Rashba Eiruvin 17b – רשב"א ערובין יז:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִין דְּתַנְיָא ^אאֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה. וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ וְהָתַנְיָא ^בהַמּוֹצֵיא מֵת מוּטָל בִּסְרַטְיָא מְפַנֵּיהוּ לִימִין אִסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִסְרַטְיָא. שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה בוּר שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה נִיר הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת מְפַנֵּיהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. אָמַר רַב בִּיבִי ^גהָכָא בְּמֵת מוּטָּל עַל הַמֵּיצַר עָסְקִינַן מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּיצַר מְפַנֵּיהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה.: ^דוּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם.: אָמַר אַבָּיֵי ^הלֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבָּיֵי וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוֹרָא א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי כָּיֵיל מִילְחָא מַאי א״לאֲמַר לֵיהּ [הָא] לָא מִיבַּעְיָא.: וּמִדְּמַאי.: דִּתְנַן ^ומַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי אָמַר רַב הוּנָא תָּנָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.: וּמִלְּעָרֵב.: אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי ^זלֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת אֲבָל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין חַיָּיבִין. דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא ^חלוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹנָתָן וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבְּאַל מַתְקֵיף רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב {ויקרא י״ט:ל״א} אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים ה״נהָכִי נָמֵי דְּלָא לָקֵי. רַבִּי יוֹנָתָן הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת ב״דבֵּית דִּין וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין אֵין לוֹקִין עָלָיו. אָמַר רַב אָשֵׁי מִי כְּתִיב אַל יוֹצִיא {שמות ט״ז:כ״ט} אַל יֵצֵא כְּתִיב.:

הדרן עלך מבוי שהוא גבוה

פרק ב – עושין פסים

מתני׳מַתְנִיתִין: ^טעוֹשִׂין פַּסִּין לְבֵירָאוֹת. אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִים וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין. ^יגּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחְבָּן שִׁשָּׁה וְעוֹבְיָים כׇּל שֶׁהוּא וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ^כשֶׁל אַרְבַּע קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת. ^למוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה. ^ממוּתָּרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות אבל ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רל״ה
טור יורה דעה שע״ד:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה שע״ד:ג׳

^ב רמב״ם הלכות טומאת מת ח׳:ז׳
רמב״ם הלכות נזקי ממון ה׳:ג׳
טור חושן משפט רע״ד
טור יורה דעה שס״ד:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה שס״ד:ג׳

^ג רמב״ם הלכות טומאת מת ח׳:ז׳
רמב״ם הלכות נזקי ממון ה׳:ג׳
טור חושן משפט רע״ד
טור יורה דעה שס״ד:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה שס״ד:ג׳

^ד רמב״ם הלכות ברכות ו׳:ג׳
רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ג
טור אורח חיים קנ״ח:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים קנ״ח:ח׳

^ה רמב״ם הלכות ברכות ו׳:ג׳
רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ג
טור אורח חיים קנ״ח:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים קנ״ח:ח׳

^ו רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ג
רמב״ם הלכות מעשר י׳:י״א

^ז רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ג
רמב״ם הלכות עירובין א׳:ג׳
טור אורח חיים שס״ו:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים שס״ו:ב׳

^ח רמב״ם הלכות שבת כ״ז:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה

^ט רמב״ם הלכות שבת י״ז:כ״ז

^י רמב״ם הלכות שבת י״ז:כ״ז

^כ רמב״ם הלכות שבת י״ז:כ״ז

^ל רמב״ם הלכות שבת י״ז:כ״ט

^מ רמב״ם הלכות שבת י״ז:כ״ט

E/ע

הערותNotes

ומלערב אמרי דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גרסינן בירושלמי (ה״י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע״כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב׳ דמכלתין (תוספתא עירובין ב׳:ד׳) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר׳ יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי׳ לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב״ם ז״ל כתב בפ״א דעירובין (ה״ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז״ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ״ו (הי״ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר׳ משה כהן ז״ל (בהגהות הרמ״ק להל׳ עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג״כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא. ור׳ יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד הוא ואין לוקין עליו. פירש רש״י ז״ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב״ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב״ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע״כ לשונו. והרב אלפסי ז״ל ג״כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב״ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר׳ יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים. ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר׳ יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א״כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע״ג דנפקא לן בשבת (שבת צו:) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (שבת ב׳. ד״ה יציאות) הארכתי בס״ד. אלא ר׳ יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ״ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר׳ ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע״ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. כתב הראב״ד ז״ל: דהא מימרא דר׳ ינאי ומתניתא דר׳ חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר׳ עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (עירובין נא.) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו׳, שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי׳ להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר׳ חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר. ובגמרא דבני מערבא (להלן פ״ג, ה״ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר׳ מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר׳ שמעון בר חנא בשם ר׳ אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב״ד ז״ל. ואף הרמב״ם ז״ל (הל׳ שבת פכ״ז, ה״א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז״ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה. ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט.) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג:) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר׳ עקיבא הבערה ואליבא דר׳ יוסי. ובפרק בכל מערבין (עירובין לו.) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר׳ יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ״ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו:) אמרינן ש״מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא.) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר. ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר׳ עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר׳ עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר׳ ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי. ואם תאמר אם כן דבי ר׳ ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני׳ מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב״ן נראה משום דאיהו כר׳ עקיבא סבירא ליה ומש״ה מוקי לה למתני׳ כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר׳ עקיבא ור׳ חייא ור׳ מאיר ור׳ (אילעא) [אליעזר] בנו של ר׳ יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור׳ ינאי מוקי לה למתני׳ כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר׳ עקיבא, היינו משום דר׳ עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי׳ תנו להו. ואי נמי משום דמתני׳ דסוטה (סוטה כז:) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב״ב ע״ט: וש״נ) הא מני ר׳ מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר׳ עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (יבמות צג:). והא דמייתו דבי ר׳ ינאי ברייתא דר׳ חייא ולא מייתו מתני׳ דר׳ עקיבא, משום דר׳ חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר׳ עקיבא, דאילו בדברי ר׳ עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר׳ חייא נתפרש ר׳ עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי״ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר׳ ינאי קאמר וליה לא ס״ל. מתני׳: עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. ואף ע״ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (עירובין כ.), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (עירובין טו:) ובסוכה (סוכה טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב״ד ז״ל. א״נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז״ל (בד״ה עושין), ולעיל בפרק קמא (עירובין טו:) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא. מתני׳: מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים. נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (עירובין כ:) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני׳ שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה״ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר׳ ירמיה בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר׳ שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע״כ. ונראה שהרמב״ם ז״ל (הל׳ שבת פי״ז, הכ״ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון