×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְדִלְמָא ע״יעַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת.
The Gemara rejects this: But if he had said it that way, perhaps his oath could be interpreted to prohibit only bread made from a mixture of all these grains.
רש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ודלמא ע״י תערובת – אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל.
ודילמא על ידי תערובת. לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג׳ מינין אלו.
והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן.
ה״ג כפר״ח ז״ל: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. וה״פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ״י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע״כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א״כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש״י ז״ל כתב דלא גרסינן ואמ׳ דשבוש הוא ול״ג אלא הכא מאי.
וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי״ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.
היו מונחים לפניו דאמר שבועה שלא אוכל מאלו מותר באחרים שבאותו המין ואם אמ׳ כגון אלו פירושו באותה מדה אבל כשיעור יתר או חסר מותר ואם אמר מין אלו מותר בהם שלא אסר אלא אחרים שבאותו המין וא״כ משנתנו באלו ומיניהן ויש חולקין באלו הדברים מפני שכל אלו אצלם דחיות ודרך משא ומתן נאמרו ואע״פ שיש בהם שראוי לדון בהם כמו שכתבנו מ״מ לא בכלם ובוררין בהם זה בכה וזה בכה והחכם יבור לעצמו דרך ישרה לפי מה שיראה לו לפי הענין וחכמי הדורות כתבו בפרטים אלו שזו שאמרו בפת של חטים ושל שעורים דילמא על ידי תערובת לא שנאמ׳ שלא לאסור אלא בפת המעורב מכלם אלא פי׳ הקושיא שמא הנשבע טועה בכך וסבור שאין לשון זה אלא לתערובת אבל בלא תערובת אוסרין לו וכן מה שאמ׳ במינין אלו שמותר בהם אף זו פירושה שמא טועה הוא בכך לא שאנו מתירין לו כך ובכל אלו אלו היה אומר כך היה בלבי נאמן בעצמו וכל שלשון בני אדם מורגל באיזה ענין דנין בו אחר הלשון:
ודילמא ע״י תערובת יש שפי׳ דאנן פרכינן כי אולי היה סבור שאין במשמעותו אלא ע״י תערובות אבל אינו כן בדרך האמת דודאי בלשון זה אף שלא בתערובת היה אסור בהם ודכוות׳ הא דאמרינן לקמן אסיפ׳ ודילמ׳ קאמר מן אלו הוא דלא שתינא וכו׳ לפום דעתיה פרכינן אבל בדרך אמת כיון דאמר מן אלו דאסר עליו כל המין אף אלו והרמב״ן ז״ל פי׳ דודאי אם הוא אומר כי לקולא נתכוון שומעין לו ככל סתם נדרים שפי׳ להקל וכן אם מנהג בני מקומו לומר לשון זה לקולא הא לאו הכי לחומרא דיינין ליה ככל סתם נדרים שהם להחמיר וכל מה שמאריך הסוגייא בשקלא וטריא זו בין ברישא ובין בסיפא אינו אלא ללמדנו דינין והלכות אגב גררא דהא כל מאי דפריך ודילמא קרוב הוא לתרץ כדמתרץ תלמודא ואורחא דתלמודא בהכי וכולהו הלכתא נינהו. רב אחא בריה דרב אמר במסרב בו חבירו וכו׳ ולאו דפליג אסוגיין דלעיל דהא לא אפשר אלא דניחא ליה לפרושי מתניתין אף בשאין מונחין לפניו וכההיא דפרישית לר״א בריש פרקין. תנן התם וכו׳ פליגי בה וכו׳ פירוש בסיפא חד אמר אפרטן מחייב אכללי לא מחייב פי׳ שאין מחייבין אותו עוד קרבן אחר משום כללא שאמר אין לך בידי ולדבריו כי אר״י פרוטה מכולם מצטרפת ארישא בלחוד קאי וחד אמר אכללי נמי מחייב קרבן ולדבריו דר״י אפילו אסיפא קאי אכללא מיהת כן פי׳ רש״י ז״ל.
גי׳ הספרים והיא גי׳ ר״ח ז״ל הכא מאי מחית אניש נפשיה לפחות מכשיעור או לאו רש״י ז״ל מחק גי׳ זו דמאי פחות מכשיעור איכא למימר בהא דהא ודאי בין בכללי בין בפרטי לא מחייב לרבנן אלא בכשיעור אכילה בכזית ובשתייה ברביעית והוא גורס הכא מאי כלומר מי אמרינן מ״ד לעיל דאכללא נמי מחייב הכא נמי מחייב אכללא ותימא היכי לא אסיק אדעתיה השואל בזה תירוצא דמתרץ ליה רבא בסמוך שהוא דבר פשוט בכולה מכלתין ועוד אי ההיא דרבא לא מסיק אדעתיה מאי מספקא ליה בהא טפי מההיא דלעיל לכך יש לקיים גי׳ הספרים ואף גי׳ רש״י ז״ל מיתפרשא בה וטעמא דמילתא דהשואל היה סבור דהכא נמי איכא למימר דמחייב אכללי ואפרטי דנימא בהאי אחית נפשיה בכללא דליתסר ביין ודבש ושמן ומשקין אלו ע״י תערובת דוקא כלומר כשישתה מכולם רביעית שאין בכל א׳ מהם אלא פחות מכשיעור אלא שמצרפין לכשיעור אבל אכל חד מינייהו באנפי נפשיה [לא] מיתסר כי שתי ליה בעיניה ואפי׳ ברביעית ומעתה חיילי עלה שבוע׳ בפרטי דפשיטא דלא איתסר על ידי תערובת בצירוף שיעור אחר כלל ואיתסר ביה בכל חד וחד בעין כששתה ממנו כרביעית שהוא השיעור והו״ל כללי ופרטי שבועות חלוקות דבכללא לא איתסר אלא בצירוף דוקא ובפרטי בצירוף לא איתסר אלא בכל חד וחד כשיעור בלא צירוף א״ד דאף בכללא לא אחית אנפשיה לצירוף דוקא אלא דאיתסר בכללא בין בצירוף בין שלא בצירוף ומעתה לא חיילי עליה פרטי דאתי לאתחייב בהו בלא צירוף דהא מושבע ועומד הוא גם שלא בצירוף והשואל היה סבור שגם במשנת הפקדון מ״ד כללא ה״נ דעתיה דכפר בחיטין ושעורין ושאר המינין בכלל ע״י צירוף דוק׳ ובפרטי [שלא] ע״י צירוף אכל חד וחד אלא דמספקא ליה לשואל דדילמא גבי כפירה הוא שהבא לכפור בא לכפור בכל הצדדין לגבי תובע אבל בשבועה לא נחית איניש לישבע בפחות מכשיעור והדר לאלתר לישבע בכשיעור ולעשות משבועה א׳ שיכול לכלול צירוף ולא צירוף ביחד ויחלקנה לשתים ורבא אהדר ליה דהתם בפקדון דוקא ודאי נחית איניש נפשיה בהא לפחות פחות מכשיעור וכללא דהתם שלא בצירוף נמי היא וכיון דכן ליכא למימר הכא הכי דבשלמא גבי שבועת הפקדון שבועה חלה על שבועה לחייבו משום דאע״ג דכפר מעיקרא אילו הדר השתא ומודה חייב ממון דכל כפירת ממון חייבו הכתוב משא״כ בשבועת ביטוי שאין שבועה חלה על שבועה ולפי שהשואל סתם שאלתו הוצרך רבא להאריך ולומר דלא דמו דהא ודאי אף השואל היה יודע דל״ד ואי בכלל׳ דהכא לא אחית אנפשי׳ לפחות מכשיעור (דליכא) [ליכא] למימר בה חיובא (דהא) דכללא וחיובא דפרטי בין דלהוי כללא קמא או פרטי קמא זהו הנכון בשמועה זו הקשה והיא בשיטת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל אלא שלשונו קצר כמשפטו עוד אנו צריכים לפ׳ בשיטה זו דכללא דאמרינן הכא והתם לאו משום אין לך בידי בלחוד או משום שאשתה בלחוד דהא לא משמע לישנא דמתניתין הכי כלל ועוד דא״כ לא שייך לומר בה דאחית נפשיה להתחייב בצירוף דוקא כדפרישנא אלא הכי פירושו כי כשאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין דעתו לשני דברים לעשות מהם כלל בצירוף כפשטא דלישנא ולעשות מהם פרט דכל חד וחד מייתורא דלישנא וכן אתה מפ׳ באידך דשבועות ביטוי שאמר לחבירו דמסרב בו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שדעתו לב׳ דברים לאסור עצמו בצירוף דוקא ולהתחייב על כל א׳ בפרטי מיתורא דלישנא דאמר תלמודא לעיל.
מ״ש רישא ומ״ש סיפא דמשמע לן דרישא דקתני אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה שיש בכלל זה שאכל נבילות וטריפות שאין ראויות לאכילה מן התורה ולהכי קשיא רישא אסיפא ומפרק דהא לא קשיא דרישא בסתם פי׳ שנשבע סתם שלא אוכל כי מסתמא לא היה דעתו לישבע על נבילות וטריפות ולפיכך פטור וסיפא במפרש בשבועתו שלא יאכל נבילות ולפיכך חייב שכבר ביטל לשון שבועתו.
מפרש גופיה נמי תקשי אמאי חייב על ביטול לשון שבועתו דהא לא חיילא עליה שבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים בכאן הוכרח רש״י ז״ל לפרש בפי׳ שנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות ושחוטות שא״א לפ׳ כאן כמו שפי׳ לעיל ובשאר מקומות בתלמוד דכל שנשבע סתם שלא אוכל חשיב כולל דברים המותרים ודברים האסורים דהא בהדיא אמר שסבר דסיפא במפרש ומה שמפרש רש״י ז״ל לעיל ובשאר מקומות בכולל בסתם זהו לפי מסקנת ההלכה הזאת כדבעינן לומר בפירושו בס״ד.
גמ׳ ושמן ודבש דהיה לו לומר כו׳ מ״ש רישא דפטור ומ״ש סיפא דחייב הא כו׳ דאמרי תרוייהו בכולל כו׳ כצ״ל:
בד״ה במסרהב בו חבירו ואינו אוסר עצמו אלא בשלו עכ״ל משום דבמתניתין לא קתני שאומר עמך והיה לבעל דין לחלוק ולומר דמש״ה קאמר יין ושמן ודבש לאסור עצמו בשל כל עולם מיין ושמן ודבש ולא ליחייב על כל אחת ואחת ועוד כתבו דמסתמא כיון דאיירי במסרהב בחבירו אינו אוסר אלא בשלו ולא בשל כל עולם ולא הל״ל אלא שלא אשתה עמך אי לאו לחייב על כל א׳ וא׳ ודו״ק:
ודלמא [ושמא] בלשון זו היה אוסר על ידי תערובת, שאסר על עצמו רק פת שיש בה כל המינים האלה יחד ולכן השתמש בלשון ״פת״ לכל אחד ואחד!
The Gemara rejects this: But if he had said it that way, perhaps his oath could be interpreted to prohibit only bread made from a mixture of all these grains.
רש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֵימָא וְכֵן שֶׁל שְׂעוֹרִים וְכֵן שֶׁל כּוּסְּמִין פַּת פַּת לְמָה לִי שְׁמַע מיניה לְחַלֵּק.:

The Gemara suggests: If the specification in the mishna serves merely to ensure that his oath does not extend to other foods, have him say: Bread made from wheat and so from barley and so from spelt. Why do I need to repeat: Bread, bread, each time? Conclude from it that the point of repeating the word bread each time is to individuate each statement as a separate oath.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא, פת פת למה לי, לחיוביה נפשיה אכל חדא1.
1. וכ״ה בכתי״מ וברי״ף. ולפנינו: שמע מיניה לחלק. וכן הוא לפנינו בגמרא להלן: לחייב על כל אחת ואחת. וזה לשון הרמב״ם בפרק ד מהל׳ שבועות הל׳ ח: ומשחזר ופרט גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו. אמנם בשבועת הפקדון לכאורה די בכך שפירט דבריו שאינו חייב לזה ושאינו חייב לזה שתהא שבועה לכל אחד ואחד, ואין צורך שיתכוון שיהא עליו עבירת שבועה על כל אחד בפני עצמו, כיון שאין חיובו אלא משום שבועת שקר שיצאה מפיו. אבל שבועת ביטוי חיובה גם במה שקיבל עליו שיהא אסור בדבר זה בשבועה ולא רק משום שיצאה שבועת שקר מפיו (ראה רמב״ם פרק ב מהל׳ שבועות הל׳ י), ומטעם זה צריך שיקבל עליו חיוב שבועה על כל אחד ואחד ואין די בכך שתהא משמעות לשונו פירוט לכל אחד ואחד.
ודוחים: אם רק משום כך, אימא [היה לו לומר] ״וכן של שעורים וכן של כוסמין״, ואז היה ברור שכוונתו לכל אחד מהמינים לעצמו. ואילו מה שמחלק בדבריו ואומר ״פת״ ״פת״ לפני כל מין למה לי? שמע מיניה [למד מכאן] שהתכוון בדבריו לחלק ביניהם, שתחול שבועה נפרדת על כל אחד מן המינים הללו.
The Gemara suggests: If the specification in the mishna serves merely to ensure that his oath does not extend to other foods, have him say: Bread made from wheat and so from barley and so from spelt. Why do I need to repeat: Bread, bread, each time? Conclude from it that the point of repeating the word bread each time is to individuate each statement as a separate oath.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כּוּ׳.: בִּשְׁלָמָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ מְיַיתְּרָא לֵיהּ פַּת פַּת לְחִיּוּבָא אֶלָּא הָכָא מַאי הֲוָה לְמֵימַר דִּלְמָא לְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מִמַּשְׁקִין אַחֲרִינֵי קָאָתֵי.

§ The mishna teaches: If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he says: On my oath I will not drink wine, or oil, or honey, and he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. The Gemara asks: Granted, there, in the case of the bread, the ruling of the mishna is understood, as you said that the word bread before barley, and the word bread before spelt are superfluous and serve to extend his liability so that each is considered an independent oath. But here, where there is no superfluous language, what was there to say? Perhaps the oath comes to ensure that he exempts himself so that the oath does not extend to other liquids. Since that is a possibility, he should not be liable for breaking three separate oaths when he drank all three liquids.
ר׳ חננאלר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שבועה שלא אשתה ושתה משקים הרבה, אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, חייב על כל אחת ואחת. בשלמא התם אייתר1 ליה פת פת2 לחייובי אכל חדא וחדא כול׳.
1. וכ״ה בכתי״מ. לפנינו: דאמרת מייתרא.
2. ע״כ בק״ג.
שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה כו׳. בשלמא התם אמרת מיתר פת, והוה ליה לחלק. אלא הכא, מאי מייתר? ודילמא למיפטר נפשיה ממשקין אחרינתא הוא דקאמר יין ושמן ודבש.
ואוקימנא: כגון דקיימי לפניו, דהוה ליה למימר: שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו – יין ושמן ודבש למה לי, שמע מינה לחלק.
א שנינו במשנה שהאומר ״שבועה שלא אשתה״, ושתה משקין הרבהאינו חייב אלא אחת אבל אם פירש: ״שלא אשתה יין ושמן ודבש״ — חייב על כל מין ומין לעצמו. ומקשים: בשלמא התם [נניח שם] בענין הנשבע שלא יאכל פת חיטים ופת שעורים וכו׳, שאמרת והסברת שמייתרא ליה [מיותרת לו] החזרה על המלים ״פת״ ״פת״, וכוונתו היתה לחיובא [לחיוב] על כל אחת ואחת, אלא הכא [כאן] אין זה ייתור לשון, שכן מאי הוה למימר [מה היה לו לומר]? דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי [שמא לפטור עצמו ממשקים אחרים בא], לומר שרק מאלו הדברים אסר עצמו בשתיה, ולא התכוון לשבועה לגבי כל פרט!
§ The mishna teaches: If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he says: On my oath I will not drink wine, or oil, or honey, and he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. The Gemara asks: Granted, there, in the case of the bread, the ruling of the mishna is understood, as you said that the word bread before barley, and the word bread before spelt are superfluous and serve to extend his liability so that each is considered an independent oath. But here, where there is no superfluous language, what was there to say? Perhaps the oath comes to ensure that he exempts himself so that the oath does not extend to other liquids. Since that is a possibility, he should not be liable for breaking three separate oaths when he drank all three liquids.
ר׳ חננאלר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב פָּפָּא הָכָא בְּמוּנָּחִין לְפָנָיו עָסְקִינַן שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ וְדִלְמָא אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא אַחֲרִינֵי שָׁתֵינָא.

Rav Pappa said: We are dealing here with a situation where all three liquids are placed before him. Under the circumstances, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these liquids, he could have said: On my oath I will not drink these. Since he instead specified the liquids in the oath, it was in order to indicate that each should be considered as a separate oath. The Gemara challenges: But had he said: I will not drink these, perhaps his oath would be interpreted as meaning: It is these liquids, which are before me right now, that I will not drink, but I will drink other wine, oil, and honey.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופירק רב1, הכא במונחין לפניו עסיקינן.
1. לפנינו: רב פפא.
הא אחרינא שתינא – ממין זה.
אמר רב פפא: הכא [כאן] במקרה שהיו כל המינים הללו מונחין לפניו עסקינן [עוסקים אנו], שהיה לו לומר בפשטות ״שבועה שלא אשתה אלו״, וכיון שחזר ופירש ״יין ושמן ודבש״, משמע שעל כל אחד ואחד נשבע בנפרד. ושואלים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר רק ״אלו״ היינו מפרשים כך את שבועתו: רק אלו המונחים לפני עתה הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], אבל יין ושמן ודבש אחריני [אחרים] שתינא [שותה אני]!
Rav Pappa said: We are dealing here with a situation where all three liquids are placed before him. Under the circumstances, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these liquids, he could have said: On my oath I will not drink these. Since he instead specified the liquids in the oath, it was in order to indicate that each should be considered as a separate oath. The Gemara challenges: But had he said: I will not drink these, perhaps his oath would be interpreted as meaning: It is these liquids, which are before me right now, that I will not drink, but I will drink other wine, oil, and honey.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא דְּאָמַר שְׁבוּעָה דְּלָא שָׁתֵינָא כְּגוֹן אֵלּוּ דִּלְמָא כְּגוֹן אֵלּוּ דְּלָא שָׁתֵינָא בְּצִיר מֵהָכִי וּטְפֵי מֵהָכִי שָׁתֵינָא.

The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it would be a case where he said: On my oath I will not drink liquids such as these. The Gemara challenges: Had he said it that way, perhaps it could be interpreted as referring to the volume of the liquids: I will not drink liquids such as these, but I will drink less than this or more than this.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כגון אלו – משמע ממין אלו.
דלמא – אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה.
ומשיבים: אלא, שאמר ״שבועה דלא שתינא [שאין אני שותה] כגון אלו״. ומקשים: דלמא [שמא] היינו מפרשים את דבריו לענין הכמות: כגון אלו הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], אבל בציר מהכי, וטפי מהכי שתינא [פחות מזה, ויותר מזה אני שותה]!
The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it would be a case where he said: On my oath I will not drink liquids such as these. The Gemara challenges: Had he said it that way, perhaps it could be interpreted as referring to the volume of the liquids: I will not drink liquids such as these, but I will drink less than this or more than this.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה מִמִּין אֵלּוּ וְדִלְמָא מִין אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא הָא אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ שָׁתֵינָא.

The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it is a case where he said: On my oath I will not drink from these types of liquids. The Gemara challenges: But had he said it that way, perhaps his oath would be interpreted to mean: I will not drink these types of liquids in general, but I will drink these particular liquids in front of me.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: אלא, כגון שאמר ״שבועה שלא אשתה ממין אלו״. ושוב מקשים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר ״ממין אלו״, היינו אומרים שכך נשבע: מין אלו הוא דלא שתינא [שאיני שותה], הא אינהו גופייהו שתינא [הרי אותם עצמם אני שותה]!
The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it is a case where he said: On my oath I will not drink from these types of liquids. The Gemara challenges: But had he said it that way, perhaps his oath would be interpreted to mean: I will not drink these types of liquids in general, but I will drink these particular liquids in front of me.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֵימָא שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ וּמִינַּיְיהוּ.

The Gemara suggests: If the point of the specification of the liquids in the mishna was merely to ensure that his oath does not extend to other liquids, have him say: On my oath I will not drink these and liquids of their types. Since he instead specified: Wine, oil, and honey, one may conclude that his intention was to individuate each liquid as a separate oath.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: אימא [אמור] שהיה יכול לומר ״שלא אשתה אלו ומינייהו״ [ומיניהם], והיה אוסר על עצמו מינים אלה. וכיון שפירש כל מין לעצמו, משמע שהתכוון להחיל שבועה על כל אחד ואחד.
The Gemara suggests: If the point of the specification of the liquids in the mishna was merely to ensure that his oath does not extend to other liquids, have him say: On my oath I will not drink these and liquids of their types. Since he instead specified: Wine, oil, and honey, one may conclude that his intention was to individuate each liquid as a separate oath.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר אבִּמְסַרְהֵב בּוֹ חֲבֵירוֹ עָסְקִינַן דְּאָמַר לוֹ בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ דְּהָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה עִמְּךָ יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ לְמָה לִי לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: We are dealing with a case in which another is importuning him to drink, as he said to him: Come, drink wine, and oil, and honey with me; if he wanted him to desist, he should have said: On my oath I will not drink with you. Under these circumstances, why do I need him to specify: Wine, and oil, and honey? The specification of the liquids serves to indicate his intention to render himself liable for each and every one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא, הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה אילו ומיניהו, יין ושמן ודבש למה ליה, לחיובי אכל חדא וחדא. אי נמי1 במסרב2 בו חבירו ואומר לו בא שתה עמי יין ושמן ודבש, הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה3, יין ושמן ודבש למה לי, לחייב על כל אחד ואחד4.
1. לפנינו: רב אחא בריה דרב איקא אמר. וברי״ף: רב אמר.
2. כבכתי״מ. ולפנינו: במסרהב.
3. וכ״ה בכתי״מ. ולפנינו נוסף: עמך. ולשון הרמב״ם שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום או מה שאמרת, ומשחזר ופרט גלה דעתו וכו׳. ולא כתב הרמב״ם שהיה לו לומר איני שותה כלום עמך. וכבר עמד על כך בספר מעשה רוקח שמסתימת לשון הרמב״ם היה נראה שהוא אסור בשל כל העולם ולא רק בשל חבירו, אולם כתב שם שבכל זאת פשטות הדברים הם שאינו אסור אלא בשל חבירו וכמו שכתבו התוספות ד״ה במסרהב. אלא שלגירסת ר״ח אין רמז בגמרא שאינו נאסר אלא בשל חבירו.
4. הרמב״ם פסק כטעמא דהיה מסרב בו חבירו ולא הביא הדין בהיו מונחין לפניו. ומהבאת הרמב״ם את התירוץ שהיה חבירו מסרב בו רק על הסיפא (בניגוד לר״י מלוניל שפירש את כל המשנה כשהיה חבירו מסרב בו) נראה שהוא פירש שרב אחא בריה דרב איקא חולק על התירוץ הראשון (דלא כהריטב״א), ופסק כוותיה. אבל את הרישא אפשר לפרש כפשוטה ואין צורך לפרשה בהיה מסרב בו חבירו.
הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך – ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע.
במסרהב בו חבירו – ואינו אוסר עצמו אלא בשלו.
רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: במסרהב (מפציר) בו חבירו לשתות אתו עסקינן [עוסקים אנו], והוא נשבע שלא ישתה על מנת לדחות מעליו הפצרה זו. וכגון שאמר לו החבר: ״בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש״, שהיה לו לומר רק: ״שבועה שלא אשתה עמך״, ומה שהזכיר ״יין ושמן ודבש״ למה לי? הרי זה בא לומר שכוונתו לחייב על כל אחת ואחת.
Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: We are dealing with a case in which another is importuning him to drink, as he said to him: Come, drink wine, and oil, and honey with me; if he wanted him to desist, he should have said: On my oath I will not drink with you. Under these circumstances, why do I need him to specify: Wine, and oil, and honey? The specification of the liquids serves to indicate his intention to render himself liable for each and every one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תְּנַן הָתָם תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

§ We learned in a mishna elsewhere (36b) with regard to an oath concerning a deposit, that if one says to his bailee: Give me my wheat, barley, and spelt that are in your possession, and the bailee lies and says: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable to bring only one guilt-offering. But if the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a separate offering for each and every one.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנן בפירקין דלקמן1, תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי2, אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חטים ושעורין וכוסמין, חייב על כל אחת ואחת.
1. לו,ב
2. וכ״ה בכתי״מ ולהלן לו ע״ב. לפנינו נוסף: כלום.
תנן התם – גבי שבועת הפקדון.
תנן התם בפרק שבועות הפקדון בהאי מסכתא (שבועות ל״ו:): תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך: שבועה שאין לך בידי – אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין – חייב על כל אחת ואחת – פירוש: שכיון שפרט אותן, נמצאת שבועה על כל אחד ואחד מהן בפני עצמה.
בענין שבועת הפקדון אמרו על מי שאמ׳ לחברו תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי שאין כאן אלא שבועה אחת ואם הודה אח״כ אינו חייב אלא אשם אחד ומאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפות לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל אם אמ׳ שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ואינו חייב על כל אחת ואחת אא״כ יש שם פרוטה מכל מין ומין ואם אין פרוטה באחד מהם אע״פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום שאין כאן שבועה אלא על הפרטים ואין אומרי׳ שבשעה שהתחיל לומר שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה ואח״כ נתחלקו השבועות עד שאם תהא פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אחר שידוע בשבועת הפקדון שאם השביעו ארבעה וחמשה פעמים שחייב על כל אחת ואחת הואיל ובכל פעם ופעם יכול לחזור ולהודות אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא נאמר אלא להתחלת ספור הפרטים והרי זה כמי שאומר שבועה שאין לך בידי כוסמין ונמצא שלא אמרו פרוטה מכלן מצטרפות אלא בשבועה שאין לך בידי אבל שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ואכל מכלם חייב על כל אחת ואחת ר״ל שלש קרבנות ואין פרוטתם מצטרפת לפנינו כלל שאין כאן שבועה כוללת את כלם כלל ומעתה אף לענין משנתנו אם אמ׳ שבועה שלא אוכל או שלא אוכל פת ובשר ודגים ששבועה זו כוללת כמו שביארנו (שבועות כ״ב:) אינו חייב על כלן אלא אחת וכזית מכלן מצטרפת אבל אם אמ׳ שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אין כזית מכלן מצרף לחיוב ואם אין כזית באחד מהם אע״פ שיש כזית בין כלם אינו חייב כלום ואין אומרי׳ שבשעה שהתחיל לומר שבועה שלא אוכל נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלן לכזית ואח״כ נתחלקו השבועות עד שאם יהא כזית בכל אחת ואחת יתחייב ארבעה קרבנות שהרי אלו כן מכיון שהוא מושבע על כלן מדרך כלל היאך שבועת הפרט חלה עליהם אלא אין כאן אלא שבועת הפרטים על הדרך שביארנו בפקדון:
ב תנן התם [שנינו במשנה שם] בענין שבועת הפקדון שאם בא אדם לחבירו ואמר לו: ״תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך״, ואמר הנתבע: ״שבועה שאין לך בידי כלום״, ונמצא שהוא משקר וכל אלה הופקדו אצלו — על כולם אינו חייב קרבן אשם אלא משום שבועה אחת, אבל אם אמר הנתבע: ״שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין״חייב על כל אחת ואחת, אם היה משקר בה.
§ We learned in a mishna elsewhere (36b) with regard to an oath concerning a deposit, that if one says to his bailee: Give me my wheat, barley, and spelt that are in your possession, and the bailee lies and says: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable to bring only one guilt-offering. But if the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a separate offering for each and every one.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וא״רוְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אפי׳אֲפִילּוּ פְּרוּטָה מִכּוּלָּם מִצְטָרֶפֶת.

And Rabbi Yoḥanan says with regard to that mishna that he is liable even if the value of all three species combines to amount to as little as one peruta.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וא״ר יוחנן, פרוטה1 מכולם מצטרפת, פירוש, אפילו אין לו בידו מן חיטין ושעורין וכוסמין מכולן שוה פרוטה2, מצטרפין וחייב.
1. כן הוא להלן לח,א. לפנינו כאן נוסף: אפילו.
2. כלומר, שאין לו מכל אחד לבד שיעור פרוטה.
פרוטה מכולן מצטרפת – לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד.
ואמר רבי יוחנן: פרוטה מכולן מצטרפת – פירוש: שאף על פי שפרט אותן ונעשה כל אחד מהן שבועה בפני עצמה – אפי׳ הכי, מכי אמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי אכלהו – הרי נכללו כולן בשבועה אחת, והויין להו אחת. שאילו אמר: שבועה שאין לך בידי חטים, שבועה שאין לך בידי שעורי׳, שבועה שאין לך בידי כוסמין – בודאי שכל אחד מהן שבוע׳ בפני עצמה היא ואין אחד מהן מצטרף לחבירו. אבל עכשיו שאמר: שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין – נמצא שזה שאמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי – אכלהו קאי, והויין להו כולהו מוכללין בשבועה אחת. וכיון שכן, פרוטה מכולן מצטרפת, דהא כולהו שבועה אחת היא, ואהני האי פרטה דפריט להו בתר הכי. וקאמר חטים ושעורים וכוסמין, כי היכי דאי איכא בהדי׳ פרוטה מהאי ופרוטה מהאי – דליחייב על כל חדא מינייהו.
ואמר ר׳ יוחנן: אפילו פרוטה מכולם מצטרפת. שאם היה חייב לו אפילו שווה פרוטה המצטרף מכל המינים הללו יחד, שאין בכל אחד מהם שווה פרוטה — הרי זה חייב.
And Rabbi Yoḥanan says with regard to that mishna that he is liable even if the value of all three species combines to amount to as little as one peruta.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד אָמַר אַפְּרָטֵי מִיחַיַּיב אַכְּלָלֵי לָא מִיחַיַּיב וְחַד אָמַר אַכְּלָלֵי נָמֵי מִיחַיַּיב.

Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this. One said: When the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a guilt-offering only for violating the specific oaths for individual types of grain, and he is not liable for violating a general oath that he does not have anything in his possession. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement that the different types of grains can be combined to amount to one peruta is referring only to the oath in the first clause of the mishna where he did not specify the grains. And one said: He is also liable for violating a general oath, and in the latter clause of the mishna he is liable for violating four oaths: One general oath that he does not have anything in his possession and three specific oaths, one for each type of grain. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement applies also to where he specifies the grains, and he is liable to bring one offering even when all three species combine to amount to only one peruta.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר אפרטי מיחייב, פירוש, חייב ג׳ חטאות1, אחת על החיטין ואחת על השעורין ואחת על הכוסמין, וחד אמר אכללי נמי מיחייב פירוש, אהא נמי דתנן שבועה שאין לך בידי והוא כולל ואחר כך פרט חיטין ושעורין וכוסמין, הרי ארבע, חדא דכללא ותלתא דפרטי.
1. רש״י (ד״ה רב אחא) כתב ג׳ אשמות, שהרי אשם גזילות הוא. אך להלן (דף לח) אמרינן תני ר׳ חייא הרי כאן חמשה עשר חטאות, ופרש״י דקאי על חמשה תובעין דמתניתין דשבועת הפקדון וקרי ליה חטאת. אבל תוספות שם (ד״ה הרי) כתבו דקאי אשבועת העדות, עיי״ש.
פליגי רב אחא ורבינא – בחייב על כל. אחת ואחת דמתני׳ ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני׳ שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי׳ אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב.
וחד אמר מיחייב אכללות ומיחייב אפרטי – על כל אחת דקתני במתניתין ארבע אשמות הן כי אמר שבועה שאין לך בידי כלל כולן יחד וכי הדר פריש להו נשבע על כל מין ומין לבדו יש כאן ד׳ שבועות ומילתא דר׳ יוחנן קיימא בין ארישא דקתני אינו חייב אלא אחת בין אסיפא דקתני חייב על כל מין ומין ואשבועתא דכללא דאילו אג׳ שבועות דפרטא ליכא לאוקומה שהרי אין במין אחד שוה פרוטה ואנן כפירת ממון בעינן.
פליגי רב אחא ורבינא: חד אמר: כי מיחייב אכל חדא מינייהו – אפרטא הוא דמחייב, אבל אההוא כלל קמא דכללינהו לכולהו בשבועה אחת – לא מיחייב. דכי כללינהו – לענין צרופי בלחוד הוא דכללינהו, ולא לאחיובי עליה באנפי נפשיה, בר מחיובא דפרטא.
וחד אמר: כי אכיל1 שיעור מכל חד מינייהו – מיחייב חדא אכל חד מינייהו, דהא פרטינהו. ומחייב נמי חד אכולהו – משום כללא קמא דכללינהו כולהו בהדדי ועבדינהו שבועה אחת. דהויין להו ארבעה חיובי אכולהו: חד אכללא, ותלתא דפרטא.
1. כן בכ״י בניהו, ואולי צ״ל: ״אכל״.
ובהלכה זו פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא, במי שאמר ״שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין״, חד [אחד מהם] אמר: אפרטי [על הפרטים] שהזכיר מיחייב [חייב אשם], אכללי [על הכלל] שאמר ״שבועה שאין לך בידי״ — לא מיחייב [חייב]. ודברי ר׳ יוחנן ש״אפילו פרוטה מכולם מצטרפת״ מתייחסים רק לחלק הראשון של המשנה, שאמר ״שאין לך בידי כלום״. וחד [ואחד מהם] אמר: אכללי נמי מיחייב [על הכלל גם כן חייב], שמה שאמר ״אין לך בידי״ היא כשבועה כללית, שאינו חייב דבר. ולפיכך דברי ר׳ יוחנן מתייחסים גם לחלק זה של המשנה, שאם חייב שווה פרוטה ממין אחד — חייב על שבועה זו, ואם מצטרפת פרוטה מכל המינים — חייב על כך גם משום השבועה הכללית. וכאמור, דברים אלו נאמרו לענין שבועת הפקדון.
Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this. One said: When the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a guilt-offering only for violating the specific oaths for individual types of grain, and he is not liable for violating a general oath that he does not have anything in his possession. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement that the different types of grains can be combined to amount to one peruta is referring only to the oath in the first clause of the mishna where he did not specify the grains. And one said: He is also liable for violating a general oath, and in the latter clause of the mishna he is liable for violating four oaths: One general oath that he does not have anything in his possession and three specific oaths, one for each type of grain. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement applies also to where he specifies the grains, and he is liable to bring one offering even when all three species combine to amount to only one peruta.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָכָא מַאי.

The Gemara asks: Here, in the case of one who takes an oath that he will not eat wheat bread, barley bread, or spelt bread, what is the halakha? Is there a dispute as to whether he is considered to have taken a general oath alongside the specific oaths?
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכא מאי, מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור1 ומחייב אשבועה דכללא נמי בהדי דפרטי, אי לא.
1. גירסה זו הובאה ברש״י ומחקה, אבל התוספות בד״ה הכא קיימו הגירסה. לשון ר״ח ׳ומחייב אשבועה דכללא נמי בהדי דפרטי׳ משמעו דחייב משום שניהם ופירש רמב״ן (את דברי ר״ח) דמיבעיא ליה אי מחית נפשיה לישבע על פחות מכשיעור מכל מין להתחייב על ידי צירוף ויהיה חיוב שבועה גם אכללי. ולא אסיק אדעתיה מעיקרא הא דאין שבועה חלה על שבועה. אבל תוספות פירשו דהא פשיטא ליה דאין שבועה חלה על שבועה, ומיבעיא ליה אם בא לאסור עצמו גם בפחות מכשיעור ולהוסיף שבועה על מה שאסר עצמו כשיעור מכל מין ומין, ולמסקנה אמרינן דלא מחית נפשיה לפחות מכשיעור ולא נתכוון אלא להוסיף שבועה בכללי בנוסף על מה שנשבע בפרטי, וכיון שאין שבועה חלה על שבועה אמרינן דלא נתכוון כלל להוסיף שבועה אכללי (שאם כן לא תחול שבועה אפרטי). וכן כתבו הרמב״ן והרשב״א, אלא שהוסיפו בדבריהם, שגם אי מחית נפשיה לפחות מכשיעור, אבל היות שבלשון שלא אוכל יש גם שיעור אכילה, על כרחך אין כוונתו לכלול הכל בשבועה אחת, שאם כן לא יהא חייב אלא אחת.
כל זה לפי מה שפירשו הראשונים כשיטת רש״י שמאן דאמר שאינו חייב אלא אפרטי, גם פרוטה אחת מכולם אינו מצטרף לשיעור. אבל הר״י מיגש להלן בדף לח,א כתב שגם למאן דאמר שאינו חייב אלא אפרטי, פרוטה אחת מכולם מצטרפת לשיעור, ולא נחלקו אלא אם נתכוון להוסיף בלשון אין לך בידי רק שבועה על צירוף פרוטה אחת מכולם, או שמא הלשון אין לך בידי כולל גם שבועה על כולם אפילו כשיש שיעור לכל אחד. ולמאן דאמר שאינו חייב אלא אפרטי, על כרחך מחית נפשיה לפחות מפרוטה, ועל פי זה פירש את סוגייתנו, אם גם בשבועת ביטוי אמרינן הא דר׳ יוחנן דמחית נפשיה לפחות מכשיעור, וחייב על צירוף כזית מכולם יחד. ופשיט רבא דשאני שבועת ביטוי שאם נתכוון לכלול הכל בשבועה אחת אפילו לפחות מכשיעור, כבר מושבע ועומד הוא, ועל כרחך לא נתכוון לכלול אותם כלל בשבועה אחת, ואינם מצטרפים לכזית. וכפי הנראה מדבריו, גם אם לא נתכוון אלא על צירוף שיעור אחד מכולם, לא חלה שבועתו בפרטי, שכבר מושבע ועומד הוא. [גם הריטב״א כתב בתחילת הסוגיא שבשבועת הפקדון פשיטא ליה דמחית נפשיה לפחות מפרוטה, וכולל בשבועתו פרוטה אחת מכולם, ומבעיא ליה אם גם בשבועת ביטוי מחית נפשיה לפחות מכשיעור. אלא שכתב שרבא פשיט ליה, שגם בשבועת הפקדון לא מחית נפשיה לפחות מפרוטה, ואינו חייב על פרוטה אחת מכולם אלא משום שנשבע גם על כולם יחד, ומטעם זה אינו חייב בשבועת ביטוי על שיעור אחד מכולם.] ולהלן בדף לח,א כתבתי שמדברי ר״ח שם נראה שפירש כמו הר״י מיגש, וצ״ע.
הכא מאי – מי פליגי בה נמי רב אחא ורבינא במתני׳ לחייביה ד׳ חדא אשלא אוכל ותלתא אפירושא דפרטא: מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור לא גרסינן לה ושיבוש הוא.
הכא – לענין שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין, דקתני במתני׳ דחייב על כל אחד ואחד, מאי – מי אמרינן דמדלא אמר: שבועה שלא אוכל פת חטים, שבועה שלא אוכל פת שעורים, שבועה שלא אוכל פת כוסמין, וקאמר: שבועה שלא אוכל אכולהו – הרי כללינהו כולהו בשבועה אחת, ולהכי הוא דאיכוון למיכללינהו בשבועה אחת, כי היכי דכי אכיל פחות מכשיעור מכל חד מינייהו – מצטרפי כולהו לכשיעור, דהא כללינהו כולהו בשבועה אחת והוין להו בחד שבועה. הילכך מהני האי כלל׳ קמא דכי אכיל פחות מכשיעור מכל חד מינייהו – מצטרפי אהדדי ומחייב, ומהני האי פרטא דפריט להו בתר הכי – דכי אכיל כשיעור מכל חד מינייהו מיחייב אכלהו, או דילמא לא.
(12-13) הכי גירסת רבינו חננאל ז״ל וכן כתוב בנוסחי עתיקי: הכא מאי, מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, או לא – והכי פירושא דודאי מיפשט פשיטא לן דאי מחייב אשבועה דכללי לא מיחייב אדפרטי, דמושבע ועומד הוא, אלא הכי מיבעיא לן מי אמרינן אע״ג דאין שבועה חלה על שבועה, חיילא שבועה דכללי להכי, דאי אכיל פחות מכשיעור מפת חטים ומפת שעורים על ידי תערובת מצטרפי אהדדי ומיחייב, דפרטי דבתר הכי לא חיילא עלה, אלא שבועה אחריתי היא לחייב בכשיעור על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, או דילמא לא מחית איניש לאסור על עצמו פחות מכשיעור אפי׳ על ידי צירוף, שכיון שהזכיר אכילה לא אסר על עצמו אלא בכדי אכילה, ולא מצטרפין ולא מיחייב בכללה. ופשטינן לה דלא מצטרפין, משום דאי אפשר לומר דכללא שבועה באפי נפשה היא, דאי הכי כיון דאמר שלא אוכל סתם, חל אשיעור ואפחות מכשיעור בצירוף, וכיון דחל אכשיעור לא מיחייב תו בשבועה אחרת דמושבע ועומד הוא, אלא ודאי מדמחייב אפרטא, שמע מינה האי פרטא פירושא דכללא הוא, ואין הכלל שבועה בפני עצמה הילכך לא מצטרפין.⁠א ולשון רבינו חננאל ז״ל כך הוא מי מחיתב איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ומיחייב אשבועה דכללא (אלא הכי קא מבעיא ליה התם נחית לצירופ׳) [נמי] בהדי דפרטי, ויש לפרש דמעיקרא לא מסקינן אדעתין הא דאין שבועה חלה על שבועה, אלא הכי קא מיבעיא ליה התם נחית לצירופא, ומשום הכי שבועה דכללא שבועה באפי נפשה היא, והילכך חייב ארבע אדכללא ואדפרטי, והכא נמי אמרינן דהאי דכללינהו שבועה באפי נפשה, וכי היכי דלצטרפו אהדדי כללינהו, והילכך ממילא מיחייב אדכללא ואדפרטי, או דילמא לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, וכיון שכן לא חיילא שבועה אכללא, וליכא למימר דתחול משום דמחית אנפשיה לאיחיובי נפשי׳ אכללא ואפרטי, דכיון דפלגינהו כמאן דאמר שבועה לכל אחד ואחד דמי, ומחייבג אכל שבועה ושבועה, ותו לא מחית נפשיה לאיחיובה טפי, והתם נמי לא מחית לאפושי שבועה אלא מדר׳ד יוחנן.⁠ה ולשון ראשון מחוור יותר.
ורש״י ז״לו מעבר עליה קולמסיה בהך גירסא ואמר דשבוש הוא.⁠ז
א. וכן הוא בתוספות דבור המתחיל הכא, וברשב״א ובחידושי הר״ן, וכן הוא בריטב״א עיין שם.
ב. בנדפס במקום מחית כתוב: מחייב, וכן הוא גם ברשב״א, אך לפנינו בר״ח כתוב: מחית, וכן נראה מתחילת הדבור של רבנו.
ג. התיבות מ״ומחייב״ עד ״מדר׳ יוחנן״ חסרים בנ. בכי״ל ובכי״נ.
ד. בביאור דברי רבנו נראה שגם כאן כונתו כמש״כ בפי׳ הקודם, דהכא כיון דהזכיר אכילה, לא מחית נפשיה לפחות מכשיעור, וכיון דלא נחית לצירופא, גם שבועה אכללא אין כאן.
ה. התיבות מ״ומחייב״ עד ״מדר׳ יוחנן״ חסרים בנ. בכי״ל ובכי״נ.
ו. ד״ה מי מחית.
ז. בביאור דברי רבנו נראה שגם כאן כונתו כמש״כ בפי׳ הקודם, דהכא כיון דהזכיר אכילה, לא מחית נפשיה לפחות מכשיעור, וכיון דלא נחית לצירופא, גם שבועה אכללא אין כאן.
ויש לשאול: הכא [כאן] בשבועת ביטוי, אם נשבע לאסור עצמו דברים שונים בשבועה אחת כבמשנתנו, מאי [מה] הדין? האם יש חיוב גם על השבועה הכללית (ש״אינו אוכל״ ו״שאינו שותה״) או רק על כל פרט ופרט לעצמו?
The Gemara asks: Here, in the case of one who takes an oath that he will not eat wheat bread, barley bread, or spelt bread, what is the halakha? Is there a dispute as to whether he is considered to have taken a general oath alongside the specific oaths?
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם מִיחַיַּיב אַכְּלָלָא וּמִיחַיַּיב אַפְּרָטָא דְּהָא אִי מִשְׁתְּבַע וַהֲדַר מִשְׁתְּבַע מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי הָכָא אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אִיתָא בִּכְלָלָא אַפְּרָטֵי אַמַּאי מִיחַיַּיב מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא.:

Rava said: How can these cases be compared? There, in the case of an oath of a deposit, he is liable for the general oath and for the specific oath, since if a bailee takes an oath denying that he is in possession of a deposit and then takes another oath to the same effect, he is liable for taking two false oaths on a deposit. Here, with regard to an oath to prohibit oneself from eating, if it enters your mind that he is bound by a general oath, why would he be liable for the specific oaths? He is already under an oath due to the general oath, and an oath cannot take effect when the matter it prohibits is already forbidden by another oath.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשני רבא, הכי השתא, התם גבי טוען בחבירו איתא לשבועה בכללי, ומיגו דיכיל להודות אפילו אחר שבועתו, איתא נמי לשבועתו בתר הכי בפרטי, ומשום הכי מיחייב אכללי ואפרטי. אבל הכא גבי אוסר עצמו בשבועה, אי סלקא דעתך איתא לשבועתו בכללי וכיון דאמר שבועה שלא אוכל איתסר באכילה, דכל פת הויא ליה כנבילה1, כי הדר פריט פת חטין פת שעורין פת כוסמין אמאי חייב, מי חיילא עליה שבועה, מושבע ועומד הוא. אלא הכא ודאי אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב.
1. וכלשון הירושלמי הובא בר״ח להלן כט,א: מכיון שהזכיר עליה שבועה נאסרה עליו ונעשית לו כנבילה. וראה להלו הערה 194.
דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי – דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ׳ שבועת הפקדון (לקמן לו:) השביע עליו ה׳ פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי׳ שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס״ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה.
ומהדרינן: הכי השתא? בשלמא התם – לענין שבועת הפקדון, מחייב אכללא ומחייב אפרטא – ומסקינן עלה דמעיקרא כלליננו כולהו בחד שבועה, ובתר הכי פרטינהו לכל חד וחד מינייהו בשבועה באנפי נפשיה, דהא אשתבע והדר אשתבע מיחייב תרתי – כדקתני במתני׳ בהדיא: השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים והודה – חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי שמעון: מה טעם? מפני שהוא יכול לחזור ולהודות. אלא הכא – לענין שבועה שלא אוכל, אי ס״ד דכללינהו כוליה מעיקרא בחד שבועה, כי הדר פרטינהו בתר הכי אמאי חיילא עליה ההיא שבועה דפרטא כלל? והא מושבע ועומד מהר סיני הוא עליה, דמעיקר׳ הוא דכללינהו כלהו בשבועה אחת. אלא ודאי מדחזינן דמחייב אכל חד מינייהו, דאלמא ההיא שבועה דפרטא חיילא עלייהו – מכלל דהאי דקאמר מעיקרא אכלהו שבועה שלא אוכל – לאו למכללינהו לכולהו בחדא שבועה קא מכוון כי היכי דלצטרפי אהדדי, אלא אשבועה דפרטא הוא דאיכוון. אבל אכללא – לא איכוון:
הכא מי מחית נפשיה לפחות מכשיעור – בקונטרס פי׳ דל״ג ליה ושיבוש הוא אלא ה״ג מי מיחייב אכללי ופרטי ונראה דיש ליישבו מי מחית כו׳ וה״פ כלומר מי איכא למימר הכא גבי שבועת ביטוי דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין לענין פחות מכשיעור דאם אכל מכל מין ומין פחות מכשיעור שיצטרפו דמסיק אדעתא דאי אכל שיעור אכילה מכולן שיתחייב דאיכוין לצירוף ואחשבה לאכילה פחות מכשיעור מכל מין ומין ומסיק הכי השתא התם דמצי למיחל אכללי ופרטי דכי אישתבע והדר אישתבע חייל נמי אפחות מכשיעור מכל מין ומין אבל בשבועת ביטוי דלא מצי למיחל אכללי ופרטי כשיעור שלם אין לנו לומר דנתכוין אכללי גם לענין צירוף.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות ושקצים ורמשי׳ חייב ור׳ שמעון פוטר אמר הר״ם פי׳ אמרו אכל נבלות וטריפות ושקצי׳ ורמשי׳ חייב הוא כשכלל דברים המותרין עם דברים האסורים כגון שיאמר שבועה שלא אוכל תמרים וטריפות ושקצים לר׳ שמעון פוטר לפי שאינו סובר איסור כולל ואין הלכה כר׳ שמעון:
אמר המאירי שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שאין זו אכילה כלל ופי׳ אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון אפר ופחם או דברים האסורים מן התורה כגון נבלות וטרפות שרצים ורמשים ואם אכלן אע״פ שחייב מצד איסורן פטור משבועת בטוי שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו׳ חייב ושאלו בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא שהרי במשנה ראשונה אמרו שבאוכלין שאין ראויים פטור ונבלות וטרפות ודאי אוכלין שאין ראויין הם ואי אתה יכול לפרש בפורט שבועתו שלא לאכול נבלות שהרי אין שבועה חלה בכך שהרי אף הוא מושבע ועומד בהן אלא שפירשוה בגמ׳ בכולל כגון שנשבע שלא יאכל שחוטות ונבלות וחלה שבועתו אף על הנבלות אבל כשאמ׳ שלא אוכל אין דעתו על הנבלות כלל וכן העמידוה במפרש חצי שיעור אבל שלא אוכל סתמא אין דעתו על חצי שיעור ור׳ שמעון פוטר שאם מטענת כולל אתה בא ר׳ שמעון אינו סובר שתחול שבועה על האיסורין אף בכולל ואם מטענת חצי שיעור אתה בא אף הוא אומ׳ כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ונמצא לדעתו שאף בכל שהו מושבע ועומד הוא:
אמ׳ קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי ואכל נבלות וטרפות הרי אשתו אסורה וי״א בפי׳ דבר זה שזה היה מתכוין לאסור אשתו עליו ואמ׳ קונם וכו׳ אם אכלתי ומאחר שהוא יודע בעצמו שלא אכל אלא דברים אלו ומתכוין לומר שאכל הרי הוא מחשב אותה אכילה וכן הדין בעפר וכיוצא בו אבל אם היה בהפך שהוא מכוין לומ׳ שלא אכל וכדי להודיע ולפרסם שלא אכל הוא אומר קונם וכו׳ אם אכלתי אינה אכילה וי״מ אותה בכל צד שמכון שכבר אכל מהם ואף הוא זכור באכילתו כבר החשיבם בשעת אכילתו והעמידם בחזקת אוכלין וכשנשבע שלא אכל אסרה לעצמו אבל כשנשבע שלא יאכל ואח״כ אכלן דרך מקרה אינה אכילה וכן פירשוה גאוני ספרד וכן דעת גדולי המחברים:
כך היא הצעה של משנה ופסק שלה לדעתנו וכך היא שטת גדולי הפוסקי׳ והמחברי׳ אבל גדולי הרבנים נראה שהנבלות והטרפות אוכלין ראויין הם וכל שנשבע שלא יאכל ואכל מהן חייב ומחלקת זו תלוייה בביאור קצת דברים שבסוגיא זו שאנו צריכין להעירך עליהם והוא שבגמ׳ שאלו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותירצו כאן בסתם כאן במפרש והקשו במפרש היאך חלה שבועה על הנבלות ותירצה ר׳ יוחנן בכולל וריש לקיש במפרש חצי שיעור והקשו על זה בשלמא לריש לקיש הינו דמשכחת לה בלאו והן והוא שידוע שאין שבועת בטוי חלה אלא בשבועה שתהא השבועה חלה בעשיית הדבר כמו שהיא חלה במניעת עשייתו דכתי׳ להרע או להיטיב שמשמעו דבר והפכו ובפחות מכשיעור אתה מוצא לאו והן שהשבועה חלה אף על אכילת חצי שיעור להתחייב על השבועה אע״פ שאומרין לו שלא יאכל וכל שכן על מניעת אכילתו שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מן התורה כמו שביארנו (שבועות כ״א:) אלא לר׳ יוחנן הרי אין שבועה חלה על האיסורין בכולל אלא במניעת הדבר כגון שנשבע שלא לאכול נבלה ושחוטה או תמרים ונבלות שמתוך שחלה שבועה על המותר חלה ג״כ על האיסור להתחייב בו אף בשבועה אבל בהן אינה חלה כלל שאם נשבע שיאכל נבלה ושחוטה אין שבועה חלה על הנבלה כלל לבטל שבועת סיני שלא נאמר כולל אלא בתוספת חיוב שבועה על האיסור ואע״פ שבשבועה שלא אוכל מצה חלה על מצת הפסח ואסור לאכלה שב ואל תעשה שני ר״ל שכל שנשבע בבטול שבועה יש עליו שתי שבועות זו בהפך זו ונוח לו שיבטל את שאין בבטולה מעשה בידים משיבטל את שיש בבטולה מעשה בידים והילכך נשבע שיאכל נבלות ושחוטות אומרין לו שיבטל שבועתו ויקיים את של סיני הואיל ובטול שבועתו בשב ואל תעשה ואם נשבע בכולל שלא יאכל מצה אנו אומרי׳ לו שיקיים שבועתו ויבטל את של סיני הואיל ובטול שבועת סיני בשב ואל תעשה אבל לעולם בעשיית עבירה אין השבועה חלה אף בכולל ותירצו כדרבא דאמ׳ רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וגדולי הרבנים גורסין בכאן אלא כדרבא כלומ׳ זו שהקשית מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א״א להעמידה בכולל ואתה צריך (כשתרצה) [לתרצה] לדעת ר׳ יוחנן רישא באוכלין שאין ראויין כלל באכילת עפר אבל אכילת נבלות ראוייה היא אלא שהאיסור רבוץ עליה וכשאכלן חייב בשבועת בטוי שמאחר שאמ׳ שלא אוכל סתמא חלה השבועה עליהן שהרי שלא אוכל סתמא כולל הוא ושבועה זו ישנה בהן שהרי שבועה שלא אוכל סתם קאמ׳ והרי יכול לומ׳ שבועה שאוכל ומקיים שבועתו בדבר המותר ולמדת מדבריהם שני דברים אחד שאכילת נבלות ראויה היא והשני שלא אוכל סתמא כולל הוא עד שמצד כללו חלה השבועה על הנבלות ואף סוגית תלמוד המערב שאמ׳ שלא אוכל מצה מעידה כן אבל גאוני ספרד גורסין משכחת לה כדרבא כלומ׳ שביאור המשנה במפרש ובכולל ואתה מוצא אותה בהן על דעת מה שאמ׳ רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ואין גורסין שבועה שלא אוכל אלא שבועה שאוכל כלומ׳ והרי למדת שהאומ׳ שבועה שאוכל פוטר עצמו באכילת עפר וממנה אתה למד שאף הוא פוטר עצמו באכילת נבלות והרי אתה מוצא שהוא נשבע שיאכל וחלה שבועתו אף על הנבלות עד שפוטר עצמו בהן ואע״פ שאי אפשר לפרשה שיאכל שחוטות ונבלות הואיל ואם נשבע שיאכל אכילת נבלות עולה לו הרי הוא כאלו חלה השבועה על אכילת כל דבר ואף על הנבלות אבל שבועה שלא אוכל סתם אין קורין לה כולל שתחול השבועה על הנבלות ומה שאמ׳ רב מרי אף אנן נמי תנינא לדעת ראשון אתה מפרשו שאכילת נבלות ראויה היא (ולפי שאם) [ולפי׳ שני] אתה מפרשו שהוא חוזר למה שאמ׳ רבא כלומ׳ אף אנן נמי תנינא שאכילת עפר ושאר דברים שאין ראויין מפקיעין שבועה למי שנשבע שיאכל וכן נראה עיקר:
ולמדת שהאומר שבועה שאוכל אכילת עפר עולה לו ואם אמ׳ שבועה שלא אוכל אין אכילת עפר מפקעת שבועתו וכבר תירצו בה גאוני ספרד שאני מפטר שבועה מאחיובי שבועה שכל שנשבע שיאכל ואכל עפר נראה שעל אכילה זו כיוון וכל שנשבע שלא יאכל ומחזר על העפר נראה שעל אכילת דברים הראויים כיון כמו שביארנו למעלה וא״כ מי שאמר שבועה שאוכל היום ושבועה שלא אוכל היום אכילת עפר מוציאתו מידי עבירה וממה שראוי להכריע כפי׳ גאוני ספרד הוא שעל כרחך אתה למד מדברי גדולי הרבנים שכל שיפרש בכולל זה דברים המותרים עם האסורים אינה שבועה שהרי אינה בהן והרי אמרו בסמוך (שבועות כ״ד:) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמ׳ שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא אתאנים ואם נשאל מן הראשונה חייב על השניה ואם לא נשאל חייב שתים ומ״מ משום תאנים וענבים אינו חייב אלא אחת ואם שמא אתה רוצה לפרשה למלקות ולא לקרבן ולפרש שלא הוצרכנו [בלאו] והן אלא לקרבן אבל למלקות לא הרי הביאו עליה מתני׳ דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות אלא שמגדולי קדמונינו תירצו בזו שדבר שאינו אסור עליו אלא בשבועה אינו מחוסר הן הואיל ויכול לישאל עליו והדברים נראין ומ״מ יש בדבריהם סתירה משמועת תמרים וחלב כמו שיתבאר בסוף הסוגיא (שבועות כ״ד:) ויש גורסין כאן בנבלה מוסרחת והוא שבוש שאין זו נבילה כלל:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
אמר רבא: הכי השתא [כך אתה משווה]?! האם ניתן להשוות את הדינים? התם מיחייב אכללא ומיחייב אפרטא [שם, בשבועת הפקדון, חייב על הכלל וחייב על הפרט], וטעמו של דבר, דהא אי משתבע והדר משתבעמיחייב תרתי [שהרי אם היה נשבע על דבר אחד שאינו ברשותו, וחוזר ונשבעהיה חייב שתים], שהרי הוא שוב חוזר וכופר ממון בשבועה. הכא [כאן], כשאוסר דבר על עצמו בשבועה, אי סלקא דעתך איתא בכללא [אם עולה על דעתך שיש בכלל עצמו] חיוב שבועה, שבכגון זה כשאמר ״איני אוכל״ כבר אסר עצמו באיסור כללי על הפרטים, אם כן אפרטי אמאי מיחייב [על הפרטים מדוע הוא חייב]? הלוא מושבע ועומד הוא כבר עליהם, ואין שבועה חלה על שבועה! אם כן, ברור שחיובו הוא רק על הפרטים, והשבועה הראשונה אינה נחשבת כשבועה לעצמה.
Rava said: How can these cases be compared? There, in the case of an oath of a deposit, he is liable for the general oath and for the specific oath, since if a bailee takes an oath denying that he is in possession of a deposit and then takes another oath to the same effect, he is liable for taking two false oaths on a deposit. Here, with regard to an oath to prohibit oneself from eating, if it enters your mind that he is bound by a general oath, why would he be liable for the specific oaths? He is already under an oath due to the general oath, and an oath cannot take effect when the matter it prohibits is already forbidden by another oath.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְכוּ׳.: הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה פָּטוּר וַהֲדַר תָּנֵי שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חַיָּיב מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּפָטוּר וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּחַיָּיב.

§ The mishna teaches that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses, he is liable. The Gemara asks: This mishna itself is difficult. You said that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, or drank liquids that are not potable, he is exempt. And then the mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. What is different about the first clause that he is exempt and what is different about the latter clause that he is liable? Non-kosher animals are also unfit to be eaten.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין (שהוא) פטור כול׳. אקשינן, מאי שנא רישא באוכלין ומשקין שאינן ראויין, שהוא פטור, ומאי שנא סיפא גבי נבילות וטריפות, שחייב.
מאי שנא רישא כו׳ – קס״ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוין הן.
מתני׳: שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה – פטור.
דייקינן בגמרא: הא גופא קשיא: אמרת אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור – אלמא אוכלין שאינן ראוין לאכילה לאו אכילה הוא, והדר תני: שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב – אלמא אוכלין שאינן ראוין לאכילה אכילה היא.
ג שנינו במשנה שמי שאמר ״שבועה שלא אוכל״ת ואכל אוכלים ומשקים שאינם ראויים לאכילה או לשתיה — פטור, ואולם אם אכל נבילות ואיסורי אכילה אחרים — הרי זה חייב. ושואלים: הא גופא קשיא [זו המשנה עצמה קשה] מתוכה, שכן אמרת בתחילה: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיהפטור, שאין אלו בכלל אכילה. והדר תני [וחזר ושנה]: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשיםחייב. ויש לשאול: מאי שנא רישא [במה שונה ההתחלה] שאתה אומר שפטור, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה הסוף] שחייב? הלא גם נבילות ושקצים אינם ראויים לאכילה!
§ The mishna teaches that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses, he is liable. The Gemara asks: This mishna itself is difficult. You said that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, or drank liquids that are not potable, he is exempt. And then the mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. What is different about the first clause that he is exempt and what is different about the latter clause that he is liable? Non-kosher animals are also unfit to be eaten.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הָא לָא קַשְׁיָא רֵישָׁא בִּסְתָם וְסֵיפָא בִּמְפָרֵשׁ.

The Gemara answers: This is not difficult. The first clause is where he took an oath not to eat without specifying what is included in it. Presumably, his oath did not include items that are not ordinarily eaten. And the latter clause is a case where he specifies what it is he will not eat, e.g., unslaughtered carcasses, and nevertheless eats them.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואוקימנא, רישא בסתם, דדעתיה אמידי דראוי לאכילה, סיפא במפרש בשבועתו שלא יאכל נבילות וטריפות.
הא לא קשיא – כלומר אם קושיא אחרת אין כאן זו יש לה תירוץ וכן כל דוכתא דאיכא הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו.
ומהדרינן: הא לא קשיא: רישא בסתם, סיפא במפרש ואומר שבועה שלא אוכל נבלו׳ וטרפו׳ שקצים ורמשים:
רישא בסתם וסיפא במפרש – קצת תימה כיון דרישא וסיפא איירי בנבילה וטריפה מ״ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראוין ובסיפא נקט נבילה וטריפה.
ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה]: רישא [בהתחלה] מדובר שאמר סתם שלא יאכל, ומסתבר שלא כלל בדבריו דברים שאין אנשים אוכלים. וסיפא [וסופה] במפרש, שנשבע במפורש שלא יאכל נבילות וכו׳, ובכל זאת אכלם.
The Gemara answers: This is not difficult. The first clause is where he took an oath not to eat without specifying what is included in it. Presumably, his oath did not include items that are not ordinarily eaten. And the latter clause is a case where he specifies what it is he will not eat, e.g., unslaughtered carcasses, and nevertheless eats them.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מְפָרֵשׁ נָמֵי גּוּפֵיהּ תִּיקְשֵׁי אַמַּאי מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא.

The Gemara asks: You may also raise a difficulty with regard to the case where he specifies that he will not eat non-kosher items: Why? He is under oath from Mount Sinai, and an oath does not take effect to prohibit that which is already forbidden.
ר׳ חננאלר״י מיגשרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן, אמאי חייב אנבילות וכיוצא בהן, מושבע הוא עליהן מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה.
ואקשינן: מפרש נמי מושבע מהר סיני הוא, והיכי חיילא שבועה עליה.
מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא. איכא למידק דקושיא זו ה״ל לאקשויי מעיקרא, ונ״ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס״ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע״כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א״כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי׳ תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ״ל.
ושואלים: מפרש נמי גופיה תיקשי [גם כן הוא עצמו יקשה], אמאי [מדוע] יהיה חייב על כך? הלוא מושבע מהר סיני הוא שלא יאכלם, ואין שבועה חלה על שבועה!
The Gemara asks: You may also raise a difficulty with regard to the case where he specifies that he will not eat non-kosher items: Why? He is under oath from Mount Sinai, and an oath does not take effect to prohibit that which is already forbidden.
ר׳ חננאלר״י מיגשרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי בבְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.

Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק ר׳ יוחנן, בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, כגון מי שנשבע שלא יאכל תמרים ונבילות וטרפות וכיוצא בהן, ומוקים לה 1למתניתין בדברי הכל.
1. מכאן בק״ג מס׳ 5 (paris aiu III.B.150).
בכולל – שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות.
ופרקינן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, דמיגו דחיילא שבועה אמותרים – חיילא נמי אדברים האסורים.
בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין – אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים דהא משמע דוקא אכל אוכלין שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב.
בד״ה בכולל דברים כו׳ דהא משמע דוקא כו׳ שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב עכ״ל וכן י״ל לר״ל דליכא לאוקמא רישא נמי במפרש ובשיעור שלם מיהו בסיפא דקתני אוכל נבילות כו׳ דחייב למאי דס״ד דמיירי בסתם לא משמע הא ראוין (חייב) [פטור] אלא לרבותא נקט כו׳ שאינן ראוין דחייב וכ״ש ראוין אבל הכא אפי׳ איירי במפרש אינן ראוין לא שייך למימר רבותא נקט אין ראוין דפטור ודו״ק:
בתירוץ קושי זה שווים הם רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי [שאומרים] שמדובר כאן בכולל בשבועתו דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי שלא יאכל, וכיון שחלה השבועה על דברים המותרים באכילה, אגב כך היא חלה גם על האסורים באכילה.
Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי גבִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן אִי בִּסְתָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.

And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food as the result of an oath only if it is an oath where he specifies that it includes a half-measure, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by Torah law, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure, and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וריש לקיש אמר, אי אתה מוצא להעמיד משנתינו אלא אי במפרש פחות מכזית ואליבא דרבנן, אי בסתם ואליבא דר׳ עקיבה דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו,
ריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור – שאינו מושבע עליו מהר סיני, ואליבא דרבנן, דאמרי שאם לא פירש חצי שיעור אינו אסור אלא בכשיעור, או בסתם ואליבא דר״ע, דאמר שמי שנשבע סתם דעתו אפי׳ על חצי שיעור:
וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא הסבר לנאמר במשנה שחייב על שבועה שלא יאכל איסור, אלא אי [או] במפרש שנשבע שלא יאכל חצי שיעור מן הדברים האסורים, ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים] שבסתם שבועה פטור על חצי שיעור, אי [או] כשנשבע סתם שלא יאכלם אליבא [על פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא, ובאופן זה חלה השבועה, שהרי על חצי שיעור אינו מושבע מהר סיני.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food as the result of an oath only if it is an oath where he specifies that it includes a half-measure, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by Torah law, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure, and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּמוֹקֵים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַכֹּל אֶלָּא ר״לרֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כר׳כְּרַבִּי יוֹחָנָן.

The Gemara asks: Granted, it is understood why Rabbi Yoḥanan did not say like Reish Lakish, as he interprets the mishna so that it is in accordance with the opinion of everyone; but what is the reason that Reish Lakish does not say like the opinion of Rabbi Yoḥanan?
תוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דמוקי לה כדברי הכל – אף על גב דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל בהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני׳ ועוד דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר״ש מהאי טעמא דלית ליה איסור כולל וא״ת ולוקמי במפרש וד״ה וי״ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דמשמע הא סתם פטור וא״ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר״ל משום דר׳ יוחנן סבר (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא וי״ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כדפ״ל אע״ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא לקמן (דף כה.) פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ואמר נמי בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) דטעמא משום דאין איסור חל על איסור אע״ג דבתרומה טמאה אין בה אלא איסור עשה מ״מ חצי שיעור דליכא אפי׳ עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר״ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא דמ״מ הכי המ״ל דלא אמר כר״ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי מישתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא.
ה״ג בנוסחי עתיקי וכן גרסי רבינו חננאל ורש״י ז״ל: בשלמא רבי יוחנן לא אמ׳ כריש לקיש משום דמוקים לה כדברי הכל, אלא רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן, אמר לך כי אמרי׳ איסור כולל באיסור הבא מאליו, באיסור הבא מעצמוא לא אמרינן, בשלמא לרבי שמעון בן לקיש היינו דקא פטר רבי שמעון כו׳, בשלמא לריש לקיש היינו דמשכחת לה בלאו והן כו׳, אמרב רבא כו׳ – זהו נוסח הגירסא, ואיכא נוסח׳ דלא כתיב בה האי בשלמא לרבי יוחנן, ואין זו הנוסחא עיקר בספרים, ומגיהי ספרים הוא שמחקו אותה,⁠ג משום דקשיא להו היכי אמרינן דרבי יוחנן לא מוקים לה כרבי שמעון בן לקיש משום דמוקים לה כדברי הכל, והא בלאו הכי נמי לא אפשר ליה לאוקומה בחצי שיעור, דאיהו ס״לד חצי שיעור אסור מן התורה, ולא חיילה עליה איסור שבועה, דהכי אמרינן בריש פרק יום הכפוריםה דאקשי׳ לריש לקיש כיון דאסור מדרבנן היכי מיחייב עליה קרבן שבועה, ואסיקנא כיון דאית ליה היתר מן התורה מיחייב עליה קרבן שבועה, (אי)⁠ו לית ליה היתר מן התורה לא מחייב עליה קרבן שבועה הילכך רבי יוחנן לא מצי מוקים לה כריש לקיש. ואיכא דמפרקי לה דלרבי יוחנן נמי מצינן לאוקמה בחצי שיעור ואע״פ שהוא אסור מן התורה, כיון דלא מיחייב עליה קרבן ומלקות, הוה ליה איסו׳ קל, ודילמא תנא דמתני׳ סבר לה כמאן דאמרז איסור חמור חל על איסור קל אפי׳ בלא כולל,⁠ח כדאיתא בפרק עשרה יוחסין,⁠ט ובהן נמי משכחת לה כדמשכחת לה בגמרא בסמוך,⁠י הילכך טעמיה דר׳ יוחנן משום דבעי לאוקומה כדברי הכל. ואין צורך לכך דאנן הכי קאמרי׳ בשלמא פירוקא דרבי יוחנן מחוור טפי מדריש לקיש, משום דמוקים לה כדברי הכל ואפי׳ לית ביה טעמא אחריתי, הילכך משום האי טעמא הוה ליה לריש לקיש למי׳ כרבי יוחנן, ומאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן, ואי לאו האי טעמא לא הוה קשיא לריש לקיש מאי טעמא לא מוקים לה כרבי יוחנן. כל שכןכ דהכא ודאי צריכינן למימר הכי, משום רב ושמואל דלא אמרי כריש לקיש, ואינהו לא אשכחן להו דאמרי בחצי שיעור דאסור מן התורה.
ואי קשיא הא קשיאל ריש לקיש נמי כדברי הכל מוקים לה, מי קתני מתני׳ סתם ומפרש, שלא אוכל קתני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, [וריש לקיש נמי הכי קאמר או רבנן או רבי עקיבא, ומתני׳ אליבא דתרוייהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה]. אלא דאיכא למימר דריש לקיש הכי קאמר מי אתה מוצא שיתחייב באכילת נבילות וטריפות אלא במפרש לרבנן, או אפי׳ בסתם לרבי עקיבא, אבל משנתנו מדקתני שלא אוכל סתם על כרחיך רבי עקיבא קתני לה, הילכך לא הוה ליה לאוקמה ליחידאה, וכן פירש רש״י ז״למ אי אתה מוצא שיתחייב כו׳.
א. לפנינו הגירסא: ע״י עצמו, אך ברש״י ד״ה אבל, ובר״ח מבואר דגרסי מעצמו, וכ״ה בגמרות כ״י הובאו בדק״ס (ויש כאן בדברי רבנו עוד שינויים קטנים השוים לכ״י שבדק״ס).
ב. גירסת רש״י: אלא כדרבא, והביא גם גירסא אחרת משכחת לה כדרבא.
ג. נראה שגירסא זו (שמחקה את ״בשלמא לר״י״) היתה לפני הרשב״ש בן התשב״ץ, שבתשו׳ הרשב״ש סי׳ תר״י כתב: אבל מצאתי קושיא אחת בדברי רבנו ז״ל שכתב בפ״ה מהל׳ שבועות שהנשבע שלא לאכול [פחות מ]⁠כזית מנבלות וטרפות שחלה עליו שבועה, וקשיא לי דבפרק שבועות שתים בתרא אמרי׳ דלא משכחת נשבע שלא לאכול טרפות ונבלות דחיילא שבועה עליה אלא בכולל אליבא דרבי יוחנן ולריש לקיש דמפרש חצי שיעור אליבא דרבנן ובסתם אליבא דר׳ עקיבא, אלמא לר׳ יוחנן לא חיילא שבועה עליה בחצי שיעור כיון דאסור מן התורה, עכ״ל. ועי׳ תורת ההשלמה על ההשלמה בהשגותיו על הרמב״ם (נדפסו בהשלמה סוף כרך ב ירושלים תשכ״ז) פ״ה משבועות ה״ז, שתמה על הרשב״ש, ולפי מש״כ בגירסת הרשב״ש ניחא.
ד. יומא עג, ב.
ה. יומא עג, ב.
ו. אלמא משמע דאי.
ז. ראה ריטב״א לעיל כד, ב, ד״ה או דילמא.
ח. כן הקשו ותירצו תוס׳ ד״ה דמוקי, והרשב״א והריטב״א, וכ״כ בחי׳ הר״ן ועיי״ש שתירץ עוד. תירוץ, ועי׳ בה״ג הלכות יום הכפורים שכתב דלר״י אין שבועה חלה על חצי שיעור דמושבע ועומד הוא, ודעת הרמב״ם פ״ה משבועות ה״ז דחלה השבועה, וכתב ע״ז ההשלמה בהשגותיו על הרמב״ם: ולא ירדתי לסוף דעתו דהא קיי״ל כר״י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה וא״כ מושבע עליו מהר סיני הוא. וראה מש״כ רבנו לעיל כב, ב, ד״ה נזיר, ובהערה 170. ועיין מש״כ רבנו לעיל ב, ב, ד״ה ה״ג. וראה פי׳ רבנו יהונתן מלוניל למשנה ז.
ט. קדושין עז, ב.
י. ז״ל חי׳ הר״ן: משכחת לה היכא דאמר שאוכל סתמא, וכפי שיטתו של ה״ר יהוסף הלוי (מובא לקמן כד, א, בדברי רבנו בד״ה והרב הלוי), שהוא סבור דשאוכל סתמא מקרי הן ללאו מפורש, ועיין מש״כ לקמן בהערה 237, ועי׳ תוס׳ ד״ה דמוקי, בסופו שהקשו כן על פי׳ זה דהא לא משכחת בה לאו והן, דהיכי משתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני, והתוס׳ אזלי לשיטתייהו לקמן כד, א, ד״ה אלא כדרבא, דסברי דהן סתם לא הוי הן ללאו מפורש.
כ. וכן תירצו הרשב״א וחי׳ הר״ן.
ל. וכן הקשו הריטב״א והר״ן, וראה תוס׳ ד״ה דמוקי.
מ. לעיל כא, ב; כב, ב, ד״ה אי אתה מוצא.
הא דאמרינן: בשלמא ר״י לא אמר כר״ל משום דמוקי לה ככולי עלמא. איכא למידק מ״ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר״ל, והא חצי שיעור דר״י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא (יומא עג:), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע״ג דה״ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן (שבועות כה.) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר״ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר״ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי״ל דחד מתרי טעמי נקט, עי״ל דהא דקאמר בשלמא ר׳ יוחנן לאו דוקא ר׳ יוחנן אלא ר׳ יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר׳ יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר״ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו.
אלא איכא למידק מאי קאמר דר׳ יוחנן אוקמה ככ״ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר״ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר׳ יוחנן, וי״ל דלאו ככ״ע ממש קאמר, אלא בין לר׳ עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר״ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד.
בשלמא ר״י לא אמר כר״ל דמוקים לה למתני׳ כד״ה ומדלא נקיט טעמא אחרינא דס״ל לר״י דחצי שיעור אסור מן התורה כדאיתא במסכת יומא שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דס״ל דאפ״ה חיילא שבועה אכל שהוא משום איסור חמור חל על איסור קל דחצי שיעור מדאורייתא ליכא אלא איסורא בעלמא ובשבועה איכא לאו וא״ת והא ר״ל נמי כד״ה אוקמה בין לר״ע ובין לרבנן וליכא למימר דטעמא דר״י עדיף דהא מוקים לה לד״ה (באי עולם) דאדרבא בדר״י איכא תנא דפליג דלית ליה איסור כולל ואלו אדר״ע ורבנן ליכא דפליג וי״ל דלר״ל אין משנתינו כר״ע וכרבנן דאי מתני׳ בסתם ר״ע בלחוד הוא ואי במפרש רבנן בלחוד היא ומ״ש ר״ל אי אתה מוצא אלא במפ׳ וכו׳ הכי פירושו אי אתה מוצא שיתחייב על שבועתו אלא או בשתעמידה במפרש חצי שיעור וכרבנן בלחוד או בסתם וכר״ע בלחוד אבל לר״י דאוקמה בכולל אתייא בין לר״ע ובין לרבנן דכולהו אית להו איסור כולל.
רש״י בד״ה ודלמא ע״י כו׳ תערובת אי אמר הכי הוי משמע כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה דמוקי לה כו׳ ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן כו׳ נ״ב וא״ל דא״כ מ״ט דר״ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל האיסורים בכל שהוא א״כ הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתן ורבנן דמחייבי הכא היינו משום דלא מחייבי בכל שהוא בכל שאר איסורים וכ״ש שלא כדרך הנאתן והכא דמיחייב לרבנן איירי כדמפרש שלא כדרך הנאתן ולר״ע אפי׳ בסתם נמי מיחייב אשלא כדרך הנאתן גבי שבועה כמו שמחייב בכל שהוא וצ״ע [עיין במהרש״א]:
בא״ד הוה מצי למימר דלא אמר כריש לקיש כו׳ כצ״ל:
בא״ד לא משכחת לה הן ולאו כו׳ כצ״ל:
ונ״ב פי׳ אף שר׳ יוחנן גופיה יכול לתרץ אליביה שפיר הן ולאו כדמשני לקמן כדרבא מ״מ אינו מיושב אלא לר׳ יוחנן דוקא דמוקי מתני׳ בכולל דברים המותרים אבל לריש לקיש הוי סתמא דמתני׳ בלא כולל אלא נשבע על הנבילה להדיא ודו״ק:
בד״ה דמוקי לה כו׳ ועוד דמצי לאוקמא שלא כדרך הנאתן כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל וטעמא דר״ש דפוטר כיון דמחייב בכל איסורים בכל שהוא ה״ה דמחייב שלא כדרך הנאתן כו׳ ורבנן דמחייבי במפרש שלא כדרך הנאתן ולר״ע אפילו בסתם נמי מחייב אשלא כדרך הנאתן גבי שבועה כמו בכל שהוא עכ״ל וקרוב לזה כתב אבן ל״ב אבל קשה [ב] מנין לנו לומר לחייב בשלא כדרך הנאתן בכל איסורים לר״ש כמו בכל שהוא וכן לר׳ עקיבא גבי שבועה כיון דר״י גופיה מחמיר טפי בכל שהוא מבשלא כדרך הנאתן דחצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן ואפשר משום קושיא זו סיים מהרש״ל בדבריו וצריך עיון ודו״ק:
תוס׳ ד״ה דמוקי. וז״ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה וכו׳ עכ״ל. לסברא זו חלה שבועה בין לא לאכול חצי שיעור נבלה ובין לאכול חצי שיעור. עיין לעיל בשיעורים (כא ב, ד״ה שבועה שלא אוכל וכו׳ אות ב׳) שהבאנו שכן דעת הרמב״ם בפ״ה משבועות (הל״ח). והסברנו שלשיטה וו ח״ש מהווה איסור בפני עצמו ואינו כלול בחלות שם האיסור של השיעור, משום כך שייך לישבע עליו לקיימו ולבטלו.
ברם בסוף התוס׳ הובאה דעה שבנשבע לבטל ח״ש אין השבועה חלה. ונראה לפרשה ע״פ פרש״י לקמן (כט.) ד״ה שבועה שלא נעידך וז״ל ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר עכ״ל, כלומר שהנשבע לבטל את המצוה הוא בכלל הנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו. לאור זה אף הנשבע לאכול ח״ש איסור הוא כמי שנשבע על דבר שא״א לקיימו שהרי השבועה לא תתיר לו לאכול את חצי שיעור האיסור (זאת אומרת אין בשבועה קיום עשה שעשיית השבועה תדחה איסור של ח״ש, כי אין בשבועות ביטוי אלא איסורים ולא קיום עשה, עיין בשיעורים בענין נדרי גבוה), והו״ל כנשבע על דבר שא״א לקיימו.
א״נ, לדעה זו ח״ש נאסר באותו שם איסור של השיעור וכשיטת הרמב״ן הנ״ל בשיעורים שם, והנשבע לבטלו הריהו כנשבע על השיעור עצמו. עוד י״ל ששיטה זו אינה מבחנת בין שם איסור תורה או איסור בעלמא שכן בכל אופן נחשבת שבועה לבטל את המצוה והוי׳ שוא, ולפיכך מי שנשבע לבטל איסור ח״ש נשבע לשוא. רק לענין איסור חל על איסור ניתן לומר שמכיון שהאיסור של ח״ש אינו איסור שלם חל עליו איסור שני שיש בו חלות שם דאורייתא, אך לענין נשבע לבטל את המצוה ליכא חילוק.
שם. בא״ד - ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח״ש לר״ל עכ״ל. עיין במהרש״ל ובמהרש״א וקרני ראם. ונראה שכוונת המהרש״ל הוא שהדין של שלא כדרך אכילה דין הוא בצירוף שיעורין, אבל לר״ש המחייב מלקות בכל שהוא, גם שלא כדרך אכילה חייב.
והנה לפום ריהטא יש סתירה לדעת המהרש״ל מדברי הרמב״ם בפי״א ממאכ״א (הל״א - ב׳) שהשותה יין נסך כל שהוא לוקה מן התורה שכיון ״שאיסור זה משום ע״ז אין לו שיעור שנאמר בע״ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם״. ובפי״ד שם (הל״י) כתב וז״ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה, עכ״ל, משמע איפוא שביין נסך שנאמר בו לשון אכילה ושתיה כדכתיב ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״, למרות שחייבים עליו בכל שהוא, אין חייבים עליו אלא בכדרך הנאה.
ונראה שדעת המהרש״ל מתיישבת עם דברי הרמב״ם שכן מקורו של הרמב״ם שע״ז אינה צריכה שיעור הוא מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכפי שיוצא ממתני׳ בשבת (צ.) וז״ל ר׳ יהודה אומר אף המוציא משמשי ע״ז וכו׳ לא ידבק וכו׳ עכ״ל, ר״ל אע״פ שלחיוב הוצאה צריך שיעור, שאני ע״ז, שלמדים מקרא שהחפצא דע״ז אינו נתפס בשיעורין. גם החולקים על רבי יהודה ומצריכים שיעור להוצאת ע״ז בשבת היינו משום שלדעתם אין ע״ז נתפסת בשיעורין לענין איסורי ע״ז, אבל בנוגע לשאר איסורים שבתורה שפיר נתפסת היא בשיעורין. מעתה, מאחר שאין הדין של כ״ש בע״ז דין איסור אכילה בלי שיעור כמו אכילה אליבא דר״ש אלא דין מסוים באיסור ע״ז בלי שיעור, יתכן שחל בו דין האכילה שבכל התורה כולה שרק כדרך אכילה שמה אכילה ושלא כדרך אכילה פטור, ודו״ק.
ועוד ניתן לומר שיסוד הדין שחייבים בע״ז על כל שהוא אינו שע״ז מופקעת מדין שיעורין אלא שחשוב כ״ש כשיעור ע״ז, ואף המהרש״ל שחייב על שלא כדרך אכילתן במקום שאין דין שיעור היינו אליבא דר״ש שאין לו דין שיעור כלל ומשום כך מחייב בשלכד״א. ואילו ביין נסך יש חלות דין שיעור של כל שהוא וכשיש חלות דין שיעור מחייבים דוקא בכדרך אכילה ושלא כדרך אכילתן פטור.
אמנם עלינו להסתפק בחיוב קונמות שאינו זקוק לשיעור וכנ״ל ברמב״ם (עי׳ בשיעורים לעיל כב.) מה דינם בשלא כדרך אכילה. ועי׳ בר״ן לנדרים (לה.) שהוא ספק הירושלמי מהו לחמם בו את ידיו. ועיין בשיעורים לעיל (בענין מעילה בקונמות דף כב. - כב:).
ושואלים: בשלמא [נניח] מובן מדוע ר׳ יוחנן לא אמר כריש לקיש, משום דמוקים לה למתניתין הוא מעמיד אותה את משנתנו] כדברי הכל, לפי הסברו, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כדברי ר׳ יוחנן?
The Gemara asks: Granted, it is understood why Rabbi Yoḥanan did not say like Reish Lakish, as he interprets the mishna so that it is in accordance with the opinion of everyone; but what is the reason that Reish Lakish does not say like the opinion of Rabbi Yoḥanan?
תוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אָמַר לְךָ כִּי אָמְרִינַן אִיסּוּר כּוֹלֵל

The Gemara answers: Reish Lakish could say to you: When we say that a more inclusive prohibition, which adds additional aspects to the prohibition for the same individual, can take effect where there already is a prohibition in place,
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל בכולל לא, דכי אמרינן איסור כולל
ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שיש איסור כולל
The Gemara answers: Reish Lakish could say to you: When we say that a more inclusive prohibition, which adds additional aspects to the prohibition for the same individual, can take effect where there already is a prohibition in place,
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות כג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות כג:, ר׳ חננאל שבועות כג: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות כג:, ר"י מיגש שבועות כג:, תוספות שבועות כג:, רמב"ן שבועות כג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות כג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות כג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות כג:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות כג:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות כג:, רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות כג: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות כג:, אסופת מאמרים שבועות כג:

Shevuot 23b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 23b, R. Chananel Shevuot 23b, Rashi Shevuot 23b, Ri MiGash Shevuot 23b, Tosafot Shevuot 23b, Ramban Shevuot 23b, Rashba Shevuot 23b, Meiri Shevuot 23b, Ritva Shevuot 23b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 23b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 23b, Reshimot Shiurim Shevuot 23b, Steinsaltz Commentary Shevuot 23b, Collected Articles Shevuot 23b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144