^א ה׳ ע״א.

^ב ע״פ כת״י. ובנדפס: דינים. אך לשון הגמרא שם ריבים.

^ג ויקרא יג, יד.

^ד ויקרא יד, לה.

^ה ויקרא יב, ג.

^ו בראשית יד, יב.

^ז בהגהות הגרר״ב ציין למה שכתב רבינו לקמן כא ע״ב ד״ה ביובל.

^ח ע״פ כת״י.

^ט נוסף ע״פ כת״י.

^י משמע מדבריו שמכירה אין זו זכות מחודשת כמו שכתב ר׳ חיים מטלז ועוד אחרונים שמכירת אמה אין האב מוכר זכותו במעשה ידיה, דאם כן מאי שנא מכירה מקדושין אלא שמכירת אמה מוכר את זכותו במעשה ידיה, ואולי יש לומר שאף שבמכירת אמה אינו מוכר את זכותו במעשה ידיה אלא שיש לו זכות למוכרה מכל מקום גדר היציאה בסימנין ובבגרות הוא שכיון שאין לו זכות למוכרה כשהיא נערה על כן יוצאת מהאדון וכיון שבקדושין לא שייך שיפקע הקדושין על כן אינו יכול לקדשה. אך בענפי ארז כתב דהכא איירינן לפני שמצינו שיכול לקדשה שאז אומרים שבמכירה מוכר את זכותו אבל לאחר שמוצאים שיכול לקדש אותה שהוא זכות בפני עצמו אמרינן שגם במכירה אינו מוכר את מה שיש לו אלא שזה זכות חדשה, וכן כתב באור שמח (עבדים פ״ד ה״ה) שלאחר שרואים שיכול לקדש אותה אמרינן שגם במכירה אינו מוכר את מה שיש לו.

^כ כן כתב הריטב״א.

^ל בשיטה לא נודע למי הקשה דלר׳ יוסי דאמר מעות הראשונות לקידושין ניתנו הא דקדושי קטנה צריכי קראי, דשאני קדושי יעוד דכיון דעיקר מעות לזביני וזכי ליה רחמנא לזבוני מיגו דחיילי זבינא בההיא כספא חייל ביה נמי הויית האדון.

^מ ע״פ כת״י. ובנדפס: עוד.

^נ בקובץ שיעורים (אות ט״ו) כתב שמה שאמרו לקמן יח ע״ב שלמאן דאמר מעות הראשונות לקידושין ניתנו אין מוכרה לשפחות אחר כך דמקרי אישות דידיה ולא דידה, היינו לפי האמת שיכול לקדשה אמרינן דהקדושין על ידו, אבל אין ללמוד מכאן שיכול לקדשה שיש לומר שגזירת הכתוב שהאדון יכול לייעדה ולא על ידי האב הוא.

^ס נוסף ע״פ כת״י.

^ע ע״פ כת״י. ובנדפס: דיליף.

^פ ע״פ כת״י. ובנדפס: קידושין.

^צ כן כתבו בתוד״ה וכי תימא. ובחידושי הרא״ה כתב דמאי דבעי למילף קדושין מבושת ופגם ולא יליף קדושי נערה מקדושי קטנה מכח אותה סברא דאי בעי מקדש לה כשהיא קטנה והכסף שלו ואותן הקדושין היו עומדים לה אף בנערות ממילא גם קדושי נערה יהא שלו דבבושת ופגם דין הוא שיהיה שלו אף בנערות דמה שלא מסרה למנוול ומוכה שחין בקטנותה הוא כדי שלא לביישה והשתא דבא זה וביישה שלו הוא, אבל בקדושין מה שיכל לקדשה בקטנות אין זה טעם שבנערות יהיה הכסף שלו דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא קדשה בקטנות.

^ק בתוס׳ הוסיפו דאף דממונא מאיסורא לא ילפינן לענין זה ילפינן מהפרת נדרים שלא ימשוך כח האב אלא בנערות ולא משבגרה ותמוה שלא הזכירו התוס׳ מעשה ידיה .

^ר דברים כב, טז.

^ש דברים כב, כ- כא.

^ת בכת״י מנטואה נוסף: לומר.

^א בקונטרסי השיעורים הוכיח מדברי רבינו שכסף קידושי קטנה שלו כי אינו מקבל מכח שליח אלא מכח בעלים אבל אם מקבל מכח שליח הכסף שלה דלא שייך שיהיה שליח שלה והכסף יהיה שלו. ועיין שם מה שביאר מה שכתב רבינו בהפרת נדרים גם כן על זה הדרך דאין שייך שיפר נדריה רק אם הוא בעלים עליה. אך קשה מה דאמרינן שבנערה כשהוא מקדשה הכסף שלו וכשהיא מקדשת את עצמה הכסף שלה, שמהיכי תיתי כשהוא מקדשה יהיה הכסף שלו כיון שאינו בעלים עליה.

^ב ע״פ כת״י. ובנדפס: איכא.

^ג וכן כתבו התוס׳ בכתובות מ״ו ע״ב שלמסקנת הגמ׳ ילפינן מאין כסף שהכסף הולך לאב וילפינן שאביה מקדשה ולא היא שכיון שהוא מקבל את הכסף הוא גם המקדש. והקשה רעק״א על התוס׳ בכתובות מ״ו ע״ב דכשאביה מקבל קדושיה סברא שגם הכסף שלו דלא מצינו לבת זכות בממון האב אבל איפכא מצינו שהיא תקדש את עצמה כי ברשות עצמה היא ומכל מקום הכסף שלו דזיכתה לו התורה כל שבח נעורים וכמעשה ידיה דזוכה בהם. ובעמודי אור בהשמטות לבן המחבר כתב דכיון דהכסף של האב לא שייך לומר שהיא תקבל את הקדושין דכסף קדושין מטעם הנאה ואין לה הנאה כשהאב זוכה בכסף בעל כרחך דידה ועל כן רק האב יכול לקבל את הקידושין ומטי הנאה למקנה כיון דגם הכסף שלו, וזה תלוי במחלוקת הראשונים לקמן ו, ב, אם במתנה על מנת להחזיר מקודשת מדאורייתא או לא משום דאינה נהנית. אך בקובץ שיעורים אות ג׳ נסתפק דאף אם נאמר דמתנה על מנת להחזיר מהני מדאורייתא מכל מקום בכהאי גוונא שכשתקבל קידושין האב זוכה בכסף מדין שבח נעורים לא מהני וגרע מהתם דהתם תנאי הוא ומילתא אחריתא הוא, מה שאין כן כאן שקנינה נפקע ממילא, ואם נאמר שהכא גרע ממתנה על מנת להחזיר אינה יכולה לקבל קידושין. ובחידושי ר׳ שמעון שקאפ כתובות סי׳ מ״ו כתב שכסף מהני לקנין הוא רק כשיוצר חיוב על המקבל מדין זה נהנה וזה חסר, ואם היה הדין שתיכף בזכיית הבת זוכה האב ממנה נמצא שלא נהנית מן הכסף ולא תתחייב מדין זה נהנה וזה חסר ולא תתקדש ועל כרחך שהאב הוא המקדש. אך בשיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי אות נ׳ הקשה שלפי זה רק בקידושי כסף אינה יכולה להתקדש אבל נימא שתקדש את עצמה בשטר או בביאה, ובגמ׳ כתובות אמרינן דהאב זכאי אף בשטר ובאה מדאיתקש הויות להדדי, ועוד דגם בכסף שייך שהיא תקדש את עצמה בהנאה או במחילת חוב וכדומה שבזה לא שייך לומר שאביה יזכה, ועוד קשה דסברת העמודי אור והקובץ שיעורים ור׳ שמעון שקאפ אינם שייכים רק בכסף ולא במקדש בהנאה או בשטר או בביאה. ובקונטרסי השיעורים ביאר שהדיון בגמ׳ הוא אם האב הוא הבעלים ועל כן הכסף שלו או שהיא הבעלים ועל כן הכסף שלה, וכשלומדים מאין כסף שהכסף של האב על כרחך שהוא הבעלים וכיון שהוא הבעלים ממילא אינה יכולה להתקדש לבד, אך זה שייך לשיטת הריטב״א והתוס׳ דמדין בעלים הוא, אבל לדעת רש״י שמשמע דזכות שזיכתה תורה לאב אכתי יש לומר שהיא תקדש את עצמה והכסף יהיה לאב. ובקהילות יעקב סי׳ ד׳ מפרש למסקנא שלומדים מאין כסף, שאת הכסף צריך לתת למקנה ועל כן אם היא המקנה בעל כרחך שהכסף ניתן לה דהיא המקנה, ואם נאמר שהיא תקדש את עצמה ותקבל את הכסף והוא יזכה ממנה מדין שבח נעורים, מכל מקום בעל כרחך היא צריכה לזכות מקודם לעצמה ואחר כך הוא יזכה ממנה, ושעיקר הזכיה לאב והיא תקדש את עצמה זה אי אפשר כי הכסף לא ניתן למקנה, ולהוה אמינא שלומדים מבושת ופגם צ״ע אם שם עיקר הזכיה לאב שאם כן ממילא הוא הבעלים לקדש אותה, ואף בשטר או בביאה אינה יכולה לקדש את עצמה, אך אם שם עיקר הזכיה היא לבת והאב זוכה בכסף מדין שבח נעורים קשה מנין יודעים שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה.

^ד כן כתבו הרא״ש והרשב״א בשם ר״ת, ועיין בספר הישר בחידושים סי׳ קנה.

^ה כן כתבו בתוס׳ כתובות. ולפי זה דחיית הגמ׳ דאבוה שייך בגויהו אין זה משום שיכול למוסרה למנוול דאכתי לא ידעינן אלא כמו שפירש המהרש״א דהבושת נוגע לאב מה שאין כן קדושין.

^ו ע״פ כת״י. ובנדפס: אי.

^ז ב״ק.

^ח כתובות.

^ט ע״פ כת״י. ובנדפס: בקידושין.

^י ובריטב״א הוסיף שזו גירסא נכונה, אך לפי מה שכתב רבינו לעיל דהאמת דקושית הגמ׳ נילף מבושת ופגם הוא באם נדע בושת ופגם מקרא אחרינא אין לפרש ששייך לאב משום שאי בעי מסר לה, וצריך לומר שמפרש כן לפי שיטתו דידעינן שהאב יכול לקדשה .

^כ תיבות אלו נוספו ע״פ כת״י לונדון.