תא חזי בין תקיפי קמאי רבן גמליאל שהיה נוהג בשררה וזורק מרה בחכמים כדאיתא בברכות ובראש השנה במעשה דרבי יהושע ובין עניתני בתראי. רשב״ג כדאמרינן במציעא בפרק השוכר ג׳ ענותנין הן וכולהו אפרכין לבד מרבן שמעון בן גמליאל דאלו ענותני בתראי קאמר ושפרת מילתא באפאי ולא שתפינהו לרבנן בהדיה ואלו ר״ג דהוה תקיפא שתפינהו לרבנן בהדיה וקאמר באנפאי ובאנפי חבראי דסדר להו לבני גלילא עילאה ובני גלילא תתאה ולבני דרומא עילאה דארץ ישראל ולבני דרומא תתאה מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא ושנה רביעית או שביעית של שמטה היתה כדבעינן למימר קמן לאפרושי מעשריא מעשר ראשון שמפרישין אותו בכל שנה וליתן ללוי דכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וגו׳ ומעשר שני שמעלין אותו לאוכלו בירושלים ואוכלין אותם שם דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳ ואכלת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ אלא שלא היה מעשר זה נוהג אלא בראשונה ובשנייה וברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית היו מפרישין מעשר עני תחת מעשר שני כדאיתא בראש השנה בפ״ק (יב:) דתניא התם כי תכלה וגו׳ בשנה השלישית שנת המעשר שנה שאין בה אלא מעשר אחד כלומר הנוהגות בשנים שעברו הא כיצד מעשר ראשון ומעשר עני אבל מעשר שני יבטל ועלה כתיב בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי וגו׳.

וערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי וגו׳ זה מעשר ראשון והגר והיתום וגו׳ זה מעשר עני ומנין שבערב הפסח היה הביעור שנאמר מקצה שלש שנים ולהלן הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות ואמרינן במתניתא (ספרי פ׳ תבא וירושלמי מע״ש פ״ה מ״ו) מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל יכול חג הסוכות ת״ל כי תכלה לעשר את כל מעשר רגל שכל המעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח של רביעית ושל שביעית שאינו בא עד שנגמרין (למיני) [לקוטי] פירות שנה שלישית וששית שהם שנים שמפרישין בהן מעשר עני אבל בחג הסוכות של רביעית ושל שביעית אין כל המעשרות כלין בו שהרי הוא הנקרא חג האסיף ופעמים שאין יכולין לגמור אסיפת כל הפירות עד אחר החג והיינו דתנן במסכת מעשר שני בפרק אחרון (מ״ו) ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה הביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום כלומר אם יכולין להעלותן לירושלים ולאכול שם מעשר שני וליתן את הבכורים לכהנים מוטב ואם לאו כיון שהגיע ערב יום טוב האחרון של פסח מתבערים בכל מקום שהם כדי שיוכל להתודות עליהן בערתי הקודש מן הבית וביום טוב האחרון במנחה היו מתודין כדמפרש לה התם (מ״י) ואמטול הכי איצטריך רבן גמליאל ליזרזינהו מקמי דלמטי זמן ביעורא כדי שיהיה להן פנאי לבער את הכל קודם יום טוב האחרון של פסח והיינו דאמרינן דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשריא כדאמרן ממעטני דזתיא והן המקומות שצוברין בהן את הזתים כדי שיתרככו לדריכה ויצא שמנן לשון עטיניו מלאו חלב (איוב כ״א).

וטול איגרא חדא וכתוב וכו׳ מהודעיננא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשריא מעמרי שבליא משמע השתא דאכתי חטי ושערי בשבלא דידהו הוו קיימי ואכתי לא עבדינהו גורן ואפ״ה אזהרינהו למעבדינהו גורן ולאפרושי מינייהו מעשר מקמי דלמטי זמן הביעור אעפ״י שלא באו לעונת המעשרות והיינו דתנן במעשר שני בפרק אחרון (מ״ח) אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות ואומר להן מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא רבי עקיבא ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורין מן הביעור. והיינו טעמא דאזהרינהו לבני גלילא אזיתיא ולבני דרומא אשבוליא משום דבני גלילא הוו להו זיתי טובא ולא הוו מספקי לעצרונהו ולבערונהו אלא א״כ היו מקדימין קודם הפסח בימים הרבה ובני דרומא הוו להו חטי טובא ולא הוו מספקי למכנשינהו.

וטול איגרא חדא וכתוב לאחנא בני גלותא דמדי וכו׳ מהודעיננא לכון וכו׳ ושפרת מילתא באנפי ובאנפי חבראי ואוסיפת על שתא דא תלתין יומין וכל כך למה מפני שרחוקין היו מארץ ישראל ואפשר שלא היו שומעין בעיבור השנה ובאין לידי אכילת חמץ בפסח אבל להנך דגליל ודרום דאינון מארץ ישראל לא איצטריך לאודיעו אעיבור השנה שהרי הן קרובים למקום הועד ויודעים שעיברו ב״ד את השנה קתני מיהת באנפאי ובאנפי חבראי ודחינן דילמא בתר דעברוה שהעבירוהו מנשיאותו ומנו את רבי אלעזר בן עזריה כדאיתא בברכות ואחר זאת נעשה עניו. ויש אומרים כי לאחר שהעלוהו והחזירוהו ונתנו לו שתי שבתות ולרבי אלעזר בן עזריה שבת אחת הוצרך לכתוב באפי חבראי מפני רבי אלעזר בן עזריה שהיה שקול עמו בדבר אבל רשב״ג שלא היה שם אחר עמו לא הוצרך לשתף אחר עמו הדין הוא פירוש דהא שמעתא פירושא מעלי׳ הוא.

אבל רבינו שלמה ז״ל פי׳ דזמן ביעורא מטא שנה שלישית או ששית של שמיטה שכל מי ששיהא מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה חייב לבערן עכשיו. [ולא] היא שהרי לא היה הביעור אלא בשנה רביעית ושביעית כדברירנא ממתני׳ ומתניתא ומגזרה שוה דקרא וידענא דלא אצרכיה למרן ז״ל למימרא הכי אלא פשטי דקראי דכתיב מקצה שלש שנים וכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ולאו הכין היא מילתא דמקצה שלש שנים סוף שלש שנים הוא דהויא לה שנה רביעית וכן קרא דכתיב בשנה השלישית לאו למימרא דבשנה שלישית הוי הביעור אלא משום דבשנה ג׳ נגמרין כל חיובי המעשרות שהרי אין מפרישין מעשר עני עד שנה שלישית ואמטול הכי קרי לה שנת המעשר אבל ביעור לא הוו עד שנה רביעית כדכתיב ברישיה דקרא כי תכלה לעשר חג שכל המעשרות כלין בו וכדדריש בברייתא בהדיא וה״ק רחמנא כי תכלה לעשר ברביעית את כל מעשר תבואתך של שנה השלישית שהיא שנת המעשר ונתת ללוי וגו׳ אז תוכל להתודות ולומר בערתי הקדש וגו׳. ועוד כתב ז״ל שבערב הפסח היה מבערן והאי נמי שגגה היא כשגגה היוצא מלפני השליט דהא בהדיא תנן דערב יום טוב האחרון של פסח היה הביעור ואפשר דקמרן ז״ל הכי אמר וטעות סופר היא.

הא דאמרינן הכא לאפרושי מעשריא מעמרי שבליא איכא דאמרי דאינהו הוו מיכווני למשבקה לתבואה של מעשר שני גופיה בשבלין כדי שלא יבואו בה לידי תקלה ולאו מילתא היא דאם כן מאי לפרושי מעשריא דקאמר הא מפרשי וקיימי:

ת״ר על שלשה סימנין מעברין את השנה על האביב שאינו מצוי ברוב ארץ ישראל ורחמנא אמר שמור את חודש האביב וי״א מפני האביב שאין להן להקריב עומר ולאו מילתא היא כדאמרינן לקמן על שלש ארצות מעברין את השנה על יהודה וכו׳ על שנים מהם מעברים אלמא אע״ג דשכיח ביהודה כיון דלא שכיח בהנך לאו חודש האביב קרינא ביה ואי טעמא משום עומר אמאי מעברין לייתי מיהודה שהרי אין עומר בא אלא מיהודה.

על פירות האילן שאין הפירות ראוין ליבשל בעצרת שהיא זמן הבאת ביכורים לאחר הקרבת שתי הלחם וכתב הרב ר׳ יצחק בר אשר ז״ל טעמא דשלשה משום דעיבור השנה אינו אלא בשביל שיבואו שלשה רגלים בזמן הקבוע להם ושלשה סימנין אלו קבע הכתוב לשלשה רגלים דכתיב שמור את חודש האביב ואומר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חודש האביב ואומר וחג הקציר ביכורי מעשיך וגו׳ ואומר וחג האסיף תקופת השנה והוה לן למתני חטים סימן לעצרת דכתב קרא אחרינא וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים אבל בכלל האביב הוא דכשהאביב של שעורים בא בפסח אי אפשר שלא יבואו חטים בעצרת אבל פירות האילן שמביאין מהן בכורים אין תלוין בכך והתורה אמרה שיבא עצרת בזמן שראוי להביא בכורים משבעת המינים כדאמרינן לעיל וחג הקציר בכורי מעשיך ע״כ דבריו ז״ל והריני בא אחריו למלאות את דבריו דאי ס״ד האי בכורי מעשיך דכתיב גבי עצרת אחטים בלחוד קאי לימא קרא בכורי קצירך כדכתיב באידך קרא בכורי קציר חטים ותו כיון דכתב חג הקציר בכירי מעשיך למה לי ותו מעשיך מעשים טובא משמע ולאו אחטים בלחוד קאי אלא אכולהו שבעת המינים קאי ומשום סירכא דביכורים הוא תדע דתנן בבכורים פרק ראשון אין מביאין בכורים קודם לעצרת אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהן מפני הכתוב שבתורה וחג הקציר בכורי מעשיך דשמעת מינה דהאי בכורי מעשיך אבכורים קאי ובכורים משבעת המינים אתו.

והרב ר׳ יוסף הלוי ן׳ מגאש ז״ל פי׳ על פירות האילן אם נראין שהן מאוחרין כדי שלא יאספו בתשרי מעברין את השנה לפי שצריכין אנו שתהא אסיפת הפירות בתשרי כדכתיב וחג האסיף תקופת השנה (צריך עמך).

ורבינו שלמה ז״ל פירש על פירות האילן אם יתאחר בשולן יותר מזמן העצרת שעצרת זמן הבאת בכורים הוא דכתיב וביום הבכורים וגו׳ ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת. והאי פירושא לא דייק גבן משום דאיכא עליה כמה פרכי חדא דמשמע לן דהני שלשה סימנין כולהו מפני תקנת המועדות נינהו ולאו משום תקנת עולי רגלים כדי שלא יטרחו לעלות פעם אחרת דאטו משום טירחא דעולי רגלים נקום ונעקרינהו לכולהו מועדות והכי נמי מסתברא דאי מפני תקנת עולי רגלים ליתני נמי מפני הגדיים והטלאים והגוזלות דהא כי איכא חד סימן בהדייהו מעברין ועוד מאי טירחא אית בהו לעולי רגלים בהכי מאחר דצריכין למיסק בחג הסוכות ומצו לאסוקנהו דהא קי״ל דמעצרת ועד החג מביא וקורא אלא אי איכא למימר משום בכורים לאו משום טורח עולי רגלים אלא לפי שהכתיב קבע זמן לעצרת שתהא באה בזמן שהבכורים מצויין דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך ובבכורים שבאין משבעת המינין קאי כדברירנא לעיל ממתני׳ דמסכת ביכורים אבל מקרא דוביום הבכורים ליכא למילף ולא מידי דההוא בשתי הלחם קאי קרא דאיקרו ביכורים דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו׳ בכורים לה׳ ועלה כתיב וביום הבכורים והיינו דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והיינו שתי הלחם דכתיב בהו באידך פרשה אחריתי והקרבתם מנחה חדשה לה׳ דהא כי אצטרכינן במתני׳ דמסכת ביכורים לאתויי ראיה דאין מביאין ביכורים קודם לעצרת איצטרכינן לאתויי מקרא דחג הקציר בכורי מעשיך ולא קא מייתי׳ לה מקרא דכתיב וביום הבכורים. והרב ר׳ משה נ״ר בר׳ משה מיימון נ״ע כתב בהל׳ קידוש החודש (פ״ד הל׳ ג) על פירות האילן אם לא צמחו פירות האילן שדרכן לצמוח בזמן הפסח מעברין כדי שיהו הפירות צומחין כדרכן כל זמן האביב ולא נהירא לי. ועל התקופה בזמן שתקופת תשרי מתאחרת עד ששה עשר בו מעברין דכתיב וחג האסיף תקופת השנה שיהא חג האסיף בתקופה חדשה כדאיתא לקמן. ורבינו שלמה ז״ל פירש על התקופה בין על תקופת תמוז המתעכבת ונמשכת שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין. ונפקא לן לקמן מקראי בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ששה עשר בניסן שהבאת העומר חלה בתוך תקופת טבת מעברין לדחות את המועדים ולא מסתבר דתנא לא קא מיירי אלא בתקיפת תשרי בלחוד דאי בתקופת טבת היכי קתני על אחד מהן אין מעברין והא בהדיא גרסינן בראש השנה פרק ראשון (כא.) שלח ליה רב אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה כדבעינן לברורי לקמן:

על שנים מהן מעברין ובזמן שאביב אחד מהן כלומר שאחר זמן האביב והוצרכו לעבר עליו ועל אחר הכל שמחין פרש״י ז״ל שהרי אין כאן חדש שיאסר עליו בינתים אבל בזמן שהאביב מצוי והוצרכו לעבר על פירות האילן ועל התקופה הן עצבין בדחיית הפסח שהרי החדש מצוי קודם הפסח והן נאסרין בו עד שעת הקרבת העומר וקשיא לי דהכא לא שייכא שמחה כלל והוה ליה למיתני אינן עצבין אלא הכי מסתברא לי לפרושה הכל שמחין לפי שאין כאן חדש ולא יבואו בו לידי תקלה בחודש העיבור.

רשב״ג אומר אף על התקופה ואיבעיא להו אף על התקופה שמחין בזמן שהתקופה אחת מהן פי׳ רבינו שלמה ז״ל על התקופה שמחין שאם התקופה נופלת כתקנה בתחילת תשרי והם מעברין את השנה בשביל דברים אחרים ודוחין את החג בתוך ימי החורף נמצאו עולי רגלים מצטערין בגשמים לפי שהעתים הולכים אחר תקופת החמה לפיכך כשהיה צריכה לעבר על פירות האילן וזה מצטרף עמהן שמחין. ולי נראה לפרש אף על התקופה שמחין בזמן שמעברין על התקופה שבזמן שמעברין על האביב ועל פירות האילן מחמת שהן מאוחרים אין עיבור השנה מועיל להם כל כך באסיפת הפירות קודם החג כדי שיהיה להן פנאי לעלות לירושלים בחג הסכות שהרי לא עברוה אלא מחמת שפירותיה מאוחרות אלא בזמן שמעברין על התקופה ועל האביב מחמת שהן מאוחרין אבל פירות האילן באין כתיקונן או שעיברוה מחמת התקופה ופירות האילן אבל האביב של תבואה בא כתקנו הכל שמחין לפי שאסיפת מקצת הפירות שבאו כתקנן קודם לחג הסוכות חודש אחד ויש להן פנאי לאסוף פירותיהן קודם לחג ולעלות לרגל. ואי קשיא לך והא זימנין דמעברין על התקופה ולא מרוחי ולא מידי כגון שנתאחרו כל שלשת הסימנין והוצרכו לעבר על כולן לאו קושיא דרשב״ג לא קאמר אלא בזמן שהוצרכו לעבר על התקופה אבל אם נתאחרו כולן לאו משום תקופה דוקא קא מעברינן דבלאו תקופה נמי הוה לן לעבורי אאינך תרי סימני וכ״ש דרשב״ג אמילתיה דת״ק קאי דקתני על שנים מהן מעברין. והדרינן לפרושי בעיין דמבעיא לן על התקופה שמחין כדפרשינן או דילמא הא קמ״ל דעל התקופה לבדה מעברין דשמעה לת״ק דקאמר על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין וקאמר איהו אף על התקופה לבדה מעברין. יש אומרים לפי שעבורה מן התורה ולאו מילתא היא דהא אביב נמי מן התורה הוא אלא היינו טעמיה דרשב״ג לפי שהתקופה עיקר ואינה משתנית מזמנה וכל הסימנין הללו הולכין אחריה ברוב השנים ואין האביב ופירות האילן מקדימין ולא מאחרין אלא במיעוט השנים בזמן שהגשמים מרובין או מועטין תדע שהרי עכשיו אין אנו מעברין אלא לפי חשבון שנות החמה כדי שישתוו שנות החמה עם שנות הלבנה בסוף כל מחזור ורוב השנים באים כתקנן אבל האביב ופירות האילן אינו עיקר שהרי משתנים מזמנם פעמים שמקדימים מעט מפני רוב הגשמים ופעמים שמתאחרין מעט מפני מיעוט הגשמים לפיכך