^א היינו דפלוגתא שייך רק היכא דאיכא למימר דבדרך זה שוה להאי ובדרך זה שוה להאי.

^ב ע״פ כת״י. ובנדפס: איכא.

^ג ע״פ כת״י. ובנדפס: ולאו.

^ד ע״פ כת״י. ובנדפס: הני.

^ה ע״פ כת״י. ובנדפס: דבתר הוא הודאה. ורא״ז הגיה: הוא דבתר הוראה. אך לפי הנוסח בכת״י דבתר הוראה היא אין צורך להגיה.

^ו ע״פ כת״י. והוא בעיטור שער הכשר הבשר (הלכות דם) בשער החדש אות צח ובב״י יו״ד סי׳ סה. ובנדפס: בגטא. ורא״ז הגיה: אולי צריך לומר לאמטויי על ידי עכו״ם שדין זה הובא ברא״ש בגיטין פ״ב סי׳ כ״ז בשם הבה״ג. וזה לגירסת הנדפס.

^ז באגרת רב שרירא גאון איתא דסוגיא דרבנן סבוראי היא מריש מכילתין עד סוגיא דבכסף מנלן.

^ח כן הקשו התוס׳ ד״ה ואשה על הרש״י. ועיין בפני יהושע.

^ט כן כתב הרשב״א והקשה על זה מעבד כנעני ששייך בו חזקה אף שקודם טבילה אין גופו קנוי ומתרץ דכיון שיכול להטבילו ולקנות גופו מועיל בו חזקה. ובקובץ שיעורים (אות כ״ב) כתב שבדבר שגופו קנוי מועיל חזקה אף בשכירות שאינה קונה, אבל באשה שלא שייך בה קנין הגוף לעולם אין קנין חזקה. ועבד קודם טבילה נחשב שיש לו קנין הגוף לכשיטבול שהטבילה אינה משנה דינו אלא שהטבילה עצמה היא קנין.

^י נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס אינו. ורא״ז הגיה: היכי. אך הוא בכת״י.

^כ ע״פ כת״י. ובנדפס: דקני.

^ל ע״פ כת״י. ובנדפס: לקיחה.

^מ נמצא שלדעת התוס׳ הא דסלקא דעתך דחליפין מהני מטעם כסף הוא רק בשוה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא סלקא דעתך דיהני. אך בר״ן מפרש דגם בפחות משוה פרוטה סלקא דעתך דיהני דחליפין מטעם כסף אלא דלא בעינן בהו שוה פרוטה כיון דכלי הוא. ובספר הישר (חידושים סי׳ קמ״ב) כתב דהא דסלקא דעתך דחליפין מהני משום דחליפין היינו שוה כסף, והוסיף דהיינו מטעם הא דאמרינן דאי בעי למיפסקיה פסיק ושקיל ליה הילכך ככסף הוי.

^נ ע״פ כת״י. ובנדפס: בחליפין. בר״ן מפרש דסלקא דעתך דחליפין דומין לכסף ולאו מטעם כסף הם קונים רק שדומים לכסף. ובחמדת שלמה בתחלת דבריו כתב לפרש בדברי התוס׳ דהמקשן ואימא הכי נמי סבר דחליפין מטעם כסף קונים ודלא כהר״ן ולבסוף כתב שאחר העיון בסוגיא זו נראה לי דאף לר״ת לא סלקא דעתך דהוי כסף ממש רק דהוי כעין כסף וכמו שכתב הר״ן.

^ס כעין זה כתבו התוס בשם ר״ת, אך התוס׳ כתבו דחליפין מדין כסף, ורבינו והר״ן מפרשים דחליפין בכלל קיחה הוא.

^ע ע״פ כת״י. ובכת״י לונדון: בקניה דשניה. ורא״ז הגיה: בהנאה דשעה.

^פ ו ע״ב אלא, ז׳ ע״א ד״ה הכא, שכתב שם דמתנה על מנת להחזיר מדינא אינה מקודשת משום שאינה נהנית וחליפין מהאי טעמא לא מהני, אך אין זה סיבה שחליפין לאו מטעם כסף הוא אלא דבאשה לא מהני דבעי כסף שיש בו הנאה. ובהלכות רבינו בנדרים הוכיח דסודר אי תפיס לא מיתפיס דמהאי טעמא באשה אינה מקודשת. וכתב הקובץ שיעורים (אות ז׳) שדבריו שם הוא רק לפירוש השני כאן שלא מקודשת בחליפין משום שאינו יכול לתפסו ואין בו הנאה, אך לפירוש הראשון אין ראיה שאף דאי תפיס מיתפיס מכל מקום אינה מתקדשת בחליפין משום דאיתא בפחות משוה פרוטה. וטעם הפירוש השני שאינה מתקדשת בחליפין משום שאי תפיס לא מיתפס וחשוב כפחות משוה פרוטה, אבל למאן דאמר שאי תפיס מיתפס חשוב שוה פרוטה. אך בקהלות יעקב (סי׳ א׳) מפרש דברי הר״ן בנדרים (מט ע״א) שהוכיח שחליפין אי תפיס לא מיתפס ממה שאשה לא מתקדשת בחליפין, שאם היה יכול לתפסו היה מועיל מטעם כסף ולא מטעם חליפין, ולפי זה אין ראיה ממה שלא מועיל חליפין באשה שאי תפיס לא מיתפס, שגם אם היה יכול לתפסו לא היה מועיל חליפין בקידושין מטעם חליפין אלא מטעם כסף. אך יש להוכיח ממה שלא מועיל חליפין באשה מטעם כסף שאי תפיס לא מיתפס.