גמרא
פירוש
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חָמֵץ לִפְנֵי זְמַנּוֹ אוּלְאַחַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא כְּלוּם תּוֹךְ זְמַנּוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּכָרֵת וּבְלָאו וּמִשָּׁעָה שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה אָסוּר בַּהֲנָאָה אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״דנכרי״.
אתאן לת״ק – ולפום מאי דכתיבנא לעיל דלר׳ שמעון נמי אסור בהנאה משש שעות הכא ה״ק אתאן לת״ק דאמר בהדיא עובר עליו אבל לר׳ שמעון איסור אכילה מאן דכר שמיה דנימ׳ השתא דאפי׳ בהנא׳ אבל לדידן דאית לן דר׳ שמעון משש שעות ולמעלה אסור באכילה ה״ה בהנאה:
אמר לו ר״ש וכי אפשר לומר כן כלומר דההוא עליו לאו על שחיטתו הוא אלא על אכילתו דומיא דתאכל עליו מצות:
תלתא קראי כתיבי כלומר לא תאכל עליו לפני זמנו וכל מחמצת מסתברא לתוך זמנו דאית ביה לאו וכרת ולא יאכל חמץ לאחר זמנו וא״ת ולחזקי׳ אליבא דר׳ יהודה דלית ליה איסור הנאה אלא בכל מקום שנאמר לא יאכל מנ״ל דחמץ בזמנו אסור בהנאה דכי כתיב לא יאכל לאחר זמנו כתיב. וי״ל דכיון דלאחר זמנו אסור ובודאי משום לתא דזמנו הוא דעבר עליו הפסח פשיטא ודאי דתוך זמנו אסור דלא יפה כח הבן מכח האב. וה״ה נמי בלפני זמנו ולוקין עליו דאין זה מזהירי׳ מן הדין אלא גלוי מלתא בעלמא הוא:
מחמצת מבעי ליה לכדתניא לאו למימרא דכולה קרא איצטריך להכי דהא איצטריך לכרת בחמץ בפסח אלא לאו בלחוד הוא דדריש להכי. וכיון דנתחמץ ע״י דבר אחר דהיינו פירות או אבנים דאית ביה לאו וכרת כל שכן נתחמץ מאליו דהיינו בשאר: לא יאכל חמץ מבע״ל לכדר׳ יוסי הגלילי – ור׳ יוסי הגלילי לכשתמצא לומר דאית ליה כר׳ שמעון להו לקראי כוותיה ואי אית ליה כר׳ יהודה יליף לה למילתי׳ מדאסמכיה קרא בלחוד וכר׳ יהודה ור׳ שמעון אית ליה דעיקר קרא להכי הוא דאתא: ההוא לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא – וא״ת לקבעו חובה נמי הא ילפינן לה במס׳ קדושין מבכל מושבותיכם דאמרינן התם סד״א בזמן דאיכא פסח אכול בזמן דליכא פסח לא תיכול קמ״ל. א״ל דהתם לאו דוקא בזמן אלא במקום והיינו דילפינן לה ממושבותיכ׳ וקיימ״ל דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלם. והכא שמעינן אע״ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. ואע״ג דכתיבי קראי אחריני מצות יאכל את שבעת הימים שבעת ימים מצות תאכלו. הנהו לאו לקובעו חובה אתו דהא כל שבעה לא מחייב אלא דלא ליכול חמץ אבל מעליו או מבער ילפינן לה שפיר משום דכתי׳ על מצות ומרורים יאכלוהו:
כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמי׳ אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי משום דלא מדחו לפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה דמדחו לפסח שני אימא לא. ואי אשמעינן הנהו משום דישנן בכל המצות אבל ערל ובן נכר דאינן בכל המצות אימא לא צריכה:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
אמר לו ר״ש וכי אפשר לומר כן כלומר דההוא עליו לאו על שחיטתו הוא אלא על אכילתו דומיא דתאכל עליו מצות:
תלתא קראי כתיבי כלומר לא תאכל עליו לפני זמנו וכל מחמצת מסתברא לתוך זמנו דאית ביה לאו וכרת ולא יאכל חמץ לאחר זמנו וא״ת ולחזקי׳ אליבא דר׳ יהודה דלית ליה איסור הנאה אלא בכל מקום שנאמר לא יאכל מנ״ל דחמץ בזמנו אסור בהנאה דכי כתיב לא יאכל לאחר זמנו כתיב. וי״ל דכיון דלאחר זמנו אסור ובודאי משום לתא דזמנו הוא דעבר עליו הפסח פשיטא ודאי דתוך זמנו אסור דלא יפה כח הבן מכח האב. וה״ה נמי בלפני זמנו ולוקין עליו דאין זה מזהירי׳ מן הדין אלא גלוי מלתא בעלמא הוא:
מחמצת מבעי ליה לכדתניא לאו למימרא דכולה קרא איצטריך להכי דהא איצטריך לכרת בחמץ בפסח אלא לאו בלחוד הוא דדריש להכי. וכיון דנתחמץ ע״י דבר אחר דהיינו פירות או אבנים דאית ביה לאו וכרת כל שכן נתחמץ מאליו דהיינו בשאר: לא יאכל חמץ מבע״ל לכדר׳ יוסי הגלילי – ור׳ יוסי הגלילי לכשתמצא לומר דאית ליה כר׳ שמעון להו לקראי כוותיה ואי אית ליה כר׳ יהודה יליף לה למילתי׳ מדאסמכיה קרא בלחוד וכר׳ יהודה ור׳ שמעון אית ליה דעיקר קרא להכי הוא דאתא: ההוא לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא – וא״ת לקבעו חובה נמי הא ילפינן לה במס׳ קדושין מבכל מושבותיכם דאמרינן התם סד״א בזמן דאיכא פסח אכול בזמן דליכא פסח לא תיכול קמ״ל. א״ל דהתם לאו דוקא בזמן אלא במקום והיינו דילפינן לה ממושבותיכ׳ וקיימ״ל דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלם. והכא שמעינן אע״ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. ואע״ג דכתיבי קראי אחריני מצות יאכל את שבעת הימים שבעת ימים מצות תאכלו. הנהו לאו לקובעו חובה אתו דהא כל שבעה לא מחייב אלא דלא ליכול חמץ אבל מעליו או מבער ילפינן לה שפיר משום דכתי׳ על מצות ומרורים יאכלוהו:
כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמי׳ אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי משום דלא מדחו לפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה דמדחו לפסח שני אימא לא. ואי אשמעינן הנהו משום דישנן בכל המצות אבל ערל ובן נכר דאינן בכל המצות אימא לא צריכה:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush