^א הרי״ף בסוגיין, ועי׳ רבנו במלחמות.

^ב פ״ג ה״ד, פ״ה ה״ד, פסחים פ״ו ה״א.

^ג לפנינו: ר״ש בר כרסנא.

^ד צ״ע אי שיעור אמה דווקא, ועיין בר״מ פכ״ז מהל׳ שבת ה״ב דכתב דאם יצאו מחוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות אבל אם יצא והרחיק מן העיר יותר מי״ב מיל ״אפילו אמה״ לוקין מן התורה. משמע מדבריו דלענין מכת מרדות על חוץ לאלפיים אמה לא בעינן שיצא אמה, אך ללקות מן התורה חוץ מי״ב מיל דוקא אמה. ובסה״מ ל״ת שכ״א הגירסא לפנינו אמה אחת, מיהו רבינו גרס בדברי הרמב״ם שם אפילו אצבע אחת, ולכאורה מקור לשיעור זה של אמה צ״ע, ונראה דנלמד מלקמן מב, א שבת בבקעה וא״י תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת, וע״ש ברש״י דדרך הליכתו של אדם אמה, ודעת הרמב״ם נראה דאיסור תחומין איסור הליכה הוא וכלשון הרמב״ם שם בסה״מ. השיעור שנתקבל הוא שיעור הליכה ופסיעת אדם בינונית ככל השיעורים. וכ״כ באו״ש פכ״ז ה״ב על הר״מ זו אמה אחת וז״ל שיעור פסיעה בינונית. ובדעת רבינו שכתב אצבע אחת נראה דכיון דאית ליה דתחום כלים דאורייתא עיין לקמן הערה 41, ואפילו באינו הולך עם הכלי וכדמוכח סוגיא דגוב של תבן עט, ב, ע״כ איסור תחומין לאו איסור הליכה הוא, וע״כ לא שייך שיעור אמה דהאיסור הוא ביציאה ולא בהליכה, ובזה אתיא נמי שפיר דהרמב״ם בהלכות לענין מכת מרדות דרבנן חוץ מאלפיים אמה לא הזכיר שיעור אמה משא״כ לענין י״ב מיל דאורייתא, דיש לומר דאית ליה דתחום כלים לאו דאורייתא, והאיסור הוא רק בהליכה, אך מדרבנן דאסרו תחום כלים והיינו אף בלי הליכה, ומילא שייך מכת מרדות אפילו יצא חוץ מאמה כל שהוא חוץ לתחום. ועיין בדברי יחזקאל סי׳ ז שעמד בעצם הספק.

^ה וכדעת הראב״ד סבר הרמב״ם פט״ז מהל׳ שבת והסמ״ג, והב״ח בהגהותיו לרי״ף דייק הכי מרש״י נה, ב, וכ״ה במאירי והרבה ראשונים כדעת הרי״ף, עיין לקמן הערה 35 וראבי״ה מובא בהג״א, ורבינו יואל ואו״ז מובא בתה״ד סי׳ פ״ג והובא להלכה ברמ״א סי׳ תלד.

^ו נא, א.

^ז ונראה דאין הכוונה דהואיל וג׳ פרסאות ד״ת החמירו נמי בדרבנן שלה דהוא אלפיים משום הרחקה, דהא הראב״ד עצמו מובא ברשב״א לו, א על הא דאיתא שם דלר״י ספק עירוב כשר דלית לה עיקר מן התורה, משא״כ בספק טבילה במשקין טמאין כתב וז״ל דהתם משום טומאה ד״ת גזרו כמו שאמרו פ״ק דשבת דילמא אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה הלכך כשל תורה הן, אבל תחום אלפיים לא גזרו משום תחומין י״ב מיל דרחוקין זה מזה אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכוה אתחומי ערי הלויים עכ״ל. ועכצ״ל לפ״ז בדעת הראב״ד דהא דהחמירו בתחום אלפיים לענין מחנה הואיל וי״ב מילין מן התורה היינו דכיון דיש לה עיקר מן התורה והוא נמי אסמכתא עצם החלות איסור בידה חמיר טפי. והא דלענין מחנה מחמירין ולענין ספיקות מקילין ל״ק דחלוק, דדין ספק דרבנן לקולא הוא הלכה בכ״ה כולה ובעינן טעם מיוחד להחמיר. משא״כ דין פטור מחנה לא נאמר על כל דרבנן ובעינן פטור מיוחד מכל מקום וק״ל.

^ח כז, ב.

^ט סא, א.

^י לה, ב.

^כ לה, א.

^ל כט, א.

^מ ומדכתב רבינו דעתו בכאן ואמר תהא שביתתו במקום פלוני, מבואר דבעי אמירה דוקא ולא סגי בדעתו לקנות שביתה לבד. והנה דין זה דיכול לומר שביתתי במקום פלוני הוא בב׳ אופנים עיין מתני׳ מט, ב בדרך, וכן מתני׳ נב, ב במי שיצא לקבוע שביתתו במקום הידוע לו והחזיק בדרך והחזירו ועיין בסי׳ תט סי״א ובסי׳ תי סי״א בש״ע ומקורו מהר״מ פ״ז מהל׳ עירובין דביצא והחזיק בדרך לא בעי אמירה ואפילו בגמר בלבו סגי וע״ש במ״ב סק״ז ובבה״ל שם שהביא תוס׳ שבת דבבא בדרך מודה הרמב״ם דבעי אמירה אך דעת הבה״ל עצמו נוטה דבכוונה לקנות שביתה מהני ומלשון רבינו סמך גדול לדינא כהתוס׳ שבת ופשטות כוונת רבינו למתני׳ מט, א ולא למתני׳ נב, א דווקא וכן ציין הגרא״ז בהג״ה ב׳ וכדעת התוס׳ שבת מטין נמי דברי הגר״א סי׳ תט ס״ד וצ״ע.

^נ עיין בהגהת הגרא״ז ומשמע דתפס בדעת רבינו דבעירב בפת ליכא דין אמירה אך בסוגיא לח, ב וכן בש״ע סי׳ תטו ס״ב ובמג״א שם ס״ק ח דאפילו בדיעבד בפת לא הוה עירוב בלי אמירה (אך גירסת הנתיב חיים שם במג״א דבדיעבד הוה עירוב) ואולי הוקשה להגרא״ז לשון רבינו להלן נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה ובין בפת משמע קצת דבפת ליכא דין אמירה וצ״ע.

^ס עיין באור שמח פרק כ״ז מהל׳ שבת ה״א טעם אחר אמאי מהני עירובין מן התורה ובטור סי׳ תח מבואר בהדיא דלא מהני עירוב למאן דאית ליה תחום אלפיים מן התורה ועיין במשכ״י תשובה קלה ובהעמק שאלה שאילתה כו אות ד, שאלתה עד סוף אות י, ובעמודי אור סי׳ יד ובביאור לרס״ג קעט ובתשובת דברי יחזקאל סי׳ ז דדנים בזה.

^ע אולם מהרמב״ם פכ״ז הל׳ א נראה דמבואר דבאמת האזהרה היא לצאת ממחנה ישראל וז״ל אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ מי״ב מילין כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, וכבר קדמני בדיוק זה בהעמק שאלה שאילתה כו אות ד.

^פ נה, ב.

^צ ולכאורה לפי שיטת רבינו דמהני עירוב לג׳ פרסאות יש ליישב דעת הרמב״ם דהא בש״ס שם תפס כפשוטו דדגלי מדבר כיושבי צריפין דמודדין מפתח ביתם רק דהוקשה איך היו נפנין וזה הכריחם לומר כיון דע״פ השם יחנו דהוה כעיר. ולמ״ד ג׳ פרסאות דאורייתא לא קשיא איך היו נפנין דדילמא עשו עירוב וכל קושיית הש״ס הוא רק למ״ד אלפיים ד״ת דלא מהניא עירוב כיון דהמחנה היה ג׳ פרסאות. ולפי״ז יש לומר דלמסקנא דגלי מדבר כיושבי צריפין, ובאמת היה אסור לצאת חוץ מן המחנה בלי עירוב. ועיין ירושלמי ריש פרק מעברין דדעת רבי יוסי בר רב בון דלמסקנא דגלי מדבר כיושבי צריפין, ובירושלמי תירץ בחד תירוצה איך היו נפנין לשיטתם דמהני שלשה צריפין ושלשה בורגנין ובבבלי לא מצינו היתר זה. ומ״מ גם לפי תירוץ זו של הירושלמי יש לפרש דמשה הזהיר לא לצאת מן המחנה אם לא עשה צריפין ובורגנין (מיהו מהירושלמי נראה דעירוב לא מהני לג׳ פרסאות מדלא תירץ הכי). אך עיין בהריטב״א נה, ב דפירש דקושית הש״ס הוא נמי למ״ד ג׳ פרסאות ד״ת, וכבר עמדו בתירוץ זה בהעמק שאלה שאילתה כו אות ה ובדברי יחזקאל סי׳ ז ושם רצה לומר בדעת הריטב״א דלא מהני עירוב לג׳ פרסאות דאורייתא וחלוק מתחום אלפים אמה אך ע״כ אינו ראיה דגם רבנו לקמן מפרש דהקושיא הוא אף למ״ד ג׳ פרסאות ד״ת אף דהוא עצמו אית ליה עירוב מהני לג׳ פרסאות ועיין לקמן הערה 33 וצ״ע.

^ק שבת סט, א.

^ר שם קנג, ב.

^ש ביצה לו, ב.

^ת לו, א.

^א עיין הערה 6 שהבאנו דברי הראב״ד עצמו מובא ברשב״א לו, א ליישב קושיא זו דמשקין גזרו שלא יעבור על דאורייתא משא״כ תחום אלפיים אינו משום לתא די״ב מילין אלא דרבנן לגמרי והרשב״א הוסיף דאי מטהרין ספק טבל בטומאה דרבנן דאתי לטהורי נמי בדאורייתא אבל ליכא למימר דאי יכשיר ספק עירוב באלפיים אמה דאתי לאכשורי בתחום י״ב מילין דאין תחום י״ב מילין ניתרין ע״י עירוב. ובמרדכי בשם הראבי״ה מובא במג״א סוף פ״ק וכן הוא באו״ז הל׳ שבת סי׳ פג אות כח ובתה״ד סי׳ פג ביארו דכיון שאינה כתובה בפירוש בתורה חשוב אין לו עיקר מן התורה ולכך מקילין בספקן ועיין בנו״ב קמא חאהע״ז ס״ב שביאר דלהג״א כיון דאמר דאינן מפורש בתורה ליכא לאו בתחומין ואין לוקין מן התורה דלא הוה כי אם קבלה שיש איסור על י״ב מילין. ולהנו״ב לא היה כי אם לשון הג״א מיהו באו״ז בהדיא מבואר דלוקין מן התורה בי״ב מילין ומ״מ פירש די״ב אין לו עיקר מן התורה וצ״ע.

^ב עיין הגהת הגרא״ז וצריך להוסיף וכלל גדול ופשוט.

^ג ובמאירי תירץ דלא חשש התנא להזכירן משום דאין השגגה מצויה בהן. ולכאורה זה תירוץ רק על סוגיא דמי שהחשיך קעג, ב אבל בסוגית כלל גדול דהקשה דידע במאי לא יועיל תירוץ זה. מיהו המהרש״ל בביאור לסמ״ג מובא בק״ן פ״ק סק״ג תי׳ דהא איירי התם דשכח כל דיני שבת ומהיכי תיתי ידע לחלק בין אלפיים לי״ב מילין והא דמוקי דידע בתחומין שזה ראה וידע מבית אביו ע״י עירוב. ובעמודי אור סי״ד תירץ דרק לר״ע חשוב תחומין מלאכה משא״כ למאן דאית ליה י״ב מילין ד״ת אינו בכלל מלאכה ולא מיקרי ידיעת שבת ושגגת מלאכה וכעין זה בהעמק שאלה שאילתא כו אות א.

^ד ביתר ביאור במאירי יז, ב לו, ב וז״ל שלא היו לו לחוש ליציאת ג׳ פרסאות שאין מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה של עסקים ליכא ביו״ט, ובגאון יעקב תירץ כיון דכבר תקנו חכמים תחום אלפיים אמה אין מקום לגזור רכיבה משום י״ב מילין משא״כ על אלפיים אמה חוששין שמא יטעה ויעבור עליו וראיתי בדברי יחזקאל ס״ז שתמה על הגאון יעקב מדברי הרי״ף באין צדין דהביא הבה״ג לאסור להראות סכין לחכם ביו״ט משום חשש תחומין ד״ת ופירש רבינו שם במלחמות דהיינו חשש י״ב מילין הרי אף דכבר גזרו על אלפיים שייך לגזור על תחום י״ב מילין ואינו קושיא כלל דהתם החשש שלא בכוונה ילך להראות לחכם חוץ מי״ב מילין דרוצה לשחוט ביו״ט משא״כ ברכיבה וכך מדוייק שם בדברי רבינו עצמו וק״ל.

^ה וכדעת רבינו בתחומין דרבנן הרז״ה הרא״ש והרשב״א בסוגיין ובעה״ק שער ה, פסקי רי״ד וריא״ז הריטב״א והר״ן.

^ו יומא סו, ב.

^ז שם סז, א.

^ח ועיין בשע״ה פכ״ז מהל׳ שבת שהתכוין לקושיא זו וכן בשיח יצחק שם ביומא והש״י תי׳ דלהא לא בעי קרא דמ״ש משאר מלאכות שהותרו ביוה״כ דהא אם לא מת ידו אחר וימיתנו כיון דקרא כתיב דצריך לעשות כסדר הזה. ודווקא להרכיבו על כתיפו דיש תקנה באחר קס״ד דבזה לא התיר קמ״ל ותירוצו צ״ב דזה גופא דיכול להרכיבו על כתיפו במקום שאפשר באחר מנ״ל דלכאורה תלוי אם עבודה הותרה או דחויה אצל שבת ויוה״כ עיין בעמודי אור ס״כ אות ו מיהו בעיקר קושית רבינו היה אפשר לומר דלא אוקמה קרא דעתי בתחומין דבלא״ה מותר מדין עשה דוחה ל״ת וחשוב בעידנא, וק״ו מהשבת אבידה (עיין ב״מ ל, א ובנ״י בשם הר״ן ואפילו החולקים התם יודו הכא) וכבר קדמני בזה הגאון פערלה בביאורו לרס״ג ל״ת קעט אך הוא תפס בפשיטות דלאו בעידנא אך הביא שיבלי הלקט סי׳ רצד דעשה דציבור דוחה אפילו אינו בעידנא, מיהו עיין היטב סוגיא נא, א שבו איש תחתיו ד״א אל יצא איש ממקומו לאלפיים אמה ופירש״י ד״א ליוצא חוץ לתחום, ומשמע דתחומין עשה ול״ת וכן מצאתי בנצי״ב בהעמק דבר פרשת בשלח טז פסוק כט, וצ״ע דלא הוזכר ברמב״ם אך נראה דהרמב״ם אזיל לשיטתו דנראה דמפרש דעיקר קרא דשבו איש תחתיו לא מיירי בתחומין כי אם לטלטול ד״א ברה״ר, ועיין בריטב״א ספ״ק, דפירש דומדותם ילפינן לאו הבא מכלל עשה, ואולי י״ל בדעת רבינו דלא שייך עשה דוחה ל״ת במצות שילוח דהוא על הכהן ורק דהוא דין בקרבן דבעידנא ביד איש עתי מיהו איסור תחומין הוא על האיש עתי וכיון דמאן דעבר על הלאו לא מקיים העשה ליכא דחייה ועיין תוס׳ כתובות מ, א וי״ל בזה הרבה ואכמ״ל.

^ט לה, א.

^י צ״ע כוונת רבינו בזה דהא ב׳ תירוצים הוא בש״ס דילן לו, א ומנין לו לתפוס לעיקר הך תירוצה דאין לו עיקר מן התורה לומר דהבבלי חולק על הירושלמי וביותר צ״ע דבחידושי רבינו לשבת פז, ב משמע דתפס כשינויא בתרא ורבי יוסי אית ליה תחומין דאורייתא ואפילו באלפיים אמה ע״ש.

^כ פ״ב דשבת סוף ה״ז.

^ל עיין לעיל סוף הערה 17 והכא משמע דרבינו מפרש כהריטב״א דאף למאן דאית ליה ג׳ פרסאות דאורייתא יש להקשות איך היו גפנין ולכאורה מלבד הקושיא דיכול לערב הקשה הדברי יחזקאל והא קנין שביתה הוא בד׳ אמות לבה״פ וא״כ למ״ד י״ב מילין יכול להתרחק ד״א מהמחנה כדי לפנות, ותירץ צריך להתרחק יותר מד״א מן המחנה כדי לפנות, ודין זה אינו ברור לי דלא כתיב כי אם מחוץ למחנה ואף דלענין תפילה מתרחק מצואה ד״א ומדין והיה מחניך קדוש הרי מחיצה מועיל לצואה אפילו תוך ד׳ אמות ואם כן משכחת ליה על ידי מחיצה וצריך עיון בזה.

^מ ועיין ברי״ף דלפי הגירסא לפנינו בוודאי משמע כרבינו מיהו לפי הגהת הב״ח אינו מוכרח.

^נ אולם הרשב״א והריטב״א ספ״ק ובביה״ב לו, א ואו״ז שבת ספ״ג אות כה וב״י סי׳ שצז תפסו בדעת הרי״ף דאית ליה י״ב מילין ד״ת, ועיין במלחמות פ״ג דביצה לענין להראות סכין לחכם.

^ס בבה״ל סת״ד סק״א הביא דברי רבינו וכתב דבתחומין דכלים יש לסמוך עליו להקל.

^ע וכדעת רבינו אפרים בבה״ג וכן משמע מהשאילתות בשלח מח וההעמק שאלה לא כתב כן אך הדברי יחזקאל ריש ס״ז הוכיח הכי ע״ש וכ״כ הר״מ בסה״מ ל״ת שכא ובחיבורו פכ״ז מהלכות שבת חזר בו וכן דייק הגאון פערלא מהרס״ג ל״ת קעט וכן משמע מספר העתים סי״ל וסינ״ד.

^פ מו, א.

^צ והגאון פערלא בביאורו לרס״ג תמה על רבינו דהא לעיל הביא ראיה דהירושלמי אית ליה תחומין דאורייתא באלפיים אמה, ובירושלמי עצמו פ״א ה״א ופ״ד ה״ד מבואר דקיי״ל כהמיקל בעירוב (ורבינו בעצמו מביאו לקמן סוף פ״ד) וצ״ע.

^ק לז, ב.

^ר דין זה דבכלים נמי דאורייתא כך מבואר בסוגיא עט, ב בגוב של תבן לפירש״י אך לפירוש הריטב״א אינו מוכרח ועיין במג״א סי׳ תק סק״א דהביא פלוגתת המהרלב״ח ומהר״ם אלשקר סי׳ קח בזה. ומהגר״א נמי נראה כרבינו, אך בבה״ל איתא דבכלים אפשר לסמוך על השיטות דתחומין דרבנן. ובהעמק שאלה שא׳ כו א״ד וכן בהגאון פערלא ברס״ג ח״ב ר״א עמ׳ ד הביאו ראיה נפלאה להכריע דבכלים לאו ד״ת לפי מה שכתב הרא״ש פ״ק ס״ח ואו״ז ח״ב סקמ״ד ובסמ״ג ובפיה״מ להר״מ לה, א דרבי יהודה אית ליה כר״מ דספק עירוב לחומרא ואית ליה תחומין דאורייתא הרי מפורש בש״ס צז, ב נותן אדם חבית לחבירו ואפילו חוץ לתחום ואוקמה בשיירה דשרי ואפילו נהנית שקנה שביתה ומים שקנו שביתה ש״מ דלאו ד״ת. ולכאורה דעת רבינו צ״ע טובא מיהו המדייק בדברי רבינו לקמן וע״ש הערה 48 כשמנה כל התנאין דתחומין ד״ת לא מנה עמהן רבי יהודה ונראה דסובר דרבי יהודה דאית ליה ספק עירוב לחומרא לאו משום דתחומין דאורייתא ואל תתמה דמאי סברא בזה דהא הש״ס לה, ב לא הכריח דעת ר״מ דסברא אלא מכח סתירה לטמא שירד לטבול ויש מקום לומר דסברא דספק עירוב לחומרא יותר מבשאר ספק דרבנן משום דעירוב הוא ומתיר וכן טבילה וכל שיש ספק במתיר אזלינן לחומרא וזהו סברת הש״ס לדמות ספק טבילה לפסק עירוב ועוד יש לומר דעירוב וכן טומאת אכילת אוכלין טמאין שניהם אסמכתא הן על לאו מפורש בתורה ע״פ פירוש פשוטו של מקרא, תחומין אל יצא איש ממקומו ופסול גוויה כדאיתא ביומא פ, ב אל תטמאו בהם ונטמתם בם, ועיין בפמ״ג סת״ד שהזכיר סברא זו דהוה אסמכתא להחמיר בספק תחומין אך דחאה לדינא ולפלא שלא הזכיר כל הסוגיא לו, א ועיין לקמן ברבנו בפרק מי שהוציאוהו מג, א ד״ה ועוד אמרינן ובהגהות הגרא״ז שם אות כ ובהערה 204 בענין הנ״ל.

^ש לפי מה דכתב רבינו לקמן מג, ב דבעינן שילך באיסור י״ב מילין וכן האלפיים אמה ל״ק ממים בעבין דהא הגיעו חוץ לתחום בהיתר. וכן מיושב נמי לפי התו״י והריטב״א ביומא סז, א שהבאנו לקמן הערה 194 עיין בעמודי אור סי׳ יד אות יח.

^ת סא, ב.

^א נט, א.

^ב כתובות כח, ב.

^ג פ, א.

^ד מהכא לכאורה ראיה דרבי יוסי סובר דתחומין דרבנן לפי שיטת רבינו דהא כתב לעיל דאי תחומין דאורייתא ליכא למימר הלכה כדברי המיקל בעירוב ובוודאי צ״ע מה שכתב בחידושיו לשבת פז, ב דרבי יוסי אית ליה תחומין דאורייתא.

^ה עיין בהגרא״ז וע״ש בסוגיא פ, א דרש״י והראב״ד מפרשי פלוגתא לענין תחומין ותוס׳ הריטב״א והרשב״א פירשו לענין חצירות. ורבינו ודאי פירשה לענין תחומין, ומיהו מה שכתב בחצירות נראה ע״פ הראב״ד שם דכי היכי דתחומין תנאי כך חצירות ואכתי צ״ע.

^ו בדפוסים אחרים רב שמעון במקום רבי חייא וטעות הוא דהא ליכא רב שמעון דסובר תחומין דאורייתא ואדרבה דעתו לה, א דספק עירוב כשר ובמלחמות שם בהדיא איתא רבי חייא ועיין לעיל הערה 41 למה לא מנה רבינו רבי יהודה אף דאית ליה ספק עירוב לחומרא.

^ז לה, א, ועיין לעיל הערה 31.

^ח פ, א.

^ט סנהדרין פו, א.

^י גיטין יג, ב וש״נ.

^כ יבמות צג, ב.

^ל סנהדרין סה, א.

^מ כריתות ב, א.

^נ צ״ע בכוונת רבינו דהא ברייתא הוא בכריתות ז, א ור״ע מחייב קרבן במגדף ומאי מצא יותר בר״מ במתני׳ דלא קתני כי אם דמחייב על מגדף.

^ס ב״ק טו, א כו, א מח, א.

^ע שם מא, ב .

^פ שם מב, א.

^צ שם כו, א.

^ק שם מא, ב .

^ר קידושין סב, ב.

^ש נו, ב.

^ת שם נז, א.

^א לכאורה יש מקום לחלק דכל המקומות שהוזכר ברירה על ידי תנאין לבסוף בוודאי מבורר רק כיון דליכא עשייה על הספק ובעינן שיהא מבורר בשעת עשייה. למאן דאית ליה יש ברירה חשוב מבורר משעת עשייה. אולם באחין שחלקו וכן שותפין שחלקו לענין מחיר כלב שם לא מתברר לבסוף כי אם ע״י דין יש ברירה. ולפיכך לא הקשה בש״ס מדין ברירה של כל התורה כי אם מדין מחיר כלב ואכמ״ל.

^ב סח, א.

^ג צ״ל: באוצר.

^ד אך ע״ש בתוספות סח, א ד״ה אמר בשם ר׳ מנחם מיוני, ובחידושי הר״ן באופן אחר דלפי פירושם לא פליגי כלל בברירה אך שאר הראשונים פרשו כרבינו.