מוקצה לא חששו – אנן סהדי דכל אחד מנייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה כפ״ה וקשה מאי יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חברו מותר לו לאכול אם נתן לו חברו דאמר לעיל משלחין ביו״ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב ולא אסרת להו למיחש להכי אע״ג דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך.
לאיסור מוקצה לא חששו – גם מה שפירשתי במהדורה קמא אינו נראה לי שאף על פי שקנו מן המדבריות כשקנה כל אחד ונעשה מוכן אצלו נעשה מוכן לכל ישראל ואין לומ׳ שאצלו1 יהא מוכן ולחברו יהא מוקצה. אלא כך נראה לי לפרש הבהמה הרועה מן המחובר ביום טוב הרי היא רועה מן המוקצה ואיבריה יונקין מן המוקצה ואנו שוחטין אותה ביום טוב ואוכלין אותה אלמא לא חישינן ליניקה דמוקצה ולאיסור יניקה דתחומין היכי חישינן.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״שאליו״.
לאיסור מוקצה לא חששו. פירש רש״י ז״ל דאנן סהדי דכל חד וחד אקצי דעתיה מחלקו של חבירו, ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק יונק מחבירו, והקשו בתוס׳ שאם כן אמאי שתיק רב שהרי לא מצינו מוקצה כזה שיהא מותר חלקו לו ואסור לחבירו דמה שמותר לבעליו מותר לחבירו ולא אמרינן שיהא אסור לחברו מפני שהוא מקצה דעתו מחלק חבירו, ומסתברא אי משום הא לא איריא דבעלמא ודאי שחלקו (ידו עלי) [ידוע לו] ויכול לחלוק וליטול הרי הוא מוכן ממש לבעליו וכל שמוכן ממש לו אינו מוקצה לחברו, אבל זה שאין חלקו מבורר לו מערב יו״ט לפי שתמיד כל חלק יונק מחבירו הרי הוא כמוקצה לכל אחד ואחד מהם מפני חלק חבירו שמוקצה ממנו לאחר בין השמשות. אבל מה שפירשו בתוס׳ משם (רש״י) [רשב״ם] ז״ל יותר נכון והכי פירושו, לאיסור מוקצה ונולד לא חששו שהבהמה מתגדלת ומתוספת ביו״ט ונולד בה לאחר שנכנס י״ט מה שלא היה בה בין השמשות ואפילו הכי לא אסרוה משום נולד זה שבא לו מחמת יניקה זו ואף על גב דרב אית ליה דר׳ יהודה במוקצה ונולד, לאיסור תחומין חששו לאסור חלקו להוליכו בתחומו מחמת אותה יניקה שינק מחלק חבירו משנכנס יו״ט חששו.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב. הרי״ף ז״ל פסק כרב ביניקת תחומין לא שייך ברירה שהרי התחומין מתערבין זה בזה לאחר בין השמשות, ולדבריו כי שתיק רב לא הודה אלא שלא חשש לדבריהם, וכמוהו פ״ק דסוכה (סוכה ז.) גבי יעמידנו כנגד ראש תור. ובספר המאור כתב עליו: ולא כן כתב ה״ר שלמה ז״ל אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ולרב הושעיא דאמר יש ברירה לא שנא חבית ולא שנא בהמה הכל מותר, ונראין דברי ה״ר שלמה ז״ל דליניקת תחומין לא חיישינן מדקיימא לן כשמואל (לח.) בשור של פטם ובשור של רעיה, ועוד דרב כהנא ורב אסי פליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק ע״כ. ולי נראה (שאם) [שאין] ראיתו משור של פטם ראיה, דהתם המחוור שבטעמים כדברי התוספות שפירשו דחכמים עשאום כנכסי הפקר ולא קנו שביתה והילכך לא שייך בהו יניקת תחומין, וגם לפי טעמו של הראב״ד ז״ל שנכתוב למטה אין משם שום ראיה, ואי משום דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו וליתנהו מקמי דרב.
אבל מכל מקום מסתברא לי דהלכה כן אף על גב דינקי תחומין מהדדי יניקתן [לא] מינכרא ואין לה תובעים, ולא עדיפא ממים ומלח לעיסתה דאקשו בגמרא (לח.) וליבטל מים ומלח לגבי עיסתה כלומר משום דאיסורא בטיל ברוב ואף על גב דמים ומלח מעמידי העיסה ונותנים בה טעם חדש והוצרך אביי ליתן טעם משום דגזירה שמא תעשה העיסה בשותפות, וכן נמי אינו דומה למים ומלח העשויין ליתן טעם וטעמא לא בטיל כטעמיה דרבא בתבלין ומים ומלח. אלא שאפשר לומר דאפילו הכי אסור משום דההיא יניקת תחומין מהאיברים הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל כדברי ר׳ אשי במים ומלח, אף על פי שזה דחוק דלכאורה לא עדיפא יניקה זו לכולי עלמא יותר ממים ומלח ברוטב עבה לר׳ יהודה וכן בעיסה מפני שאין בהם ממש וכדתניא (לט.) ר׳ יהודה אומר מים ומלח בטלים בעיסה ואין בטלים בקדרה מפני רוטבה, ואוקימנא ברכה אבל בעבה אף בקדרה בטלים ובהני הוא דפליגי רבנן עליה מפני (שאין) [שהן] ניכרים במלאכת העיסה והקדרה אבל יניקה לא מינכרא ולכולי עלמא בטלה. זהו נראה לי להלכה, אבל לא למעשה שיש לחוש לדברי הרי״ף ז״ל וכן פסק ג״כ הרמב״ן ז״ל.
לעולם קסבר יש ברירה ומשום דינקי תחומין מהדדי. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו. שתיק רב – פירש״י ז״ל: לאיסור מוקצה שחלק כל אחד מהם אסור על חבירו משום מוקצה מפני שהוא חוץ לתחום ומקצה דעתיה מיניה ולא חששו ליניקה שיונקים1 זה מזה. ולא נהיר דלא אשכחן במוקצה מוכן לזה ואסור לזה ותו לא אשכחן איסור מוקצה כלל מחמת איסור תחומין ובכל מקום הבא בשביל ישראל זה מותר בשביל ישראל אחר בין בשל גוי בין בשל ישראל. ורבינו תם פירש: לאיסור מוקצה לא חששו משום יניקה על מה שגדלה הבהמה ביום טוב דהוה ליה נולד ונקיט ליה בשמא דמוקצה. ואינו נכון דמידי איריא לאיסור מוקצה ליכא למיחש כלל דעביד דאתי והוא אוכל ואתי נמי לאוכל ובהכי שרי לענין מוקצה אבל לענין תחומין לא חשיב האי טעמא כלל. וקשיא לי אמאי לא אקשו ליה רב כהנא ורב אסי מאיסור יוצא דקיימא לן דאותו אבר אסור ושאר בהמה מותרת, ואמאי לא חיישינן ליניקה דינקי איברים מהדדי אלא איסור יניקה לאו כלום הוא. ומסתברא לי דהיינו קושיין ומשום דאיסור מוקצה אין לו שם מיוחד דלאו אבר מן החי הוא ולאו נבלה ומרגלא בפומיה מוקצה נקיט לה בשמא דמוקצה, דמוקצה נינהו. וליתא לדרב דמאי דשתיק הודאה הוא. וליכא למימר משום דלא חש לה דרב2 כהנא ורב אסי גברי3 רברבי נינהו ולגמריה דרב צריכי לסבריה לא צריכי ורב גופיה פליג להו יקרא. אלא ודאי משום דאודי ותו דקשיא מעליתא היא דהא אשכחן דלא חיישינן ליניקה והילכתא דבין חבית בין בהמה מותרת כרגליו.
1. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״שיוצאין״.
2. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״רב״.
3. כן כנראה צ״ל. בכ״י בהמ״ל 8728: ״גבי״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מכאן דסבירא לך יש ברירה וקא מודית שאם היו רוצים לאכלה בעיר לא נאסרה חלקו של זה מתוך יניקת חבירו, אעפ״י שכל אחד מקצה דעתו מחלק חבירו ונמצא דבר המוקצה מעורב בו, ואפילו הכי לא חיישת להא, האיך אתה חושש להולכת כל אחד את חלקו עמו מפני יניקת חלק חבירו, ושתיק רב.
ויש מפרשים דמאולמא דקושיא שתיק, דהא ודאי מקצי איניש דעתיה מחלק חבירו בכי הא, הואיל ויודע כל אחד בחבירו שעירב לצד אחר ומוליכה עמו, ואם נמלכו לאכול בעיר אסור כל אחד בחלק חבירו מתורת מוקצה, ואפילו הכי אנו מתירין כל אחד בחלקו ואין חוששין לתערובת יניקת חבירו שבה, ואע״ג דמשלחין מנות כדאמרינן בפרקא קמא [יד:] ורשאי לאכלן, התם לא אקצינהו מדעתיה אבל הכא חזנהו ואקצינהו, כך ראיתי להרבה מפרשים. ומתוך כך הגיהו על רבינו הגאון על שפסק כרב, ורבינו הלוי גם כן מגיהו על כך.
ולדעתי לאו מאולמא דקושיא שתיק, אלא דלא קפיד לאהדורי להו מילי, דקושיא קלישתא אקשו ליה ולא היה צריך לתשובה, דהא תורת מוקצה ליכא, שאם נמלכו לאכלה בעיר הרי אף מחלק חבירו הוא יכול לאכול לדעתי שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חבירו כלל, וכל שראוי לחבירו ראוי לו אם הוא משלח לו, והלכך אם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מוקצה בחלקו מתוך יניקת חלק חבירו, אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חבירו נאסר לו להוליך עמו, אף אני אומר שחלקו נאסר מתוך יניקת חלק חבירו, כך נראה לי והדברים ברורים. וראיה לדברי דאי לאו הכי לשמואל נמי קשיא דאמר אין ברירה, והויא לה טעמא דאין ברירה לשמואל כטעמא דיניקת תחומין לרב, ומי לא מודי שמואל שאם רצה לאכול חלקו בכאן אוכל, וא״כ איכא נמי למיבעי ליה לאסור מוקצה וכו׳ אלא מחורתא כדפרישנא.
לעולם קסבר רב יש ברירה. ואף על גב דרב פריק כאלעזר בן תדאי התם בעירובין דלית ליה ברירה גבי בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וצריכין לערב. שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך אין ברירה. אבל כאן שחלקו החבית יש ברירה.
לאיסור תחומין חששו. פירש רש״י ז״ל אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חבירו. פירוש לפירושו משום שלא עירבו למקום אחד ואין זה יכול לילך למקומו של זה. וקשה קצת דאין לנו איסור מוקצה מחמת תחומין כיון שהוא מוכן בעצמו וכדאמרינן בדורון שהובא לישראל זה שמותר לישראל אחר כי דבר מצוי הוא לבא הדבר בתחומין על ידי עירוב ואין הפרש בזה בין שבא על ידי נכרים לבא על ידי ישראל.
בתוס׳ בד״ה לאיסור מוקצה לא חששו וכו׳ וקשה מה יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חבירו מותר לו וכו׳ עס״ה. כבר כתב מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש ליישב פירש״י ולע״ד שכמ״ש בסוף דבריו מבואר בפי׳ בלשון רש״י שכתב אנן סהדי דכל א׳ מינייהו אקצי דעתו מחלקו של חבירו וזה הלשון לא שייך אלא בכה״ג דוקא דכיון שהם שותפים בבהמה זו ולא שחטו אותה מאתמול לחלקה ביניהם אם כן מסתמא אקצי דעתו כדאמרינן בכה״ג בעיקר עניני מוקצה כמ״ש רש״י להדיא בר״פ אין צדין גבי עכו״ם שהביא דורון והיינו מדלא לקטינהו מאתמול וכדאיתא בדוכתי טובא ומשו״ה שייך לומר אנן סהדי משא״כ במי שנתן לחבירו דרך מתנה לא שייך לומר אנן סהדי ואדרבא מסתמא אין אדם מקצה דעתו מלקבל דורון מחבירו שדרך רוב בני אדם בכך לשלוח מתנות עד שאני תמה על סברת התוס׳ שדחו פירש״י משום קושיא זו וגם על פי׳ רבי׳ שמואל יש לדקדק טובא דמה שהבהמה גודלת ומוסיפה שמנונית שייך בה ענין מוקצה אם כן מאי איריא שותפין אפילו בבהמה שלגמרי שלו נמי שייך הך חששא דמוקצה ונולד אם לא שנאמר דאה״נ דהא דקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאו משום דלקושטא דמילתא משמע להו לאסור בכה״ג אלא דכולה בלשון בתמיה מסקו לה הך מילתא דאי ס״ד דיניקת אברים מהדדי מילתא היא לענין איסור תחומין אם כן לענין איסור מוקצה נמי שייך הך חששא משום דמה שגודלת ומוסיפא באבריה הוי כמו מוקצה ונולד וא״כ אנן בהמה בי״ט היכא שחטינן וממעשים בכל יום בעו למידק דיניקת אברים מהדדי לאו מילתא היא כנ״ל:
ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר [הוא סבר] יש ברירה, ומה שאסר רב בבהמה, כי שניא [שונה] בהמה דקא ינקי [שיונקים] התחומין מהדדי [זה מזה], שהרי הבהמה אינה מחולקת בחייה לשני חלקים, וכל חלק תלוי ויונק מחבירו ולכן אי אפשר לומר שמראש היה כל חלק שייך ומוגדר כשל אחד מהם וקנה שביתה במקומו. אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: אם לכך אתה חושש, אם כן יוצא מדבריך כי לאיסור מוקצה לא חששו, שאין אומרים שכל אחד הקצה מדעתו את חלקו של חבירו ואסור להשתמש בו, ואילו לאיסור תחומין חששו?! שתיק [שתק] רב ולא ענה.
The Gemara answers: Actually, the explanation for Rav is that he holds there is retroactive designation, and the reason Rav was stringent in the case of the animal is that an animal is different, as the limits absorb from each other. A live animal cannot be divided into two parts for ownership; each part of its body depends on and is nourished by the other. Consequently, even if the designation of the respective portions takes place retroactively, each portion continues to draw from the other part, so that at the time of division the two portions are once again mixed together. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: If that is your rationale, this indicates that the Sages were not concerned about the prohibition of muktze, as it is not assumed that each of them removed the portion of his partner from his mind, thereby prohibiting it from his own use, and yet they were concerned about the prohibition of Shabbat limits. Isn’t this illogical? Rav was silent and offered no response.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַאי הָוֵי עֲלַהּ ר׳רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר יֵשׁ בְּרֵירָה ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין בְּרֵירָה.

The Gemara asks: What conclusion was reached about this issue? Rabbi Hoshaya said: In general, there is retroactive designation, and they can therefore each transport their portions of both the barrel and the animal to their respective places. And Rabbi Yoḥanan said: There is no retroactive designation, and therefore they may not move their portions of either the barrel or the animal except within the limits shared by both of them.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יש ברירה – וחבית ובהמה מותרין.
אין ברירה – ושניהם אסורין.
אתמר רב הושעיא אמר יש ברירה ור׳ יוחנן אמר אין ברירה – ואסיקנא דרב הושעיא דאמר בדרבנן אבל בדאוריתא לא. 1
1. כן הושלם בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״לא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקבעי עלה מאי הוי וכו׳. ופסק ר׳ הושעיא יש ברירה. ואקשי ליה מדתניא המת בבית וכו׳ כדפרישנא לה בפרק ראשון. (ומפיק) [ומפיך] לה דר׳ יוחנן הוא דאמר יש ברירה, ומקשי ליה מדקאמר איהו גופיה האחין שחלקו לקוחות הן, שלא נאמר כבר הוברר לכל אחד חלקו וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל, אלא חלק זה היה ראוי לאחיו והחליפו זה לזה דאין ברירה, ונמצאו יורדין בירושתם מתורת מקח, אלא א״כ הוא חד בר חד שלא ירד בתורת חלוקה לעולם, ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין.
ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? ר׳ הושעיה אמר: בכלל יש ברירה, ולכן יכול כל אחד מהם להוליך גם את החבית וגם את הבהמה למקומו. ור׳ יוחנן אמר: אין ברירה, ואין מוליכים לא את החבית ולא את הבהמה אלא למקום ששניהם מותרים בו.
The Gemara asks: What conclusion was reached about this issue? Rabbi Hoshaya said: In general, there is retroactive designation, and they can therefore each transport their portions of both the barrel and the animal to their respective places. And Rabbi Yoḥanan said: There is no retroactive designation, and therefore they may not move their portions of either the barrel or the animal except within the limits shared by both of them.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְסָבַר ר׳רַבִּי הוֹשַׁעְיָא יֵשׁ בְּרֵירָה וְהָתְנַן (ד)הַמֵּת בְּבַיִת וְלוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה כּוּלָּן טְמֵאִים נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן הוּא טָמֵא וְכוּלָּן טְהוֹרִים חִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹ בַּחַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מַצֶּלֶת עַל הַפְּתָחִים כּוּלָּן.

