אף כאן בפר ושעיר הנשרפים למזרחה של ירושלים.
(1) 
אַף כָּאן לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
אַף כָּאן לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.so too here, the bull and goat of Yom Kippur are burned east of Jerusalem.
so too here, the bull and goat of Yom Kippur are burned east of Jerusalem.
הכל
(2) אֶלָּא לְרַבָּנַן הֵיכָא שָׂרֵיף לְהוּ כִּדְתַנְיָא הֵיכָן נִשְׂרָפִין לִצְפוֹן יְרוּשָׁלַיִם חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אאַבֵּית הַדֶּשֶׁן נִשְׂרָפִין.
But according to the Rabbis, then, where outside Jerusalem do they burn them? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Where are the bulls and goats burned? They are burned north of Jerusalem, outside of the three camps. Rabbi Yosei HaGelili says: They are burned on the place of the ashes, where the ashes from the altar were poured.
But according to the Rabbis, then, where outside Jerusalem do they burn them? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Where are the bulls and goats burned? They are burned north of Jerusalem, outside of the three camps. Rabbi Yosei HaGelili says: They are burned on the place of the ashes, where the ashes from the altar were poured.
ורבנן – דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו ג״ש.
היכא שריף להו – לאיזו רוח של ירושלים.
לצפונה של ירושלים – שכל מעשה חטאת בצפון.
אבית הדשן – צריך שיקדים לשם דשן מזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלת״ק לא צריך.
ושואלים: אלא לדעת רבנן [חכמים] שאינם למדים גזירה שווה זו לפרה אדומה, היכא שריף להו [היכן, באיזה מקום חוץ לירושלים שורפים אותם]? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: היכן נשרפין פרים ושעירים הנשרפים? לצפון ירושלים חוץ לשלש מחנות. ר׳ יוסי הגלילי אומר: אבית (על בית) הדשן נשרפין במקום בו שופכים את דשן המזבח חוץ לירושלים.
But according to the Rabbis, then, where outside Jerusalem do they burn them? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Where are the bulls and goats burned? They are burned north of Jerusalem, outside of the three camps. Rabbi Yosei HaGelili says: They are burned on the place of the ashes, where the ashes from the altar were poured.
הכל
(3) אָמַר רָבָא מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא ד׳:י״ב} עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף שֶׁיְּהֵא שָׁם דֶּשֶׁן (שֶׁיַּקְדִּים לְשָׁם דֶּשֶׁן) ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ.
Rava said: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei HaGelili? It is Rabbi Eliezer ben Yaakov, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to bulls that are burned: “Where the ashes are poured out [shefekh hadeshen] shall it be burned” (Leviticus 4:12). This teaches that ashes must be there already when the bulls are burned. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: This verse teaches that its place should slope [meshupakh] downward so that ashes from the burning will slide downhill.
Rava said: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei HaGelili? It is Rabbi Eliezer ben Yaakov, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to bulls that are burned: “Where the ashes are poured out [shefekh hadeshen] shall it be burned” (Leviticus 4:12). This teaches that ashes must be there already when the bulls are burned. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: This verse teaches that its place should slope [meshupakh] downward so that ashes from the burning will slide downhill.
רבי אליעזר בן יעקב היא – דאמר לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך.
ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי – ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך.
אמר רבא: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר׳ יוסי הגלילי? ר׳ אליעזר בן יעקב היא, דתניא [ששנויה ברייתא] בענין פרים הנשרפים: ״על שפך הדשן ישרף״ (ויקרא ד, יב) — שיהא שם דשן, לומר שיקדים לשם דשן לפני ששורף שם את הפר, שיהא זה בית הדשן. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך (משופע) שיהא שם מדרון שהדשן נשפך בו.
Rava said: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei HaGelili? It is Rabbi Eliezer ben Yaakov, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to bulls that are burned: “Where the ashes are poured out [shefekh hadeshen] shall it be burned” (Leviticus 4:12). This teaches that ashes must be there already when the bulls are burned. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: This verse teaches that its place should slope [meshupakh] downward so that ashes from the burning will slide downhill.
הכל
(4) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי דִּילְמָא בִּמְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ פְּלִיגִי.
Abaye said to Rava: Perhaps they disagree only about whether the place must slope, but Rabbi Eliezer ben Yaakov agrees that it must be the place where the ashes from the altar were deposited.
Abaye said to Rava: Perhaps they disagree only about whether the place must slope, but Rabbi Eliezer ben Yaakov agrees that it must be the place where the ashes from the altar were deposited.
אמר ליה [לו] אביי: דילמא [שמא] רק בדין אם צריך שיהא מקומו משופך פליגי [חלוקים] ר׳ יוסי הגלילי ור׳ אליעזר בן יעקב, אבל גם ר׳ אליעזר בן יעקב מודה שצריך שיהיה שם דשן קודם!
Abaye said to Rava: Perhaps they disagree only about whether the place must slope, but Rabbi Eliezer ben Yaakov agrees that it must be the place where the ashes from the altar were deposited.
הכל
(5) תָּנוּ רַבָּנַן הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים בוְלֹא הַמַּצִּית אֶת הָאוּר מְטַמֵּא בְּגָדִים וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה מְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵיזֶהוּ הַשּׂוֹרֵף הַמְסַיֵּיעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה.
§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bull and goat of Yom Kippur: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28). This teaches that only the one who burns them renders his garments impure, but the one who kindles the fire does not render his garments impure, and the one who sets up the arrangement of wood does not render his garments impure. And who is considered the one who burns? One who assists at the actual time of burning.
§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bull and goat of Yom Kippur: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28). This teaches that only the one who burns them renders his garments impure, but the one who kindles the fire does not render his garments impure, and the one who sets up the arrangement of wood does not render his garments impure. And who is considered the one who burns? One who assists at the actual time of burning.
השורף – המתעסק בצרכי שריפתן כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור.
א וכענין ששנינו במשנתנו, שלדעת ר׳ שמעון אין העוסקים בנשרפים מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובו, תנו רבנן [שנו חכמים]: השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה של העצים, כדי לשרוף עליה את הבהמות הללו, מטמא בגדים. ואיזהו השורף? המסייע בשעת שריפה עצמה.
§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bull and goat of Yom Kippur: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28). This teaches that only the one who burns them renders his garments impure, but the one who kindles the fire does not render his garments impure, and the one who sets up the arrangement of wood does not render his garments impure. And who is considered the one who burns? One who assists at the actual time of burning.
הכל
(6) יָכוֹל אַף מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמֵּא בְּגָדִים תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹתָם אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים גוּמִשֶּׁנַּעֲשִׂין אֵפֶר אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים נִיתַּךְ הַבָּשָׂר אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים.
One might have thought that this priest renders his garments impure even after the bull and goat become ash. Therefore, the verse states: “And he who burns them” (Leviticus 16:28), teaching that they, the whole bull and goat, render garments impure, but they do not render garments impure once they become ash. Rabbi Shimon says: The word “them” teaches that they render garments impure, but once the flesh is incinerated they do not render garments impure.
One might have thought that this priest renders his garments impure even after the bull and goat become ash. Therefore, the verse states: “And he who burns them” (Leviticus 16:28), teaching that they, the whole bull and goat, render garments impure, but they do not render garments impure once they become ash. Rabbi Shimon says: The word “them” teaches that they render garments impure, but once the flesh is incinerated they do not render garments impure.
יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד לומר לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים: ״והשורף אתם יכבס בגדיו״ (ויקרא טז, כח), להדגיש: אותם כשהם בשלימותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין הם מטמאין בגדים. ר׳ שמעון אומר שכך יש לדייק: אותם מטמאין בגדים, אבל אם ניתך הבשר שוב אין מטמאין בגדים.
One might have thought that this priest renders his garments impure even after the bull and goat become ash. Therefore, the verse states: “And he who burns them” (Leviticus 16:28), teaching that they, the whole bull and goat, render garments impure, but they do not render garments impure once they become ash. Rabbi Shimon says: The word “them” teaches that they render garments impure, but once the flesh is incinerated they do not render garments impure.
הכל
(7) מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר רָבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁוְּיֵיהּ חָרוֹכָא.:
The Gemara asks: What is the difference between the opinion of the first tanna and the opinion of Rabbi Shimon? Rava said: The difference between them is when he turned it into a charred mass, and the form of the animal has become distorted, but has not actually become ash. The first tanna holds that at this stage the offering still transmits impurity, whereas Rabbi Shimon holds that it does not.
