(א-ד) ת״ר: אין מעברין את השנה בשני רעבון, דתניא: היה ר׳ מאיר אומר: ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים עשרים לחם שעורים וגומ׳. ומפני מה לא עיברה אלישע? מפני כי שנת בצורת היתה והכל רצין אאחר הגרנות – ואין חשבון בני אדם בתבואה חדשה, אלא בחשבון החדשים שבכל שנה ושנה. ואם תעבר – יתרחק חדש הגרנות וישבר לב בני אדם, כי אומרים: עדיין נשאר עד הגרנות כך וכך, ומייקרין השער, לפיכך אין מעבריןב.
(1) 
בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן.
בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן.during years of famine. When grain is scarce, intercalating the year would exacerbate the food shortage by delaying the omer offering, which is brought in Nisan, thereby prolonging the period during which the new crop is forbidden.
תניא היה רבי מאיר אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים עשרים לחם שעורים עשרים כתיב בלא וא״ו ופירושי קא מפרש לה קרא למילתיה דהאי לחם בכורים עשרים לחם שעורים הוו ובכורים משמע אביב שביכר עכשיו ואין לך בארץ ישראל מקום קל לבשל פירותיו יתר מבעל שלישה אע״פ כן לא ביכרה אלא מין אחד כדמפרש ואזיל שמא תאמר חטים היו שהן אפלות לפיכך נתאחר בישולן עד לאחר העומר ת״ל לחם שעורים כדפרישית ושמא תאמר לפני העומר היה הדבר ובזמנו ביכר ת״ל תן לעם ויאכלו ואלמלא קרב העומר לא היה מתיר להן את החדש אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר על האביב ועל פירות האילן שהרי כשהגיע ניסן לא היה רוב אביב תדע שהרי אפילו לאחר ששה עשר בניסן לא ביכרו אלא שעורים והואיל ונתאחר האביב של חטים כל כך אף פירות האילן מאוחרין היו ואעפ״כ לא עיברה שאלמלא עיברה לא היה אביב של שעורים מתאחר עד לאחר העומר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה כדמפרש התם בקראי והכל היו רצין לבית הגרנות ואלו היה מאריך להן באיסור החדש לא היה להן מה שיאכלו ויש אומרים שאלו האריך להן באיסור החדש היו באין לידי תקלה. מכאן תשובה לדברי הכותב בחיבורו (הרמב״ם פ״ד הל׳ ט״ז מהל׳ קדוש החדש) יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשני רעבון ובשביעית שלא יעברו בהן מפני הצורך שרבבים והדרכים והגשרים וכיוצא בהן אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין שהרי ראויה היתה להתעבר מפני האביב ולא עיברה אלישע כמו שאמרנו:
בשני (בשנות) רעבון כשאין התבואה מצויה, כדי שאפשר יהיה להקדים ולאכול את יבול התבואה החדש, שעל ידי עיבור השנה הרי מוסיפים עוד חודש אחד של איסור (עד לזמן העומר, במוצאי יום טוב ראשון של פסח).
during years of famine. When grain is scarce, intercalating the year would exacerbate the food shortage by delaying the omer offering, which is brought in Nisan, thereby prolonging the period during which the new crop is forbidden.
הכל
(2) תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר {מלכים ב ד׳:מ״ב} וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעוֹרִים וְגוֹ׳.
It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that this principle can be demonstrated based on an incident related in the Bible. The verse states with regard to the prophet Elisha: “And there came a man from Ba’al Shalisha, and he brought to the man of God bread of the first fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn in his sack. And he said: Give to the people, that they may eat” (II Kings 4:42).
תניא [שנויה ברייתא]: רבי אומר על הכתוב: ״ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו״ (מלכים ב׳ ד, מב),
It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that this principle can be demonstrated based on an incident related in the Bible. The verse states with regard to the prophet Elisha: “And there came a man from Ba’al Shalisha, and he brought to the man of God bread of the first fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn in his sack. And he said: Give to the people, that they may eat” (II Kings 4:42).
הכל
(3) וְאֵין לְךָ קַלָּה בְּכׇל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבַשֵּׁל פֵּירוֹתֶיהָ יוֹתֵר מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא בִּכְּרָה אֶלָּא מִין אֶחָד שֶׁמָּא תֹּאמַר חִטִּים תַּלְמוּד לוֹמַר שְׂעוֹרִים שֶׁמָּא תֹּאמַר לִפְנֵי הָעוֹמֶר תַּלְמוּד לוֹמַר {מלכים ב ד׳:מ״ב,מ״ג} תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ אַחַר הָעוֹמֶר הָיָה.
The incident is analyzed: You do not have in all of Eretz Yisrael an environment in which fruit ripens more swiftly than in Ba’al Shalisha, and even so, only one of the seven species had ripened at that time, as the verse testifies that he brought him “bread of the first fruits.” Lest you say the verse speaks of wheat, which ripens close to the time of the festival of Shavuot, the verse states “barley.” Lest you say that the incident took place before the omer offering was sacrificed, the verse states: “Give to the people, that they may eat.” As they were permitted to eat, it must be that the incident was after the omer offering was brought.
ושמא תאמר חיטין היו – שהן אפילות לכך נתאחרו לבשל עד אחר הפסח תלמוד לומר לחם שעורים.
ושמא תאמר לפני העומר היה – ובזמן ביכר תלמוד לומר תן לעם ויאכלו מלמד שקרב העומר והותר החדש.
ואין לך סביבה קלה בכל ארץ ישראל לבשל פירותיה יותר מבעל שלישה, ואף על פי כן לא בכרה אלא מין אחד באותו זמן. שמא תאמר: חטים היו אלה שמתבשלות סמוך לשבועות — תלמוד לומר: ״שעורים״. שמא תאמר: הביא את השעורים בזמן מוקדם עוד לפני העומר — תלמוד לומר: ״תן לעם ויאכלו״, וכיון שמותר היה לאכול משמע שאחר העומר היה.
The incident is analyzed: You do not have in all of Eretz Yisrael an environment in which fruit ripens more swiftly than in Ba’al Shalisha, and even so, only one of the seven species had ripened at that time, as the verse testifies that he brought him “bread of the first fruits.” Lest you say the verse speaks of wheat, which ripens close to the time of the festival of Shavuot, the verse states “barley.” Lest you say that the incident took place before the omer offering was sacrificed, the verse states: “Give to the people, that they may eat.” As they were permitted to eat, it must be that the incident was after the omer offering was brought.
הכל
(4) אֱמוֹר מֵעַתָּה רְאוּיָה הָיְתָה אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁתִּתְעַבֵּר וּמִפְּנֵי מָה לֹא עִיבְּרָהּ אֱלִישָׁע שֶׁשְּׁנַת בַּצּוֹרֶת הָיְתָה וְהָיוּ הַכֹּל רָצִין לְבֵית הַגֳּרָנוֹת.
Based on this, say that even in the place in which fruit ripened the fastest in all of Eretz Yisrael, after the omer had been brought, only the barley had ripened. Evidently, the year was fit to be intercalated, because the spring produce was not sufficiently mature in time. And for what reason did the prophet Elisha not intercalate it? Because it was a year of scarcity, as described in the Bible (see II Kings 4:38), and everyone was running to the granary. Intercalating the year would have made it even more difficult to obtain produce.
אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה להתעבר – על האביב שכשהגיע ניסן עדיין לא היה רוב אביב דהא לאחר ששה עשר בניסן לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינא ביה חדש האביב.
ששנת בצורת היתה – בקראי משכחת לה.
ראויה היתה אותה שנה שתתעבר – וא״ת מנ״ל דילמא אביב הוא דלא הוה אבל פירות האילן ותקופה הוו כתיקונן ואמרינן דעל אחד מהן אין מעברין וי״ל דמסתמא כיון דבעל שלישה הקלה שבארץ ישראל לא ביכרה אלא מין אחד ש״מ דפירות האילן נמי לא הוו וא״ת ודילמא ביהודה הוא דלא הוו אבל בעבר הירדן ובגליל הוו וי״ל דהא נמי שמעינן מבעל שלישה שהיא הקלה שלא ביכרה.
ומפני מה לא עיברה אלישע – וא״ת ומנא לן דלא עיברה וי״ל דאם איתא דעיברה אי אפשר שלא היו מוציאין בכמה מינין אחר העומר.
תוס׳ בד״ה ומפני מה כו׳ וי״ל דאם איתא דעיברה א״א שלא היו מוצאין כו׳ עכ״ל ובהכי נמי יתיישב דלא נימא דלא עיברה מפני שכבר נתעברה שנה שעברה ואין מעברין ב׳ שנים רצופות זה אחר זה כדלקמן דאי הוה נתעברה השנה שעברה ודאי נמי א״א שלא היו מוצאין בה גם בשנה זו כמה מינין אחר העומר מיהו ק״ק דאימא דלא עיברה משום דשביעית היה או מוצאי שביעית ואין מעברין בהן ויש ליישב ודו״ק:
רש״י ד״ה אין מעברין. וז״ל אין יושבין ב״ד קודם ר״ה ולומר תתעבר שנה זו בשני אדרים מפני שיש שכחה בדבר קודם שיגיע ומזלזלי בחמץ עכ״ל.
יש לעיין לפי מה שפרש״י דאין מעברין את השנה לפני ר״ה היינו שאין ב״ד יושבין לעיין לפני ר״ה ולומר דתתעבר שנה זו, א״כ מדוע אמרינן ״דאם עיברוה אינה מעוברת״, דלכאורה אף אם חישבו ועיינו לפני ר״ה האם יצטרכו לעבר את השנה, אח״כ בחדש אדר יכולים הם לעבר את השנה ולקבוע אדר שני, ומהי הכוונה דאם עיברוה אינה מעוברת. וי״ל דמוכח מכאן דמעשה החישוב האם לעבר את השנה או לא הוי חלק מגוף מעשה העיבור, וא״א לעבר את השנה אא״כ היה מעשה חישוב וחשבון לברר האם צריך לעבר את השנה. ואי לא נעשה מעשה החישוב כדין אזי אי אפשר לעבר את השנה. ולפיכך אם ישבו לעיין לפני ר״ה ונעשה החישוב שלא כדין א״א לעבר את השנה אח״כ עפ״י החישוב ההוא.
ועיין בתוס׳ לעיל (יא: ד״ה אין מעברין) דלכתחילה אין מחשבין האם לעבר את השנה בחו״ל, אבל אין זה מעכב במעשה העיבור, ובדיעבד העיבור חל אע״פ שהחישוב האם לעבר או לא נעשה בחו״ל. ונראה דרש״י חולק על התוס׳ בזה דס״ל דהחישוב הוי חלק מגוף מעשה העיבור ואם החישוב נעשה שלא כדין לא חל העיבור, ואי נעשה החישוב בחו״ל לא חל העיבור אפילו בדיעבד. ואליבא דתוס׳ צ״ל שהגמרא פוסלת רק את עצם מעשה העיבור אם הוא נעשה לפני ר״ה כי החישוב אינו חלק מעצם מעשה העיבור. ונראה דהתוס׳ ס״ל דעיבור השנה חל בשנה עצמה וא״א לעבר את השנה לפני ר״ה דעדיין לא הגיע השנה הראויה להתעבר, ורק אחרי שהשנה חלה אזי יתכן לעברה, ולהחיל עליה חלות שם שנה מעוברת.
ועיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ קדה״ח הי״ג) וז״ל יש לבית דין לחשב ולידע אי זו שנה תהיה מעוברת בכל עת שירצו אפילו כמה שנים, אבל אין אומרים שנה פלונית מעוברת אלא אחר ראש השנה וכו׳ אמרו לפני ראש השנה שנה זו שתכנס מעוברת אינה מעוברת באמירה זו. עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם סובר דאין העיבור חל להבא (כשיטת התוס׳), וצ״ע לרמב״ם מ״ש עיבור שנה מקידוש החודש דחל קידוש החודש להבא, וכדמבואר ברמב״ם (פ״ב מהל׳ קדה״ח ה״ט) וז״ל ראוהו ב״ד עצמן בסוף יום תשעה ועשרים אם עדיין לא יצא כוכב ליל שלושים ב״ד אומרים מקודש שעדיין יום הוא וכו׳ עכ״ל, ומבואר דהרמב״ם סובר דאפשר לב״ד לקדש ר״ח בערב ראש חדש ביום כ״ט ולקדש את היום הבא לר״ח, וצ״ע מ״ש קדה״ח דחל להבא מעיבור השנה דאינו חל להבא לפני ראש השנה, וצ״ע.
אמור מעתה שלאחר העומר בניסן אי אפשר היה להביא ביכורי יבול מן המקום המבכיר ביותר בארץ אלא שעורים בלבד. הרי שראויה היתה אותה שנה שתתעבר, שברור שהחיטים לא הבשילו בזמנן, שהרי לא יכלו להביא אלא שעורים, ומפני מה לא עיברה אלישע? — מפני ששנת בצורת היתה (כמסופר שם), והיו הכל רצין לבית הגרנות ואם היו מעברים היה קשה עוד יותר למצוא תבואה לאכול.
Based on this, say that even in the place in which fruit ripened the fastest in all of Eretz Yisrael, after the omer had been brought, only the barley had ripened. Evidently, the year was fit to be intercalated, because the spring produce was not sufficiently mature in time. And for what reason did the prophet Elisha not intercalate it? Because it was a year of scarcity, as described in the Bible (see II Kings 4:38), and everyone was running to the granary. Intercalating the year would have made it even more difficult to obtain produce.
הכל
(5) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן אאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאִם עִיבְּרוּהָ אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת ב אֲבָל מִפְּנֵי הַדְּחָק מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִיָּד ואעפ״כ וְאַף עַל פִּי כֵּן אֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:3): The court may not intercalate the year before Rosh HaShana. And if the court intercalated it this early, it is not intercalated. But if there was a need to intercalate it early due to exigent circumstances, e.g., religious persecution, they may intercalate it immediately after Rosh HaShana. Even so, they may intercalate it only by adding a second month of Adar.
אין מעברין – אין יושבין ב״ד קודם ראש השנה לעיין ולומר תתעבר שנה זו בשני אדרים מפני שיש שכחה בדבר קודם שיגיע ומזלזלי בחמץ.
אבל מפני הדחק – שמא לא יהא שם ב״ד מופלא סמוך לאדר או שמא יבא המלך אדומי ויעכב על ידן מעברין אותה ומודיעין לגולה אחר ר״ה מיד שעיברנוה.
ואעפ״כ אין מעברין – אותה בשני חדשים אחרים אלא כשיגיע אדר יעשו שני אדרים.
אין מעברין אלא אדר – וכל שאר החדשים אין מעברין דכתיב (אסתר ג) לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ואי מעברין אחת משאר החדשים לא הוי אדר שנים עשר.
אין מעברין את השנה בשני רעבון מפני שהכל מצפין לרוץ לבית הגרנות ואין מאריכין עליהם איסור חדש ומ״מ דוקא שאין מעברין אותה לכל הדרכים שהזכרנו אבל כל שמפני התקופה כתבו רוב מפרשים שאין משגיחין בו לכל דבר על זה נאמר שמור את חדש האביב כלומר שיבא פסח בתקופת ניסן וגדולי המחברים כתבו כן אף באביב ופירות האילן ר״ל שניהם ביחד:
א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה הבאה לפני ראש השנה, ואם עיברוה — אינה מעוברת, אבל מפני הדחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד ואין ממתינים סמוך לפסח, ואף על פי כן אין מעברין ומוסיפים אלא את חודש אדר, ולא חודש אחר.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:3): The court may not intercalate the year before Rosh HaShana. And if the court intercalated it this early, it is not intercalated. But if there was a need to intercalate it early due to exigent circumstances, e.g., religious persecution, they may intercalate it immediately after Rosh HaShana. Even so, they may intercalate it only by adding a second month of Adar.
הכל
(6) אִינִי וְהָא שְׁלַחוּ לֵיהּ לְרָבָא זוּג בָּא מֵרַקַּת וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר ובידם דְּבָרִים הַנַּעֲשֶׂה בְּלוּז וּמַאי נִיהוּ תְּכֵלֶת בִּזְכוּת הָרַחֲמִים וּבִזְכוּתָם יָצְאוּ בְּשָׁלוֹם.
The Gemara asks: Is that so, that intercalation may be determined only after Rosh HaShana? But the Sages of Eretz Yisrael sent the following encoded message to Rava during the time of Roman persecution: A pair of Torah scholars came from Rakkath, the biblical name for Tiberias (see Joshua 19:35), which was the seat of the Sanhedrin in Rava’s time. They meant to reach the Diaspora community, but the pair was apprehended by the eagle, i.e., Roman soldiers, whose symbol was the eagle; and in their possession were precious items made in Luz. The Gemara interrupts the story to explain: And what are those items from Luz? Sky-blue dye, which is necessary for ritual fringes. The message continued: In the merit of divine mercy and in their merit, they were spared execution and emerged in peace. Nevertheless, they did not reach their destination.
פירוש זוג בא מרקת – שני תלמדי חכמים באו מטבריה, כדגרסינן במגילהא: רקת זו טבריא. ותפשו נשר – יש מי שאומר: עיכבו המלך, כי נשר הוא מלך, כדכתיבב: הנשר הגדול. ויש מי שאומר: עיכבו המטר הנושר מן השמים. ובידו דברים הנעשין בלוז – היא תכלת וציצית. ובזכותכם יצא מידם הזוג ההוא לשלום בלא היזק.
א. ו,א.
ב. יחזקאל יז,ג.
זוג – שני תלמידי חכמים.
בא מרקת – טבריא.
ותפשו נשר – חיל פרסיים.
דברים הנעשים בלוז – תכלת בלוז עושין אותה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) היא לוז שצובעין בה תכלת.
זוג בא מרקת ותפשו נשר וכו׳. הקושיות מה ענין שכתבו ושלחו כל זה ברמז ומה ענין שזכרו שהיה בידם תכלת הבא מלוז ומה לשון בזכות הרחמים ומה ענין שלא הניחו מלכות וכו׳ ולמה זכרו שהיה באב ואם לומר שמעברין קודם ראש השנה לא הוה ליה לומר רק שקבעו לו נציב אחד קודם ראש השנה הוא מבואר כי נשיאי ישמעאל היו י״ב כמו שנזכר בסוף פרשת חיי שרה אבל למעלה עליהם נשיאי ישראל כי נשיאי ישמעאל אין להם יחוס אב מאברהם רק יחוס שפחה מאמם הגר וז״ש בהם שנים עשר נשיאים לאמותם דר״ל מצד אם אבל נשיאי ישראל יש להם יחוס אב למשפחותם לבית אבותם ועל כן על פי היחוס אב שממנו נמשך הבכורה נעשה מהם י״ג נשיאים על ידי הבכורה שיש ליוסף שנחלק לשני שבטים ונשיאים וזהו סוד עיבור שישראל מחשבים י״ב חדשי הלבנה נגד י״ב שבטים ועוד חדש עיבור נגד שבטו של יוסף שנחלק לב׳ שבטים והם ב׳ אדרים שמזלו דגים כברכתו של יוסף ידגו לרוב וגו׳:
ולזה אמרו שאין זרעו של עשו נמסר רק ביד זרעו של יוסף שנאמר והיה בית עשו וגו׳ והוא לפי שבקניית הבכורה ונטילת הברכה נתן ליעקב להיות מושל באחיו עשו וכל זה נתן יעקב ליוסף שנאמר ואני נתתי לך שכם אחד כמפורש בפ׳ י״נ ולזה אף שישמעאל שיש לו י״ב נשיאים לאמותם ובמלחמותם לפעמים מנצחים את עשו אבל לא יעשו לו כלה עד לעתיד שיגדל זרעו של יוסף ומשיחו וע״י ינצחו את עשו שישראל יהיו במעלה ביותר מישמעאל שיהיו י״ג נשיאים ע״י יוסף שנחלק לב׳ וזהו סוד העיבור כמ״ש שיהיה שנת ישראל י״ג חדשים והוא גדול יותר משנת עשו י״ב חדשים לחמה וע״פ דברים אלה אמר זוג הבא כו׳ כי ישראל נמשלו לזוג יונים שאין נזקקין רק לבת זוגן וע״ש השני מלכיות המולכות שהם אדום וישמעאל אמר ודימה מלכות ישמעאל לנשר ע״ש רוב תוקף מלכותו ולפי שהוא טמא מצד אמו דמוהו לנשר שהוא עוף הדורס וטמא וכן דימהו בפרק החובל לעוף טמא ואמר שבא מרקת שהיא טבריא שנקראת רקת ע״ש ריקנים שבך ושם היה סוד עיבור הזה ואמר שתפשו נשר דהיינו ישמעאל שתחת ידו רוב קיבוץ נפוצות ישראל ואמר ובידם דברים הנעשה בלוז כו׳ שאין שם מיתה כדאמרינן בסוטה ודימה לו סוד העיבור שהוא רמז על דבר עתידי ונצחי לכלות את זרעו של עשו וכחו סמאל וז״ש מאי ניהו תכלת שהוא הסוד תכלת דומה לים כו׳ עד דומה לכסא הכבוד דהיינו שאז יהיה הכסא שלם וז״ש בזכות הרחמים דהיינו שיהיה שם הרחמים שלם שאין השם והכסא שלם כו׳ ובזכות זה יצאו בשלום מתחת יד ישמעאל ועמוסי יריכי נחשון כו׳ הוא פי׳ סוד העיבור דעמוסי יריכי נחשון אשר ממנו הנשיאים והמלכים ומלך המשיח בקשו לקבוע נציב הוא חודש עיבור הרומז לזרעו של יוסף שנחלק לב׳ שבטים כמו ב׳ אדרים שמזלו דגים בלשון רבים ואשר בידו יפול עשו וכחו וע״כ לא הניחו אדומי הלז שהוא מלכות רומי וכחו סמאל אבל בעלי אסופות נאספו במלכות ישמעאל לקבוע נציב א׳ והוצרכו לעשות זה בסתר ובסוד שלא ירגישו אדומי וכחו סמאל בזה וע״כ עשו אותו בירח שמת אהרן ושלא יבין אדומי שעל חודש העיבור נאספו כי בחדש הזה אשר בו היה החורבן ביהמ״ק על ידי עשו וכחו ועל יסוד זה אמרו לעיל בסוד העיבור דגוזליא רכיכין ואמריא עדקין ואביב לא מטא כו׳ ר״ל דגוזליא שהוא כ״י דמתילין ליונה רכיכין ואין להם כח גם אמריא שהם ישראל שנמשלו לשה פזורה ישראל עדקין ואין להם כח בגלות וזימנא דאביב שהוא זמן אביו וצמיחת הגאולה עדיין לא מטא וע״כ שפירת כו׳ ואוסיפת על שתא דא יומין תלתין שהוא סוד העיבור נגד זרעו של יוסף שיכלה זרעו של עשו ע״י ואז יהיה הכסא והשם שלם בב״י א״ס:
גמ׳ יצאו בשלום. בערוך שם הגירסא יצא בשלום:
רש״י ד״ה בא מרקת וכו׳ טבריא. מגילה דף ו ע״א:
ד״ה ותפשו נשר וכו׳ חיל פרסיים. בערוך ערך זג כתב די״א עכבן המטר הנושר משמים:
ושואלים: איני [וכי כן הוא] שאין מעברים בחדשים אחרים? והא [והרי] שלחו ליה [לו] לרבא אגרת זו בלשון סתרים: זוג בא מרקת, כלומר, זוג של תלמידי חכמים באו מרקת, היא טבריה, מקום מושב הסנהדרין אז, ששמה במקרא הוא ״רקת״ (ראה יהושע יט, לה), ותפשו נשר, כלומר, אנשי צבא רומיים שסמלם היה הנשר, ובידם של השליחים היו דברים הנעשה בלוז. ומסבירים: ומאי ניהו [ומה הם]? — תכלת, שאגב שליחותם לבבל לקחו איתם גם תכלת כדי לספק לאנשי בבל. בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום, ולא נידונו למוות, ואולם לא הצליחו להעביר את ההודעה לגולה.
The Gemara asks: Is that so, that intercalation may be determined only after Rosh HaShana? But the Sages of Eretz Yisrael sent the following encoded message to Rava during the time of Roman persecution: A pair of Torah scholars came from Rakkath, the biblical name for Tiberias (see Joshua 19:35), which was the seat of the Sanhedrin in Rava’s time. They meant to reach the Diaspora community, but the pair was apprehended by the eagle, i.e., Roman soldiers, whose symbol was the eagle; and in their possession were precious items made in Luz. The Gemara interrupts the story to explain: And what are those items from Luz? Sky-blue dye, which is necessary for ritual fringes. The message continued: In the merit of divine mercy and in their merit, they were spared execution and emerged in peace. Nevertheless, they did not reach their destination.
הכל
(7) וַעֲמוּסֵי יְרֵיכֵי נַחְשׁוֹן בִּקְּשׁוּ לִקְבּוֹעַ נְצִיב אֶחָד וְלֹא הִנִּיחָן אֲדוֹמִי הַלָּז אֲבָל בַּעֲלֵי אֲסוּפּוֹת נֶאֶסְפוּ וְקָבְעוּ לוֹ נְצִיב אֶחָד בְּיֶרַח שֶׁמֵּת בּוֹ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן חַשּׁוֹבֵי מְחַשְּׁבִי גַּלּוֹיֵי לָא מְגַלּוּ.
The message continued: And the offspring of Nahshon, meaning the Sages of the court of the Nasi, who was descended from the prince of Judah, Nahshon ben Amminadab (see Numbers 7:12), sought to establish a pillar, i.e., they sought to add a month to the year. But that Edomite, the local Roman governor, did not allow them to intercalate the year. Nevertheless, the members of the assembly gathered, and they established a pillar, in the month in which Aaron the priest died, i.e., the Sages of Eretz Yisrael convened in the month of Av, which is before Rosh HaShana, and determined that the following year should be intercalated. Evidently, then, in exigent circumstances, intercalation may be done even before Rosh HaShana. The Gemara answers: The court may calculate the need for an extra month even before Rosh HaShana, but they may not reveal and publicize the decision until after Rosh HaShana.
ועמוסי יריכי נחשון – כלומר: נשיאי בני דוד המתייחסין מזרע נחשון, ביקשו לעבר ולהוסיף חודש על שנה זו ולא הניחם אדומי זה – אכלומר: מנעם שר אדום המושל עליהן. אבל בעלי אסופות – והן החכמים, כדכתיב: דברי חכמים כדרבונות וגו׳. נאספו וקבעו להם נציב אחד בירח שמת בו אהרן – כלומר: אעפ״כ נתקבצו החכמים וקבעו עיבור בבירח אב, הוא החדש החמישי, ירח שמת בו אהרן הכהן. הנה החכמים עיברו השנה בחדש אב קודם ראש שנה שני חדשים, ואיך שנו בחיצונה:ג ואם עיברוה לפני ראש שנה אינה מעוברת.
ופרקינן: חשובי מחשבי קודם ראש השנה, ולא מגלו אלא אחר ראש השנהד.
א. מכאן גם בקרע קטן מכת״י 4 קטע א.
ב. בכת״י 4 נוסף: לשנ[ה].
ג. = בברייתא.
ד. רש״י פירש גלויי לא מגלו, שאין בית דין מפרסמים הדבר שהסכימו לעבר עד אחר ראש השנה. ולשון הגמרא ׳מעברין אותה אחר ראש השנה מיד׳ (ראה דק״ס) מדוייק כן, שמפרסמים הדבר מיד אף שלא היה שהות לדון בדבר. וכן כתבו תוספות שרק משנה לחברתה אין מחשבין לסמוך על אותו חשבון, וגם אם חשבו את חשבון העיבור של כמה שנים צריכים הם לדון ולחשב כל שנה על עיבור של אותה שנה, אבל באותה שנה סומכין, ותחילת השנה לדעת תוספות היא מחודש ניסן. אבל ביד רמה פירש את דברי ר״ח שלהלן שתחילת השנה הוא ראש השנה, ואין בית דין גומרים את הדבר עד אחר ראש השנה. ראה הערה 130.
עמוסי יריכי נחשון – נשיא שבארץ ישראל שהוא מזרע נחשון בן עמינדב ראשון לנשיאים.
בקשו לקבוע נציב אחד – בקשו להוסיף חדש אחד על השנה לעברה.
ולא הניחן אדומי הלז – מלכות הרשעה גזרה גזירה עליהן.
בירח שמת בו אהרן – באב אלמא מפני הדחק מעיינין בעיבור שנה לפני ראש השנה.
גלויי לא מגלו – עד לאחר ראש השנה שלא ישכחו בני הגולה.
גמ׳. גלויי לא מגלו.
ונראה דמבואר מהגמ׳ דהודאת העיבור לעם הוי חלק מגוף מעשה העיבור, וי״ל דהביאור בזה הוא דחלות העיבור נעשה ע״י בית דין הגדול מפני שדעתם הוי עפ״י דין דעת כלל ישראל, ובעינן שיהיה העיבור מקובל ומרוצה לכלל. (וכנתבאר לעיל בשיעורים דף י:)
ועמוסי יריכי נחשון צאצאיו של נחשון, נשיא יהודה, והוא רמז לנשיא הסנהדרין, בקשו לקבוע נציב אחד, שבקשו לקבוע חודש נוסף לשנה, ולא הניחן אדומי הלז המושל הרומאי בארץ. אבל בעלי אסופות, כלומר, תלמידי החכמים שהיו בארץ (ראה קהלת יב, יא) נאספו, וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן הוא חודש אב. משמע שעוסקים בעיבור השנה אפילו לפני ראש השנה! ומשיבים: חשובי [לחשב] — מחשבי [מחשבים] לפעמים קודם, אבל גלויי [לגלות] — לא מגלו [מגלים] ומפרסמים לציבור, אלא בתחילת השנה החדשה.
The message continued: And the offspring of Nahshon, meaning the Sages of the court of the Nasi, who was descended from the prince of Judah, Nahshon ben Amminadab (see Numbers 7:12), sought to establish a pillar, i.e., they sought to add a month to the year. But that Edomite, the local Roman governor, did not allow them to intercalate the year. Nevertheless, the members of the assembly gathered, and they established a pillar, in the month in which Aaron the priest died, i.e., the Sages of Eretz Yisrael convened in the month of Av, which is before Rosh HaShana, and determined that the following year should be intercalated. Evidently, then, in exigent circumstances, intercalation may be done even before Rosh HaShana. The Gemara answers: The court may calculate the need for an extra month even before Rosh HaShana, but they may not reveal and publicize the decision until after Rosh HaShana.
הכל
(8) מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי נְצִיב לִישָּׁנָא דְּיַרְחָא הוּא דִּכְתִיב {מלכים א ד׳:ז׳} וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נציבים עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת (אֲנָשָׁיו) חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה וְהָכְתִיב {מלכים א ד׳:י״ט} וּנְצִיב אֶחָד [אֲשֶׁר] בָּאָרֶץ רַב יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן חַד אָמַר אֶחָד מְמוּנֶּה עַל כּוּלָּם וְחַד אָמַר כְּנֶגֶד חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר.
The Gemara asks about the language of the coded message. From where may it be inferred that this word pillar [netziv] is a term for the month? As it is written: “And Solomon had twelve officers [netzivim] over all Israel, and they provided for the king and his household for a month in the year” (I Kings 4:7). This indicates that each netziv was responsible for a particular month. Once this verse was quoted, the Gemara inquires: But isn’t it written afterward: “And one officer that was in the land” (I Kings 4:19), indicating that there were more than twelve netzivim? Rav Yehuda and Rav Naḥman offer answers. One says: One officer was appointed over all of the others. And one says: The extra officer corresponded to the intercalated month. If the year had an additional month, he was responsible for the king’s provisions during that month.
נציבים – ממונים.
חדש בשנה – יהיה על כל אחד לכלכל.
כנגד חדש העיבור – בשנה מעוברת היה אותו נציב מכלכל באדר השני.
רשאין סנהדרין לחשב בחכמתם אם שנה זו תהא צריכה עבור אם לאו אפילו מתחלת השנה לפי מה שיראה להם ומ״מ אין להם לגלות שהיא מעוברת אלא באדר שישלחו כתביהם לומר שחדש הבא אדר שני ולא ניסן ומ״מ אם היתה שעת הדחק כגון שהיה הנשיא צריך לילך לארץ רחוקה או שמתיראים ממלכי הגוים לעכב על ידן וכיוצא באלו הסבות רשאין לגלות לאחר ראש השנה מיד אבל כל שעברוה לפני ראש השנה אפילו מחמת סבות אלו אינה מעוברת באמירה זו כלל מעתה מה שאמרו מעשה בר׳ עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין ועבר שלש שנים זו אחר זו לא היה הענין אלא לחשב ולידע איזו שנזק תתעבר ואיזו לא תהא צריכה עבור שדבר זה מחשבין אותו אפילו מתחלת השנה כמו שבארנו ואפילו לכמה שנים אבל מ״מ בית דין חוזרין ויושבין בכל שנה ושנה לקבוע חדש העבור בזמן הראוי לכך על הדרך שבארנו:
דרך אגב שואלים: מאי משמע [מה משמעו של דבר] דהאי [שלשון זה] של ״נציב״ לישנא דירחא [לשון ירח, חודש] הוא? — דכתיב [שנאמר]: ״ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת אנשיו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל״ (מלכים א׳ ד, ז), משמע שכל נציב שייך לחודש מסויים. וכיון שהובא ענין זה שואלים: לאחר מניית שנים עשר הנציבים הכתיב [הרי נאמר]: ״ונציב אחד אשר בארץ״ (מלכים א׳ ד, יט), משמע שיותר משנים עשר היו! בפירושו של דבר זה נחלקו רב יהודה ורב נחמן, חד [אחד מהם] אמר שהיה עוד נציב אחד ממונה על כולם, וחד [אחד מהם] אמר שהיה נציב אחר כנגד חדש העיבור, שכשעיברו את השנה היה עליו לפרנס את בית המלך.
The Gemara asks about the language of the coded message. From where may it be inferred that this word pillar [netziv] is a term for the month? As it is written: “And Solomon had twelve officers [netzivim] over all Israel, and they provided for the king and his household for a month in the year” (I Kings 4:7). This indicates that each netziv was responsible for a particular month. Once this verse was quoted, the Gemara inquires: But isn’t it written afterward: “And one officer that was in the land” (I Kings 4:19), indicating that there were more than twelve netzivim? Rav Yehuda and Rav Naḥman offer answers. One says: One officer was appointed over all of the others. And one says: The extra officer corresponded to the intercalated month. If the year had an additional month, he was responsible for the king’s provisions during that month.
הכל
(9) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ וְלֹא שָׁלֹשׁ שָׁנִים זוֹ אַחַר זוֹ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְעִיבֵּר שָׁלֹשׁ שָׁנִים זוֹ אַחַר זוֹ אָמְרוּ לוֹ מִשָּׁם רְאָיָה גב״ד בֵּית דִּין יָשְׁבוּ וְקָבְעוּ אַחַת אַחַת בִּזְמַנָּהּ.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:4): The court may not intercalate the year from one year to another, and it does not intercalate three successive years, one directly after the other. Rabbi Shimon says: There was an incident involving Rabbi Akiva at the time when he was incarcerated in prison, and he intercalated three years, one after the other. The Sages said to Rabbi Shimon: Is there any proof from there? Rabbi Akiva merely made the calculations, but a special court sat and established each one at its time.
תוב מקשינןא אהא דתנינן: אין מעברין משנה לחבירתה. מעשה דר׳ עקיבה שעיבר שלש שנים זו אחר זו. ואמרו חכמים לר׳ שמעון: משם ראיה? מפני שבית דין יושבין ומחשבין אחת אחת בזמנה – פירוש: אע״פ שהורה ר׳ עקיבה לעבר שלש שנים זו אחר זו – לא נגמר הדבר אלא בישיבת בית דין בכל שנה ושנה וקביעתם לה בעיבור, כגון זו שהסכימו לעברה בחדש אב ולא גילו הדבר אלא אחר ראש השנהב.
ויש להקשות: והלא שנינו: אין מעברין שלש שנים זו אחר זו – איך עיברו חכמים בהוראת ר׳ עקיבה שלש שנים זו אחר זו. פי׳ג: מפני שסוד העיבור בנוי לעבר בכל מחזור של י״ט שנה ז׳ שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה, ושלא להוסיף ושלא לגרוע על שבע שנים מעוברותד. וחל להיות באותה העת י״ד למחזור, שהיא שנת עיבור רעבון, ולא עיברוה. ושנת ט״ו היתה שביעית, ושנת י״ו מוצאי שביעית, ולא עיברו בהן. נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו״ח י״א שהן ארבע שנים בלבד, ולא נשארו במחזור זולתי שלש שנים. לפיכך עיברו אותן ג׳ שנים זו אחר זו, למלאות שבע שנים מעוברות במחזור.
ת״ר: אין מעברין את השנה לא משנה לחבירתה, ולא שלש שנים זו אחר זו. אמר ר׳ שמעון: מעשה בר׳ עקיבה כול׳. וזה הפירוש שפירשנו הוא הנכון. ואע״פ שיש שמפרשין פירוש אחר - ליוה דסמכא הוא, דחוי הוא מכמה פנים:
כי יש שמפרש בעניין הזה אמרו חכמים לר׳ ושמעון: [ישבוז] ועיברו בי״ד למחזור אע״פ ששביעית היא כי ישימה משם ראיה. בית דין ישבו וקבעו כל אחת ואחת בזמנה – כלומר: לא סמכו על מה שעיבר ר׳ עקיבה, אלא ישבו בית דין וחשבו שנה הראויה לעבר עיברוה. והשאר נשארו פשוטותח. זה כולו ליוט דסמכא הוא.
א. בספר חזון איש או״ח סוף סי׳ קמ כתב ובלשון ר״ח שם יש דברים בלתי מתפרשין שכתוב שם ״תוב מקשינן אהא דתנינן״ ואין לו פירוש. עוד כתוב שם והלא שנינו אין מעברין ג׳ שנה כו׳ ואינו מובן. אולם ר״ח מפרש קושיית ר׳ שמעון על רבנן ממעשה דר׳ עקיבה על זה שאמרו שאין מעברין משנה לחברתה (ואילו על מה שעיבר ר׳ עקיבה שלוש שנים זה אחר זה לא הקשה ר׳ שמעון, ראה המשך דברי ר״ח). וכוונת ר״ח ׳תוב אקשינן׳ היינו קושיית ר׳ שמעון על רבנן. וכן כתב ביד רמ״ה זה לשונו: ורבינו חננאל ז״ל פי׳ דהני שלש שנים דעיבר ר׳ עקיבא זו אחר זו צריכות היו לעברן, מפני שסוד העיבור בנוי לעבר בכל מחזור של י״ט שנים שבע שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה, ושלא להוסיף ושלא לגרוע על שבע שנים מעוברות. וחלה להיות באותה העת שנת ארבע עשר למחזור שהיא שנת עיבור והיתה שנת רעבון ולא עיברוה, ושנת ט״ו היתה שביעית ושנת י״ו מוצאי שביעית ולא עיברו בהן, נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו״ח י״א שהן ארבע שנים בלבד, ולא נשארו במחזור זולתי ג׳ שנים ולפיכך עיברו אותן שלש שנים זו אחר זו כדי למלאות שבע שנים מעוברות במחזור. והאי דאקשי להו ר׳ שמעון לרבנן, לאו אאין מעברין שלש שנים זו אחר זו מקשי, דהתם קא מיירי היכא דלא צריכי להכי משום תקנת השנים, ואלו רבי עקיבא כי עיבר היכא דצריכי שני הוא דעיבר. אלא כי קא מקשי ארישא קא מקשי, דשמעינהו לרבנן דקאמרי אין מעברין את השנה משנה לחבירתה כלומר שאינן רשאין לעבר את השנה קודם ראש השנה כדאמרינן אלא לאחר ראש השנה כדאמרינן באידך ברייתא, וקאמר להו מעשה בר׳ עקיבא שעיבר שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת, והאי זו אחר זו דקאמר ר׳ שמעון לאו דוקא אצטריך ליה, אלא מעשה שהיה קא מפרש ואזיל. אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו וקבעו אחת אחת בזמנה, פי׳ אע״פ שהורה רבי עקיבא לעבר שלש שנים זו אחר זו לא נגמר הדבר אלא בישיבת בית דין בכל שנה ושנה וקביעתם לה בעיבור כגון זו שהסכימו לעברה בחדש אב ולא גלו את הדבר אלא אחר ראש השנה. אולם מנוסח התוספתא שלפנינו נראה שחכמים ור׳ שמעון נחלקו על שלש שנים זו אחר זו ולא על עיבור משנה לחברתה, וצ״ע. כפירוש ר״ח שגם למסקנת הגמרא עיברו שלש שנים זו אחר זו, נראה מספר העיבור לר׳ אברהם ב״ר חייא הנשיא מאמר שני שער שמיני (דף 61) שם מביא דברי ר׳ יצחק בר׳ ברוך שכתב: וכן היו מעברין את השנה כפי הנראה להם עד שהיו עושים שתי שנים ושלש מעוברות זו אחר זו וכו׳.
ב. אולי אפשר לפרש ׳כגון זו שהסכימו לעברה׳ היינו שקודם ראש השנה אין זה משנה לחברתה ולכן גמרו הדבר קודם ראש השנה אף שלא גילו הדבר עד אחר ראש השנה. אבל ביד רמה פירש את דברי ר״ח שקודם ראש השנה הוא משנה לחברתה, ולפי זה ר״ח מפרש ׳גלויי לא מגלו׳ שאינם גומרים הדבר עד אחר ראש השנה.
ג. תירוץ הוא. (בקיצור ר״ח הביא רק את התירוץ והשמיט את הקושיה).
ד. אבל רב האי גאון כתב שאפשר להשלים בסוף אותו מחזור או במחזור הסמוך לו, ראה אוצר הגאונים סוף סי׳ רז. וכן כתב שם בסי׳ רג שיש לעבר השנים אם בסוד העיבור אם בזולתה.
ה. = לאו. השוו כ״י קאופמן משנה קידושין ג׳:ו׳ ועוד הרבה מקורות.
ו. מכאן גם בקרע קטן מכת״י 4 קטע ב.
ז. על פי כת״י 4.
ח. לפירוש זה דברי ר׳ שמעון קאי על מה שאמרו חכמים שאין מעברין שלש שנים זו אחר זו, וכפירוש רש״י. מפרש זה נקט ששנת י״ד למחזור היתה שמיטה (כפירוש המובא בר״ח להלן), ואמרו חכמים לר׳ שמעון אל תשים מעשה זו ראיה שאפשר לעבר שלש שנים רצופות, כי לא עשו כדברי ר׳ עקיבה אלא עיברו את שנת י״ד אף על פי שהיתה שנת שמיטה. ובתשובת רב האי גאון (גאונים ליק סי׳ א – אוצה״ג סי׳ רז) כתב שאם הוצרכו מעברין שנים שלא כסדר העיבור ופורעין אחר כך מה שלוו, אם בסוף אותו המחזור או שלאחריו, כמו שאמרו חז״ל אמר ר׳ שמעון מעשה בר׳ עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין ועבר את השנה שלש שנים זו אחר זו אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו וקבעו כל אחת בזמנה. הרי שגם רב האי פירש כמפרש זה שכך אמרו חכמים שלא עיברו שלש שנים רצופות אלא עיברו את השנים הראויות להתעבר. אלא שבניגוד למפרש זה שפירש שעיברו את שנת השביעית, רב האי מפרש שעיברו במחזור שלאחריו. וכמו שכתב שיש לבית דין לעבר שלא כסדר הזה להקדים ולאחר ובלבד שיעשו כהלכות שהיו עמהם בקבלה שאמרו חז״ל אין מעברין את השנה לא בשביעית וכו׳.
ט. =לאו.
משנה לחברתה – אם שנה הבאה צריכה לעבר אין מעברין שנה זו מפני צורכי שנה הבאה אלא הצריכה תתעבר.
ולא שלש שנים זו אחר זו – שא״כ משתנות השנים מתיקונם ובא לו ניסן השלישי באמצע הקיץ.
ב״ד ישבו וקבעו כל אחת ואחת בזמנה – ולא עיברו ג׳ שנים רצופות ולא זו אחר זו היו אלא מפני שר״ע חכם גדול היה ובקי בעיבור השנה והוא עומד ליהרג באו ב״ד וישבו עמו ועיינו בעיבור ג׳ שנים ולא רצופות אלא כל אחת בזמנה דהא אמרינן מפני הדחק חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן לישנא אחרינא ולא ג׳ שנים זו אחר זו תנא קמא נמי בהא קאסר שלא יעיינו בעיבור שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת ואפילו לעברן בזמנן.
משם ראיה בית דין ישבו – אחרי כן בכל שנת עיבור ועיבור וקבעוה ולא סמכו על אותו מנין אלא לפי שהיה רבי עקיבא חכם גדול עיינו בשלשתם בימיו.
לא משנה לחברתה – פי׳ בקונטרס שנה זו שאינה צריכה להתעבר אין מעברין כדי לתקן שנה הבאה ואין הלשון משמע כן אלא נראה דמיירי לחשב דאין מחשבין בשנה זו על שנה שלאחריה ואע״ג דלא מגלין מ״מ אין מחשבין לסמוך על אותו חשבון שלא לעשות חשבון אחר.
ולא שלש שנים זו אחר זו – פירוש רצופות שלא יבא ניסן ופסח באמצע הקיץ כדפי׳ בקונטרס וק״ק דמאי אריא שלש אפי׳ שתים נמי ועוד דקאמר ר׳ שמעון מעשה בר׳ עקיבא שעיבר ג׳ שנים רצופות ורבנן מהדרו ליה ב״ד ישבו וקבעו כל אחת בזמנה פי׳ ולא רצופות היו ואין הלשון משמע כן ונראה כלשון אחר שפי׳ בקונטרס דאין מעברין ג׳ שנים היינו שאין קובעין בפעם אחת להיות שלש שנים מעוברות כל אחת בזמנה ולפי׳ זה לא יתכן מה שפירש משנה לחבירתה דמשמע דמודה ר״ש ברישא.
אמר ר׳ שמעון מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין כשהיה עומד ליהרג ונכנסו בית דין אצלו לחשב ולעיין שנים שצריכין להתעבר לפי מה שנראה מן החשבון כדי שיתעברו על פיו לפי שחכם גדול היה ובקי בעיבור שנים כדאמרינן בפרק הרואה (ס״ג.) הנח לר׳ עקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו בכל ארץ ישראל ועיבר שלש שנים זו אחר זו מפני הדוחק שלש שנים רצופות ולא יטעו בדבר וכשיעשו שאר שנות המחזור פשוטות יחזרו שנים לתקנן מכל מקום שמע מינה מעברין ג׳ שנים זו אחר זו אמרו לו משם ראיה ששלש שנים הללו לא רצופות היו אלא מפני שרבי עקיבא חכם גדול היה ובקי בעיבור כמו שפירשנו ובאו בית דין וישבו אצלו ועיינו בעיבור שלש שנים בזמן הראוי להן ולא זו אחר זו תדע שהרי ב״ד ישבו אח״כ וקבעו אחת אחת בזמנה. וי״מ דהאי דקתני ת״ק שלש שנים זו אחר זו לאו רצופות קאמר אלא אפילו לעברן בזמנן בישיבה אחת וקאמר ליה רבי שמעון מעשה ברבי עקיבא כו׳ אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו כו׳ כלומר בית דין אמרו בכל שנת העיבור ששנה זו מעוברת ונמצא שלא נתעברו על אמירתו של רבי עקיבא שעיבר את כלן בבת אחת אלא על אמירת בית דין שגילו את הדבר בכל שנה ושנה כדאמרינן לעיל מפני הדחק חשובי מחשבי גלויי לא מגלו. ואינו נראה דלישנא זו אחר זו רצופות משמע דאם כן בבת אחת מיבעי ליה ותו דהא להאי פירוש משמע דכי אסר ת״ק לעבורי שלש שנים בישיבה אחת הוא דאסר ודוקא לגלויי מילתא אבל לחשובי שפיר דמי דהא אמרו לו ב״ד ישבו וקבעו כו׳ דמעיקרא חשיבו עיבור שלש שנים בישיבה אחת והדר אחת אחת בזמנה ואם כן מאי איריא דתני לה שלש שנים זו אחר זו אפי׳ תרתי נמי לענין גילוי לא מגלינן כדאמרינן באידך ברייתא אם עיברוה קודם ראש השנה אינה מעוברת אלא ודאי שמע מינה דליתיה להאי פירושא כלל. ורבינו חננאל ז״ל פי׳ דהני שלש שנים דעיבר ר׳ עקיבא זו אחר זו צריכות היו לעברן מפני שסוד העיבור בנוי לעבר בכל מחזור של י״ט שנים שבע שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה ושלא להוסיף ושלא לגרוע על שבע שנים מעוברות וחלה להיות באותה העת שנת ארבע עשר למחזור שהיא שנת עיבור והיתה שנת רעבון ולא עיברוה ושנת ט״ו היתה שביעית ושנת י״ו מוצאי שביעית ולא עיברו בהן נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו״ח י״א שהן ארבע שנים בלבד ולא נשארו במחזור זולתי ג׳ שנים ולפיכך עיברו אותן שלש שנים זו אחר זו כדי למלאות שבע שנים מעוברות במחזור והאי דאקשי להו ר׳ שמעון לרבנן לאו אאין מעברין שלש שנים זו אחר זו מקשי דהתם קא מיירי היכא דלא צריכי להכי משום תקנת השנים ואלו רבי עקיבא כי עיבר היכא דצריכי שני הוא דעיבר אלא כי קא מקשי ארישא קא מקשי דשמעינהו לרבנן דקאמרי אין מעברין את השנה משנה לחבירתה כלומר שאינן רשאין לעבר את השנה קודם ראש השנה כדאמרינן אלא לאחר ראש השנה כדאמרינן באידך ברייתא וקאמר להו מעשה בר׳ עקיבא שעיבר שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת והאי זו אחר זו דקאמר ר׳ שמעון לאו דוקא אצטריך ליה אלא מעשה שהיה קא מפרש ואזיל אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו וקבעו אחת אחת בזמנה פי׳ אע״פ שהורה רבי עקיבא לעבר שלש שנים זו אחר זו לא נגמר הדבר אלא בישיבת בית דין בכל שנה ושנה וקביעתם לה בעיבור כגון זו שהסכימו לעברה בחדש אב ולא גלו את הדבר אלא אחר ראש השנה:
בד״ה ב״ד ישבו כו׳ ולא עיברו ג׳ רצופות כו׳ בזמנו משם ראיה כו׳ כצ״ל והד״א:
בד״ה אי חוששין כו׳ נמחק אי:
בד״ה ולא שלש כו׳ ולפי׳ זה לא יתכן מה שפי׳ משנה לחברתה כו׳ עכ״ל ר״ל לפי מה שהסכימו התוס׳ לעיל לפרש דאין מעברין משנה לחברתה היינו דאין מחשבין לסמוך על אותו חשבון אע״ג דאין מגלין ומשמע דמודה ביה ר״ש וה״ק דאפי׳ בג׳ שנים מעוברות כ״א בזמנה קובעין וסומכין על אותו חשבון וק״ק דפירוש ראשון של רש״י נמי לא יתכן לפירושם שהסכימו בההיא דאין מעברין משנה לחברתה היינו לסמוך על אותו חשבון דהכי השיבו רבנן לר״ש לפירוש ראשון של רש״י ב״ד ישבו וקבעו כ״א בזמנה כו׳ דהא אמרינן חשובי מחשבי גלויי לא מגלינן כו׳ משמע מזה דאפי׳ בג׳ שנים מעוברות כ״א בזמנה קובעין וסומכין על אותו חשבון ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
גמ׳. משנה לחברתה.
ופרש״י בד״ה משנה לחבירתה וז״ל אם שנה הבאה צריכה לעבר עכ״ל. וצ״ע מנא ידעינן בשנה הזו דהשנה הבאה תצטרך להתעבר, דאיך כבר נדע על ענין האביב והפירות של שנה הבאה. וע״כ צ״ל דמיירי לגבי חשבון, דתצטרך להתעבר מפני התקופה. וצ״ע דלשיטת רבנן אין מעברים מפני התקופה בלבד, וצ״ל דעפ״י חשבון ידעינן דהגיע זמן של שנה להתעבר עפ״י חשבון של מחזור השנים, וצ״ע בזה.
גמ׳. אין מעברין וכו׳ שלש שנים זו אחר זו.
ופרש״י ד״ה ב״ד ישבו וז״ל לישנא אחרינא ולא ג׳ שנים זו אחר זו ת״ק נמי בהא קאסר שלא יעיינו בעיבור שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת ואפילו לעברן בזמנן עכ״ל. וצ״ע ביסוד דין זה, דמ״ש שאין מחשבין חשבון של ג׳ שנים בישיבה אחת מחשבון של ב׳ שנים, וצ״ע.
ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה לא משנה אחת לחברתה, שאם רואים שלפי הצורך יש לעבר את השנה הבאה, אין לעבר שנה זו מפני צרכי השנה הבאה, אלא מעברים את הבאה, ולא מעברין גם שלש שנים זו אחר זו. אמר ר׳ שמעון מעשה בר׳ עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, ועיבר שלש שנים זו אחר זו! אמרו לו לר׳ שמעון: וכי משם מביא אתה ראיה? לא כך היה, אמנם ר׳ עקיבא חישב את הזמנים והשנים הראויות לעיבור, ואולם בית דין מיוחד ישבו וקבעו בפועל עיבורי שנים אלה אחת אחת בזמנה.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:4): The court may not intercalate the year from one year to another, and it does not intercalate three successive years, one directly after the other. Rabbi Shimon says: There was an incident involving Rabbi Akiva at the time when he was incarcerated in prison, and he intercalated three years, one after the other. The Sages said to Rabbi Shimon: Is there any proof from there? Rabbi Akiva merely made the calculations, but a special court sat and established each one at its time.
הכל
(10) תָּנוּ רַבָּנַן דאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בִּשְׁבִיעִית וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אֵימָתַי רְגִילִין לְעַבֵּר ה עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ מְעַבְּרִין בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:5): The court may not intercalate the year in the Sabbatical Year, so as not to prolong the prohibitions of the Sabbatical Year, nor in the year after the Sabbatical Year, when there is not much produce available, and delaying the consumption of the new crop would also cause hardship. When is the court accustomed to intercalate? On the eve of the Sabbatical Year, which causes no particular challenges. Nevertheless, the courts of the house of Rabban Gamliel would intercalate the year in the year after the Sabbatical Year.
ת״ר: אין מעברין את השנה בשביעית ולא במוצאי שביעית. של בית רבן גמליאל היו מעברין בשביעיתא. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: אין מביאין ירק מחוצה לארץ ורבותינו התירו להביא ירק מחוצה לארץ: תנא קמא כתנא קמא, ורבותינו כרבן גמליאל.
פירוש אחרב: כשהיה ר׳ עקיבה חבוש, חל להיות שביעית בשנת י״ד למחזור י״ט, ויובל לאחריה בשנת ט״ו למחזור י״ט, ושנת י״ו היא מוצאי יובל. גושלחו לר׳ עקיבה והורה: אין מעברין בשביעית ולא ביובל ולא במוצאי יובל, הילכך מעברין שנת י״ז י״ח י״ט שלא נשאר במחזור זולתם.
א. בגמרא לפנינו, במוצאי שביעית. וביד רמה כתב: היו מעברין בשביעית, ואית דגרסי במוצאי שביעית.
ב. בקיצור ר״ח חסר ׳אחר כשהיה׳. פירוש זה הוא פירוש נוסף למה נשאר להם לעבר שלושה שנים רצופות בסוף המחזור, במקום הסברו הקודם של ר״ח ששנת י״ד היתה שנת רעבון ושנת ט״ו שביעית וי״ז מוצאי שביעית. (יש לציין שגם הפירוש אותו דחה ר״ח הלך על פי חשבון פירוש זה ששנת י״ד היתה שנת שמיטה). מקומו של פירוש זה הוא למעלה ביחד עם הפירוש הראשון. אולם כבר למעלה יש קושי בסדר הקטעים, הכותרת אין מעברין את השנה וכו׳ היה צריך להיות לפני הפירוש הראשון, ובמקומו ר״ח מתחיל את הפירוש הראשון, תוב מקשינן אהא דתנן אין מעברין וכו׳. ורק אחר כך הוא מביא את הברייתא עם הפירוש שהוא דוחה.
ג. בקיצור ר״ח: ושאלו לר׳ עקיבא ואמרו. ושם נוסף: ואף על פי שאין באותו זמן נוהג יובל קדוש בו לא בטלוהו. ועל כל פנים היה חשבון היובל נוהג אפילו שלא קדשוהו וכדעת הרמב״ם פרק י מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ד, ודלא כגאונים הסוברים שאין מונים יובלות אחר החורבן. קשה לחשב שנת יובל בשנים שאחר החורבן החל בשנה טו למחזור. הרה״ג ר׳ זלמן קורן שליט״א מציע שלדעת הגאונים שקדושה ראשונה לא בטלה ומנו שמיטין גם אחר חורבן בית ראשון, ובצירוף דעת הרמב״ם שמונים יובלות לקדש שמיטין גם בזמן החורבן (והרי כך דעתו של מפרש זה שמנו יובל בזמן ר׳ עקיבה), הרי שהמנין ממשיך ברצף אחד מאז תחילת המניין שהיא שנת ט״ו לכניסה לארץ ישראל, ואם שנת הכניסה לארץ ישראל היתה ב״א תפ״ט לשנת תוהו (שהיא ב״א תפ״ח לראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, וממנו מניין שנות אדם הראשון), הרי ששנה ראשונה למנין שמיטין ויובלות היתה ב״א תק״ד (כדעת הרמב״ם). ושנת ג״א תתנ״ג היתה שנת יובל והיא שנת ט״ו למחזור ר״ג. כ״ד שנה אחר החורבן. קושי יש בחשבון זה לומר שכבר היה ר׳ עקיבה חבוש בשנה זו בבית האסורים, גם לפי המדרש (מדרש שיר השירים ורטהימר עמ׳ יח) שהיה ר׳ עקיבה חבוש עשרים שנה. אמנם עיקר הקושי הוא שחשבון זה הוא דלא כהסוגיא בערכין ודלא כהסוגיא בעבודה זרה. הגמרא בערכין נוקטת שהמנין התחיל מחדש או בתחילת בית השני או בשנה שביעית לבנין הבית, ואילו לחשבון זה בית שני נבנה בשנת שמיטה שנה שביעית ליובל. וכמו כן לחשבון זה בית שני נחרב בשנה חמישית לשמיטה ולפי התירוץ הראשון והשלישי שם בגמרא בית שני נחרב במוצאי שביעית, ולפי התירוץ השני נחרב הבית בשנה שישית לשמיטה. וגם נגד הסוגיא בעבודה זרה שלפי כל הגרסאות שבראשונים לפנינו אין מונים יובל בזמן הזה (וכבר כתב הרמב״ם שסוגיא זו היא מקור לשיטת הגאונים שאין מונים יובל בזמן הזה). אמנם פירוש זה אפשרי לפי שיטת רש״י בעבודה זרה שהסוגיות בערכין ועבודה זרה הם אליבא דר׳ יהודה (וגם תירוצו של רב אשי בערכין שהתחילו למנות שמיטין בבית שני רק בשנה השביעית לביאתם, הוא לשיטת ר׳ יהודה), אבל לרבנן שמנו יובלות לקדש שמיטין גם בזמן שלא נהג בו יובל, אפשר שמנו יובלות גם אחר חורבן בית ראשון וכפי שלדעת רש״י מונים יובלות לרבנן גם בזמן הזה.
ובעבודה זרה דף ט,ב אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד וכו׳. וכתב שם ר״ח, לישאליה להאי תנא דסדר עולם דתני משנברא העולם עד שיצאו ממצרים אלפים ותמ״ח שנים וכו׳. ויש אומרים דהאי תנא דסדר עולם דתני במסכת קידושין בשנת ס״א ליציאת מצרים עשו שמיטה, וי״ז יובלות מנו ישראל בבית ראשון וכו׳. ושני חשבונות מונה שם ר״ח מתי נסתיימו י״ז יובלות אלו, אם בשנת החורבן או י״ד שנים אחר כך. אבל זה מוסכם לפי פירוש זה שמאז שהפסיקו למנות י״ז יובלות התחילו למנות שמיטין ללא יובלות. ועל חשבון אותה שנה אומרת הגמרא שיחשוב כלל ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרי ונשדי אפרטי. (עוד גירסא מובאת שם בר״ח והובאה בתוספות שם בשמו, לישייליה לספרא וכו׳ ולגירסא זו אין בגמרא כלל חשבון ממתי מתחיל מנין שמיטה אלא רק התאמה למניין שטרות, ובכל זאת ניתן להסיק לפי חשבון זה שבזמן הזה אין מונים יובלות).
דברי הר״ח שם מקורם מתשובת רב האי גאון (הרכבי סי׳ מה) עם הוספות של רבנו חננאל. וזה לשונו של רב האי גאון: וזה פירוש השמועה הג׳, אמ׳ רב הונא בריה דרב יהושע האי דטאעי ולא ידע כמה בשבועה לישליה לתנא דסדר עולם, דתאני בשנת ס״א עשו שמטה ובשנת ק״ג עשו יובל, והכין תניא בהדיא שמנה מאות וחמשים שנה עשו על הארץ מאחר שבע שכיבשו ושבע שחלקו שהן שבעה עשר יובלין, כלל שני דתנא דסדר עולם עד סוף יובלין ג׳ אלפים שנ״ב וזה פרטן, עד יציאת מצרים ב׳ אלפים תמ״ח, מ׳ במדבר, ז׳ שכיבשו ז׳ שחילקו, ושמנה מאות וחמישים שעשו יובלין הרי כאן ג׳ שנ״ב. יפיל אותם משני בריה. והנותר בידו עד שנה שהוא חפץ יאחז שתי שנים מכל מאה שנה שלמות, והשנים שאין עולות למאה יוסיף עליהן מה שבידו מן השנתים שלכל מאה, ויוציאם בשבועים, ומה שנותר הוא מספר השנה מן השבוע. וזה הוא שאמרנו לשיליה לתנא דסדר עולם ולפיק כללי ביובלי ופראטי בשבועי, וליתי תרתי מכל מאה ולישדי אפראטא וליפקינון בשבועי ויאדע כמה בשבועא. ויש דרך חשבון קרוב מזה, לישיליה לתנא [צ״ל לספרא] וליבצר מניהי תרתי שני או דלוסיף עלוהי חמש שני, וסימנין כי זה שנתים וג׳ לפחות, ועוד חמש שנים להוסיף. וליפקינון בשבועי וידע כמה בשבועא.
קושי רב יש בפירוש זה שהוא מונה שנת החורבן בשנת שנ״ב, וכך כתב שעשו שמונה מאות וחמישים שנה על הארץ מאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו. הר״ח שהעתיק את דבריו הוסיף תוך כדי הבאת דבריו ׳ויש מי שאומר כי שבע שכיבשו ושבע שחילקו בכלל תת״נ שנה הן דקיימא לן ג׳ של״ח חרב הבית ולא משכחת לה אלא אם תחשוב שבע שכיבשו ושבע שחילקו בכלל תת״נ שנה׳. אולם שינוי זה גורר אחריו חידוש גדול, והוא שאת היובל הי״ז מנו אחר חורבן בית ראשון אף שהפסיקו מאז למנות יובלות. אלא שכן הוא גם משמעות דברי הגמרא שפירשה את הפסוק ביחזקאל בעשירי לחודש ראש השנה שהוא שנת היובל, שאכן נהג יובל באותה שנה. ואף שמשמעות דברי ר״ח הם שהוא מפרש מנו י״ז יובלות שהיו שמונה מאות וחמישים שנה בארץ ישראל ולא שעשו י״ז יובלות, וכך משמע מפירושו בגיטין (מכתב ידsp rnl evr ii a 313.19 ) זה לשונו: חשבון ונושנתם תתנ״ב, צדקה עשה הקב״ה עם ישר׳ שהקדים והגלם (בתתנ״ב) [בתת״נ], כדתניא י״ז יובלות מנו ישר׳ משעה שנכנסו עד שעה שיצאו. אלא שלצורך השלמת החשבון על כרחך צריך לומר שמנו יובל הי״ז אחר חורבן בית ראשון, וחשבון השמיטין ללא יובלות מתחיל משנה החמש עשרה אחרי החורבן.
הרמב״ם בתשובה (בלאו סי׳ שפט) הביא תשובה מרב האי גאון על סדר השמיטה וכתב שלדעת רב האי מניין ראשון (מאז בית ראשון) לא בטל, אלא שמחורבן בית ראשון לא מנו יובלות אלא שמיטין בלבד. וכתב הרמב״ם שדעת רב האי להכריע כהסוגיא בעבודה זרה הסוברת לדעתו שקדושה ראשונה לא בטלה, כנגד הסוגיא בערכין הסבורה קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ותמה הרמב״ם על כך שרב האי התעלם מהסוגיא בערכין שם מפורש שמנו יובלות לקדש שמיטין בימי בית שני. הרמב״ם מסיים את תשובתו בכך שעדיין הדבר ספק בידו למעשה.
ביד החזקה הכריע הרמב״ם למעשה כדעת הגאונים. אלא שיש שינוי בדעת הגאונים כפי שהרמב״ם מביאם במשנה תורה. וזה לשונו בפרק י מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ה-ו: אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת חמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן, וכן עולה מתלמוד עבודה זרה כפי חשבון זה שהוא קבלה: ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חרבן משליכין אותן שבע שבע. ע״כ. אף שהרמב״ם אינו אומר מפורש שלדעת הגאונים מנו יובלות בזמן בית שני, אבל כך נראה מרהיטת דבריו, וגם מוכרח כן מכוח החשבון, שהרי שנה שנחרב הבית הראשון היה מוצאי שביעית – שנה ראשונה לשמיטה, ואם המשיכו למנות שמיטין ללא יובלות ברצף אחד עד חורבן בית שני, על כרחך נחרב בית שני גם הוא במוצאי שביעית, והמונה שנות חורבן הבית צריך להוסיף שנה לחשבון שמיטה, והם מנו לשני החורבן משליכין אותן שבע שבע. אלא ע״כ מנו יובלות בימי בית שני ושנת חורבן היתה איפוא שנת שביעית (כי מנו שמונה יובלות). וכך כתב להדיא בחידושי הר״ן כאן בדעת הגאונים, והאריך לבאר למה אין מונים יובלות אחר החורבן בכדי לקדש שמיטין אף שבזמן בית שני מנו יובלות רק בכדי לקדש שמיטין.
אלא שקושי גדול יש לפי חשבון זה שהרי על כרחך התחילו למנות שנה ראשונה ליובל רק מהשנה השביעית לבניין הבית (כי אם התחילו למנות בתחילת הבנין היה החורבן בשנה שישית), ובהכרח שגם חשבון הגאונים כפי שהרמב״ם מביאם במשנה תורה היא כמסקנת הגמרא בערכין שהתחילו למנות רק בשנה שביעית לבניין בית שני. ואין מחלוקת בין הרמב״ם לגאונים רק בשאלה אם מונים יובלות אחר חורבן בית שני. וגם לדעת הגאונים קדושה ראשונה בטלה ולא התחילו למנות עד שעלה עזרא וקידש קדושה שניה. ואין שום סתירה מהגמרא בערכין לדעתם. ובהכרח שבמשנה תורה חזר בו הרמב״ם לגמרי בהבנת דברי הגאונים מכפי שהביאם בתשובה הנ״ל. אלא שאי אפשר לפרש כן בדברי הרמב״ם דאם כן לצורך מה כתב שלדעת הגאונים אחר חורבן בית ראשון עד בית שני מנו שמיטין ללא יובלות, והרי בכל אופן התחילו מנין חדש בבית שני. ויותר קשה שאם מנו שמיטין אחר חורבן הראשון על כרחך משום שקדושה ראשונה לא בטלה, ואם כן למה לא התחילו במנין היובל עד שעלה עזרא. אמנם יתכן שאדרבה מפני שלדעתם קדושה ראשונה לא בטלה, לא התחילו ספירה של שנות יובל רק מתחילת חשבון שמיטה, שלא יכלו להפסיק החשבון באמצע. וחשבון הגאונים היא בעצם דרך אחרת מהגמרא בערכין להגיע לאותו חשבון ששנת ת״כ לבית שני היתה שנת שמיטה. אלא שהסוגיא בערכין הולכת למאן דאמר קדושה ראשונה בטלה, והסוגיא בעבודה זרה סוברת קדושה ראשונה לא בטלה.
הכסף משנה לעומת זה כתב שלדעת הגאונים לא מנו יובלות גם בזמן בית שני, והוכיח את פירושו מדברי הרמב״ם בתשובה הנ״ל. אלא שחשבונו תמוה שכיון שחרב בית ראשון במוצאי שביעית הרי אלף קז לחורבן בית שני שנה שניה לשמיטה (1+70+420+1107) ולא כמו שכתב הרמב״ם שהיא שנה ראשונה לשמיטה לדעתם. אלא שכפי שהבאנו לעיל דברי רב האי בתשובה חורבן בית ראשון היה בשנת היובל, ועל פירוש זה תמה הר״ח וכתב שאת היובל האחרון מנו אחר החורבן, ולכן אף שחרב הבית בשנה ראשונה לשמיטה יש להוריד מן החשבון שנה אחת, והיא שנת י״ד לחורבן שהיתה שנת יובל ואינה מן המניין של שמיטין. ובכל אופן בין אם נקבל את דברי רב האי כפשוטם, ובין אם נפרשם כרבנו חננאל, הרי אנו צריכים להוריד שנה אחת מהחשבון שהיא היתה שנת היובל (ולדברי רב האי שנת החורבן היה ביובל, ולר״ח שנה י״ד לחורבן). ושנה ראשונה של בית שני היה ראשון לשמיטה.
אלא שמסתימת דברי הרמב״ם בתשובה שלדעת רב האי לא מנו יובלות מאז חורבן בית ראשון נראה שהבין את דברי רב האי כפשוטם. ויתכן שבגלל תמיהת ר״ח בדברי רב האי שלא התחילו למנות מיד בכניסתן לארץ, ואי הסכמתו לקבל את דברי ר״ח שמנו יובל אחר החורבן, הסכים הרמב״ם לקבל את חשבונו של רב האי ובהסתייגות שבזמן הבית מנו יובלות, ובכך הוא הרויח שנה במקום שנת היובל בזמן החורבן (או שנה י״ד לחורבן לחשבונו של ר״ח). והוא מסתייע בנהג הרווח בחשבון השמיטה כקבלת הגאונים הלכה למעשה. ובכוונה סתם הרמב״ם את דבריו בהבאת דברי הגאונים, וכתב שהם לא מנו יובלות בשנים שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני, וכן לא מנו יובלות אחר חורבן בית שני. ואת זה הוא מקבל. אבל זה שהם לא מנו יובלות בזמן בית שני את זה הוא השמיט. ושהלומד יסיק בעצמו שבכדי לקיים את החשבון צריך למנות יובלות בזמן הבית.
ובעבודה זרה דף ט,ב אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד וכו׳. וכתב שם ר״ח, לישאליה להאי תנא דסדר עולם דתני משנברא העולם עד שיצאו ממצרים אלפים ותמ״ח שנים וכו׳. ויש אומרים דהאי תנא דסדר עולם דתני במסכת קידושין בשנת ס״א ליציאת מצרים עשו שמיטה, וי״ז יובלות מנו ישראל בבית ראשון וכו׳. ושני חשבונות מונה שם ר״ח מתי נסתיימו י״ז יובלות אלו, אם בשנת החורבן או י״ד שנים אחר כך. אבל זה מוסכם לפי פירוש זה שמאז שהפסיקו למנות י״ז יובלות התחילו למנות שמיטין ללא יובלות. ועל חשבון אותה שנה אומרת הגמרא שיחשוב כלל ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרי ונשדי אפרטי. (עוד גירסא מובאת שם בר״ח והובאה בתוספות שם בשמו, לישייליה לספרא וכו׳ ולגירסא זו אין בגמרא כלל חשבון ממתי מתחיל מנין שמיטה אלא רק התאמה למניין שטרות, ובכל זאת ניתן להסיק לפי חשבון זה שבזמן הזה אין מונים יובלות).
דברי הר״ח שם מקורם מתשובת רב האי גאון (הרכבי סי׳ מה) עם הוספות של רבנו חננאל. וזה לשונו של רב האי גאון: וזה פירוש השמועה הג׳, אמ׳ רב הונא בריה דרב יהושע האי דטאעי ולא ידע כמה בשבועה לישליה לתנא דסדר עולם, דתאני בשנת ס״א עשו שמטה ובשנת ק״ג עשו יובל, והכין תניא בהדיא שמנה מאות וחמשים שנה עשו על הארץ מאחר שבע שכיבשו ושבע שחלקו שהן שבעה עשר יובלין, כלל שני דתנא דסדר עולם עד סוף יובלין ג׳ אלפים שנ״ב וזה פרטן, עד יציאת מצרים ב׳ אלפים תמ״ח, מ׳ במדבר, ז׳ שכיבשו ז׳ שחילקו, ושמנה מאות וחמישים שעשו יובלין הרי כאן ג׳ שנ״ב. יפיל אותם משני בריה. והנותר בידו עד שנה שהוא חפץ יאחז שתי שנים מכל מאה שנה שלמות, והשנים שאין עולות למאה יוסיף עליהן מה שבידו מן השנתים שלכל מאה, ויוציאם בשבועים, ומה שנותר הוא מספר השנה מן השבוע. וזה הוא שאמרנו לשיליה לתנא דסדר עולם ולפיק כללי ביובלי ופראטי בשבועי, וליתי תרתי מכל מאה ולישדי אפראטא וליפקינון בשבועי ויאדע כמה בשבועא. ויש דרך חשבון קרוב מזה, לישיליה לתנא [צ״ל לספרא] וליבצר מניהי תרתי שני או דלוסיף עלוהי חמש שני, וסימנין כי זה שנתים וג׳ לפחות, ועוד חמש שנים להוסיף. וליפקינון בשבועי וידע כמה בשבועא.
קושי רב יש בפירוש זה שהוא מונה שנת החורבן בשנת שנ״ב, וכך כתב שעשו שמונה מאות וחמישים שנה על הארץ מאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו. הר״ח שהעתיק את דבריו הוסיף תוך כדי הבאת דבריו ׳ויש מי שאומר כי שבע שכיבשו ושבע שחילקו בכלל תת״נ שנה הן דקיימא לן ג׳ של״ח חרב הבית ולא משכחת לה אלא אם תחשוב שבע שכיבשו ושבע שחילקו בכלל תת״נ שנה׳. אולם שינוי זה גורר אחריו חידוש גדול, והוא שאת היובל הי״ז מנו אחר חורבן בית ראשון אף שהפסיקו מאז למנות יובלות. אלא שכן הוא גם משמעות דברי הגמרא שפירשה את הפסוק ביחזקאל בעשירי לחודש ראש השנה שהוא שנת היובל, שאכן נהג יובל באותה שנה. ואף שמשמעות דברי ר״ח הם שהוא מפרש מנו י״ז יובלות שהיו שמונה מאות וחמישים שנה בארץ ישראל ולא שעשו י״ז יובלות, וכך משמע מפירושו בגיטין (מכתב יד
הרמב״ם בתשובה (בלאו סי׳ שפט) הביא תשובה מרב האי גאון על סדר השמיטה וכתב שלדעת רב האי מניין ראשון (מאז בית ראשון) לא בטל, אלא שמחורבן בית ראשון לא מנו יובלות אלא שמיטין בלבד. וכתב הרמב״ם שדעת רב האי להכריע כהסוגיא בעבודה זרה הסוברת לדעתו שקדושה ראשונה לא בטלה, כנגד הסוגיא בערכין הסבורה קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ותמה הרמב״ם על כך שרב האי התעלם מהסוגיא בערכין שם מפורש שמנו יובלות לקדש שמיטין בימי בית שני. הרמב״ם מסיים את תשובתו בכך שעדיין הדבר ספק בידו למעשה.
ביד החזקה הכריע הרמב״ם למעשה כדעת הגאונים. אלא שיש שינוי בדעת הגאונים כפי שהרמב״ם מביאם במשנה תורה. וזה לשונו בפרק י מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ה-ו: אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת חמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן, וכן עולה מתלמוד עבודה זרה כפי חשבון זה שהוא קבלה: ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חרבן משליכין אותן שבע שבע. ע״כ. אף שהרמב״ם אינו אומר מפורש שלדעת הגאונים מנו יובלות בזמן בית שני, אבל כך נראה מרהיטת דבריו, וגם מוכרח כן מכוח החשבון, שהרי שנה שנחרב הבית הראשון היה מוצאי שביעית – שנה ראשונה לשמיטה, ואם המשיכו למנות שמיטין ללא יובלות ברצף אחד עד חורבן בית שני, על כרחך נחרב בית שני גם הוא במוצאי שביעית, והמונה שנות חורבן הבית צריך להוסיף שנה לחשבון שמיטה, והם מנו לשני החורבן משליכין אותן שבע שבע. אלא ע״כ מנו יובלות בימי בית שני ושנת חורבן היתה איפוא שנת שביעית (כי מנו שמונה יובלות). וכך כתב להדיא בחידושי הר״ן כאן בדעת הגאונים, והאריך לבאר למה אין מונים יובלות אחר החורבן בכדי לקדש שמיטין אף שבזמן בית שני מנו יובלות רק בכדי לקדש שמיטין.
אלא שקושי גדול יש לפי חשבון זה שהרי על כרחך התחילו למנות שנה ראשונה ליובל רק מהשנה השביעית לבניין הבית (כי אם התחילו למנות בתחילת הבנין היה החורבן בשנה שישית), ובהכרח שגם חשבון הגאונים כפי שהרמב״ם מביאם במשנה תורה היא כמסקנת הגמרא בערכין שהתחילו למנות רק בשנה שביעית לבניין בית שני. ואין מחלוקת בין הרמב״ם לגאונים רק בשאלה אם מונים יובלות אחר חורבן בית שני. וגם לדעת הגאונים קדושה ראשונה בטלה ולא התחילו למנות עד שעלה עזרא וקידש קדושה שניה. ואין שום סתירה מהגמרא בערכין לדעתם. ובהכרח שבמשנה תורה חזר בו הרמב״ם לגמרי בהבנת דברי הגאונים מכפי שהביאם בתשובה הנ״ל. אלא שאי אפשר לפרש כן בדברי הרמב״ם דאם כן לצורך מה כתב שלדעת הגאונים אחר חורבן בית ראשון עד בית שני מנו שמיטין ללא יובלות, והרי בכל אופן התחילו מנין חדש בבית שני. ויותר קשה שאם מנו שמיטין אחר חורבן הראשון על כרחך משום שקדושה ראשונה לא בטלה, ואם כן למה לא התחילו במנין היובל עד שעלה עזרא. אמנם יתכן שאדרבה מפני שלדעתם קדושה ראשונה לא בטלה, לא התחילו ספירה של שנות יובל רק מתחילת חשבון שמיטה, שלא יכלו להפסיק החשבון באמצע. וחשבון הגאונים היא בעצם דרך אחרת מהגמרא בערכין להגיע לאותו חשבון ששנת ת״כ לבית שני היתה שנת שמיטה. אלא שהסוגיא בערכין הולכת למאן דאמר קדושה ראשונה בטלה, והסוגיא בעבודה זרה סוברת קדושה ראשונה לא בטלה.
הכסף משנה לעומת זה כתב שלדעת הגאונים לא מנו יובלות גם בזמן בית שני, והוכיח את פירושו מדברי הרמב״ם בתשובה הנ״ל. אלא שחשבונו תמוה שכיון שחרב בית ראשון במוצאי שביעית הרי אלף קז לחורבן בית שני שנה שניה לשמיטה (1+70+420+1107) ולא כמו שכתב הרמב״ם שהיא שנה ראשונה לשמיטה לדעתם. אלא שכפי שהבאנו לעיל דברי רב האי בתשובה חורבן בית ראשון היה בשנת היובל, ועל פירוש זה תמה הר״ח וכתב שאת היובל האחרון מנו אחר החורבן, ולכן אף שחרב הבית בשנה ראשונה לשמיטה יש להוריד מן החשבון שנה אחת, והיא שנת י״ד לחורבן שהיתה שנת יובל ואינה מן המניין של שמיטין. ובכל אופן בין אם נקבל את דברי רב האי כפשוטם, ובין אם נפרשם כרבנו חננאל, הרי אנו צריכים להוריד שנה אחת מהחשבון שהיא היתה שנת היובל (ולדברי רב האי שנת החורבן היה ביובל, ולר״ח שנה י״ד לחורבן). ושנה ראשונה של בית שני היה ראשון לשמיטה.
אלא שמסתימת דברי הרמב״ם בתשובה שלדעת רב האי לא מנו יובלות מאז חורבן בית ראשון נראה שהבין את דברי רב האי כפשוטם. ויתכן שבגלל תמיהת ר״ח בדברי רב האי שלא התחילו למנות מיד בכניסתן לארץ, ואי הסכמתו לקבל את דברי ר״ח שמנו יובל אחר החורבן, הסכים הרמב״ם לקבל את חשבונו של רב האי ובהסתייגות שבזמן הבית מנו יובלות, ובכך הוא הרויח שנה במקום שנת היובל בזמן החורבן (או שנה י״ד לחורבן לחשבונו של ר״ח). והוא מסתייע בנהג הרווח בחשבון השמיטה כקבלת הגאונים הלכה למעשה. ובכוונה סתם הרמב״ם את דבריו בהבאת דברי הגאונים, וכתב שהם לא מנו יובלות בשנים שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני, וכן לא מנו יובלות אחר חורבן בית שני. ואת זה הוא מקבל. אבל זה שהם לא מנו יובלות בזמן בית שני את זה הוא השמיט. ושהלומד יסיק בעצמו שבכדי לקיים את החשבון צריך למנות יובלות בזמן הבית.
לא בשביעית – לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע.
ולא במוצאי שביעית – בשמינית לפי שכלה הישן מאריכין עליהן איסור החדש.
בערב שביעית – להוסיף להם חדש לעבודת קרקע.
של בית רבן (שמעון) מעברין במוצאי שביעית – ואין חוששין אם כילה הישן דקסבר מביאין ירק ותבואה מחוצה לארץ לארץ ישראל מאותה שחרשו וזרעו בשביעית והתירם עומר של שביעית.
ת״ר אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית מפני שאין זורעין בשביעית ואין להן רוב תבואה ואם האריך עליהן הזמן נמצאו באין לידי קלקול ויאכלו מן החדש לפני העומר ואימתי היו רגילין לעבר בערב שביעית להוסיף להן חדש לעבודת הקרקע של בית ר״ג היו מעברין בשביעית. ואית דגרסי במוצאי שביעית ולא חיישינן שמא יכלה הישן ויבואו לידי קלקול שאם הוצרכו יכולין להביא מחוצה לארץ מאותן שחרשו וזרעו בשביעית והתירה העומר של שביעית ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין מביאין ירק מחוצה לארץ והוא הדין לתבואה דכולהו חד טעמא נינהו רבנן כת״ק ובית רבן גמליאל כרבותינו במאי קא מיפלגי אמר ר׳ ירמיה בחוששין לגושיהן קא מיפלגי ופי׳ גאון ז״ל עיקר הא מילתא שגזרו טומאה על עפר ארץ העמים ושורפין עליה את התרומה ואפי׳ על ספיקה כדמפרש ביציאות השבת (טו:) שגזרו על גושה לשרוף והוה חיישינן לאיתויי ירק משום דמיעקר גוש עפר בהדי׳ ואתי לארץ ישראל ומטמא טהרות באהל ותנן באהלות (פי״ז מ״ה) עפר בית הפרס ועפר מחוצה לארץ שבאו בירק מצטרפין כחותם המרצופין כו׳ ומההוא מילתא היו נמנעין מלהביא תבואה מחוצה לארץ לארץ דחיישינן לעפר שבה שלא יגע בתרומה ויטמאנה או שיהא ספק וטעונה שריפה ומוצאי שביעית חסרה היא והכל רצין לבית הגרנות וכשני רעבון דמיא וכשאין מביאין תבואה מחוצה לארץ אין מעברין אותה לפי שנצרכין להמנע מן החדש חודש אדר עד הבאת העומר אבל המתירין להביא מחוצה לארץ תבואה וצרכי העם אין נמנעין מלעברה. ומפורש בירושלמי כי הטעם אין מעברין בשביעית מפני החודש שמוספין בה שלא לפטרו מן המעשר ואמרו בלשון הזה עד כדון שביעית מוצאי שביעית מנין אמר ר׳ בון שלא לרבות באיסור חדש ויש מפרשין אין מעברין בשביעית מפני שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרבן העומר ושתי הלחם ומאחר דמפרש טעמא דמילתא בירושלמי על כרחין מחייבינן למיסמך עליה. ואיכא דמקשו הכא בשלמא ירק איכא למיחש לגושיהן שהרי עוקרין אותו עם השרשין אבל תבואה שנקצרת וגזרת בגורן מאי איכא למיחש לגושיהן ולא דענא מאי קא קשיא להו דהא ודאי אע״ג דנקצרת וגזרת בגורן לא סגיא דלא משתייר בהו עפר פורתא ואיכא למיחש דילמא איכא לצרופי בחותם המרצופין כל שכן במקום שנהגו לעקור כדתנן בפרק המקבל (קג.) מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור:
אין מעברין את השנה בשביעית מפני שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע וי״א מפני שיד הכל שולטת על הספיחים ואין קרבן העומר ושתי הלחם נמצא בריוח ורגילין היו לעבר ערב שביעית כדי להאריך להם בעבודת קרקע מוצאי שביעית ר״ל שנה שמינית אע״פ שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש אין נמנעין בו מלעבר שמביאין היו ירק ותבואה מחוצה לארץ שלא נתקדשה בקדושת שביעית מאותה שחרשו וזרעו בשביעית והותרה בעומר של שביעית ולא היו חוששין שמא יבא עמהן גוש עפר חוצה לארץ ויטמא הטהרות ואף שביעית עצמה דוקא שלא הוצרכו לעבר מפני התקופה הא כל שצריך לעבר מפני התקופה מעברין ואין משגיחין לשום דבר וגדולי המחברים כתבוה כן אף באביב ופירות האילן כמו שכתבנו למעלה:
ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מעברין את השנה לא בשנת השביעית (השמיטה), משום שעל ידי כך מאריכים את זמן איסור השמיטה ומכבידים על הבריות, ולא במוצאי שביעית מאותו טעם, כדי שלא ידחקו במזונותיהם להתיר לאכול מן התבואה החדשה. אימתי רגילין לעבר? — ערב שביעית, שזהו זמן נוח לכל ואין איש נמצא נפסד בו, ואולם מסופר: חכמים של בית רבן גמליאל היו מעברין אף במוצאי שביעית.
The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:5): The court may not intercalate the year in the Sabbatical Year, so as not to prolong the prohibitions of the Sabbatical Year, nor in the year after the Sabbatical Year, when there is not much produce available, and delaying the consumption of the new crop would also cause hardship. When is the court accustomed to intercalate? On the eve of the Sabbatical Year, which causes no particular challenges. Nevertheless, the courts of the house of Rabban Gamliel would intercalate the year in the year after the Sabbatical Year.
הכל
(11) וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא אֵין מְבִיאִין יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה חוֹשְׁשִׁין לְגוּשֵׁיהֶן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
And they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: One may not import vegetables in the Sabbatical Year from outside Eretz Yisrael, and our Rabbis permitted importing such produce. According to the opinion that permits importing produce from outside Eretz Yisrael, there is no concern that the food supply will be exhausted. Therefore, the year following the Sabbatical Year may be intercalated. The Gemara asks: What is the reason for the difference between these two opinions concerning importing produce from outside Eretz Yisrael? Rabbi Yirmeya says: The difference between them relates to whether one is concerned for their clods of earth. Although all agree that the earth outside Eretz Yisrael conveys ritual impurity, the tanna’im dispute whether it is therefore forbidden to bring vegetables into Eretz Yisrael due to concern that small clods of earth may cling to them.
מאי בינייהו – במאי פליגי.
חוששין לגושייהו – שמא יביא עמה מגוש ארץ העמים שמטמא באהל ויטמא טהרות של ארץ ישראל.
חוששין לגושיהן – פי׳ הקונטרס דמטמא באהל וקשה דתניא במסכת אהלות (פ״ב משנה ג) דגוש הבא מארץ העמים מטמא במגע ומשא אבל לא באהל והא דמשמע בפ״ק דשבת (דף טו: ושם) ובנזיר (דף נד: ושם) דמטמא באהל היינו דווקא בארץ העמים אבל אם הביא מעפרה לארץ ישראל לא מטמא באהל לכן צריך לומר דהכא דחיישינן לגושיהן היינו שלא יטמאו במגע ומשא.
והדבר קשור בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מביאין ירק מחוצה לארץ, ורבותינו התירו, ואותם חכמים שהתירו להביא ירקות מחוץ לארץ לא חששו כל כך לדוחק העם במוצאי שביעית, משום שאפשר ליבא ירקות מן הארצות הסמוכות ואין חשש לרעב, ולכן התירו לעבר במוצאי שביעית. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], מהו יסוד המחלוקת? אמר ר׳ ירמיה: בשאלה אם חוששין לגושיהן, לגושי העפר הדבוקים בירקות, איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שעפר מחוץ לארץ מטמא, והשאלה היתה אם מותר לכתחילה להביא אדמה טמאה לתוך ארץ ישראל.
And they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: One may not import vegetables in the Sabbatical Year from outside Eretz Yisrael, and our Rabbis permitted importing such produce. According to the opinion that permits importing produce from outside Eretz Yisrael, there is no concern that the food supply will be exhausted. Therefore, the year following the Sabbatical Year may be intercalated. The Gemara asks: What is the reason for the difference between these two opinions concerning importing produce from outside Eretz Yisrael? Rabbi Yirmeya says: The difference between them relates to whether one is concerned for their clods of earth. Although all agree that the earth outside Eretz Yisrael conveys ritual impurity, the tanna’im dispute whether it is therefore forbidden to bring vegetables into Eretz Yisrael due to concern that small clods of earth may cling to them.
הכל
(12) תָּנוּ רַבָּנַן ואֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:10): The court may not intercalate the year due to ritual impurity, i.e., in the event that most of the Jewish people are in a state of impurity, to give them enough time to become ritually pure before Passover.
אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ואם עיברוה מעוברת. ר׳ יהודה אומר: אינה מעוברת. ואמר ר׳ יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה, וביקש רחמים על עצמו.
מפני הטומאה – כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח או (שני) ימים קודם ויהיו טמאים או שהיה רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין בכך אלא יעשו בטומאה.
תנו רבנן אין מעברין את השנה לפני ראש השנה כלומר אם רצו לחשב ולידע כמה תוספת שנת החמה על שנת הלבנה הבאה ולראות אם ראוי האביב ופירות האילן להתאחר לפי חשבון שנת החמה וראו שראוין להתאחר אע״פ כן אין מעברין אותה לומר שנה זו תהיה מעוברת קודם ראש השנה [אי נמי] כגון שהיתה שנת רעבון או שביעית קודם לכן ועברו שלש שנים פשוטות זו אחר זו והדבר ידוע ששנה רביעית תהיה צריכה עיבור אי נמי כי ההיא דאמרינן בראש השנה (כ״א.) במשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה ואיכא דאמרי כגון דבעו לעבורה על תנאי על מנת שתהא צריכה לעבר מפני האביב ופירות האילן כדאמרינן (לעיל י״א.) בעל מנת שירצה נשיא ומפני מה אין מעברין אותה קודם ראש השנה שלא יאמרו אלול באלול עברו ואתי מינה חורבא דאתי לזלזולא בראש השנה ובסוכות ולמיכל ביום הכיפורים אבל מפני הדוחק שלא יתקן לסנהדרין להאסף באדר ולעברה או שהן מתיראין מאויביהם שלא יעברו באדר על ידם מעברין אותה אחר ראש השנה מיד דמאחר ויחליף ת״ו ראש השנה לא מצו לומר אלול באלול עיברו מאי אמרת אמרי תשרי בתשרי עיברו אי נמי מרחשון במרחשון כיון דחזו דאיקבע ר״ה בהאי ירחא גופיה תו לא אתי מינה חורבא דכולהו ימים טובים דתשרי בתר ראש השנה אזלי. אעפ״כ אין מעברין אלא אדר כלומר אע״פ שאמרו שמעברין אותה אחר ראש השנה ולא חיישינן שמא יאמרו תשרי בתשרי עברו א״נ מרחשון במרחשון עברו לאו למימרא דמותר לעבר תשרי בתשרי או מרחשון במראשון אלא מיחש הוא דל״ח שמא יאמרו אבל עבורי אין מעברין אלא אדר לפי שעיבור השנה תלוי באביב ובפירות האילן ואין הדבר נודע ברוב השנים אם יהיו מוקדמים או מאוחרין אלא משיגיע אדר לפיכך גזרו שלא יעברו אלא אדר כדי שיהו רגילין בכל שנה להמתין עד אדר ואם יראו שצריכה לעבר יעברו אדר באדר. במכילתא מפרש שמור את חדש האביב סמוך לאביב אתה מעבר ואיזה זה אדר ולא שמענו מכמה מעבר והדין נותן החדש מתעבר והשנה מתעברת מה חדש אחד למנויו אף שנה אחד למנויה ואיכא דדרש מה חדש אין תופס עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תופסת עיבורה אלא בסופה והיינו אדר דניסן הוי ראשון לחדשי השנה דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים. ומקשינן ומקמי ראש השנה לא מעברינן והא שלחו לרבא זוג בא מרקת שני תלמידים באו מטבריה כדאמרינן במגלה (ו׳.) רקת זו טבריא ותפסו נשר חיל פרסיים דכתיב בהו (דניאל ז׳.) וגפין דינשר לה ויש אומרים נשר מלך דכתי׳ (יחזקאל י״ז) נשר הגדול וי״א נשר לסטים שדרים ביערות וחוטפין מה שמוצאין ובורחין ואין אדם יכול להשיגן דבר אחר נשר מטר שנושר מן העבים כלומר שעיכבם המטר מלבוא ובידו דברים הנעשה בלוז להוליך אליכם וקא מפריש גמ׳ דהיינו תכלת כדאמר בסוטה תנא היא לוז שצובעין בה תכלת בזכות הרחמן ובזכותכם כבר יצא בשלום וניצל מיד האויב כדי שיגיעו לידכם ועמוסי ירכי נחשון נשיאים שבארץ ישראל שהן מזרע דוד שבא מזרעו של נחשון בן עמינדב כדמפרש יחוסיה בסוף רות בקשו לקבוע נציב אחד להוסיף חדש אחד בשנה דבדידהו תניא מילתא כדאמרינן התם (לעיל י״א.) אין מעברין שנה אלא אם כן ירצה נשיא ולא הניחן אדומי הזה מלכות הרשעה אבל בעלי אסופות תלמידי חכמים שנקראין כן כדכתי׳ (קהלת י״ב) וכמסמרו׳ נטועים בעלי אסופות נאספו בירח שמת בו אהרן הכהן דהיינו חדש אב דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה׳ וגו׳ בחדש החמישי באחד לחדש וקבעו להן נציב אחד בשנה הבאה ומפני מה סתמו את הדברים כדי שלא יבינו כל רשעים וילכו ויגידו למלכות הרשעה ויעכבו על ידם והמשכלים יבינו אלמא מעברין את השנה קודם ראש השנה ומפרקינן דילמא חשובי מחשבינן מקמי ראש השנה אם שנה זו צריכה עיבור ואם לאו אבל גלויי לא מגלינן לאינשי עד לאחר ראש השנה ובעלי אסופות חשובי חשיבו בירח שמת בו אהרן הכהן גלויי לא גלו עד לאחר ראש השנה. מאי משמע דהאי נציב לישנא דירחא הוא כלומר מאי שנא דנקטי ליה לירחא כי האי לישנא ומהדרינן מקרייה קרא לההוא דמימני אפיפוקא דירחא נציב קרויה נמי אינהו לירחא גופיה נציב כי היכי דלא ליסוק אינשי אדעתייהו: ונציב אחד אשר בארץ כנגד חדש העיבור כלומר שהיה מכלכלו בחדש העיבור:
תנו רבנן אין מעברין את השנה לא משנה לחבירתה יש אומרים אם שנה הבאה צריכה לעבר אין מעברין שנה זו מפני צרכי שנה הבאה אלא הצריכה תתעבר ויש לפרש כי ההיא דתניא אין מעברין את השנה קודם ראש השנה. ולא שלש שנים רצופות מפני שהשנים יוצאין כתקנן והפסח בא באמצע הקיץ אבל תרתי זו אחר זו מעברינן לצורך כגון דעיברוה לקמייתא מפני התקופה והאביב והדר עיברוה לתנייתא מפני תקנת עולי רגלים דאע״ג דקדים ליה אביב חד ירחא מכל מקום מפני צורך עולי רגלים מעברינן וכי תימא אי מפני צורך עולי רגלים אפי׳ ג׳ נמי ניעבר לא דמי דאלו שתים כיון דעברוה לקמייתא כתקנה ואכתי לא הוה טופיאנא לשנת החמה על שנת הלבנה ולא לשנת הלבנה על שנת החמה אלא ימים מועטים שאין חוששין להן לענין הסימנין שמעברין עליהן כי הדור עברוה לתנייתא מפני הצורך נמצא השנה זו יתירה על שנת החמה תשעה עשר יום בקירוב לפי ששנת החמה שס״ה יום ושעות וחלקים ורגעים ושנת הלבנה כשהיא מעוברת וחדשיה כסדרן שפ״ד יום והואיל ואין היתרון עולה אלא לתשעה עשר יום בלבד נמצא שאין האביב קודם לניסן אלא בשנה זו בלבד שהרי שנה שלישית פשוטה ושנת החמה יתירה עליה קרוב לאחד עשר יום וכיון שאין עיבור זה של שנייה מקדים את האביב לניסן אלא בשנה זו בלבד דוחין את האביב של שנה זו לצורך עולי רגלים של שנה זו אבל אם באת לעבר ג׳ שנים זו אחר זו מפני הצורך אפילו נתעברה ראשונה כתקנה והשתים לצורך עולי רגלים נמצאת שנת הלבנה יתירה על שנת החמה בשנה שלישית שמונה ושלשים יום בקירוב ובשנה רביעית אפילו כשתהיה פשוטה נמצאת מוספת על שנת החמה שבעה ועשרים יום ונמצא האביב קודם לניסן בשנה רביעית שבעה ועשרים יום שלא לצורך עולי רגלים כלל:
תנו רבנן אין מעברין את השנה מפני הטומאה כגון שהיה נשיא גוסס באדר ואמדוהו למות בששה ימים קודם הפסח שהרי אין להם פנאי ליטהר קודם הפסח או שהיו רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואין יכולין למצוא עכשיו אפר הפרה אי נמי בזבין והיו שופעין והולכין ואין יכולין ליטהר קודם לפסח אפ״ה אין מעברין ר׳ יהודה אומר מעברין אמר ר׳ יהודה מעשה כו׳ בגמרא מפרש לה לקמיה דר׳ יהודה אינה מעוברת קאמר ועלה קתני אמ״ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה שנטמאו בימיו של אחז אביו שלא היו מקפידין על הטומאה והיה חזקיהו מחזירן למוטב וידע שלא היו מספיקין ליטהר קודם הפסח ועיבר עליהן את השנה ולבסוף ביקש רחמים על עצמו כדי שימחל לו עון זה שנאמר כי מרבית העם רבת מאפרים יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל עליהם חזקיהו לאמר ה׳ הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין וגו׳ מאי כי אכלו את הפסח בלא ככתוב אי לימר דאכלוה בטומאה מאי בלא ככתוב כיון דרובא נינהו שפיר עבוד דכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו׳ איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין אלא מאי בלא ככתוב שעיברו את השנה מפני הטומאה אשר לא כדת דהוה להו למעבדיה בפסח א׳ בטומאה כדאמרן איש נדחה ואין ציבור נדחין: ירושלמי בפסחים פרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה גבי קרא דכתב בדברי הימים ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ויקדשו את בית ה׳ לימים שמונה וביום ששה עשר לחודש הראשון כלו הלא ליום אחד יכולין היו לבער כל עבודה זרה שהיו שם אמר ר׳ אמי מפני צלמי כשדים שהיו חקוקין בששר ומשמע לן מהתם דלהכי איצטריך לעבר שהרי לא היו יכולים לכלות עד ששה עשר בניסן:
ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, שאם היו רוב ישראל טמאים כשהגיע הפסח, אין רשאים לעבר את השנה כדי שיספיקו להיטהר עד לחודש הבא.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:10): The court may not intercalate the year due to ritual impurity, i.e., in the event that most of the Jewish people are in a state of impurity, to give them enough time to become ritually pure before Passover.
הכל
(13) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְעַבְּרִין אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זמַעֲשֶׂה בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁעִיבֵּר אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה וּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ דִּכְתִיב {דברי הימים ב ל׳:י״ח} כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבוּלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ
Rabbi Yehuda says: The court may intercalate the year due to ritual impurity. Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Hezekiah, king of Judea, who intercalated the year due to ritual impurity (II Chronicles 30:2). And after doing so, he requested compassion for himself, as it is written: “For a multitude of the people, even many of Ephraim and Manasseh, Issachar and Zebulun, had not cleansed themselves,
שעיבר את השנה מפני הטומאה – שנטמאו בימי אחז אביו מעבודה זרה שלא חששו לתורה והיה חזקיהו מחזירן למוטב וידע שלא יספיקו כולן לבא וליטהר עד הפסח ועיבר השנה.
ובקש רחמים על עצמו – שימחל לו העון ולקמן פריך הואיל ואמר רבי יהודה מעברין למה ביקש רחמים על עצמו.
שעיבר השנה מפני הטומאה – פי׳ בקונטרס שניטמאו בע״ז דע״ז מטמא בפרק ר׳ עקיבא (שבת פב.) כמת אע״ג דטומאת ע״ז מדרבנן מאותה שעה שמא גזרו עליה דהא דריש ליה התם מקראי דדברי הקבלה ובירושלמי אמר דגולגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח ותימה שהרי (בט״ו) היו יכולין ליטהר ולמה עיברוה והא סגי בהזאת שלישי ושביעי ואפר פרה לא היו חסרים דכל בית ראשון עמד להם אפר פרה דמשה כדאמר (משנה פרה ג׳:ה׳) דשניי׳ עשה עזרא ושמא לא היה להם הדבר מזומן ליטהר.
ר׳ יהודה אומר: מעברין. אמר ר׳ יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שאכן עיבר את השנה מפני הטומאה, כאמור ״ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני״ (דברי הימים ב׳ ל, ב), ובקש רחמים על עצמו שיימחל לו עוון זה, דכתיב [שנאמר] ״כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו
Rabbi Yehuda says: The court may intercalate the year due to ritual impurity. Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Hezekiah, king of Judea, who intercalated the year due to ritual impurity (II Chronicles 30:2). And after doing so, he requested compassion for himself, as it is written: “For a multitude of the people, even many of Ephraim and Manasseh, Issachar and Zebulun, had not cleansed themselves,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.