×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וַאֲנַן בַּמִּקְדָּשׁ תְּנַן אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא דָּמֵי אֲרוּכָּה דְּהָכָא קְצָרָה דְּהָתָם וַאֲרוּכָּה דְּהָתָם קְצָרָה דְּהָכָא.
And we learned this difference in the mishna specifically with regard to ritual impurity in the Temple. If such a distinction were also in effect with regard to a menstruating woman, the mishna would mention it. Rather, one can explain: No parallel distinction is made, because the two cases are not similar in their details. The long way here, with regard to a menstruating woman, namely, that the man must wait, is like the shortest way there, with regard to impurity in the Temple, namely, that the impure person must leave the Temple by way of the most direct route. And the long way there, with regard to the Temple, is like the shortest way here, with regard to a menstruating woman.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר ליה, לא דמו להדדי, ארוכה דמקדש חייב, דשהיא, וארוכה דנידה פטור, דבעי למישהי עד שימות האבר. קצרה דמקדש פטור, דלא שהא, קצרה דנידה חייב, דלא שהא ויצא בהנאה מרובה.
א. ראה לעיל הערה 103.
{בבלי שבועות יח ע״ב} תנו רבנן {ויקרא טו:לא} והזרתם את בני ישראל מטומאתם1 מיכן אמר ר׳ יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה או יום או לילה אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחיי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לווסתה אפילו הויין2 לו בנים כבני אהרן מתים שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו׳3 וכתיב {ויקרא טו:לג} והדוה בנידתה וגו׳ וסמיך ליה {ויקרא טז:א} אחרי מות שני בני אהרן4 אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן5 כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הויין לו בנים זכרים שנאמר {ויקרא י:י} ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור6 וסמיך ליה {ויקרא יב:א} אשה כי תזריע וילדה זכר. ר׳ יהושע [בן לוי]⁠7 אומר8 הויין ליה בנים [שראויין]⁠9 להוראה שנאמר {ויקרא י:י,יא} להבדיל10 ולהורות11. אמר ר׳ בנימן בר יפת אמר ר׳ אלעזר12 כל המקדש עצמו13 בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר {ויקרא יא:יד} והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר14 פירוש15 [יקדש עצמו]⁠16 בשעת תשמיש17 [כגון]⁠18 הא דאמרינן {בבלי נדרים כ ע״א-ע״ב} שאלו את אימא שלום אשתו של-ר׳ [אליעזר]⁠19 מפני מה [בניך]⁠20 יפיפין21 ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצי הלילה וכשהוא מספר עמי מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד אמרתי לו מה טעם אמר לי22 מפני שלא אתן עיניי באשה אחרת ונמצאו בניי באין לידי ממזרות וכגון
ההיא דאמרינן {בבלי נדה עא ע״א} {תהלים קכז:ג} הנה נחלת י׳י בנים שכר פרי הבטן23 אמר ר׳ חמא בר24 חנינא בשכר שמשהין עצמן25 על הבטן בשעת ביאה כדי שיזריעו נשותיהן תחילה הקב״ה נותן להן בשכרן בנים וכגון הא {בבלי נדה יז ע״א} דאמר רב חמא ישראל קדושים הן ואין משמשין מיטותיהן ביום וכול׳26 וכגון הא {בבלי גיטין ע ע״א} דתנו רבנן הבא מבית הכסא אל ישמש מיטתו עד שישהה שיעור חצי מיל מפני ששד של-בית הכסא מלויהו ואם שימש הוין לו בנים27 נכפין וכגון הא {בבלי שבועות יח ע״ב} דאמרן28 הכא והזרתם את בני ישראל מטומאתם29 אזהרה30 לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן31:
1. ב-גג נוסף רמז להמשך: ״וג׳⁠ ⁠״.
2. הויין: גב: ״היו״.
3. וגו׳: הרמז להמשך חסר ב-גג. גב ממשיך: ״ולא ימותו״.
4. שני בני אהרן: וכן גא, כ״י נ. חסר בדפוסים. גא מוסיף רמז להמשך: ״וג׳⁠ ⁠״.
5. אמר ר׳ יוחנן: חסר ב-גג.
6. ובין החול...הטהור: חסר ב-גא.
7. בן לוי: גא, גב, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
8. אומר: וכן גא. גב, כ״י נ, דפוסים: ״אמר״.
9. שראויין: גא, גב, כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית: ״בר דאריין״.
10. להבדיל: וכן גא, גב. כ״י נ, דפוסים: ״ולהבדיל״ (כלשון המקרא).
11. ר׳ יהושע...ולהורות: כל המאמר חסר ב-גג.
12. בר יפת אמר ר׳ אלעזר: חסר ב-גג.
13. עצמו: חסר ב-גא.
14. וילדה זכר: וכן גב, גג, כ״י נ. חסר ב-גא. דפוסים: וגו׳.
15. גב מוסיף: ״מהו״.
16. יקדש עצמו: גא, דפוסים: ״יקדש עצמו״, וכן בהעתקת מאמר זה באשכול (הל׳ צניעות). גב: ״[..ק]⁠דש אדם עצמו״. כ״י נ: ״יקדש את עצמו״. כ״י הספרייה הבריטית: ״יקדשו את עצמן״.
17. יקדשו את עצמן בשעת תשמיש: ההקדמה חסרה ב-גג.
18. כגון: גא, גב, גג, כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית: ״כי״.
19. אליעזר: גא, גב, כ״י נ, דפוסים (היינו אחות רבן גמליאל, כפי שנאמר בבבלי שבת קטז ע״א; בבא מציעא נט ע״ב.) כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא: ״אלעזר״.
20. בניך: גב, גג, כ״י נ, דפוסים: ״בניך״, וכן בנוסחאות מס׳ כלה שלפנינו (פרק א), ובה״ג. כ״י הספרייה הבריטית, גא: ״בניה״.
21. יפיפין: גג: ״יפים״, כבה״ג, ומס׳ כלה שם.
22. אמר לי: חסר ב-גב.
23. שכר פרי הבטן: וכן גא, גב, גג, כ״י נ. דפוסים: וגו׳.
24. חמא בר: חסר ב-גב. גא: ״חמא ביר׳⁠ ⁠״.
25. עצמן: גב: ״הם עצמן״.
26. וכול׳: הרמז להמשך חסר ב-גא, גג.
27. בנים: חסר ב-גא.
28. דאמרן: כ״י נ: ״דאמרי׳⁠ ⁠״. גא, גב, דפוסים: ״דאמרינן״.
29. מטומאתם: חסר ב-גא.
30. אזהרה: גב: ״מיכן אזהרה״.
31. וכגון הא דתנו רבנן...סמוך לווסתן: חסר ב-גג.
ואנן במקדש תנן – והוה ליה למיתני נמי בנדה בהדה.
ומשני: משום דלא דמו – דהא ארוכה דהכא פטור כקצרה דהתם וקצרה דהכא חייב כארוכה דהתם.
ומהדרינן: לעולם איכא ארוכה וקצרה בנידה. והיינו טעמא דלא תני לה בנידה כדתני לה במקדש – משום דלא דמי ארוכה דהכי לארוכ׳ דהתם, וקצרה דהכא לקצרה דהתם – דאילו התם – בשוהא ואינו יוצא לאלתר, א״נ בשמהלך בארוכה, דהיינו טעמא דשוהא הוא שחייב וכשממהר לצאת בקצרה פטור, ואילו הכא – בשוהא ואינו יוצא לאלתר הוא שפטור, וכשממהר לצאת חייב:
משום דלא דמי ארוכה וקצרה דהכא לארוכה וקצרה דהתם. כלומר דאדרבה איפכא הוי הכא דארוכה פטור וקצרה חייב, ק״ל ומה בכך, מכל מקום איכא הכא ארכה וקצרה ואיפכא מארוכה וקצרה דמקדש, וכדאשכחן בשיהוי התם שיהוי חייב והכא שיהוי פטור, ונראה לי דבמקדש נמי לא גמירי הלכה אלא בארכה לחיוב, והילכך בנדה דאיפכא ליתא.
זה שביארנו שכל אדם מוזהר לפרוש סמוך לוסתה שיעורו פרישת עונה קודם הוסת וביאור עונה או יום או לילה וראוי לאדם שיקדש את עצמו בשעת תשמיש ויתנהג בעניניו בצניעות יתרה הן בזמן התשמיש שלא ישמש אלא בזמן שהכל ישנים לא ביום כלל ולא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה הן באיכות הענינים ותכונתם ואע״פ שהוא בינו לבינה יבוש מנפשו ויעיר כל כונותיו לטוב וכן כל כיוצא באלו הענינים:
מי שהיו חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואינו יודע איזה אשתו נדה ואחותו בבית בעל אחת מהן ואינו יודע איזו שבת ויום הכפרים לפניו עשה מלאכה בבין השמשות שביניהן פטור מן הקרבן ואינו מביא חטאת שאינו יודע בעצמו של חטא וכת׳ אשר חטא עד שיודע לו במה חטא ואשם תלוי אין כאן שהרי ידע בודאי שחטא:
ארוכה דהכא קצרה דהתם ארוכה דהתם קצרה דהכא וא״ת מ״מ ליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור וי״ל דכיון דלא מיתני ליה באידך דמקדש לא בעי לבלבל לישניה כדי שלא יטעו בו התלמידים להפך אותה ומסתייה דקתני פתריה דדינא שאם פירש מיד דוקא חייב כנ״ל. ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמר פי׳ דאלו בשעת ווסתה אינו אונס אלא שוגג לומר יכולני לבעול וכיון דאביי אתא לפרושי מתני׳ מכלל דמתני׳ איירי שלא בשעת ווסתה ולא צרכינן דהא אמר אביי לעיל חייב שתים דקס״ד דההיא נמי אמרה אביי והא פריש תלמודא לעיל דלא משכחת דחייב שתים אלא בסמוך לוסתה דבהא אפשר להתחייב על הכניסה דבשלא בשעת ווסתה לעולם אינו חייב אלא על הפרישה לבד ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פי׳ רש״י ז״ל דההיא דאביי דלעיל לא אמתני׳ אמרה אלא בעלמא אמרה במשמש עם הטהורה בשעת ווסתה דקאמר דמשכחת בה שתים ובת״ח לזו ואין ת״ת לזו כדאוקימנא לעיל ומיהו חייב הוא על הפרישה בין שפי׳ חי ובין שפי׳ מת כיון דמשמש מת בעריות דעלמא חייב וכדאסיקנא הכא דפירש מת אינו נפטר אלא מחמת אונס דשלא בשעת ווסתה ותירץ דהא בסוגיא דלעיל כדפי׳ ההיא דאפירש להדיא שקלינן וטרינן דלא מחייב על הפרישה אלא שפירש חי והיינו דבת״ח פטור לפי שהוא מזיד על הפרישה שהי״ל שלא לפרוש חי והוא דוחק גדול ועוד דע״כ א״א בשום פנים לחייב שתים כשפירש מת דשתי זיתי חלב בהעלם א׳ הם כדנפקא השתא ויש שהיו אומרים דסוגיין דלעיל דרבה היא דס״ל הכא דמשמש מת בעריות בעלמא נמי פטור ואליבא דנפשיה הוא דפריש לה אבל לאביי כל שהוא חייב שתים אפי׳ בפירש מת הוא חייב כדברי רש״י ז״ל וזה דרך הרב בעל המאור ז״ל זקנו של מורי הרא״ה ז״ל ויותר נראין דברי המפרשים ז״ל דלאביי נמי אמאי חייב שתים אלא כשפירש חי וטעמא דמילתא דכל שפירש מת שא״אב דרך אחרת כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דהא כשהיתה לו העלמה בכניסה כסבור שיכול לבעול כדאוקימנא בת״ח לזו היא גרמה לו איסור העלמה ב׳ לפרוש מת עכ״פ אע״ג דהויה ליה בנתים ידיעת חטא כי כשאמרה לו נטמאתי יודע הוא שחטא בכניסה שבא עליה סמוך לווסתה דהא בת״ח לזו עסקינן מ״מ אין ידיעה זו מתחלקת לחייבו על הפרישה כשפירש מת אע״ג שאינו ת״ח בפרישה וסבור שמותר לפרוש בין חי בין מת שאין העלמתו כהלכה שלא ידע שאסור לפרוש גורמת לו פרישה שפירש מת אלא משום דלא אפשר שלא לפרוש מת מיהת ואף על פי שהיה יודע שהוא אסור כך היה עושה וכבר אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וזה אינו שב מידיעתו שהרי א״א אבל כשפירש חי אז גרמה לו איסור פרישה העלמתו בהלכות פרישה שלא ידע שהי״ל לפרוש בהנאה מועטת ולא בהנאה מרובה הילכך ידיעת חטא מחלקת לו והוא חייב אחת על הכניסה ואחת על הפרישה להנאה מרובה שהי״ל כשפירש חי וזה פי׳ ברור וליכא למינדא מניה כלל והוא שיטת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל ותלמידו רבי מורי הרא״ה ז״ל ובמהדורא קמייתא הארכתי בשמועה זו ומ״ש כאן הוא העיקר.
רש״י בד״ה עונה כו׳ או יום או לילה כו׳ נ״ב והסמ״ג מפרש שש שעות ע״ש:
ואנן [ואנו] דין זה דווקא במקדש תנן [שנינו אותו], ואם היה גם בנדה, מן הראוי היה לכתוב גם בעניינה דבר זה! אלא צריך לומר כך: משום דלא דמי [שאינו דומה] בפרטיו, שכן ארוכה דהכא [של כאן בנדה], שצריך לשהות, דינה כמו קצרה דהתם [של שם, במקדש], שההולך בדרך המהירה ביותר הוא העושה כראוי, ודרך ארוכה דהתם [של שם במקדש], דינה כמו קצרה דהכא [של כאן בנדה], שחייב.
And we learned this difference in the mishna specifically with regard to ritual impurity in the Temple. If such a distinction were also in effect with regard to a menstruating woman, the mishna would mention it. Rather, one can explain: No parallel distinction is made, because the two cases are not similar in their details. The long way here, with regard to a menstruating woman, namely, that the man must wait, is like the shortest way there, with regard to impurity in the Temple, namely, that the impure person must leave the Temple by way of the most direct route. And the long way there, with regard to the Temple, is like the shortest way here, with regard to a menstruating woman.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן ומי אָמַר אַבָּיֵי אָנוּס הוּא אַלְמָא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ קָאָמְרִינַן וְהָא אַבַּיֵּי דְּאָמַר חַיָּיב שְׁתַּיִם אַלְמָא בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ עָסְקִינַן.

Rav Huna, son of Rav Natan, objects to what Abaye said: Did Abaye really say with regard to the mishna that if the man withdraws with a flaccid penis he is exempt because he is considered a victim of circumstances beyond his control? Apparently, then, we are speaking of a man who engaged in intercourse with a woman not near the expected date of her menstruation, and therefore the situation is considered beyond his control. But is it not Abaye who says that he is liable to bring two sin-offerings for this transgression, one for his initial entry and one for his withdrawal? Apparently, we are dealing with a man who engaged in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation, so he is considered an unwitting transgressor, who is liable to bring a sin-offering, and is not the victim of circumstances beyond his control. Consequently, Abaye’s two statements contradict each other.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן, וכי אביי בלא סמוך לווסתה מוקים לה למתני׳ דקתני הכא אנוס הוא, והא הוא דאמר חייב שתים, ומשום דהוא סמוך לווסתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא בשלא סמוך לוסתה – קאי מתני׳ דאי בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול הוה ליה שוגג בין אכניסה בין אפרישה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר נטמאתי ואי משמש באבר מת בעריות חייב כי פריש באבר מת נמי ניחייב שאין כאן אונס.
והאמר אביי – לעיל אמתני׳ חייב שתים ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כדאוקימנא לעיל.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: ומי אמר אביי דהאי דקתני במתני׳: פירש מיד חייב, הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר – פטור, משום דאנוס הוא. אבל מי שלא היה אנוס ושמש מת בעריות – חייב, דאלמא מתני׳ שלא בסמוך לוסתה הוא, דהוה ליה אנוס. והא אביי הוא דאמר לעיל דחייב שתים, חדא אכניסה וחדא אפרישה. ואי בשלא סמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס – אמאי מחייב אכניסה.
אלמא שלא בסמוך לוסתה עסקינן – פירש בקונטרס דאי בסמוך לוסתה כיון דמשמש מת חייב כי פירש באבר מת נמי חייב משמע מתוך פירושו דחייב שתים אפי׳ כי פירש באבר מת ולהכי אע״ג דחייב אכניסה מיחייב נמי אפרישה וכן פירש בסמוך גבי כי איתמר דאביי בעלמא איתמר דפירש מילתא באפי נפשה היא והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב ב׳ ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת ונראה שכן דעתו דכיון דבא עליה סמוך לוסתה מתחלה שגג בשתיהן אכניסה ואפרישה וכשאמרה לו נטמאתי הוי ידיעה בין שגגת כניסה לשגגת פרישה ששעת פרישה חשיבה שגגה אע״פ שיודע בשעת פרישה שהוא עכשיו בועל נדה כיון שע״י כניסה באה לו וקשיא דהא משמע לעיל דלא משכחת חייב ב׳ אלא בתלמיד חכם לזו ולא לזו ולהאי פירוש משכחת לה בתלמיד חכם לשניהן וכגון שפירש מת וי״ל דהא דאוקים בתלמיד חכם לזו ולא לזו משום דסבר משמש מת פטור ולא מיחייב שתים אלא בפירש מיד ומה שהזכיר כאן בקונטרס ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא משום פירש בקושי פירש כן אבל קשיא דבמסכת שבת שילהי פרק הזורק (שבת קב.) גבי ההיא דתנן זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה מוכח דאם זרק אבן ונזכר לאחר שיצאה מידו פטור ואף על גב שמתחלה יצאה מידו בשוגג ולא היה יכול להחזירה עוד ונראה לפרש דדייק מדקרי ליה אביי אנוס מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן דאי בסמוך לוסתה לא שייך למיקרייה אנוס כיון שפשע בשעת כניסה ולא מיפטר אלא משום דהויא חדא שגגה שהכל בא על ידי שגגה ראשונה ואם תאמר מי דחקו לאביי לאוקומה מתני׳ שלא בשעת וסתה ולפטור לגמרי היכא דפירש מת לוקמה בסמוך לוסתה ולוקי פטור דמתני אפרישה ויש לומר דלישנא דמתניתין משמע ליה דפטור לגמרי בשלא פירש מיד.
{שמעתא דפירוש דעת אביי בענין פרישה ומשמש מת}
ומי אמר אביי אנוס הוא וכו׳, עד כי אתמר דאביי בעלמא איתמר. פירוש, לעולם מתני׳ שלא בסמוך לוסתה ולא מיחייב אלא חדא, אפרישה בהנאה מרובה. ואם1 פירש בהנאה מועטת לא מיחייב ולא חדא, דאנוס הוא. ואף ע״ג דס״ל בעלמא, משמש מת חייב, הכא פטור, דאנוס הוא.
וכי אתמר דאביי חייב שתים, בעלמא אתמר, בסמוך לוסתה. בין שפירש בהנאה מרובה בין שפירש בהנאה מועטת, לעולם חייב שתים, וכגון שהיתה לו ידיעה בינתים, לפי שהוא ת״ח. ואפי׳ בת״ח לשתיהן לא אמרינן דמזיד הוא בפרישתו בהנאה מרובה. שהרי המרובה והמועטת שוות הן אצלו לחיוב מאחר שפשע בתחלתו וסבר, יכולני לבעול, וסבירא לן משמש מת חייב. נמצא זה מתחייב בין בארוכה בין בקצרה שבנדה.
ואף על פי שיש לו ידיעה בפרישתו שהוא חוטא, שגגת פרישתו תלויה לו בשעת כניסתו, לפי שמאותה שעה פשע ונעשה שוגג בשתיהם. שהרי א״א לו בלא פרישה והוא מחייב2 על המועטת כמו שמתחייב על המרובה, שלא נתנה אפי׳ המועטת לדחות אצלו כל זמן שאינו אנוס בכניסתו. הלכך, דא ודא אחת היא ושגגת הסוף תלויה בשגגת התחׅלה. ואף על פי כן מתחייב שתים, הואיל והיתה לו ידיעה בינתים, דתלמיד3 חכם לזו ולזו עסקינן. ואין לנו כיוצא בזה בכל האיסורין.
והא דאוקימנא לעיל (דף יח.) בת״ח לזו ואין ת״ח לזו, לרווחא דמילתא קא משנינן, דאע״ג דסבירא לן בעלמא, משמש מת פטור, איכא לאוקומה בת״ח לזו ואין ת״ח לזו, משום דאכתי לא קאמר לן הא דאביי דמשמש מת בעלמא חייב. א״נ, י״ל רבא הוא דאוקמא הכי לטעמיה, דס״ל, משמש מת בעריות פטור, אבל לאביי איכא לאוקומה אפילו בתלמיד חכם לשתיהן.
והוצרכתי לכתוב פירוש שמועה זו, מפני שראיתי בעלי הפירושים שהעמידוה אפילו במסקנא דשמעתא לאביי בת״ח לזו ואין תלמיד חכם לזו, כדמעיקרא, ולי לא נראה הדבר כן.
{הערת בעה״מ על מה שהביא הרי״ף הלכות נדה בפרק זה}
הרי״ף ז״ל הביא הלכות נדה בפרק זה, וכתב ברייתא דיכול הרואה שלשה בתחלה תהא זבה וכו׳ (עיין נדה עב:). ומכלל ברייתא זו מרבה אני את אחד עשר שהוא ראוי לספירת, או כי תזוב. ופי׳ זה כתוב בהלכות ואינו מתוקן, וכבר השיב עליו ה״ר יוסף הלוי ז״ל, תלמידו, במגילת סתרים שלו.
ובספר סלע המחלקות יש לנו דברים דבורים על אופניהם בהלכות נדה.
1. בדפ״ר: אם.
2. נדצ״ל: מתחייב.
3. נדצ״ל: דבתלמיד.
[במאור דף ג. ד״ה ומי אמר. לרי״ף סי׳ אלף פד (שבועות דף יח:)]
כתוב שם: [ואפילו בת״ח לשתיהן] כו׳ עד נמצא זה מתחייב בין בארוכה בין בקצרה שבנדה ואף שיש לו ידיעה בפרישתו שהוא חוטא, שגגת פרישתו תלויה לו בשגגת כניסתו, וכו׳.
אמר אברהם: זה הפירוש אינו נכון אם תלמיד חכם הוא לזו ולזו היאך יהיה חייב שתים, מה נפשך אם תחשוב אותן שגגה אחת הואיל ומן השגגה הראשונה אירע לו השניה אם כן הוה ליה תחלתו שגגה וסופו בזדון או שני זיתי חלב בהעלם אחד, מחדא מהנך לא פלטה לה. אלא על כרחך בתלמיד לזו ואין תלמיד לזו שהוא סבור משמש מת פטור והכניסה היתה כעין שגג שבת וזדון מלאכות שהוא סבור עדיין יש שיעור קודם הוסת. והפרישה משם בין חי בין מת כעין זדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא סבור שאין בו איסור ואיפשר כל מה שימהר לצאת יותר מצוה, ומשום הכי חייב שתים.
{שמעתא דפירוש דעת אביי בענין פרישה ומשמש מת}
ועוד, ומי אמר אביי אנוס הוא וכו׳, עד וכי אתמר דאביי בעלמא אתמר, פירוש, לעולם מתניתין בשלא סמוך לוסתה ולא מחייב אלא חדא, אפרישה וכו׳, וכי אתמר דאביי חייב שתים, בעלמא אתמר, בסמוך לוסתה, בין שפירש בהנאה מרובה בין שפירש בהנאה מועטת, וכגון שהיתה לו ידיעה בינתיים, ואפי׳ בתלמיד חכם לשתיהן וכו׳.
אמר הכותב: זו טעות גדולה לפי דעתי. שכיון שהוא ת״ח ופורש בהנאה מרובה, מזיד גמור הוא ומשומד לבעול נדה הוא, ואינו מביא קרבן עליה. דהא תלמוד, תוספת הנאה שבמרובה דבר שמחייב אותו חטאת היא אפי׳ באנוס על המועטת, כגון שלא סמוך לוסתה.
ובפורש בהנאה מועטת נמי, שחייב שתים, הואיל והיתה לו ידיעה בינתים, גם הם דברי הבאי. דכיון שלא פשע אלא בכניסתו ואין אתה יכול לחייבו אלא על הכניסה, על כרחך שני זיתי חלב בהעלם אחת הוא. ועוד, ידיעה באמצע מאי מהניא לו. והלא א״א לו לפרוש בלא הנאה, שהרי המשמש מת בעריות חייב, והרי אמרו, השב מידיעתו מביא1 קרבן על שגגתו, וזה אינו שב מידיעתו דהא א״א. הלכך, לאו ידיעה היא והוו ליה שני זיתי חלב בהעלם אחד. וה״נ אמרי׳ במסכת שבת (דף קב.) בשילהי פ׳ הזורק, בזורק בר״ה, דידיעה שבינתים לאו ידיעה היא מפני שאין בידו.
והפי׳ הנכון כך הוא. דמעיקרא הכי אקשינן: ומי אמר אביי אנוס הוא. והא בסמוך לוסתה עסקינן וכיון שכן לאו אנוס הוא. ואף על גב דלא מיחייב אלא חדא, בין תלמיד חכם לזו ולא לזו בין תלמיד חכם לשתיהן, שהרי א״א לפרוש2 ואין כאן ידיעה שתהא ראויה ליחלק, מ״מ איכא תרי איסורי והוו ליה שני זיתי חלב ולא אנוס הוא.
ומפרקי׳: כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר, ולאו אמתני׳, וכגון שפירש בהנאה מרובה ובתלמיד חכם לזו ולא לזו. דהוה ליה לאפרושי מידיעתו בהנאה מועטת, ומשום שגגתו פי׳ בהנאה מרובה. הלכך, חייב שתים. אבל אמתני׳3 בשלא סמוך לוסתה, וכי פירש בהנאה מועטת פטור לגמרי. זהו הפירוש הנכון, שלא כדברי ר׳ שלמה ז״ל.
או חילוף. כי אתמר דאביי, דאמר אנוס הוא, בעלמא אתמר. כלומר, לאו אדוקיא דמתני׳ ואוקמתא דידיה, דאוקמא בסמוך לוסתה. אלא שמעיה לרבא דקאמר, הבא על האשה שלא סמוך לוסתה ופירש מיד פטור.⁠4 וקא מוכח מינה: זאת אומרת משמש מת בעריות פטור, דאי ס״ד חייב והכא משום דאנוס הוא פטור, אי הכי, פירש מיד נמי ליפטר. ואפשר דרבא סבר דהיינו מתני׳. ואהדר ליה אביי לטעמיה, וא״ל: לעולם, משמש מת חייב. ואפילו הכי, הכא בפרישה דקושי חייב ובפרישה דמת פטור, משום דאנוס הוא.
ומיהו, למאי דמוקים אביי למתני׳ בסמוך לוסתה, הכי קתני: פירש מיד חייב שתים, אבל פירש מת אינו חייב אלא אחת. ולאו משום דפטור אפרישה, אלא משום דהוה ליה שני זיתי חלב בהעלם אחת, דכניסה ופרישה דמת שגגה אחת, דיכולני לבעול, הן, כדפרישית. והיינו דלא קתני, לא פירש מיד פטור.
ושניהם הפירושים לדבר אחד מתכונים, אלא שהראשון יש לו פנים. וזו היא דרכו של רבינו חננאל ז״ל בשמועה זו. והוא הדרך הישרה, אף על פי שטעו בה רבים.
1. בדפ״ר: ומביא
2. נדצ״ל: בלא לפרוש
3. נלדצ״ל: מתני׳
4. נדצ״ל: חייב
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אלמא שלא כו׳ וי״ל דהא דאוקי בת״ח כו׳ משום דסבר משמש מת פטור כו׳ עכ״ל ר״ל רבא דמוקים לה הכי אליבא דאביי דאמר חייב ב׳ היינו משום דסבר לה בהא כרבא דמשמש מת פטור אבל אביי גופיה קושטא הוא דמוקים למלתיה דחייב ב׳ בת״ח לשניהם וכגון שפירש מת ולא ניחא להו למימר נמי דרבא נקט הכי לעיל משום פירש בקושי כמ״ש התוספות על פרש״י הכא דמשמע להו דהוי בה רב׳ במאי כו׳ ומסיק בת״ח לזו ואין ת״ח לזו דהיינו דלא מצי לאשכוחי בע״א ודו״ק:
בא״ד דאי בסמוך כו׳ ולא מיפטר אלא משום דחדא שגגה היא שהכל בא ע״י כו׳ עכ״ל נראה דר״ל כיון שאין אתה יכול לחייבו רק על שפשע בשעת כניסה ה״ל כב׳ זיתים בהעלם א׳ וכן מפורש דברים הללו בדברי בעל מלחמות ה׳ לפי שיטת ר״ח ע״ש שהם בעצמם דברי התוס׳ דהכא אבל קשה מה הוצרכו לזה דהא לפי מה שהביאו התוספות מההיא דפ׳ הזורק דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפי׳ בדבר שא״א להחזיר א״כ הכי נמי פטור אפרישה כיון שאין סופו שוגג אע״ג שאין בידו להחזיר ועוד דדברים אלו כסותרים לפי מה שהביאו התוספות דאם נזכר לאחר שיצאה מידו פטור והך ידיעה שבינתים מהניא ליה לפוטרו אפילו אין בידו להחזיר והבעל מלחמות הביא מהך דפרק הזורק היפך זה דידיעה שבינתים לא מהניא ליה מפני שאין בידו והיינו כדברי התוס׳ שכתבו הכא דחדא שגגה היא ואחר העיון שם בסוגיא דס״פ הזורק נראה שזה שכתב בעל המלחמות דלא הוה ידיעה כיון שאין בידו כדברי התוספות הכא בסוף דבריהם מעיקרא הוה בעי למימר התם הכי אבל לא קאי התם הכי אלא כדברי התוס׳ הראשונים דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפילו בדבר שאין בידו והשתא יש ליישב דבריהם דודאי לפי המסקנא דהתם דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפי׳ בדבר שאין בידו לא הוה שייך למקרייה אנוס ולא מיפטר אלא משום דאין סופו שוגג כיון דהוא ידע אלא שכתבו דאפי׳ למאי דבעי למימר התם מעיקרא דידיעה שבינתיים לא מהניא ליה מפני שאין בידו הרי חדא שגגה היא ואין לחייבו שנים דהוה ליה כב׳ זיתים בהעלם אחת וכמ״ש בעל מלחמות ה׳ ודו״ק:
בא״ד מי דחקו לאביי לאוקמא מתני׳ שלא בשעת וסתה ולפטור כו׳ עכ״ל ר״ל דמי דחקו לתרוצי מתני׳ לפי סברתו דהא כי מתוקמא מתניתין בסמוך לוסתה ע״כ דרבא נמי מודה ביה דליכא לאוכוחי ממתני׳ דמשמש מת פטור דא״נ דמשמש מת חייב הכא פטור אפרישה אי משום דאין סופו שוגג אי משום דחדא שגגה היא כמ״ש מהך דפרק הזורק ויש לדקדק דמאי קשיא להו לאוקמא מתני׳ בשעת וסתה דאימא דקושטא דה״ק תלמודא כי אתמר דאביי הך דקרי ליה אונס בעלמא אתמר בשלא בסמוך לוסתה והך דאמר אביי דחייב ב׳ אמתני׳ אתמר בסמוך לוסתה וכ״כ בעל מלחמות דאיכא לפרושי הכי לפי׳ ר״ח ושיטת התוס׳ וי״ל דמשמע להו לבעלי התוספות דזאת אומרת המשמש מת פטור דקאמר רבא אמתני׳ קאי ואביי עליה קאי לעולם אימא לך כו׳ וק״ל:
ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] על דברי אביי בענין זה רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: מי [האם] אמר אביי בדין משנתנו אנוס הוא? אלמא [מכאן] שלדעתו במי שבא על אשתו בשלא סמוך לוסתה קאמרינן [אומרים אנו] מדובר, ולכן אנוס הוא. והא [והרי] אביי הוא שאמר לעיל: חייב שתים, על הכניסה ועל הפרישה, אלמא [מכאן] שבסמוך לוסתה עסקינן [עוסקים אנו], ולכן אדם זה שוגג ומביא קרבן, ולא אנוס. ונמצאים דבריו סותרים זה את זה!
Rav Huna, son of Rav Natan, objects to what Abaye said: Did Abaye really say with regard to the mishna that if the man withdraws with a flaccid penis he is exempt because he is considered a victim of circumstances beyond his control? Apparently, then, we are speaking of a man who engaged in intercourse with a woman not near the expected date of her menstruation, and therefore the situation is considered beyond his control. But is it not Abaye who says that he is liable to bring two sin-offerings for this transgression, one for his initial entry and one for his withdrawal? Apparently, we are dealing with a man who engaged in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation, so he is considered an unwitting transgressor, who is liable to bring a sin-offering, and is not the victim of circumstances beyond his control. Consequently, Abaye’s two statements contradict each other.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כִּי אִיתְּמַר דְּאַבָּיֵי בְּעָלְמָא אִיתְּמַר.

The Gemara answers: When this statement of Abaye was stated, that the man is liable to bring two sin-offerings, it was stated in general. It was not relating to the case in the mishna, but was an independent ruling concerning one who engages in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן, אכי איתמר דאביי בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו, על זה אמר אביי אע״ג דכי אנוס הואב, אין לפרוש מיד בהנאה מרובה, אלא עד שימות אברו, כדי שתהיה הנאתו מעוטהג.
א. מכאן עד סוף הקטע הובא בלשונו בחידושי הרמב״ן כאן. הר״י מיגש הביא את פירוש ר״ח בשם איכא מרבוותא ותמה עליו, חדא, מה שפירש דכי איתמר דאביי בעלמא איתמר חוזר על מה שאמר אביי שאני הכא דאנוס הוא, והרי אביי אמר כן ליישב את משמעות המשנה שאם פירש באבר מת פטור. והרמב״ן תירץ דבריו, וכתב שמה שאמר אביי שאני הכא דאנוס הוא חוזר על מה שדייק רבא זאת אומרת המשמש מת פטור, ואפשר שפירש רבא כן משנתינו שלא בסמוך לווסתה, ואהדר ליה אביי לטעמו. עוד תמה הר״י מיגש, שלפירוש ר״ח מוקים אביי משנתינו בסמוך לווסתה, וחייב שתים משום כניסה ופרישה, ואם כן יתחייב שתים גם בפרישה באבר מת, כיון שבא עליה בסמוך לווסתה ואינו אנוס. ותירץ רמב״ן שכל שפירש באבר מת אינו חייב אלא אחת אפילו בא עליה סמוך לווסתה ואמרה לו נטמאתי, ומשום דהוי שני זיתי חלב בהעלם אחת (וראה בהערה הסמוכה). וסיים רמב״ן (במלחמות): וזו היא דרכו של רבנו חננאל ז״ל בשמועה זו והיא הדרך הישרה אף על פי שטעו בה רבים. - אבל שאר ראשונים פירשו כי איתמר דאביי שחייב שתים בעלמא איתמר, ומשנתינו שפטרה את הפורש באבר מת היא בבא עליה שלא בסמוך לווסתה. אבל אם בא עליה סמוך לווסתה כל שאמרה לו נטמאתי, אפילו פירש באבר מת חייב שתים (ונחלקו בפרטי דין זה, תוס׳ כתבו בדעת רש״י, שאם פירש באבר מת לעולם חייב שתים, ואם פירש באבר חי והוא תלמיד חכם לזה ולא לזה, חייב שתים. והרשב״א כתב בשם רש״י ור״י מיגש, שבין פירש באבר חי ובין פירש באבר מת, אם הוא תלמיד חכם לזה ולא לזה חייב שתים. ולדעת בעל המאור לעולם הוא חייב שתים וכבר שגג על הפרישה בשעת כניסה).
ב. כתב רמב״ן: אבל לשון הרב ז״ל שבסבור אשתו ונמצאת אחותו [קשה], מאי טעמא קרי ליה אונס, הא שוגג אכניסה ואפרישה, דומיא דסבור יכולני לבעול, וכו׳. ע״כ.
ג. מדברי ר״ח נראה שהוא מפרש לפי המסקנה הא דאמר אביי אנוס הוא, על עיקר הדין שהוא מחויב לפרוש באבר מת, שאף על פי שהוא אנוס לפרוש, אסור לפרוש באבר חי, ולא כמו שפירשנוה בהוה אמינא שאף שהוא אנוס על פרישתו באבר מת אם פירש באבר חי חייב, אלא כדעת הרמב״ם בפרק ה מהל׳ שגגות הל׳ ז שהשוגג בכל העריות ונודע לו כשהוא באמצע, אף שהוא מחויב לפרוש באבר מת, אם פירש באבר חי אינו חייב אלא אחת, ומפני שהכל שגגה אחת (ראה לעיל הערה 123), ועל דרך שכתב הר״י קורקוס שם, שבנודע לו שהיא ערוה הוי שגגה אחת, כי כבר בא לו החיוב מתחילת הביאה, ולכן אינו חייב עוד קרבן על הפרישה, אבל בבא על אשתו סמוך לווסתה ונטמאה, החיוב בא לו על מה שנתחדש אחר כך, והוי הפרישה שגגה לעצמה, וחייב שתים. ומטעם זה גם אי אפשר ללמוד ממשנתינו את עיקר החיוב לפרוש בכל העריות באבר חי כשנודע לו שהיא ערוה. ובמקורות וציונים שם כתבו שבערכי תנאים ואמוראים ערך ר׳ יהושע בן חנניא נסתפק אם יש חיוב פרישה באבר חי בכל העריות. - ועדיין צריך ביאור למה לא פירש ר״ח ׳בעלמא איתמר׳ כשבא על אשתו שלא בסמוך לווסתה ואמרה לו נטמאתי, שהוא אנוס על פרישתו באבר מת, ואם פירש באבר חי חייב עליה. וראה בהערה הבאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי איתמר דאביי – דחייב שתים בעלמא איתמר ולאו אמתני׳ דאילו מתני׳ דכיון דמפליג בין פירש באבר מת לפירש בקושי בשלא סמוך לוסתה עסקינן והלכך פירש באבר מת פטור דאנוס הוא פירש בקושי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ודאמר אביי לעיל חייב שתים בעלמא איתמר מילתא באפי נפשה והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת דמשמש מת בעריות נמי חייב וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד.
ומהדרינן: כי איתמר דאביי שהוא חייב שתים, חדא אכניסה וחדא אפרישה – לאו אמתניתן קאי, אלא בעלמא קאי – כלומר: מי ששימש עם הטהורה בסמוך לוסתה – חייב שתים, חדא אכניסה – דהא סמוך לוסתה הוא, וחדא אפרישה – בין פירש מיד בין לא פירש מיד, דהא לאו אנוס הוא כי היכי דליהוי פטור היכא דשהא ולא פירש מיד. אבל מתני׳ דקתני בהדיא: פירש מיד – חייב, דשמעת מינה דאם לא פירש מיד אלא לאחר שמת האבר – פטור, ליכא לאוקמה בסמוך לוסתה, אלא בשלא סמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס. משום הכי כי שהי ולא פירש מיד אלא לאחר שימות האבר – פטור, וכיון דשלא בסמוך לוסתה הוה – אפרישה הוא דחייב, אבל אכניסה – פטור, דהא אנוס הוא. הדין פירושא דשמעתא.
ואיכא מרבותא דפרישי הכי: כי אתמר דאביי, בעלמא איתמר – כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה, ונמצאת אחותו. על זה אמר אביי: אע״ג דאנוס הוא – אין לפרוש בהנאה מרובה אלא עד שימות האבר, כדי שתהא הנאה מועטת.
ואהאי פירושא קשיא לן: חדא – דהא מוקם לה דאמרינן: אתמר דאביי בעלמא איתמר, אהאי דקאמר: שאני הכא, דאנוס הוא. והא ליכא למימר הכי, דהא דקאמר: שאני הכא דאנוס הוא – בודאי אמתני׳ הוא דקאי, כלו׳: היכא דקתני במתני׳ פירש פירש מיד חייב, דשמעת מינה דהא אם לא פירש מיד פטור – שאני הכא דאנוס הוא. וכיון שכן, היכי מצי לאוקמה דהא אמרינן כי אתמר דאביי בעלמא אתמר הוא, והאי מימרא הוא, והא האי מימרא הוא בודאי אמתני׳ הוא דקאי.
ועוד, דלהאי פירושא אשתכח דההוא מימרא קמא דקאמר אביי דחייב שתים – אמתני׳ הוא דמוקים לה, דהוי׳ לה מתני׳ בסמוך לוסתה, ומשום הכי חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפריש׳. וכיון דמתני׳ בסמוך לוסתה היא – אמאי קתני בה: פירש מיד – חייב, דשמעת מינה: הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר – פטור. והא איהו דקאמר שהמשמש מת בעריות היכא דלא אניס – חייב, והכא כיון דמוקמת לה בסמוך לוסתה – הא לאו אנוס הוא.
הילכך האי פירושא לא סליק, ופירושא דפירשתי פירושא נהירא וברירא הוא ודייק טפי.
כי אתמר דאביי בעלמא אתמר – פרש״י ז״ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני׳, ומילתא באפי נפשה היא, והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול, ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב, ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כדאוקימנא, זה לשון פרש״י ז״ל. ותמה אני היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו, אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול, ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילהא ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי, אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא, דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה, מחמת העלמה ראשונה הוא סבור אנוס אני עליה, וכיון דלא אפשר בלא פרישה אפי׳ למד, זה אין שוגג,⁠ב אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו, ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ׳ היא, והרי אמרוג השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, וזה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.⁠ד
ורבינו חננאל ז״ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר, כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו, ועל זה אמר אביי אע״ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה,⁠ה אלא עד שימות אברו כדי שתהא הנאתו מועטת, זה לשון פר״ח ז״ל. ותמהו עליו רביםו כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני׳ קאי1 על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל, וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא, וקאמרינןז לא פירש מיד פטור. ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי׳ מחוורא טפי, והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ׳ אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן, ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא, מ״מ אין זה אונס אלא שגגה, הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית, והיכי קרי ליה אביי אנוס. ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני׳ אתמר, דכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן, וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא, אבל מ״מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא, וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים דכשתי העלמות הוא, שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה, ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת, הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים. אלא כי אתמר דאביי דאנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר, כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב, ומתני׳ לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני, פירשח חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו, וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה, אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך והא משמע דאמתניתין קאיט דאמר רבאי זאת אומרת כו׳, ואמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא.⁠כ לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני׳ ואההיא מימרא דמוקי לה איהו בסמוך לוסתה קאי, אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא, ורבאל נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא, והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ׳ דמשמש מת חייב, ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני׳ קאי, זו היא דרך פר״ח ז״ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז״ל שבסבור אשתו ונמצאת אחותו,⁠מ מאי טעמא קרי ליה אונס, הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול, אבל עיקר הפי׳ אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרתנ כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני׳, דמתני׳ בשלא בסמוך לוסתה עסקינן, ומש״ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים, ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת״ח לפרישה, אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ״ל לפרש שמועה זו על דרך ר״ח ז״ל ושלא כדברי רש״י ז״ל.
א. וכן כתבו בתוספות הרא״ש דאף בפירש באבר מת הוי שגגה, (ועיי״ש שהקשה על זה) ולפי זה ל״ק קושית התוס׳ ד״ה אלמא מפרק הזורק שבת קב, א, דאיתא שם דתחלתו בשגגה וסופו במזיד פטור, והתוס׳ למדו ברש״י דבפירש מת אף אם הוא ת״ח ויודע שאסור חשיב שגגה ומביא קרבן, ועי׳ מלחמות שגם הקשה מפרק הזורק קב, א, אלא שהוא הקשה מגמ׳ אחרת שם, איתמר שני אמות בשוגג וכו׳, שמבואר שידיעה כשאין בידו להחזיר לו חשיבא ידיעה, ולכן הק׳ דחדא העלמה היא. ודברי הגהות הב״ח על המלחמות אות ז, צ״ע. וכן צ״ע דברי המהרש״א על התוס׳, ואח״כ ראיתי בחי׳ רבנו מאיר שמחה שכ׳ על המהרש״א דמסתמינא לומר דטעה, עיי״ש.
ב. נראה שצ״ל בשעת פרישה. וראה תוס׳ הרא״ש שג״כ כ׳ דלא חשיבא ידיעה, ועי׳ בהערה הקודמת מה שהבאנו מדברי רבנו במלחמות, וראה חי׳ רבנו מאיר שמחה שדחה ראית רבנו במלחמות מהגמ׳ בשבת, והביא מתוס׳ שבת צז, ב, ד״ה למימרא, דחשיבא ידיעה.
ג. לקמן כו, ב.
ד. עי׳ מלחמות שהק׳ כן על בעל המאור, (וראה ספר כתוב שם), ועי׳ חי׳ הר״ן שהביא קושיא זו בשם רבנו (בשינויי לשון) וע״ש מה שתי׳ בזה.
ה. מרובה.
ו. הר״י מיגש, ודחה פי׳ ר״ח ופי׳ כרש״י, וכן הרשב״א הביא קושיות הר״י מיגש וכ׳ דהעיקר כפרש״י.
ז. פירש מיד חייב, הא.
ח. מיד.
ט. דאמאי.
י. בכי״ל ובכי״ג הגירסא רבה, וכן גירסת תוס׳ הרא״ש, ומבעה״מ משמע שגורס רבא.
כ. קושיא זו ג״כ הקשה הר״י מיגש.
ל. בכי״ק בכי״ל ובכי״ג כתוב: רבה ראה הערה 178.
מ. קשה.
נ. ובמלחמות גם הביא שני הפירושים, וכתב דשני הפירושים לדבר אחד מתכונים, אלא שפי׳ זה יש לו פנים.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ כיון דר״ח מפרש הא דכי אתמר דאביי על הא דאמר אנוס הוא.
כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פירש רש״י ז״ל: כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא ולא אמתניתין דאלו אמתניתין כיון דמפליג בין פירש בקושי לפרש מת בשלא סמוך לוסתה עסקינן הילכך פירש מת פטור דאנוס הוא, פירש בקושי חייב דהוה לאפרושי בהנאה מועטת, והא דאמר לעיל חייב שתים, בעלמא איתמר ומילתא באפי נפשה היא, והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולתי לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, ובת״ח לזו ואין ת״ח לזו כדאוקימנא לעיל דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, וכן פירש גם הרב ר׳ יוסף הלוי.
אבל ר״ח ז״ל פירש: כי אתמר דאביי דהכא בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ונמצא אחותו, ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופירש הוא בהנאה מועטת, והרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל הקשה עליו חדא, דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבה, וסתמ׳ אמתניתין דקאמר רבה זאת אומרת השיב לו אביי משמש מתחייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דאמר אביי חייב שתים אמתניתין קאי, וא״כ ע״כ בסמוך לוסתה הוא וכדאוקימנא לעיל, וכיון שכן [ממילא] שמעין דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ואפ״ה קאמר לא פירש מיד פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמרו] דברי אביי לענין מי שחייב שתים, בעלמא איתמר [בכלל נאמרו] לגבי הבא על אשה סמוך לווסתה, ולאו במקרה של משנתנו, עליו אמר שאנוס הוא.
The Gemara answers: When this statement of Abaye was stated, that the man is liable to bring two sin-offerings, it was stated in general. It was not relating to the case in the mishna, but was an independent ruling concerning one who engages in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה מִנַּיִן מִן הַתּוֹרָה שְׁקַל קָלָא פְּתַק בֵּיהּ אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה {ויקרא י״ח:י״ט} וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב.

§ Rabbi Yonatan ben Yosei ben Lakonya asked Rabbi Shimon ben Yosei ben Lakonya: From where in the Torah is the prohibition concerning one who engages in intercourse with a menstruating woman [nidda] derived? Rabbi Shimon ben Yosei ben Lakonya took a clod [kala] of earth and threw it at him in reproach and said to him: Is there a need to search the Torah for a derivation for the prohibition concerning one who engages in intercourse with a menstruating woman? The verse states: “And a woman who is impure by her uncleanness [nidda] you shall not approach, to uncover her nakedness” (Leviticus 18:19)?
רי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שקל קלא – פיסת רגבים.
פתק ביה – זרק בו.
בעא מיניה רבי יונתן בר יוסי בן לקוניא מר׳ שמואל בר יוסי בן לקוניא: אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו: נטמאתי, ופירש מיד – מנ״ל דחייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ יונתן בן יוסי בן לקוניא מר׳ שמעון בן יוסי בן לקוניא: אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה? שקל קלא פתק ביה [לקח רגב אדמה, השליך עליו] כבדרך גערה ואמר לו: וכי צריך לחפש מקור בתורה לאזהרה לבועל נדה? והרי בפירוש נאמר: ״ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב״ (ויקרא יח, יט)!
§ Rabbi Yonatan ben Yosei ben Lakonya asked Rabbi Shimon ben Yosei ben Lakonya: From where in the Torah is the prohibition concerning one who engages in intercourse with a menstruating woman [nidda] derived? Rabbi Shimon ben Yosei ben Lakonya took a clod [kala] of earth and threw it at him in reproach and said to him: Is there a need to search the Torah for a derivation for the prohibition concerning one who engages in intercourse with a menstruating woman? The verse states: “And a woman who is impure by her uncleanness [nidda] you shall not approach, to uncover her nakedness” (Leviticus 18:19)?
רי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא אַזְהָרָה לִמְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי דְּלָא ניפריש מִיָּד מְנָלַן אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר קְרָא {ויקרא ט״ו:כ״ד} וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו אפי׳אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ תְּהֵא עָלָיו.

The Gemara explains the intent of the question of Rabbi Yonatan ben Yosei ben Lakonya: Rather, from where do we derive the prohibition with regard to the case in the mishna concerning one who was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, that he must not withdraw immediately? In response to this question Ḥizkiyya said: The verse states: “And if any man lies with her, and her menstrual flow shall be upon him” (Leviticus 15:24), teaching that even at any time when she is menstruating, the prohibition shall be upon him; therefore, he must not withdraw from her immediately.
רי״ףר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר חזקיה: דאמר קרא: ותהי נידתה עליו – נדתה תהא עליו – כלומר: כשאומרת לו: נטמאתי ושהא כמות שהוא, נמצאת נידתה שוהא עליו.
אמר קרא ותהי נדתה עליו – מעליו דריש אבל מותהי לא דריש דהא איצטריך לכדדריש בהחולץ (יבמות דף מט:) דאפי׳ בשעת נדתה קדושין תופסין בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר קרא ותהי נדתה עליו – פי׳ מעליו דריש אבל תהי איצטריך לכדאמרינן בסוף החולץ דאפי׳ בנדתה תהא עד דייהב מייא עלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את כוונת השאלה: אלא, אזהרה למקרה המובא במשנתנו, למשמש עם הטהורה ואמרה לו ״נטמאתי״ שלא ניפריש [יפרוש] מיד, מנלן [מנין לנו]? אמר חזקיה בתשובה לשאלה זו, אמר קרא [הכתוב]: ״ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו״ (ויקרא טו, כד), לומר: אפילו בשעת נדתה כשהיא נהיית נדה תהא עליו באיסור נדה, שלא יפרוש ממנה מיד.
The Gemara explains the intent of the question of Rabbi Yonatan ben Yosei ben Lakonya: Rather, from where do we derive the prohibition with regard to the case in the mishna concerning one who was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, that he must not withdraw immediately? In response to this question Ḥizkiyya said: The verse states: “And if any man lies with her, and her menstrual flow shall be upon him” (Leviticus 15:24), teaching that even at any time when she is menstruating, the prohibition shall be upon him; therefore, he must not withdraw from her immediately.
רי״ףר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אַשְׁכְּחַן עֲשֵׂה לֹא תַעֲשֶׂה מְנָלַן אָמַר רַב פָּפָּא אָמַר קְרָא לֹא תִקְרַב לֹא תִקְרַב נָמֵי לָא תִּפְרוֹשׁ הוּא דִּכְתִיב {ישעיהו ס״ה:ה׳} הָאוֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ.

The Gemara asks: We found a source for a positive mitzva with regard to the manner in which one must withdraw from a menstruating woman; from where do we derive that immediate withdrawal is also subject to a prohibition? Rav Pappa said: The verse states: “And a woman who is impure by her uncleanness you shall not approach, to uncover her nakedness” (Leviticus 18:19). The Gemara explains: “You shall not approach [tikrav]” means also the opposite: You shall not withdraw, as it is written: “Those who say: Withdraw [kerav] to yourself, come not near to me, for I am holier than you” (Isaiah 65:5), where “kerav” means remove or withdraw.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרב אליך – עמוד בעצמך ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו (חגי ב) הן ישא איש בשר קדש וכמו (דברים כב) פן תקדש.
אשכחן עשה, לא תעשה מנין. אמר רב פפא: לא תקרב – לא תפרוש הוא, שנאמר: האומרי׳ קרב אליך לא תגע בי כי קדשתיך – כלומר: זה שאמר הכתוב: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב הכי לא תקרב אליך, שנמצ׳ פירושו: ואל אשה כשתבא אליה כשהיא טהורה, ותאמר לך אחר כך שהיא טמאה – לא תקרב אליך ותפרוש ממנה לאלתר, אלא שהה עד שימות האבר ואחר כך תקרב אתה לעצמך ותפרוש ממנה.
לא תעשה מנ״ל – דלא מיחייב חטאת אא״כ יש בה לאו מידי דהוה אפסח ומילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ל״ת מנלן – פי׳ שא״א לחייב קרבן אפי׳ באיסור כרת אלא כשהוא בל״ת כדפרישנא לעיל ופסח ומילה יוכיחו.
לא תקרב לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך כלומר פרוש אל עצמך אל תגע בי כי קדשתיך וליצני הדור היו אומרים כן לנביא אל תגע בי כדי שלא אטמאך כדפי׳ רש״י ז״ל דקדשתיך לשון טומאה כמו ואל כל מאכל היקדש ואחרים פירשו כי קדשתי ממך והוא יותר נכון בפשוטו של מקרא ואיכא דמקשו היאך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהר׳ שלא לבא אל הנדה ממש ושלא לפרוש כדאמרי׳ הכא וגם שלא לקרב אליה סמוך לווסתה למאן דמחייב על הכניסה ולאו מילתא היא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דתעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה וזה פשוט מאד ואינו צריך לי פנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה לא וכו׳ דלא מיחייב חטאת. עי׳ ב״ק דף קה ע״ב תוס׳ ד״ה מאי וזבחים דף קה ע״א תוס׳ ד״ה אזהרה:
ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא שיש מצות עשה בדרך הפרישה מנדה בשעת תשמיש, לא תעשה מנלן [מנין לנו] שיש בכך? אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: ״ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב״ (ויקרא יח, יט), ומסביר: ״לא תקרב״ נמי [גם כן] לא תפרוש הוא, שפעמים פירוש המלה ״קרב״ הוא הפוך, ענין של פרישה, דכתיב [שנאמר]: ״האמרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך״ (ישעיהו סה, ה), הרי ש״קרב אליך״ משמעו — התרחק ממנו.
The Gemara asks: We found a source for a positive mitzva with regard to the manner in which one must withdraw from a menstruating woman; from where do we derive that immediate withdrawal is also subject to a prohibition? Rav Pappa said: The verse states: “And a woman who is impure by her uncleanness you shall not approach, to uncover her nakedness” (Leviticus 18:19). The Gemara explains: “You shall not approach [tikrav]” means also the opposite: You shall not withdraw, as it is written: “Those who say: Withdraw [kerav] to yourself, come not near to me, for I am holier than you” (Isaiah 65:5), where “kerav” means remove or withdraw.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא ט״ו:ל״א} וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה מִיכָּן אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אשֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן וְכַמָּה אָמַר רַבָּה בעוֹנָה.

§ Having mentioned that it is prohibited for a man to engage in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: The verse with regard to a menstruating woman states: “And shall you separate the children of Israel from their uncleanness” (Leviticus 15:31), Rabbi Yoshiya says: From here we derive a prohibition to the children of Israel that they must separate from their wives near the expected date of their menstruation. And how long before must they separate? Rabba says: A set interval of time for the ritual impurity of a menstruating woman, which is half of a twenty-four hour day, either the daytime or the nighttime.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר, והזרתם את בני ישראל, מיכן אמרוא אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן, וכמה, אמר רבה, עונה. ופירש משמיה דר׳ יוחנן בסוף מסכת ע״זב, בעניין כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך, וכמה עונה, או יום או לילהג, ואסיקנא, לעולם י״ב שעהד. וזו השמועה בנידה פרק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסתה.
א. בכי״ר, מכאן אמר ר׳ יאשיה. ולפנינו, אמר ר׳ יאשיה מיכן.
ואולי לדעת ר״ח לפי מסקנת הסוגיא אין הטעם שאינו חייב על פרישה באבר מת משום שהוא אנוס, אלא משום שהכל ביאה אחת, ואין הפרישה באבר מת כמו עוד כח לחייב עליו. ולכן אפילו סמוך לווסתה אינו חייב שתים אלא כשפירש באבר חי, אבל פירש באבר מת אינו חייב אלא אחת, ומטעם זה לא פירש את דברי אביי באינו סמוך לווסתה שפטור על הפרישה מפני שהוא אנוס, אלא לומר, שאף שהוא אנוס לפרוש אסור לפרוש באבר חי, אפילו בשאר עריות.
ב. דף עה,א.
ג. ובפסחים דף קיג,ב כתב ר״ח: והיושבת על דם טהור. פי׳, צריך להמנע בתשלום ימי טהרה מלשמש מטתו, שכל דם שרואה אחרי מלאת של [שלשה] ושלשים יום לזכר וששה וששים יום לנקבה, דם נדה, [ל]⁠כך צריך להתרחק ממנה. וכמה, רבא אמר עונה. וכמה היא עונה, או יום או לילה. ע״כ. וברשב״ם שם, עונה וכו׳ לילה אחד, דהיינו ליל ארבעים, כדמפרש רבה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן, וכמה עונה, ומפרש או יום או לילה. וכפי הנראה מדבריו שגרס כן להדיא בגמרא לענין נדה, וכן הוא בהלכות פסוקות והלכות גדולות הל׳ נדה (מק״נ עמ׳ 343) וביולדת לענין יושבת על דם טוהר (שם עמ׳ 365). ובהלכות הרי״ף כאן, וברא״ש נדה פרק א סי׳ ב.
ד. כדברי ר״ח שהיום והלילה המוזכרים לענין פרישה סמוך לוסתה, הוא בתקופת ניסן ותשרי, אבל בתקופת תמוז וטבת, השיעור הוא חצי יום וחצי לילה, וכלומר י״ב שעות, כן הוא בהגהות מימוניות פרק ד אות ט בשם אביאסף (ראבי״ה): וכמה עונה יום או לילה, ביומי ניסן ותשרי, וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת. ומקורו בראב״ן סי׳ שיח: תניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם, אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן. וכמה, אמר רבא עונה. וכמה עונה, אמר ר׳ יוחנן או יום או לילה, שאם וסתה ביום יפרוש לילה שלפניו, ואם ווסתה בלילה יפרוש יום שלפני הלילה. בזמן תקופת ניסן ותשרי שהיום ולילה שוין, אבל תקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוין, חצי יום וחצי לילה לפני הווסת. והאריכו האחרונים בדבריהם. וכבר העירו על כך, שיתכן שדברי ראב״ן מקורם בפירוש ר״ח (כמו הרבה מפירושי ר״ח המובאים בסתמא בדברי ראב״ן). ואם כן, הרי שכונת ראב״ן, כפירוש הפלתי, שלעולם צריכה לפרוש י״ב שעות קודם שעת הוסת, ומה שכתב ׳שאם וסתה ביום יפרוש לילה שלפניו׳ הכוונה שאם וסתה בתחילת היום, יפרוש מתחילת הלילה, דהיינו י״ב שעות. ומה שכתב האור זרוע: ומורי אבי העזרי אמר לי שרגילים לפרוש סמוך לוסתה כ״ד שעות, שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו היום והלילה שלפניו, ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל הלילה והיום שלפניה. היינו שמעיקר הדין (לדעת הראבי״ה) אינה צריכה לפרוש אלא י״ב שעות, ונהגו לפרוש מתחילת העונה שהי״ב שעות באמצעם (וכן פירש החתם סופר בתשו׳ סי׳ קעט את דבריו, וכתב שאסר את כל העונה משום דלא פלוג). ובנדה דף נד,א הביא הרשב״א את דברי ר״ח שם שכתב: זו מן הדין היה לה לטבול י״ח ומשמשת, כדין כל ימי השמור שטובלת בערב ומשמשת. מיהו אמרו רבותי׳ אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, שנא׳ והזרתם את בני ישראל מטומאתם. וכמה, עונה, שהיא י״ב שעה. ולפיכך כיון שהגיע יום י״ט יום שהוא יום תחלת נדה, מוזהר עליה שלא לשמש לילי יום י״ט, דהרי היא נדה. והשיג עליו הרשב״א וכתב, דעונה שאמרו אינה אלא אותה עונה ממש שהיא רואה בו. וכן כתב להדיא בהלכות גדולות (ופסוקות) שהיא אסורה רק עונת הוסת, אם עונת היום או עונת הלילה. זה לשונו: וחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, וכמה, אמר רב עונה, וכמה עונה, או יום או לילה. רגילה דחזיא דם בסוף ליליא פריש מאורתא, חליף יומא (בכי״פ, ליליא) ולא חזיא שריא. וכן בסוף יממא ותחלת ליליא.
ה. דף סה,ב. הרא״ה בבדק הבית שער ב כתב שאינה אסורה אלא משעה שהיא רגילה לראות עד סוף העונה, והרשב״א במשמרת הבית שם הביא את דברי ר״ח כאן להוכיח שהיא אסורה יב שעות כל עונת הוסת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והזרתם – והפרשתם כמו וינזרו.
אזהרה לישראל וכו׳ – דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא.
עונה – במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה (דף סג:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א״ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתי וכמה אמר רבא עונה ועונה או יום או לילה שאם רגילה לראות ביום אפילו בסופו אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה כדמפרש בדוכתה במסכת נדה ואיכא למידק למאן דסבר לעיל דאכניסה מחייב מדאורייתא בסמוך לווסתה וכסבר׳ דאביי ורבא ואידך אמוראי דלעיל וקי״ל נמי כוותייהו מהא דאמרינן נמי במסכת יבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן שלא נצרכה אלא סמוך לווסתה היכי רמינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו ור״ת ז״ל תירץ דפקידה דהתם אינו ר״ל תשמיש ממש כדפי׳ רש״י ז״ל אלא ריצוי דברים ולא נהירא לן חדא דלישנא דליפקוד אשתו לא משמע הכי ועוד דכיון דתשמיש אסור למה לא לבשה יצר הרע ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא והכי גמירי לפירושא דההוא קרא ובשם ר״מ הלוי מטוליטולא ז״ל שמעתי שהיה מפ׳ דסמוך לווסתה דהתם היינו ווסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ותפקדנה ווסת ל׳ זמן מועד הוא והפי׳ הזה בלשון ווסת מורגל בל׳ חז״ל ונ״ל שעם מ״ש לעיל הענין מתורץ יפה דסמוך לווסתה האמור בשמעתין דלעיל אינו עונה דהא מהיכי תיתי ועוד דשגגת ת״ח דלעיל היינו משום יכולני לבעול כדאיתא לעיל ומשום עונה שלימה ליכא למימר האי לישנא שכל אדם יכול לבעול ואם בא לה קודם לכן אנוס הוא אלא דודאי דסמוך לווסתה שהזהירה תורה היינו סמיך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו ועונה האמורה בדברי ר׳ יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג דהא קי״ל ווסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן אלא ודאי כדאמרן והשתא היינו דשרו לה לעונה זו משום פקידת אשתו ומשלך נתנו לך כי הם אמרו והם אמרו דכולה מדרבנן וזו שיטת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל והא דתנן על העלם טומאה הוא דחייב ואינו חייב על העלם מקדש כתבו התוס׳ בשם ר״ת ז״ל דדוקא קרבן עולה ויורד אינו חייב אבל חייב הוא חטאת קבועה ככל דבר שזדונו כרת שהוקשה כל התורה כולה לע״ז כדאיתא התם בכריתות ודנפקא מכללא נפק ודלא נפק לא נפק וא״ת והא בפ״ק אמרינן דעל שאין בה ידיעה בתחלה שעיר החיצון מכפר אותם והתם ליכא חטאת קבועה שאין השעיר מכפר על מידי דבר קרבן כדכתיבנא התם י״ל דהתם גזירת הכתוב שלא יהא חמור אין בה ידיעה בתחלה טפי מבשיש בה ידיעה בתחלה והקשו עליו התוס׳ חדא דלישנא דאמרי׳ אינו חייב על העלם מקדש לגמרי משמע שאינו חייב כלל ופטור נמי קרינן ליה לעיל בפרקין ועוד דלקמן בפ״ב גבי יש אוכל אכילה א׳ מהדר תלמודא לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ולא משכח לה אלא בנשיא וכר״א ואמאי לוקמה בהעלם קודש דכל אדם לר״א ור״ע אלא ודאי דלדידהו פטור לגמרי דהו״ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והזרתם את בני ישראל כו׳ שיפרשו מנשותיהם כו׳. מדכתיב והזרתם בלא ה׳ אחרונה משמע מלשון הפרשה ונזירות כפרש״י הכא ובחומש והיינו מלשון גדר בערוה וכדאמרינן בעלמא לך לך אמרי׳ לנזירא סחור סחור דסמוך לוסתן של נשותיהן יפרשו וקאמר כל שאינו פורש כו׳ והדוה בנדתה וסמוך ליה אחרי מות וגו׳ אע״פ שמסיים בפסוק זה ולאיש אשר ישכב עם טמאה לא טמאה ממש קאמר דההיא בחמורה קאי בעונש כרת לעצמו אלא דעם טמאה קרי סמוך לוסתה דבכלל טמאה היא כדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם וההיא לאו בעונש כרת הוא אלא במיתת בניו וק״ל:
ב כיון שהוזכר כאן שיש איסור לבוא על אשה סמוך לווסתה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בפרשת הנדה: ״והזרתם את בני ישראל מטמאתם״ (ויקרא טו, לא), אמר ר׳ יאשיה: מיכן (מכאן) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה הוא ״סמוך״? אמר רבה: עונה כלומר, שיעור של יום או לילה.
§ Having mentioned that it is prohibited for a man to engage in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: The verse with regard to a menstruating woman states: “And shall you separate the children of Israel from their uncleanness” (Leviticus 15:31), Rabbi Yoshiya says: From here we derive a prohibition to the children of Israel that they must separate from their wives near the expected date of their menstruation. And how long before must they separate? Rabba says: A set interval of time for the ritual impurity of a menstruating woman, which is half of a twenty-four hour day, either the daytime or the nighttime.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי כֹּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ אֲפִילּוּ הוֹיִין לוֹ בָּנִים כִּבְנֵי אַהֲרֹן מֵתִים דִּכְתִיב וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וּסְמִיךְ לֵיהּ אַחֲרֵי מוֹת.

Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to anyone who does not separate from his wife near the expected date of her menstruation, even if he has sons who are fit to be great and holy like the sons of Aaron, these sons will die due to his sin, as it is written: “And shall you separate the children of Israel from their uncleanness…this is the law…of her that is sick with her menstrual flow” (Leviticus 15:31–33), and it is stated near it: “After the death of the two sons of Aaron” (Leviticus 16:1).
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכל שאינו פורש מאשתו עונה סמוך לווסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן, מתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין [היו] לו בנים הראויים להיות גדולים וקדושים כבני אהרןמתים בעוון זה, דכתיב [שנאמר]: ״והזרתם את בני ישראל מטמאתם... והדוה בנדתה״ (ויקרא יח, לא— לג), וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב: ״אחרי מות שני בני אהרן״ (ויקרא טז, א).
Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to anyone who does not separate from his wife near the expected date of her menstruation, even if he has sons who are fit to be great and holy like the sons of Aaron, these sons will die due to his sin, as it is written: “And shall you separate the children of Israel from their uncleanness…this is the law…of her that is sick with her menstrual flow” (Leviticus 15:31–33), and it is stated near it: “After the death of the two sons of Aaron” (Leviticus 16:1).
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים דִּכְתִיב {ויקרא י״א:מ״ז} לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר וּסְמִיךְ לֵיהּ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הוֹיִין לוֹ בָּנִים רְאוּיִין לְהוֹרָאָה דִּכְתִיב {ויקרא י׳:י׳} לְהַבְדִּיל וּלְהוֹרוֹת.

Concerning this matter, Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Anyone who separates himself from his wife near the expected date of her menstruation will have male children, as it is written: “To distinguish between the impure and the pure” (Leviticus 11:47), and it is stated near it: “If a woman conceive and bear a male child” (Leviticus 12:2). Rabbi Yehoshua ben Levi says: He will have sons who are worthy of teaching halakha, as it is written: “To distinguish…between the impure and the pure, and to teach the children of Israel all the statutes” (Leviticus 10:10–11).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכל הפורש מאשתו כמו שאמרנו, הויין לו בנים זכרים כול׳. ר׳ יהושע בן לוי אומר הויין לו בנים הראויין להוראה כול׳.
משמיה דר׳ יוחנן אמרו, כל המבדיל על היין במוצאי שבת, הויין לו בנים זכרים כול׳, ר׳ יהושע אומר בנים הראויים להוראה, שנ׳ להבדיל ולהורות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהבדיל כו׳ – המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר.
להבדיל ולהורות – בענינא דשתויי יין כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא וגו׳ ולהורות את בני ישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הויין ליה בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא כו׳ דאי כפשטיה צ״ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים כו׳ כפרש״י בחומש וע״כ דרשו מניה הכא מתוך הסמיכות לאשה כי תזריע דבין הטמא ובין הטהור הוא שעת סמוך לוסתה דזו העונה מבדיל ומפסיק ממש בין הטמא שהוא שעת וסתה לטהור שאינו שעת וסתה:
וריב״ל קאמר הויין כו׳ דכתיב להבדיל ולהורות דלפי פשטיה ה״ל להקדים ולהורות את כל החקים דאיירי בכל המצות ואתר כך להבדיל בין גו׳ וע״כ דרשו דקאי על המבדיל בין הטמא כו׳ בסמוך לוסתה זכה לבניו ולהורות וק״ל:
וכן אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן בענין זה: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתההויין [יהיו] לו בנים זכרים, דכתיב [שנאמר]: ״להבדיל בין הטמא ובין הטהר״ (ויקרא יא, מז), ונאמר סמיך ליה [סמוך לו]: ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב). הרי שמי שנבדל מן הטומאה, כגון זה הפורש מאשתו סמוך לזמן טומאתה — זוכה לבנים זכרים. ר׳ יהושע בן לוי אמר: הויין [יהיו] לו בנים ראויין להורות הוראה (הלכה), דכתיב [שנאמר]: ״להבדיל... בין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים״ (ויקרא י, י— יא). ואגב פרשה זו מביאים דרשה דומה של אותם כתובים.
Concerning this matter, Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Anyone who separates himself from his wife near the expected date of her menstruation will have male children, as it is written: “To distinguish between the impure and the pure” (Leviticus 11:47), and it is stated near it: “If a woman conceive and bear a male child” (Leviticus 12:2). Rabbi Yehoshua ben Levi says: He will have sons who are worthy of teaching halakha, as it is written: “To distinguish…between the impure and the pure, and to teach the children of Israel all the statutes” (Leviticus 10:10–11).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים דִּכְתִיב לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחוֹל וּכְתִיב הָתָם לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר וּסְמִיךְ לֵיהּ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בָּנִים רְאוּיִן לְהוֹרָאָה דִּכְתִיב לְהַבְדִּיל וּלְהוֹרוֹת.

The Gemara continues to expound these verses: Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Anyone who recites havdala over wine at the conclusion of Shabbatot, and not over some other beverage, will have male children, as it is written: “To distinguish between the holy and the unholy, and between the impure and the pure” (Leviticus 10:10), and it is written there once again: “To distinguish between the impure and the pure” (Leviticus 11:47), and it is stated near it: “If a woman conceive and bear a male child” (Leviticus 12:2). Rabbi Yehoshua ben Levi says: Anyone who recites havdala over wine at the conclusion of Shabbatot will have sons who are worthy of teaching halakha, as it is written: “To distinguish between the holy and the unholy…and to teach” (Leviticus 10:10–11).
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המבדיל על היין במוצאי שבת דכתיב להבדיל בין קודש וגו׳. דה״ק קרא יין ושכר אל תשת בבואכם וגו׳ והיכן תשתו אותו במקום מצוה דהיינו להבדיל בין הקודש וגו׳ וק״ל:
אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: כל המבדיל על היין (ולא על משקה אחר) במוצאי שבתותהויין [יהיו] לו בנים זכרים, דכתיב [שנאמר]: ״להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור״ (ויקרא י, י), וכתיב התם [ונאמר שם] שוב: ״להבדיל בין הטמא ובין הטהור״ (ויקרא יא, מז), וסמיך ליה [וסמוך לו]: ״אשה כי תזריע״ (ויקרא יב, ב). ר׳ יהושע בן לוי אמר: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות — יהיו לו בנים הראוין להוראה, דכתיב [שנאמר]: ״להבדיל בין הקדש ובין החול... ולהורות״ (ויקרא י, י— יא).
The Gemara continues to expound these verses: Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Anyone who recites havdala over wine at the conclusion of Shabbatot, and not over some other beverage, will have male children, as it is written: “To distinguish between the holy and the unholy, and between the impure and the pure” (Leviticus 10:10), and it is written there once again: “To distinguish between the impure and the pure” (Leviticus 11:47), and it is stated near it: “If a woman conceive and bear a male child” (Leviticus 12:2). Rabbi Yehoshua ben Levi says: Anyone who recites havdala over wine at the conclusion of Shabbatot will have sons who are worthy of teaching halakha, as it is written: “To distinguish between the holy and the unholy…and to teach” (Leviticus 10:10–11).
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כׇּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״א:מ״ד} וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וּסְמִיךְ לֵיהּ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ.:

Rabbi Binyamin bar Yefet says that Rabbi Elazar says: Anyone who sanctifies himself with modest conduct while engaging in sexual intercourse will have male children, as it is stated: “You shall sanctify yourselves, and you shall be holy” (Leviticus 11:44), and it is stated near it: “If a woman conceive and bear a male child” (Leviticus 12:2).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ר אלעזר, כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הויין לו בנים זכרים, שנ׳ והתקדשתם והייתם קדושים, וכתיב בתריהא אשה כי תזריע וילדה זכר.
א. כבכי״פ ור׳ א. ולפנינו, וסמיך ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המקדש עצמו בתשמיש – דרך צניעות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המקדש עצמו בשעת תשמיש כו׳. דרך צניעות כפרש״י והוא ודאי גדר בערוה וכ״מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו׳ כפרש״י פרשת קדושים וק״ל:
ועוד בענין זכייה בבנים זכרים, אמר ר׳ בנימין בר יפת אמר ר׳ אלעזר: כל המקדש את עצמו ונוהג בצניעות בשעת תשמיש המטה — הויין [יהיו] לו בנים זכרים, שנאמר: ״והתקדשתם והייתם קדשים״ (ויקרא יא, מד), וסמיך ליה [וסמוך לו]: ״אשה כי תזריע״ (ויקרא יב, ב).
Rabbi Binyamin bar Yefet says that Rabbi Elazar says: Anyone who sanctifies himself with modest conduct while engaging in sexual intercourse will have male children, as it is stated: “You shall sanctify yourselves, and you shall be holy” (Leviticus 11:44), and it is stated near it: “If a woman conceive and bear a male child” (Leviticus 12:2).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם ממנו כּוּ׳.: מַאי בֵּינַיְיהוּ.

§ The mishna teaches: Rabbi Eliezer says: With regard to the sliding-scale offering the verse states: “Or if a person touches any impure thing, whether it is the carcass of a non-kosher undomesticated animal, or the carcass of a non-kosher domesticated animal, or the carcass of a non-kosher creeping animal, and it is hidden from him, so that he is impure” (Leviticus 5:2). The juxtaposition of the words “and it is hidden” to the words “a creeping animal” teaches that one is liable to bring a sliding-scale offering when it was hidden from him that he had contracted ritual impurity from a creeping animal, but not when it was hidden from him that he was entering the Temple or partaking of sacrificial food. Rabbi Akiva says that it is from the words “and it is hidden from him, so that he is impure” that it is derived that one is liable to bring a sliding-scale offering for a lapse of awareness about his impurity, but not for a lapse of awareness about the Temple or the sacrificial food. The Gemara asks: Since Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva agree about the halakha, what is the practical difference between them?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. ר׳ אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כול׳. מאי ביניהו,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳: ר״א אומר: השרץ ונעלם ממנו – על העלם שרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם טומאה – פירוש: אהאי קרא קאי, דכתיב: או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו.
ר״ע אומר: ונעלם ממנו והוא טמא ואשם – על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.
ורבי ישמעאל אומר: ונעלם ממנו שני פעמים – לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.
ודייקינן: בגמר׳: מאי בינייהו – פירוש: בין ר״א ובין ר׳ עקיבא. מכדי תרוייהו אהעלם טומאה הוא דמחייב ולא אהעלם מקדש, וכיון שכן – מאי בינייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג נאמר במשנה, ר׳ אליעזר אומר: השרץ ונעלם ממנו כו׳, שסמיכות המלה ״ונעלם״ ל״שרץ״ (ויקרא ה, ב), באה לומר שחייב רק על העלם שרץ ולא על העלם מקדש. ור׳ עקיבא אמר שלמדים ממה שנאמר ״ונעלם ממנו והוא טמא״ (ויקרא ה, ב) שחייב על העלם טומאה ולא על העלם מקדש. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת!
§ The mishna teaches: Rabbi Eliezer says: With regard to the sliding-scale offering the verse states: “Or if a person touches any impure thing, whether it is the carcass of a non-kosher undomesticated animal, or the carcass of a non-kosher domesticated animal, or the carcass of a non-kosher creeping animal, and it is hidden from him, so that he is impure” (Leviticus 5:2). The juxtaposition of the words “and it is hidden” to the words “a creeping animal” teaches that one is liable to bring a sliding-scale offering when it was hidden from him that he had contracted ritual impurity from a creeping animal, but not when it was hidden from him that he was entering the Temple or partaking of sacrificial food. Rabbi Akiva says that it is from the words “and it is hidden from him, so that he is impure” that it is derived that one is liable to bring a sliding-scale offering for a lapse of awareness about his impurity, but not for a lapse of awareness about the Temple or the sacrificial food. The Gemara asks: Since Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva agree about the halakha, what is the practical difference between them?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר חִזְקִיָּה שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר גלָא בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע דְּכֵיוָן דְּיָדַע דְּאִיטַּמָּא בָּעוֹלָם לָא צְרִיךְ אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

Ḥizkiyya says: There is a practical difference between them in a case where one initially knew that he had contracted ritual impurity, but he did not know whether the impurity was contracted from a creeping animal or from the carcass of an unslaughtered animal. Rabbi Eliezer holds that for him to be liable to bring an offering, we require that he initially know whether he contracted impurity from a creeping animal or he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass, and if he never knew this, he does not bring an offering. And Rabbi Akiva holds that for him to be liable to bring an offering, we do not require that he know this detail; since he knows in general terms that he contracted impurity, it is not necessary that one know whether he contracted the impurity from a creeping animal or he contracted the impurity from an unslaughtered animal carcass.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר חזקיה שרץ ונבילה איכא ביניהו. פי׳, ר׳ אליעזר דייק מדכתיבא או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו, בענן עד דידע במה ניטמא, או בשרץ או בנבילה, ואחר כך נעלם ממנו, ובכך יתחייב. ור׳ עקיבה דייק מדכתיבב לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו, כיון דידע דאיטמי בטומאה בעולם חייב.
א. ויקרא ה ב.
ב. שם שם ג. ואיני יודע מקורו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שרץ ונבלה – טמא שרץ וטמא נבלה בידיעה שבתחלה ידע שנגע בשרץ או בנבלה אבל לא ידע באיזה מהן שגג ואותה טומאה נעלמה כשאכל קדש.
אמר חזקיה: שרץ ונבילה איכא בינייהו. דר״א סבר: בעינן עד דידע בתחילה ובסוף אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי, ונעלם בינתיים. והיינו דקאמר: שרץ ונעלם ממנו – על העלם שרץ הוא חייב. וכיון דבהעלמה כי העלם לו שנטמא בשרץ, ואע״פ שיודע שהוא טמא – ונעלם ממנו קרינא ביה, ממילא שמע׳ דידיעה דבעינן בתחילה ובסוף – בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.
ור״ע דאמר: ונעלם ממנו והוא טמא – על העלם טומאה הוא חייב, מכלל דלא בעי עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי. דמ״ד בהעלמה העלמת הטומאה כולה בעינן – מכלל דבידיעה דתחילה וסוף סגי ליה בידיעת הטומאה, אף על גב דלא ידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד דידע אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא – פי׳ הרמב״ן ז״ל דדוקא נקט שרץ ונבילה או דכוותייהו שחלוקין בשמותיהם ושעוריהן אבל בין נבילת בהמה וחיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא אף לר״א.
מה נפשך אכל חלב וכו׳ אשתו נדה וכו׳ מאריך למינקט כל הני איסורי כריתות איסור ביאה ואיסור אכילה ואיסור מלאכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר חזקיה: שרץ ונבלה איכא בינייהו [יש ביניהם], שיודע מתחילה שנטמא ואינו יודע אם בשרץ או נבלה. ר׳ אליעזר שלמד מ״השרץ ונעלם״, סבר [סבור]: בעינן [צריכים אנו] עד שידע תחילה אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא] אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא], ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ור׳ עקיבא סבר: לא בעינן [צריכים אנו] עד שידע פרט זה, שכיון שידע דאיטמא בעולם [שנטמא בכלל], לא צריך לדעת אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא] אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא].
Ḥizkiyya says: There is a practical difference between them in a case where one initially knew that he had contracted ritual impurity, but he did not know whether the impurity was contracted from a creeping animal or from the carcass of an unslaughtered animal. Rabbi Eliezer holds that for him to be liable to bring an offering, we require that he initially know whether he contracted impurity from a creeping animal or he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass, and if he never knew this, he does not bring an offering. And Rabbi Akiva holds that for him to be liable to bring an offering, we do not require that he know this detail; since he knows in general terms that he contracted impurity, it is not necessary that one know whether he contracted the impurity from a creeping animal or he contracted the impurity from an unslaughtered animal carcass.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְכֵן אָמַר עוּלָּא שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּעוּלָּא רָמֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמְשַׁנֵּי מִי א״ראָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

And Ulla also says: There is a practical difference between them in a case where the person did not know whether he contracted impurity from a creeping animal or from the carcass of an unslaughtered animal. Ulla did not say this explicitly, but rather he raises a contradiction between this statement of Rabbi Eliezer and another statement of Rabbi Eliezer, and then resolves it. He asked: Does Rabbi Eliezer actually say that in order to be liable to bring a sliding-scale offering, we require that one initially know whether he contracted impurity from a creeping animal or he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורמינן עלה, איני, והתני ר׳ אליעזר מה {נפשך}, אשתו נידה בעל חייב אחותו בעל חייב, חלב אכל חייב נותר אכל חייב, כול׳, כדתנינן בכריתות פרק דא. הנה לר׳ אליעזר לא בעי לידע במה חטא.
א. דף יט,א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אמר עולא: שרץ ונבילה א״ב. דעולא רמי דרבי אליעזר אדר״א.
ומשני: ומי אמר רבי אליעזר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי? ורמינהו: אמר ר״א: מה נפשך, חלב אכל – חייב, נותר אכל – חייב וכו׳. אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר: אשר חטא בה – עד דידע במה חטא. והנה רבי אליעזר לא בעי עד שידע במה חטא.
ומשני עולא: התם – אשר חטא בה אמר רחמנא, חטא כל דהוא. הכא מכדי כתיב: כל דבר טמא. או בנבלת שרץ טמא דכתב רחמנא תו למה לי? אלא לומר לך דבעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אמר עולא: שרץ ונבלה איכא בינייהו [יש ביניהם]. ודברים אלה לא אמר עולא במפורש, אלא שעולא רמי [השליך, הראה סתירה] בין דברי ר׳ אליעזר כאן לדברי ר׳ אליעזר במקום אחר, ומשני [ומתרץ]. וכך הקשה: מי [האם] אמר ר׳ אליעזר: בעינן [צריכים אנו] עד שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא] אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא]?
And Ulla also says: There is a practical difference between them in a case where the person did not know whether he contracted impurity from a creeping animal or from the carcass of an unslaughtered animal. Ulla did not say this explicitly, but rather he raises a contradiction between this statement of Rabbi Eliezer and another statement of Rabbi Eliezer, and then resolves it. He asked: Does Rabbi Eliezer actually say that in order to be liable to bring a sliding-scale offering, we require that one initially know whether he contracted impurity from a creeping animal or he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ורְמִינְהִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה נַפְשָׁךְ חֵלֶב אָכַל חַיָּיב נוֹתָר אָכַל חַיָּיב שַׁבָּת חִילֵּל חַיָּיב יוֹם הַכִּפּוּרִים חִילֵּל חַיָּיב אִשְׁתּוֹ נִדָּה בָּעַל חַיָּיב אֲחוֹתוֹ בָּעַל חַיָּיב.

And he raises a contradiction from a baraita with regard to one who ate a forbidden food but did not know whether it was forbidden fat or it was notar, part of a sacrifice left over after the time allotted for its consumption; or one who performed labor but did not know whether it was Shabbat or Yom Kippur; or one who engaged in intercourse but did not know whether it was with his menstruating wife or with his sister. In all these cases Rabbi Eliezer holds that he must bring a sin-offering, whereas Rabbi Yehoshua deems him exempt. Rabbi Eliezer says: Whichever way you look at it, he is liable. If he ate forbidden fat he is liable; if he ate notar he is liable. If he desecrated Shabbat he is liable; if he desecrated Yom Kippur he is liable. If he engaged in intercourse with his menstruating wife, he is liable; if he engaged in intercourse with his sister, he is liable. In all these cases, he knows that he transgressed, and he is liable to bring a sin-offering.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה נפשך – משנה היא בכריתות חלב ונותר לפניו אכל אחד מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן ושבת ויוה״כ עשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן ר״א מחייב חטאת רבי יהושע פוטר אמר רבי אליעזר מה נפשך כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמינהי [והשליך על כך] ממה ששנינו בברייתא בענין מי שאכל חתיכה של איסור אבל אינו יודע אם היה זה חלב או נותר, וכן שעשה מלאכה ביום אסור במלאכה ואינו יודע אם היה זה בשבת או ביום הכיפורים. וכיוצא בזה הבא על אשה באיסור ואינו יודע אם היתה זו אשתו הנדה או אחותו, שר׳ אליעזר מחייב חטאת ור׳ יהושע פוטר. אמר ר׳ אליעזר: מה נפשך (רצונך)? הרי אם חלב אכלחייב חטאת, אם נותר אכלחייב חטאת! וכן אם שבת חיללחייב, אם יום הכפורים חיללחייב! וכיוצא בזה, אם אשתו נדה בעלחייב, אחותו בעלחייב. ואף שאינו יודע איזה איסור בדיוק עשה, הרי יודע שעבר עבירה שיש בה איסור כרת, וחייב קרבן חטאת!
And he raises a contradiction from a baraita with regard to one who ate a forbidden food but did not know whether it was forbidden fat or it was notar, part of a sacrifice left over after the time allotted for its consumption; or one who performed labor but did not know whether it was Shabbat or Yom Kippur; or one who engaged in intercourse but did not know whether it was with his menstruating wife or with his sister. In all these cases Rabbi Eliezer holds that he must bring a sin-offering, whereas Rabbi Yehoshua deems him exempt. Rabbi Eliezer says: Whichever way you look at it, he is liable. If he ate forbidden fat he is liable; if he ate notar he is liable. If he desecrated Shabbat he is liable; if he desecrated Yom Kippur he is liable. If he engaged in intercourse with his menstruating wife, he is liable; if he engaged in intercourse with his sister, he is liable. In all these cases, he knows that he transgressed, and he is liable to bring a sin-offering.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {ויקרא ד׳:כ״ג} אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ דעַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה חָטָא.

Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: The verse states with regard to a sin-offering: “Or if his sin, in which he sinned, became known to him” (Leviticus 4:23), teaching that there is no liability for an offering until it becomes known to the sinner the manner in which he sinned. According to this baraita, Rabbi Eliezer himself holds that in order to become liable to bring a sin-offering, it is not necessary that one know precisely which prohibition he violated.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לו ר׳ יהושע, הרי הוא אומר בקרבן חטאת: ״או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה״ (ויקרא ד, כג), עד שיודע לך במה חטא. הרי ר׳ אליעזר עצמו סבור שאין חשוב לדעת מה בדיוק הוא האיסור!
Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: The verse states with regard to a sin-offering: “Or if his sin, in which he sinned, became known to him” (Leviticus 4:23), teaching that there is no liability for an offering until it becomes known to the sinner the manner in which he sinned. According to this baraita, Rabbi Eliezer himself holds that in order to become liable to bring a sin-offering, it is not necessary that one know precisely which prohibition he violated.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּמְשַׁנֵּי הָתָם אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא אָמַר רַחֲמָנָא חֵטְא כׇּל שֶׁהוּא הָכָא מִכְּדֵי כְּתִיב {ויקרא ה׳:ב׳} בְּכׇל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

And Ulla resolves the contradiction: There, with regard to liability to bring a sin-offering, the Merciful One states: “Or if his sin, in which he sinned, became known to him, he shall bring his offering” (Leviticus 4:23), teaching that it suffices that he knows that he committed some type of sin. Here, with regard to ritual impurity in the Temple, since it is written at the beginning of the verse: “Or if a person touches any impure thing” (Leviticus 5:2), why do I need that which is stated immediately afterward: “Or the carcass of a non-kosher creeping animal”? Conclude from it that we require that he initially know whether he contracted impurity from a creeping animal or he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass, and if he never knew this, he does not bring an offering.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן, שאני התם דכתיבא או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, כל דהו, אבל הכא, מיכדי כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו׳, או בנבלת שרץ טמא ונעלם למה לי, אלא ש״מ עד דידע אי בשרץ נגע אי בנבילה נגע.
א. ויקרא ד כג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשר חטא והביא אמר רחמנא – או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא והאי בה דקדריש רבי יהושע מפיק ליה ר״א לקמן בשמעתין לדרשא אחרינא.
[הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע]. דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא שרץ דוקא בעי ר״א דמתידע ליה אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע משום דשמן אינה שוה ושיעור׳ אינו שוה, דשרץ מטמא בכעדשה ונבלה אינו מטמא אלא בכזית, אבל נבלת חיה ונבלת בהמה דשיעור׳ שוה ושמן שוה אימא לא בעי ר״א דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, קמ״ל או בנבלת חיה טמא או בנבלת בהמה טמאה עד דידע אי בנבלת בהמה נגע אי בנבלת חיה נגע, וכתב הרמב״ן ז״ל דודאי ר״א לא בעי דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, דכיון דידע דבנבלה נגע ודאי סגי ליה, דאי לא תימא הכי לאשמועינן ר״א בנבלה דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, ואנא ידענא דכל שכן לשרץ מקל וחומר, ומה נבלת בהמה וחיה דשמן שוה ושיעורן שוה בעי דידע בהי מינייהו נגע שרץ ונבלה דשיעורן אינו שוה לא כל שכן דבעי ר״א דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, אלא ודאי כדאמרן. וא״ת אם כן חיה למה לי, בשלמא בהמה אתיא לכדר׳ אלא חיה למה לי. וי״ל דחיה אתיא להך דרשא דאמרינן בספרא (ויקרא ה, ב:) דתניא יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס טמאים ונכנס למקדש יהא חייב ת״ל בהמה, ומאי דנקט בהמה לאו דוקא אלא חיה, דחיה אתיא להך דרשא, והשתא לא קשה ולא מידי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכדי כתיב בכל דבר טמא או וכו׳ – נראין הדברי׳ דל״ק ליה אלא מאי דכתיב או בנבילת שרץ טמא דאלו נבלת בהמה טמאה וחיה הא ידע דאצטרך לנדר׳ ובכל דבר טמא הא דריש ליה בסיפרא. כדכתיבנא בפ״ק אבל בנבילת שרץ טמא דלא דריש התם מידי משמע ליה דאייתר למדרש עד דידע אי בשרץ נטמא ואי בנבילה והיינו דמהדרינן דר״ע א״ל דאיידי דאיצטריך למיכתב בהמה וחיה לכדר׳ כתב נמי נבילת שרץ שלא לצורך כדתנא דבי ר״י וכו׳ גם כאן נשנית על מה שכתוב בפ׳ שרצים דמסתיין דלימא קרא אשר תגע בכל דבר טמא ומפ׳ שרצים ידעינן אי זהו דבר טמא אלא שנשנו כאן שאר הפרטים מפני שנתחדש בהם ג״ש דר׳ דנפקא לן מיסורא דבהמה וחיה וכדאמרינן התם אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה דע״י שניהם אנו לומדים ג״ש מבהמה טמאה וכיון שנתחדש בה נבילת בהמה ונבילת חיה לכדר׳ נשנית בה נבילת שרץ שלא לצורך ומיהו ר״י סבר דבי ר״י היכא דליכא למידרש דאדרבא תלאו הכתוב טומאה סתם מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשני [ומתרץ] עולא: התם [שם בחיוב חטאת] ״אשר חטא והביא״ (ויקרא ד, כג) אמר רחמנא [אמרה התורה], ודי שנודע לו שחטא בחטא כל שהוא. הכא [כאן] במטמא מקדש, מכדי כתיב [הואיל ונאמר] בתחילה ״אשר תגע בכל דבר טמא״ (ויקרא ה, ד), אם כן מה שנאמר מיד אחר כך ״או בנבלת שרץ טמא״ (יקרא ה, ד) למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבעינן [צריכים אנו] עד שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא].
And Ulla resolves the contradiction: There, with regard to liability to bring a sin-offering, the Merciful One states: “Or if his sin, in which he sinned, became known to him, he shall bring his offering” (Leviticus 4:23), teaching that it suffices that he knows that he committed some type of sin. Here, with regard to ritual impurity in the Temple, since it is written at the beginning of the verse: “Or if a person touches any impure thing” (Leviticus 5:2), why do I need that which is stated immediately afterward: “Or the carcass of a non-kosher creeping animal”? Conclude from it that we require that he initially know whether he contracted impurity from a creeping animal or he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass, and if he never knew this, he does not bring an offering.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְרַבִּי עֲקִיבָא אַיְּידֵי

The Gemara asks: And Rabbi Akiva, who does not expound the verses in this way, what does he say to this? The Gemara answers: He maintains that since
רי״ףרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבי עקיבא איידי דבעא למכתבא בהמה וחיה לכדר׳ – איכא למידקב חיה נמי למה לי לכדר׳, מכדי כתיבג או בכל דבר טמאד חיה למה לי. ותו חיה לר׳ אליעזר דלא מייתר ליה הך פרשתא למה לי. ותו או בטומאת אדם למה לי בין לר׳ אליעזר בין לרבי עקיבא. ואיכא למימרה לרבי אליעזר איצטריך חיה למימר דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה איטמי או בנבלת בהמה איטמי, אע״ג דתרווייהו שיעורן שוה וטומאתן שוה ושם אחד הן, וטומאת אדם נמי כיון דבעי לכל טומאתו לג״ש דפירקין קמאו לא סגיא בלאו הכי. ולר״ע כולה פרשה שנאמרה ונשנית היא, בין בשרץ בין בטומאת אדם וחדא מינייהו נקט בגמ׳, וחיה איצטריך דאי לא כתב רחמנ׳ חיה הו״א בהמה לא לג״ש נשנית אלא נשנית שלא לצורך,⁠ז כמו שנשנית כל הפרשה לדרבי עקיבא, והשתא דכתי׳ חיה כיון דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה, שם אחד לא נשניתח בפרשה זו ולג״ש אתא וכדר׳, ומשמע דטעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב בכל דבר טמאט כללן כולן בכלל אחד, לומר לך לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה, דאי לאו משום הכי כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בייתורי.
ולי נראהי דודאי אפילו לרבי אליעזר לא בעינן עד דידע אי בבהמה איטמי אי בחיה איטמי, דשם נבלה אחד הוא ובהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה, דאי לא תימא הכי לישמעי׳ האכ וכל שכן שרץ ונבלה, אלא בהמה וחיה לכדתניא בסיפראל רבי עקיבא אומר יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס יהא חייב ת״ל בהמה, וכולא כדאיתא התם. ומשמע דאע״ג דנסיב לה קרא בהמהמ ההיא מחיה נפקא, ובהמה לכדר׳, ואו בטומאתנ נמי התם מדריש.
א. ויקרא ה, ב.
ב. ראה תוס׳ ד״ה מדבעי, ולפי מה שמבואר בתירוצם דר״א נמי ס״ל דרשא דרבי, תתיישב הקושיא השניה של רבנו, עיי״ש, ועי׳ ריטב״א.
ג. ויקרא ה, ב.
ד. ראה ריטב״א שכ׳ דפסוק זה איצטריך לדרשא בספרא, וכ״כ בתוס׳ הרא״ש לעיל ז, א.
ה. ראה רשב״א (הוצאת ר״א סופר).
ו. ז, א.
ז. צ״ע דהא אמרי׳ בגמ׳ דאימת שנה הפסוק שלא לצורך רק אם יש בו דבר שנתחדש, וכיון דלא דרשינן ג״ש דרבי א״כ לא נתחדש כלום בפרשה זו, ואמאי נשנית שלא לצורך, ועי׳ תוס׳ ד״ה מדבעי בתירוצם.
ח. פעמיים.
ט. ראה ר״ח שכ׳ דדייק מדכתיב לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו.
י. ראה רשב״א (הוצאת ר״א סופר) מש״כ בשם רבנו, וראה חידושי הר״ן.
כ. בכי״ק במקום הא, כתוב: חיה.
ל. ויקרא ה, יב, הלכה ב.
מ. צ״ל דבהמה.
נ. אדם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ עקיבא, שאינו דורש כן, מה משיב הוא על כך? מדוע אינו דורש כן יתור זה? ומשיבים: הוא סבור כי איידי [מתוך]
The Gemara asks: And Rabbi Akiva, who does not expound the verses in this way, what does he say to this? The Gemara answers: He maintains that since
רי״ףרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות יח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות יח:, ר׳ חננאל שבועות יח: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות יח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות יח:, ר"י מיגש שבועות יח:, תוספות שבועות יח:, בעל המאור שבועות יח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם שבועות יח: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), רמב"ן שבועות יח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבועות יח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות יח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות יח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות יח:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות יח:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות יח:, מהרש"א חידושי אגדות שבועות יח:, גליון הש"ס לרע"א שבועות יח:, פירוש הרב שטיינזלץ שבועות יח:, אסופת מאמרים שבועות יח:

Shevuot 18b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 18b, R. Chananel Shevuot 18b, Rif by Bavli Shevuot 18b, Rashi Shevuot 18b, Ri MiGash Shevuot 18b, Tosafot Shevuot 18b, Baal HaMaor Shevuot 18b, Raavad Katuv Sham Shevuot 18b, Ramban Shevuot 18b, Ramban Milchamot HaShem Shevuot 18b, Rashba Shevuot 18b, Meiri Shevuot 18b, Ritva Shevuot 18b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 18b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 18b, Maharsha Chidushei Aggadot Shevuot 18b, Gilyon HaShas Shevuot 18b, Steinsaltz Commentary Shevuot 18b, Collected Articles Shevuot 18b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144