The Gemara asks: And does Rabbi Hoshaya really hold there is retroactive designation? But didn’t we learn in a mishna: If there is a corpse in a house that has many entrances, all the entrances are ritually impure, i.e., everything situated in the space of the entrance becomes impure, even in the part that lies beyond a closed door, separating it from the corpse. Since any of the entrances might be used to remove the corpse, and none are designated for that purpose, all are rendered impure. However, if one of them was subsequently opened, then the space of that particular entrance is impure, while all the others are pure, as it is assumed that that the corpse will be removed by way of the open door. Even if none of the entrances was actually open, if one merely intended to remove the corpse through a particular one of the entrances or through a window that is at least four by four handbreadths in size, this intention of his saves all the other entrances from impurity.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן וסבר ר׳ (יוחנן) יש ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו׳ וכבר פירשנוהו למעלה ופירק אפיך רב אושעיא אמר אין ברירה ור׳ יוחנן אמר יש ברירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המת בבית כו׳ – מפורש בפרק קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה המת כו׳ בפרק קמא. נ״ב דף י׳:
ושואלים: וכי סבר ר׳ הושעיא כי יש ברירה? והתנן [והלא שנינו במשנה]: היה המת בבית, ולו לבית פתחים אשר לעת עתה הם סגורים הרבהכולן טמאים, כי יש לחשוש שמא דרך כל אחד מהם יוציאו את המת מן הבית והרי הם נחשבים כחלק מחלל הבית. נפתח אחד מהן מן הפתחים — הוא אותו פתח טמא בכל חללו, וכולן טהורים, שהדבר ברור שיוציאו את המת דרך פתח זה. ואפילו לא נפתח אחד מהם בפועל, אלא שחשב להוציאו באחד מהן או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים — הרי מחשבה זו מצלת על הפתחים כולן וכולן טהורים, חוץ מאותו פתח.
The Gemara asks: And does Rabbi Hoshaya really hold there is retroactive designation? But didn’t we learn in a mishna: If there is a corpse in a house that has many entrances, all the entrances are ritually impure, i.e., everything situated in the space of the entrance becomes impure, even in the part that lies beyond a closed door, separating it from the corpse. Since any of the entrances might be used to remove the corpse, and none are designated for that purpose, all are rendered impure. However, if one of them was subsequently opened, then the space of that particular entrance is impure, while all the others are pure, as it is assumed that that the corpse will be removed by way of the open door. Even if none of the entrances was actually open, if one merely intended to remove the corpse through a particular one of the entrances or through a window that is at least four by four handbreadths in size, this intention of his saves all the other entrances from impurity.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וְהוּא שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מִשֶּׁיָּמוּת הַמֵּת.

The details of this last halakha are disputed by tanna’im. Beit Shammai say: And this applies only if he had this intention before the dead person died, so that at the time of death it was known which entrance would be used. And Beit Hillel say: It applies even if he had this intention only after the dead person died.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונחלקו תנאים בפרטי הלכה זו, בית שמאי אומרים: והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת וכאשר מת היה ברור דרך איזה פתח מוציאים אותו. ובית הלל אומרים: אף אם חשב עליו רק משימות המת.
The details of this last halakha are disputed by tanna’im. Beit Shammai say: And this applies only if he had this intention before the dead person died, so that at the time of death it was known which entrance would be used. And Beit Hillel say: It applies even if he had this intention only after the dead person died.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר ר׳רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לְטַהֵר אֶת הַפְּתָחִים מִכָּאן וּלְהַבָּא מִכָּאן וּלְהַבָּא אִין לְמַפְרֵעַ לָא.

And it is stated with regard to this mishna: Rabbi Hoshaya said: When Beit Hillel said that the other entrances are pure even if one thought of removing the corpse via a particular entrance only after the person died, they meant only to purify the entrances from that point and onward; from the moment of his intention there is no more impurity in the other entrances. From this the Gemara infers: From here and onward: Yes, the other entrances are saved from impurity, but retroactively: No. Whatever was in the doorways before this intent was formulated has already contracted ritual impurity and this cannot be reversed retroactively by one’s subsequent thoughts. This indicates that the principle of retroactive designation is not accepted by Rabbi Hoshaya.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואתמר עלה א״ר אושעיא – הא דאמרי ב״ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואיתמר כו׳ חשב מועלת כו׳ הד״א:
ואתמר עלה [ונאמר עליה] על משנה זו, אמר ר׳ הושעיא: מה שאמרו בית הלל שאף לאחר מיתה, משיחשוב להוציאו דרך פתח מסויים יטהרו שאר הפתחים — הרי זה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, כלומר: משעת מחשבה ואילך שוב אין בהם טומאה, ונדייק: מכאן ולהבא — אין [כן], אין האחרים נטמאים, אולם למפרעלא. משמע שאין אומרים שיש ברירה, שהרי אין המחשבה מטהרת את הפתחים למפרע.
And it is stated with regard to this mishna: Rabbi Hoshaya said: When Beit Hillel said that the other entrances are pure even if one thought of removing the corpse via a particular entrance only after the person died, they meant only to purify the entrances from that point and onward; from the moment of his intention there is no more impurity in the other entrances. From this the Gemara infers: From here and onward: Yes, the other entrances are saved from impurity, but retroactively: No. Whatever was in the doorways before this intent was formulated has already contracted ritual impurity and this cannot be reversed retroactively by one’s subsequent thoughts. This indicates that the principle of retroactive designation is not accepted by Rabbi Hoshaya.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֵפוֹךְ ר׳רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר אֵין בְּרֵירָה ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֵשׁ בְּרֵירָה.

The Gemara resolves this contradiction in the following manner: Reverse the presentation of their opinions given above, and say: Rabbi Hoshaya said: There is no retroactive designation, and Rabbi Yoḥanan said: There is retroactive designation.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפוך – קמייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את הסתירה הזו מתרצים: אם כן אפוך [הפוך] ואמור כך, ר׳ הושעיא אמר: אין ברירה, ור׳ יוחנן אמר: יש ברירה.
The Gemara resolves this contradiction in the following manner: Reverse the presentation of their opinions given above, and say: Rabbi Hoshaya said: There is no retroactive designation, and Rabbi Yoḥanan said: There is retroactive designation.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּמִי אִית לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה וְהָאָמַר רַב אַסִּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ההָאַחִין שֶׁחָלְקוּ לָקוֹחוֹת הֵן וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל.

The Gemara questions this resolution: And does Rabbi Yoḥanan really accept the principle of retroactive designation? But didn’t Rav Asi say that Rabbi Yoḥanan said: Brothers who divided property received as an inheritance are considered purchasers from each other, and as purchasers of land they must return the portions to each other in the Jubilee year, at which point they may redistribute the property? This demonstrates that Rabbi Yoḥanan does not hold that it is retroactively established that each brother’s portion was designated for him directly upon their father’s death, but rather it is considered that all the land was joint property until the brothers traded or bought their respective portions from each other.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומי אית ליה לר׳ יוחנן ברירה והאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל וא״ת יש ברירה למה מחזירין כיון שלקחו נתברר כי זהו חלקו המגיעו שהורישו אביו מתחלה. וא״ת שאני ירושה שהיא מן התורה ולפיכך אין לו ברירה אבל בדרבנן אית ליה ברירה ומי אית ליה ברירה כלל והתני [איו] ר׳ יהודה אומר אין אדם מתנה על ב׳ דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לקוחות הן – ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל.
הא דאמר רב (אשי) [אסי] אמר ר׳ יוחנן דאחים שחלקו לקוחות הן. לקוחות גמורים כלקוחות דעלמא קאמר ולפיכך מחזירין זה לזה ביובל והילכך אי לא דאמר ר׳ יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בשלהי פרק השולח (גיטין מח.), ואנן דקיי״ל כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי דאחים שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה (ב״ב סה.) לא קשיא לן לענין בכורים (מאי) [מאן] מייתי, דאנן לאו לקוחות גמורים להחזיר זה לזה ביובל קאמרי דחלוקת האחים דהשתא כחלוקה הראשונה דארץ ישראל וההיא חלוקה גמורה היתה שלא להחזיר השבטים זה לזה, (ולכ״ע) [ותדע] שהרי אפילו לר׳ יוחנן עד יהושע בן נון קאמר ואם איתא אפילו עד יהושע לא משכחת לה דהא אפילו שבטים מחזירין זה לזה. וכבר הארכתי בזה בשלהי פרק השולח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לקוחות כו׳ לקוחות ומחזירין כו׳ הד״א:
ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו, מקבל] ר׳ יוחנן את עיקרון הברירה? והאמר [והרי אמר] רב אסי אמר ר׳ יוחנן: האחין שחלקו את רכוש אביהם — כלקוחות (קונים) הן נחשבים, וכמו כל הלקוחות — מחזירין זה לזה ביובל ואז הם חוזרים ומחלקים מחדש. הרי שהוא סבור שאין אומרים שהתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו הראוי, אלא חוזרים וחולקים מחדש בכל פעם.
The Gemara questions this resolution: And does Rabbi Yoḥanan really accept the principle of retroactive designation? But didn’t Rav Asi say that Rabbi Yoḥanan said: Brothers who divided property received as an inheritance are considered purchasers from each other, and as purchasers of land they must return the portions to each other in the Jubilee year, at which point they may redistribute the property? This demonstrates that Rabbi Yoḥanan does not hold that it is retroactively established that each brother’s portion was designated for him directly upon their father’s death, but rather it is considered that all the land was joint property until the brothers traded or bought their respective portions from each other.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְכִי תֵּימָא כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה בִּדְאוֹרָיְיתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנַן אִית לֵיהּ.

And if you should say: When does Rabbi Yoḥanan not accept the principle of retroactive designation? Only in regard to matters that are Torah law, but he does hold of retroactive designation in regard to matters of rabbinic law, such as the halakhot of Shabbat limits; this would account for the discrepancy.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדאורייתא – לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה.
אבל מדרבנן – לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(17-19) וכי תימא התם בדאוריתא שאין אומרים יש ברירה לבטל דבר תורה דהיינו יובל, אבל בדרבנן דהיינו הולכת תחומין יש ברירה לר׳ יוחנן. והא תני איו, והוא שם חכם. רבי יהודה אומר אין אדם מתנה וכו׳. פי׳ תנן בעירובין מניח אדם שני עירובין למזרח ולמערב, כגון שהוא יודע שיבא חכם למחר לדרוש בבתי מדרשות שחוץ לתחום ואינו יודע אם למזרח אם למערב, מניח עירוב משני צדדין ומתנה אם יבא חכם למזרח הריני קונה שביתה במקום עירובי שבמזרח ואם למערב וכו׳, ואם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב תקנה לי שביתה בין השמשות לאי זה רוח שאמלך למחר לילך בו, ולמחר כשברר לו ברוח שהוא הולך בו הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה דסבירא לן יש ברירה, ורבי יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד דאין ברירה, אלא על חכם אחד הוא מתנה שאם אינו יודע אם הוא בא למערב אם למזרח מניח עירוב לשני צדדין ואומר אם בא למזרח וכו׳.
וכי תימא [ואם תאמר] כי לית ליה [כאשר אין לו לא מקבל] ר׳ יוחנן את עקרון הברירה, הרי זה בדאורייתא דברים שמדברי תורה] אבל בדרבנן אית ליה דברים שהם מדברי סופרים יש לו],
And if you should say: When does Rabbi Yoḥanan not accept the principle of retroactive designation? Only in regard to matters that are Torah law, but he does hold of retroactive designation in regard to matters of rabbinic law, such as the halakhot of Shabbat limits; this would account for the discrepancy.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וּבִדְרַבָּנַן מִי אִית לֵיהּ וְהָתָנֵי אַיּוֹ.

But does he accept retroactive designation in matters of rabbinic law? Didn’t the Sage Ayo teach otherwise in regard to the halakhot of joining of Shabbat boundaries [eiruv teḥumin]? As it was taught in a mishna: One who has heard that a rabbi will be coming to a place near his town to deliver a lesson on Shabbat, but is unsure where the lecture will take place, may place two eiruvin on Shabbat eve in two different directions, while stipulating that only the eiruv on the side where the rabbi will teach will take effect. Furthermore, if he hears that two rabbis will be coming to two different locations, he may place two eiruvin and stipulate that he will decide on Shabbat which rabbi he prefers, and consequently which of the two eiruvin will take effect.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחידושי המאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדרבנן מי אית ליה והתני איו – שם חכם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]

בד״ה ובדרבנן מי אית לי׳ הס״ד:
תוס׳ בד״ה לאיסור כו׳ ולא אסרת להו למיחש להכי כו׳ כצ״ל:
אולם ובדרבנן מי אית ליה [ובדברי סופרים האם יש לו] ברירה? והתני [והרי שנה] החכם איו לענין דיני עירובי תחומים, כאשר דובר באפשרות שיניח אדם בערב שבת שני עירובים לכיוונים שונים על תנאי שיחול העירוב שהניח באותו צד שיבוא החכם, ואם יבואו שנים משני כיוונים שונים — משעה שהחליט את דרשת איזה מהם רצונו לשמוע והולך לאותו כיוון בכך נתברר שמערב שבת קנה שביתה לאותו צד,
But does he accept retroactive designation in matters of rabbinic law? Didn’t the Sage Ayo teach otherwise in regard to the halakhot of joining of Shabbat boundaries [eiruv teḥumin]? As it was taught in a mishna: One who has heard that a rabbi will be coming to a place near his town to deliver a lesson on Shabbat, but is unsure where the lecture will take place, may place two eiruvin on Shabbat eve in two different directions, while stipulating that only the eiruv on the side where the rabbi will teach will take effect. Furthermore, if he hears that two rabbis will be coming to two different locations, he may place two eiruvin and stipulate that he will decide on Shabbat which rabbi he prefers, and consequently which of the two eiruvin will take effect.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחידושי המאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד אֶלָּא אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב וְאִילּוּ לְכָאן וּלְכָאן לָא

Ayo taught in a baraita that Rabbi Yehuda disagreed with this halakha and said: A person may not make a stipulation with regard to two contradictory things at once, and therefore if two Sages will be arriving, his condition is of no effect. Rather, it is true that in the first case, where he knows that a rabbi is coming but does not know from which direction, he may place two eiruvin and stipulate that if the rabbi comes from the east his eiruv in the east will take effect, and if the rabbi comes from the west, his eiruv in the west will take effect. However, in the second case, when two rabbis come to the two locations, one of them arriving here and the other arriving there, and one wants to place two eiruvin and decide on Shabbat which of the two lecture he will attend, this he may not do; that would require the identity of the functional eiruv to be determined retroactively, and one’s place of rest must be determined when Shabbat begins.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין אדם מתנה על שני דברים כאחד – בעירובין תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד׳ אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע״י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי ובא ר׳ יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן.
אלא אם בא חכם כו׳ – על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]

ועל זה ר׳ יהודה חולק ואומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, וכגון באופן שעתידים לבוא שני חכמים, ואין תנאי זה מועיל אלא אם יודע על חכם אחד שעתיד לבוא אלא שאינו יודע מאיזה צד עתיד הוא לבוא ובכך הוא רשאי להתנות שאם בא חכם למזרחערובו למזרח, ואם בא החכם למערבערובו למערב, ואילו לכאן ולכאןלא, ואי אפשר לומר שיתברר למחרת באיזה מן הצדדים חל העירוב.
Ayo taught in a baraita that Rabbi Yehuda disagreed with this halakha and said: A person may not make a stipulation with regard to two contradictory things at once, and therefore if two Sages will be arriving, his condition is of no effect. Rather, it is true that in the first case, where he knows that a rabbi is coming but does not know from which direction, he may place two eiruvin and stipulate that if the rabbi comes from the east his eiruv in the east will take effect, and if the rabbi comes from the west, his eiruv in the west will take effect. However, in the second case, when two rabbis come to the two locations, one of them arriving here and the other arriving there, and one wants to place two eiruvin and decide on Shabbat which of the two lecture he will attend, this he may not do; that would require the identity of the functional eiruv to be determined retroactively, and one’s place of rest must be determined when Shabbat begins.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה לז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה לז:, ר׳ חננאל ביצה לז:, רי"ף ביצה לז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה לז:, רש"י ביצה לז:, תוספות ביצה לז:, בעל המאור ביצה לז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה לז: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה לז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה לז:, רמב"ן מלחמות ה' ביצה לז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ביצה לז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה לז: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה לז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), חידושי המאירי ביצה לז: – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה), ברשותו האדיבה, מיוחס לשיטה מקובצת ביצה לז:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה לז:, פני יהושע ביצה לז:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה לז:, אסופת מאמרים ביצה לז:

Beitzah 37b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 37b, R. Chananel Beitzah 37b, Rif by Bavli Beitzah 37b, Collected from HeArukh Beitzah 37b, Rashi Beitzah 37b, Tosafot Beitzah 37b, Baal HaMaor Beitzah 37b, Raavad Katuv Sham Beitzah 37b, Ri MiLunel Beitzah 37b, Tosefot Rid Beitzah 37b, Ramban Milchamot HaShem Beitzah 37b, Rashba Beitzah 37b, Raah Beitzah 37b, Meiri Beitzah 37b, Chidushei HaMeiri Beitzah 37b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 37b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 37b, Penei Yehoshua Beitzah 37b, Steinsaltz Commentary Beitzah 37b, Collected Articles Beitzah 37b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144