אין ראוי לעבר בשביל אחד מהן לבדו ואי קשיא לך מכל מקום לת״ק דאמר על שנים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין והלא כולן מן התורה הן כדפרשי׳ ומפני מה אין מעברין על כל אחד מהן לבדו לא תיקשי לך דכי היכי דקפיד קרא דלא להוי פסח קודם חודש האביב ולא עצרת קודם זמן ביכורים הכי נמי קפיד דלא להוו כל חד מינייהו לבתר זימניה ואי אמרת מעברין על אחד מהן כדי לתקנו נמצא השני בטל כיצד הרי שאחר זמן האביב ופירות האילן לא נתאחרו אם תאמר מעברין על האביב נמצאו פירות האילן באין באייר ובעינן עצרת בזמן ביכורים וליכא וכיון שזה נטל כתקנו של זה מניחין את השנה כמות שהיא וכן בזמן שאיחרו פירות האילן או התקופה והאביב לא אחר אין מעברין דאי אמרת מעברין נמצא האביב בא באדר שני ובעינ׳ פסח בחדש האביב וליכא אבל אם היו שם שני סימנין כגון האביב ותקופה או פירות האילן והתקופה מעברין אע״פ שהשלישי בטל מוטב ידחה אחד מפני שנים ואל ידחו שנים מפני אחד ואם תאמר והלא כשמעברין על התקופה ועל אחד מהן נמצאת התקופה נופלת באלול ונמצא סוכות בא בחדש שאחר התקופה לאו קושיא היא דכי קפיד קרא דלהוי כל חד מינייהו בזמן הקבוע לו קא קפיד פסח שיהא בזמן האביב ואם בא האביב בניסן ועיברו את השנה נמצא האביב בא באדר שני ופסח בניסן ואין כאן אביב כלל שהרי בישלה תבואה קרוב לראוי לה וכן הטעם לענין בכורים שבזמן שהן באין בזמנן אי אמרת מעברין נמצאו ביכורים באין באייר ושבועות בסיון שלא בזמן בכורים שהרי בשלו רוב הפירות ואין זמן בכורים כלל אבל לגבי תקופה בתקופה חדשה תלי רחמנא וכולה תקופה חדא מילתא היא ואין הפרש בין תחלתה לסופה ומ״מ כי אתי סוכות בתוך תקופה חדשה שפיר דמי וכדמעיינ׳ בהדין טעמא סליק לך אליבא דהילכתא ואי קשיא לך ההיא דגרסי׳ בפרק ארבעה ראשי שנים הן בסופיה (כ״א.) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שעתא ולא תיחוש לה דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב שיהא בתקופת ניסן והכא קתני על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין אלמא אתקופא לחודה לא מעברינן לא תיקשי לך דהאי תנא דברייתא בתקופת תשרי קאי וסבר לה כת״ק דהך ברייתא אחריתי דלקמן (י״ב:) דקתני אין מעברין את השנה אלא א״כ היתה תקופה חסרה ששה עשר יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא אשתכח דלא משכא תקופת טבת אלא עד חדסר בניסן דכיון דקאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה אבל היכא דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן מעברין חדא דהא בעינא אביב בתקופת ניסן וליכא ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא והיינו טעמא דלא קתני לה הכא בהדיא משום דטעמא משום אביב הוא והא קתני ליה אביב:

ת״ר על שלש ארצות שאיחר בהן האביב או פירות האילן מעברין את השנה על יהודה ועל עבר הירדן וגליל על שתים מהן מעברין שכיון שאיחר ברוב ארץ ישראל לאו חדש האביב קרינא ביה ולאו בכורי מעשיך קרינא ביה על אחת מהן אין מעברין שכיון שהוא מצוי ברוב ארץ ישראל חדש האביב קרינא ביה ובכורי מעשיך קרינא ביה ובזמן שיהודה אחת מן הארצות שהוצרכו לעבר עליהן מפני שאין האביב מצוי בהן הכל שמחין לעבר שאין עומר בא להיות מצוה מן המובחר אלא מיהודה דתנן במנחות כרמל רך ומלא מכאן אמרו אין מביאין עומר אלא מן הקרוב לירושלים לא מצאו מן הקרוב יביאו מן הרחוק ומעשה שהביאו מגנות צריפין כו׳ וכיון שאין מצוי ביהודה הן שמחין לעבר כדי שיביאו עומר מיהודה שאלו לא עברו היו צריכין להביא משאר ארצות שהרי אינו מצוי ביהודה וכן אלו היה מצוי ביהודה והוצרכו לעבר על השתים אין עומר בא מיהודה שהרי התבואה יבשה ואנן רך ומלא בעינן וצריכין להביא משאר ארצות ועוד פירש רבינו שלמה ז״ל שאם ביכר ביהודה ורואין ציבור שראוי להביא עומר ובית דין מאריכין עליהן זמן איסור חדש קשה להן הדבר אבל בשלא ביכר ביהודה ובאחת מן השתים אין קשה להן אף על פי שראוי להביא מהשלישית לפי שמצותו להביא מיהודה:

ת״ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה פירש רבינו שלמה ז״ל בבית דין הקבוע ביהודה ולא מסתבר דא״כ בירושלים מיבעי ליה אלא מסתברא דאכולה ארץ יהודה קאי דכולה ארץ יהודה שכנו של מקום מיקרי מאחר דהוי בית המקדש בגוה דהא כולה חדא נחלה היא וחד חולקא הוא דהויא ואי קשיא לך ההיא דאמרי׳ בברכות פרק הרואה (ס״ג.) רבי עקיבא היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ וביבמות אמרינן (בפרק בתרא קכ״ב.) אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעיבור השנה וכי תימא הא אוקי׳ בפרק הרואה בשלא הניח כמותו בכל ארץ ישראל על כרחך הכא משמע דאפי׳ סנהדרי גדולה אין מעברין אלא בארץ ישראל מתרץ לה בירושלמי בשיכולין לעבר בארץ ישראל אבל כשאין יכולין לעבר בארץ ישראל מעברין אותה בחוצה לארץ ירמיה עיבר בחוצה לארץ יחזקאל עיבר חוצה לארץ ברוך בן נריה עיבר חוצה לארץ:

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא ביום כו׳ אמר ר׳ אבהו מאי קראה תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פירוש לפי שהלבנה נסתרת בכל חדש וחדש ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יותר קודם שתדבק בשמש בסוף החדש והוא שעת המולד וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ואין לך חג שהחדש מתכסה בו אלא ראש השנה שבא לעולם בר״ח אלו שאר חגים באין באמצע החדש והלבנה נראית בעליל לכל העולם וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב כלומר חק שישראל עושין באותו חג דהיינו קידוש החדש הרי הוא כמשפט מה משפט ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה וכתיב לו משפט הבכורה הוראה כל הפרשה כולה להיות דין (ב״ב קי״ג:) אף קידוש החדש ביום ומהאי קרא גופיה נמי נפקא לן דאין מעברין את השנה אלא ביום שהרי בעיבור שנה זו תלוי קביעות ראש השנה הבא שכיון שנדחה ניסן נדחו כל החדשים כלן ואין מקדשין את החדש אלא ביום: תנו רבנן אין מעברין את השנה בשני רעבון מפני שאין להן מה שיאכלו מן הישן ואתה מאריך להן איסור החדש: