גמרא
פירוש
אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּחִילּוּפִין כְּגִידּוּלִין דָּמֵי לָא שְׁנָא הוּא וְלָא שְׁנָא חֲבֵרוֹ.
אָמַר רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לווה – כלומר האשה ובעלי חוב באין ונפרעין. דנהי דמתסרי עלה נכסי בעלה מיהו אכתי שעבודא אנכסיה קאי, הלכך בעלי חוב באין ונפרעים, דאפילו לחנן דאמר דהמפרנס אשתו של חברו הניח מעותיו על קרן הצבי (נדרים ל״ג:), הני מילי במעלה לה מזונותיה, אבל כשהיא לוה חייבת היא במה שלותה ובעלי חוב נפרעין מן הבעל דמוציאין מזה ונותנין לזה מדר׳ נתן (גיטין לז.). ובזה יצאתי ידי חובתי מכל מה שהאריך הר״ש ב״א בזה. מאי טעמא בעלי חוב באין ונפרעין לאו משום דחלופיהן לאו כגדוליהן דמו – דקס״ד דכיון דבשעה שהיא לוה משעבדת נכסי הבעל הרי היא כמחלפת נכסי הבעל בנכסי אחרים כיון דלבסוף בעלי חוב באין ונפרעין. ונהי1 דקא אמרינן מ״ט דבעלי חוב באין ונפרעין, לאו היא גופה קשיא לן, דלדידהו ליכא איסורא כלל, אלא הכי קאמר כיון דלבסוף בעלי חוב באין ונפרעין היכי שרית לה ללות, כך פירשו רבותי (עי׳ רשב״א). ולי נראה דהכי קאמר, אם איתא דחלופיהן כגדוליהן דמו היאך בעלי חוב באין ונפרעין, דנהי דמדינא מוציאין מזה ונותנים לזה מדרבי נתן, הכא אנן סהדי דאדעתא דידה נחית ולאו אדעתא דבעל, כי היכי דלא תעביד היא איסורא על ידיהו. ונראה לי דלהכי פשיט לה מיהך בריתא ולא פשיט מסופא דמתניתין דהאומר לבנו קונם שאתה נהנה לי וכו׳ דתנן בסופא לוה ובעלי חוב באין ונפרעים (ב״ק ק״ח:), משום דאיהו לא הוי כמחליף דהא מצי קני נכסיה, אבל אשה שאין לה קנין בלא בעלה סליק אדעתין דהויא כמחלפת נכסי הבעל ממש. ומשני ודילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד – כלומר כשהוא בא להחליף איסור בהתר לכתחלה בידים אסור והחליפין אסורין2, אבל זו בשעה שלותה אע״פ שהבעל מתחייב אין כאן חליפי איסור ממש, הלכך יכולה היא ללות ולאכול, ואע״פ שאח״כ נפרעין מן הבעל, דיעבד הוא שנעשו חליפין למה שאכלה. ת״ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת – דקס״ד דכיון שאסור ליהנות מן החליפין אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר, דליהוו חליפי חליפין אסורין, ומשום הכי קשיא ליה בשעבר וקדש בדמיהן למה היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדש פעם אחרת, דאי אסירי חליפין מדרבנן הוה לן לאצרוכי קדושי אחריני. ואמרינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד – כלומר לכתחלה הוא שאסור ליהנות מן החליפין אבל אם עבר ונהנה נהנה דחליפי חליפין מותרין. ולענין הלכה, לגבי נודר עצמו דאמר אלו, אפילו החליפן אחר נודר אסור בהן, והיינו מתני׳ אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו, מסתברא דלקולא נקיטינן, דכיון דבכי האי גונא גבי3 אסורי הנאה דעלמא ליכא למימר דחלופיהן כגדוליהן דמו אלא מדרבנן בעלמא וכדפרישית לעיל (ד״ה בעי רמי), הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו עבר והחליפן חליפיהן מותרים. אבל הר״ם במז״ל כתב בפרק חמישי מהלכות נדרים (הלכה ט״ז) הרי גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגידולי פירות אלו וחלופיהן, והר״ם ב״ן ז״ל מסתם לה סתומי לקמן בפרק הנודר מן הירק. מתני׳ הריני עליך חרם – שתהא4 הנאתו עליו כחרם של בדק הבית. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית (נדרים י״ח:). הרי את עלי – שיהא הנאת חברו עליו כחרם. מותרין בדבר של עולי בבל – שהפקירום עולי בבל לכל ישראל.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
1 בבארות המים כתב דצ״ל: ״והא״.
2 ״והחליפין אסורין״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י ״והחליפן אסור״.
3 בכת״י בטעות: ״וגבי״.
4 בכת״י בטעות: ״שתלה״.
הערות
Gemara
Peirush