The Gemara asks: What is the difference between the opinion of the first tanna and the opinion of Rabbi Shimon? Rava said: The difference between them is when he turned it into a charred mass, and the form of the animal has become distorted, but has not actually become ash. The first tanna holds that at this stage the offering still transmits impurity, whereas Rabbi Shimon holds that it does not.
דשוייה חרוכא – דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוה לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא בהו אבל אפר לא מיקרי ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם]? הרי לכאורה אומרים הם אותו דבר! אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא [יש ביניהם הבדל במקרה שעשה אותו את הבשר חרוך], ועדיין לא נעשה אפר, שלדעת התנא הראשון עדיין מטמאים, ולדעת ר׳ שמעון שוב אינם מטמאים.
The Gemara asks: What is the difference between the opinion of the first tanna and the opinion of Rabbi Shimon? Rava said: The difference between them is when he turned it into a charred mass, and the form of the animal has become distorted, but has not actually become ash. The first tanna holds that at this stage the offering still transmits impurity, whereas Rabbi Shimon holds that it does not.
הכל
פרק יג – השוחט והמעלה
(8)
Chapter 13
MISHNA: One who slaughters an offering outside the Temple courtyard and one who offers it up outside the Temple courtyard is liable for the slaughter and liable for the offering up, as each act involves an independent prohibition. If done intentionally, he is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] for each act, and if done unwittingly, he is liable to bring a sin offering for each act.מתני׳ השוחט קדשים בחוץ והעלה – בחוץ. בהעלם אחד.
חייב על השחיטה וחייב על העלייה – שהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה (ויקרא יז).
פרק יג
(9) א משנה השוחט קדשים חוץ לעזרה, והמעלה קדשים לקרבן בחוץ (לעזרה) — חייב על השחיטה כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן חטאת אם עשה זאת בשוגג, וכן חייב על ההעלאה, שכן כל אחת היא עבירה לעצמה.
Chapter 13
(9) MISHNA: One who slaughters an offering outside the Temple courtyard and one who offers it up outside the Temple courtyard is liable for the slaughter and liable for the offering up, as each act involves an independent prohibition. If done intentionally, he is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] for each act, and if done unwittingly, he is liable to bring a sin offering for each act.
הכל
(9) רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר השָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ פָּטוּר שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל אָמְרוּ לוֹ אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ פְּסָלוֹ.
Rabbi Yosei HaGelili says: If he slaughtered an offering inside the courtyard and then offered it up outside the courtyard, he is liable. But if he slaughtered it outside, thereby rendering it unfit, and then he offered it up outside, he is exempt for the offering up, as he offered up only an item that is unfit, and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis said to him: According to your reasoning, even in a case where he slaughters it inside and offers it up outside, he should be exempt, since the moment that he took it outside the courtyard, he thereby rendered it unfit. Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.
Rabbi Yosei HaGelili says: If he slaughtered an offering inside the courtyard and then offered it up outside the courtyard, he is liable. But if he slaughtered it outside, thereby rendering it unfit, and then he offered it up outside, he is exempt for the offering up, as he offered up only an item that is unfit, and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis said to him: According to your reasoning, even in a case where he slaughters it inside and offers it up outside, he should be exempt, since the moment that he took it outside the courtyard, he thereby rendered it unfit. Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.
שלא העלה אלא דבר פסול – ואנן מתקבל בפנים בעינן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו (שם).
כיון שהוציאו פסלו – ואפ״ה חייב וה״ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ.
ר׳ יוסי הגלילי אומר: אם שחט את הקרבן בפנים המקדש, כהלכתו, וחזר והעלה אותו בחוץ — הריהו חייב על ההעלאה. ואולם אם שחט בחוץ והעלה בחוץ — הריהו פטור על ההעלאה, שהרי לא העלה בחוץ אלא דבר פסול, שכן כבר נפסל הקרבן בשחיטתו בחוץ, ואין חייבים אלא על העלאה של דבר הראוי להתקבל בפנים. אמרו לו חכמים בתשובה לכך: לשיטתך, אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ יהיה פטור על ההעלאה, כיון שבשעה שהוציאו אל מחוץ לעזרה פסלו בכך, והריהו איפוא מעלה קרבן פסול. אלא כשם שעל הנשחט בפנים חייב — גם על הנשחט בחוץ חייב.
Rabbi Yosei HaGelili says: If he slaughtered an offering inside the courtyard and then offered it up outside the courtyard, he is liable. But if he slaughtered it outside, thereby rendering it unfit, and then he offered it up outside, he is exempt for the offering up, as he offered up only an item that is unfit, and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis said to him: According to your reasoning, even in a case where he slaughters it inside and offers it up outside, he should be exempt, since the moment that he took it outside the courtyard, he thereby rendered it unfit. Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.
הכל
(10) הַטָּמֵא שֶׁאָכַל בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר וחַיָּיב רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר חַיָּיב וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא פָּטוּר שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא אָמְרוּ לוֹ אַף טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ טִמְּאוֹהוּ.
One who is ritually impure who ate sacrificial food, whether it was ritually impure sacrificial food or ritually pure sacrificial food, is liable to receive karet if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. Rabbi Yosei HaGelili says: An impure person who ate pure sacrificial food is liable. But an impure person who ate impure sacrificial food is exempt, as he merely ate an impure item, and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis said to him: According to your logic, this halakha would apply even in a case of an impure person who ate what had been pure sacrificial food, because once he touched it, he thereby rendered it ritually impure. Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable.
One who is ritually impure who ate sacrificial food, whether it was ritually impure sacrificial food or ritually pure sacrificial food, is liable to receive karet if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. Rabbi Yosei HaGelili says: An impure person who ate pure sacrificial food is liable. But an impure person who ate impure sacrificial food is exempt, as he merely ate an impure item, and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis said to him: According to your logic, this halakha would apply even in a case of an impure person who ate what had been pure sacrificial food, because once he touched it, he thereby rendered it ritually impure. Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable.
הטמא שאכל כו׳ – משום דפליגי ר׳ יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך פלוגתא להדדי תנינהו גבי הדדי.
כיון שנגע בו טמאוהו – ואפ״ה הדר אכיל ליה מחייב ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא ע״י אחרים.
כיון שנגע בו טימאהו – אע״ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו.
ועוד נחלקו חכמים אלו בבעיה דומה במקצת: אדם הטמא שאכל בשר קודש, בין שאכל קדש טמא, בין קדש טהור — חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג. ואילו ר׳ יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל בשר קודש טהור — חייב. ואולם אדם טמא שאכל בשר קדש טמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו חכמים החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש טמאוהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא.
One who is ritually impure who ate sacrificial food, whether it was ritually impure sacrificial food or ritually pure sacrificial food, is liable to receive karet if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. Rabbi Yosei HaGelili says: An impure person who ate pure sacrificial food is liable. But an impure person who ate impure sacrificial food is exempt, as he merely ate an impure item, and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis said to him: According to your logic, this halakha would apply even in a case of an impure person who ate what had been pure sacrificial food, because once he touched it, he thereby rendered it ritually impure. Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable.
הכל
(11) וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא זפָּטוּר שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת הַגּוּף.:
And a pure person who ate impure sacrificial food is exempt, as one is liable for eating sacrificial food in impurity only due to the impurity of one’s body, but not due to the impurity of the food.
And a pure person who ate impure sacrificial food is exempt, as one is liable for eating sacrificial food in impurity only due to the impurity of one’s body, but not due to the impurity of the food.
שאינו חייב אלא על טומאת הגוף – כדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן בפ׳ בית שמאי (לעיל דף מג.) בטומאת הגוף הכתוב מדבר מי שטומאה פורחת ממנו.
ואדם טהור שאכל בשר קודש טמא — הרי זה פטור מכרת ומקרבן עולה ויורד, שכן אינו חייב כרת אלא על אכילת קדשים בטומאת הגוף, ועל אכילה של קדשים טמאים עובר בלאו שאין בו כרת.
And a pure person who ate impure sacrificial food is exempt, as one is liable for eating sacrificial food in impurity only due to the impurity of one’s body, but not due to the impurity of the food.
הכל
(12) גמ׳ גְּמָרָא : בִּשְׁלָמָא הֶעֱלָה כְּתִיב עוֹנֶשׁ וּכְתִיב אַזְהָרָה עוֹנֶשׁ דִּכְתִיב {ויקרא י״ז:ד׳} וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ אַזְהָרָה דִּכְתִיב {דברים י״ב:י״ג} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ וְכִי הָא דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אָבִין א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר פֶּן וְאַל אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה.
GEMARA: The mishna teaches that if one both slaughters and offers up an offering outside the Temple courtyard, he is liable for each act, as they are independent prohibitions. The Gemara asks: Granted that one is liable for the offering up, as the punishment for this act is written in the Torah and the prohibition concerning this act is also written in the Torah. The punishment is as it is written: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The prohibition is as it is written: “Take heed to yourself lest you offer up your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13). And this is in accordance with that which Rabbi Avin says that Rabbi Elazar says: Wherever it is stated in the Torah: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition. Accordingly, the verse in Deuteronomy is understood as issuing a prohibition.
GEMARA: The mishna teaches that if one both slaughters and offers up an offering outside the Temple courtyard, he is liable for each act, as they are independent prohibitions. The Gemara asks: Granted that one is liable for the offering up, as the punishment for this act is written in the Torah and the prohibition concerning this act is also written in the Torah. The punishment is as it is written: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The prohibition is as it is written: “Take heed to yourself lest you offer up your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13). And this is in accordance with that which Rabbi Avin says that Rabbi Elazar says: Wherever it is stated in the Torah: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition. Accordingly, the verse in Deuteronomy is understood as issuing a prohibition.
ב גמרא שנינו במשנתנו שחייב אדם בנפרד, גם על שחיטת קדשים בחוץ וגם על העלאתם בחוץ, ומבררים מה המקור להלכות אלו: בשלמא [נניח] העלה קדשים בחוץ שחייב על כך, שכן כתיב [כתוב] עונש בדבר אם עשה כן, וכתיב [וכתובה] אזהרה מצות לא תעשה, עונש — דכתיב [שנאמר]: ״איש איש מבית ישראל וכו׳ אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא (הביאו) [יביאנו] לעשות אותו לה׳, ונכרת האיש ההוא מעמיו״ (ויקרא יז, ח—ט). אזהרה — דכתיב [שנאמר]: ״השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה״ (דברים יב, יג), וכי הא [וכמו כלל זה] שאמר ר׳ אבין אמר ר׳ אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה הלשון ״השמר״ או ״פן״ או ״אל״ — אינו אלא לשון לא תעשה.
GEMARA: The mishna teaches that if one both slaughters and offers up an offering outside the Temple courtyard, he is liable for each act, as they are independent prohibitions. The Gemara asks: Granted that one is liable for the offering up, as the punishment for this act is written in the Torah and the prohibition concerning this act is also written in the Torah. The punishment is as it is written: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The prohibition is as it is written: “Take heed to yourself lest you offer up your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13). And this is in accordance with that which Rabbi Avin says that Rabbi Elazar says: Wherever it is stated in the Torah: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition. Accordingly, the verse in Deuteronomy is understood as issuing a prohibition.
הכל
(13) אֶלָּא שְׁחִיטָה בִּשְׁלָמָא עוֹנֶשׁ דִּכְתִיב {ויקרא י״ז:ד׳} וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ אֶלָּא אַזְהָרָה מְנָלַן אָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:ז׳} וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד.
But for the slaughtering, why is one liable? Granted that the punishment is stated in the Torah, as it is written: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord, before the Tabernacle of the Lord…that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:3–4). But from where do we derive its prohibition? One is liable only in a case where the Torah specifies both the prohibition and the punishment. The Gemara answers: The verse states in the continuation of that passage: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim after whom they go astray” (Leviticus 17:7).
But for the slaughtering, why is one liable? Granted that the punishment is stated in the Torah, as it is written: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord, before the Tabernacle of the Lord…that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:3–4). But from where do we derive its prohibition? One is liable only in a case where the Torah specifies both the prohibition and the punishment. The Gemara answers: The verse states in the continuation of that passage: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim after whom they go astray” (Leviticus 17:7).
אלא אזהרה מנלן – דקא מחייבינן ליה עליה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.).
אזהרה מנלן – פי׳ בקונטרס דקא מחייבי ליה עלה [חטאת] שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.) וקשה לפי׳ דבריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) משמע דקרבן לא בעי אזהרה דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן הוא דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם היינו טעמא משום דאיתקוש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו ונראה לפרש דהאי דבעי הכא אזהרה מנא לן היינו משום דחשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) השוחט והמעלה בחוץ ולאו אמתני׳ קאי והאי דקתני בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היינו כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת ומיהו לקמן בשמעתין משמע דלאפוקי לאו קאתיא דפריך רבא הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק״ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר כו׳ וכן פ׳ המוצא תפילין (עירובין דף צו.) יצא פסח [ומילה] שהן מצות עשה [ופריך] הא כתיב ושמרת את החוקה וא״ר אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל הוי לא תעשה אלמא הוי פירושא יצא פסח [ומילה] שיש בעשה היינו שאין בהן לאו ואזהרה ואין לומר דסוגיא דידן כרבינא דמשני שינויא אחרינא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ומצי למימר אליביה דקרבן קבעי אזהרה דמ״מ קשיא דרבא אדרבא דהיינו רבא בשמעתין וההיא מסקנא דמכות דקרבן לא בעי אזהרה אליבא דרבא ולפירוש הקונטרס נמי קשה קצת דאמאי תלי טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאפילו לר״ע דאמר לא בעי מעשה הא אמר ריש לקיש בריש כריתות (דף ג:) נהי דלא בעי ר״ע מעשה רבה מעשה זוטא בעי מיהו איכא לאוקמה שמעתין כרבי יוחנן דאמר ר״ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתני׳ קא דייק דקתני פסח ומילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל.
תוס׳ ד״ה אזהרה וכו׳ דקרבן לא בעי אזהרה. עיין בב״ק דף קה ע״ב תוס׳ ד״ה מאי לאו ושבועות דף יח ע״ב תוס׳ ד״ה ל״ת:
אלא שחיטה, בשלמא [נניח] עונש — דכתיב [שנאמר]: ״ואיש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו״. אלא אזהרה מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בהמשך אותה פרשה: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״ (דברים יב, ז).
But for the slaughtering, why is one liable? Granted that the punishment is stated in the Torah, as it is written: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord, before the Tabernacle of the Lord…that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:3–4). But from where do we derive its prohibition? One is liable only in a case where the Torah specifies both the prohibition and the punishment. The Gemara answers: The verse states in the continuation of that passage: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim after whom they go astray” (Leviticus 17:7).
הכל
(14) הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לכדר״א לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר חמִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה לְמַרְקוּלִיס שֶׁהוּא חַיָּיב דִּכְתִיב וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִכְדַרְכָּהּ דִּכְתִיב {דברים י״ב:ל׳} אֵיכָה יַעַבְדוּ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.
The Gemara questions the use of this verse as a source: But this verse is necessary for the purpose of expounding in accordance with the statement of Rabbi Elazar, as he says: From where is it derived with regard to one who slaughters an animal as an offering to Mercury, a pagan deity, that he is liable even though this is not the established manner in which that deity is worshipped? As it is written: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim.” If the verse is not needed to teach the matter of worshipping a deity in accordance with its established manner, as it is already taught that one is liable for this, as it is written: “Take heed to yourself…lest you inquire after their gods, saying: How do these nations serve their gods, so too will I do likewise” (Deuteronomy 12:30), then apply it to the matter of worshipping a deity in a way that is not in accordance with its established manner.
The Gemara questions the use of this verse as a source: But this verse is necessary for the purpose of expounding in accordance with the statement of Rabbi Elazar, as he says: From where is it derived with regard to one who slaughters an animal as an offering to Mercury, a pagan deity, that he is liable even though this is not the established manner in which that deity is worshipped? As it is written: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim.” If the verse is not needed to teach the matter of worshipping a deity in accordance with its established manner, as it is already taught that one is liable for this, as it is written: “Take heed to yourself…lest you inquire after their gods, saying: How do these nations serve their gods, so too will I do likewise” (Deuteronomy 12:30), then apply it to the matter of worshipping a deity in a way that is not in accordance with its established manner.
למרקוליס – אע״פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו ואעשה כן ואפ״ה מניין שהוא חייב.
מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב – פי׳ בקונטרס אע״פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן אפ״ה מניין שחייב ונראה דכל הנהו דלאו אורחייהו בזביחה אע״ג דמכובדים נינהו לא נפקא מאיכה יעבדו כדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) דאמר אביי שלש השתחואות בעבודת כוכבים [למה] אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק ופריך כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת לשלא כדרכה ואפילו לשלא כדרכה כלל שעובדין אותה בבזיון כגון פעור ומרקוליס ואחת כדרכה ושלא כדרכה פי׳ כדרכה בעבודת כבוד אלא שאין דרכה בהשתחואה ואם תאמר מנלן הכא זובח בהמה למרקוליס אימא כי אתא קרא למכובדים שאין דרכן בזביחה אבל למבוזין כגון פעור ומרקוליס לא וי״ל דגלי ליה בהשתחואה דמכובדים ומבוזין שוין הוא הדין בזביחה ור״ת מפרש דתרי קראי בזביחה כתיבי האי קרא דהכא ולא יזבחו ועוד כתיב זובח לאלהים יחרם דדרשינן בפ׳ ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) דיצתה זביחה ללמד על הכלל לחייב בכל עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה וקשה לפי׳ דמהאי קרא לא שמעינן אלא אזהרה אבל עונש במבוזין מנא לן ועוד תרוייהו למכובדין צריכי חד לעונש וחד לאזהרה ועוד דלא ה״ל לאיתויי איכה יעבדו אלא הוה ליה למימר אם אינו ענין לכדרכה של מכובדין דכתיב זובח לאלהים יחרם תנהו ענין לשלא כדרכה כלומר מבוזין אלא כמו שפירשנו נראה דרבי אלעזר אכל שלא כדרכה אתא לאשמועי׳ דחייב אלא דנקט מרקוליס לרבותא ומהשתחואה נפקא לן דאין חילוק בין מכובדין למבוזין כדפרי׳ תדע דהא אמר בפרק ד׳ מיתות (שם דף סד:) ג׳ כריתות בעבודת כוכבים למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולא מיבעיא לן קרא אחרינא חד למכובדין וחד למבוזין וק״ק הא דפריך בפ׳ ד׳ מיתות אימא יצתה השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקאמרת זובח למה לי לגופיה דמחשבין מעבודה לעבודה ומתמה עליה הש״ס אלא הא דקאמר רבי אלעזר מניין לזובח בהמה למרקוליס כו׳ מהשתחואה נפקא מאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה במחשב מעבודה לעבודה דהא לעולם הוא כך דלא יזבחו אזהרה לעונש דזובח לאלהים יחרם וי״ל דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל א״כ לא תעבדם דאוקמינן (סנהדרין דף ס:) למגפף ומנשק הוה מייתר לן לאזהרה אזביחה דמהשתחואה הוה ילפינן אפילו חיוב מיתה במגפף ומנשק.
ושואלים על כך: והרי האי מיבעי ליה [מקרא זה נחוץ לו] להלכה זו שאמר ר׳ אלעזר, שכך אמר: מנין לזובח בהמה לעבודה זרה הקרויה מרקוליס שהוא חייב על כך, אף שאין דרך עבודתה של עבודה זרה זו בזביחה? דכתיב [שנאמר]: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם״, אם כתוב זה אינו ענין לעבודה זרה שעושה אותה כדרכה כלומר, שדרך פולחנה הרגיל הוא בזביחה, דכתיב [שהרי כבר נאמר]: ״השמר לך... ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני״ (דברים יב, ל), ומכאן כבר למדנו דין זה, תנהו ענין לשלא כדרכה, כלומר, לשוחט לעבודה זרה שאין דרך עבודתה בזביחה, אלא בצורה אחרת!
The Gemara questions the use of this verse as a source: But this verse is necessary for the purpose of expounding in accordance with the statement of Rabbi Elazar, as he says: From where is it derived with regard to one who slaughters an animal as an offering to Mercury, a pagan deity, that he is liable even though this is not the established manner in which that deity is worshipped? As it is written: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim.” If the verse is not needed to teach the matter of worshipping a deity in accordance with its established manner, as it is already taught that one is liable for this, as it is written: “Take heed to yourself…lest you inquire after their gods, saying: How do these nations serve their gods, so too will I do likewise” (Deuteronomy 12:30), then apply it to the matter of worshipping a deity in a way that is not in accordance with its established manner.
הכל
(15) אָמַר רַבָּה קְרִי בֵּיהּ וְלֹא יִזְבְּחוּ וּקְרִי בֵּיהּ וְלֹא עוֹד.
Rabba said: Both halakhot can be derived from the same verse. Read into the verse as though it stops after the phrase: “And they shall not slaughter” (Leviticus 17:7), and relates to the prohibition against slaughtering outside the Temple courtyard, which was mentioned in the previous verses. And also read into the verse as relating to the verse’s continuation: And not anymore their offerings to the se’irim, which serves as the source for the prohibition against sacrificing offerings to false deities.
Rabba said: Both halakhot can be derived from the same verse. Read into the verse as though it stops after the phrase: “And they shall not slaughter” (Leviticus 17:7), and relates to the prohibition against slaughtering outside the Temple courtyard, which was mentioned in the previous verses. And also read into the verse as relating to the verse’s continuation: And not anymore their offerings to the se’irim, which serves as the source for the prohibition against sacrificing offerings to false deities.
קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד – דאי לכדרבי אלעזר לכתוב ולא עוד את זבחיהם לשעירים והאי דכתיב ולא יזבחו לאזהרת שחוטי חוץ אתא דסמיך לההיא פרשתא.
אמר רבה: קרי ביה [קרא בו במקרא זה] ״ולא יזבחו״, וקרי ביה [וקרא בו] ״ולא עוד״, הרי כאן שני לימודים, האחד לענין איסור שחיטת קדשים בחוץ, והאחד לענין איסור זביחה לעבודה זרה.
Rabba said: Both halakhot can be derived from the same verse. Read into the verse as though it stops after the phrase: “And they shall not slaughter” (Leviticus 17:7), and relates to the prohibition against slaughtering outside the Temple courtyard, which was mentioned in the previous verses. And also read into the verse as relating to the verse’s continuation: And not anymore their offerings to the se’irim, which serves as the source for the prohibition against sacrificing offerings to false deities.
הכל
(16) אַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא עַד כָּאן הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת
The Gemara challenges: But the verse is still necessary for the purpose of expounding that which is taught in a baraita: The verse states: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord” (Leviticus 17:3–4). Until this point, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect, i.e., after the Tabernacle was erected, and then he also sacrificed them during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect.
The Gemara challenges: But the verse is still necessary for the purpose of expounding that which is taught in a baraita: The verse states: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord” (Leviticus 17:3–4). Until this point, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect, i.e., after the Tabernacle was erected, and then he also sacrificed them during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect.
ע״כ – עד המקרא הזה דלא יזבחו כל הענין העליון שנענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאת חוץ.
מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות – משהוקם המשכן דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא אי לא מרבי להו קרא בהדיא מסתמא לא שמעינן להו.
וחוזרים ושואלים: אכתי מיבעי ליה לכדתניא [עדיין נצרך לו מקרא זה לכמו ששנויה בברייתא]: עד כאן בחלק הראשון של פרשת שחוטי חוץ, שנאמר בו: ״איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה׳ ״ (דברים יב, ג—ד), הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,
The Gemara challenges: But the verse is still necessary for the purpose of expounding that which is taught in a baraita: The verse states: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord” (Leviticus 17:3–4). Until this point, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect, i.e., after the Tabernacle was erected, and then he also sacrificed them during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
זבחים קו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים זבחים קו., עין משפט נר מצוה זבחים קו. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י זבחים קו., תוספות זבחים קו., גליון הש"ס לרע"א זבחים קו., פירוש הרב שטיינזלץ זבחים קו., אסופת מאמרים זבחים קו.
Zevachim 106a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Zevachim 106a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Zevachim 106a, Rashi Zevachim 106a, Tosafot Zevachim 106a, Gilyon HaShas Zevachim 106a, Steinsaltz Commentary Zevachim 106a, Collected Articles Zevachim 106a