גמרא
פירוש
חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר נוֹתָר יֶשְׁנוֹ בְּבַל תּוֹתִירוּ וְחָמֵץ בְּבַל תּוֹתִירוּ מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה.
אָמְרוּ לוֹ אָשָׁם תָּלוּי וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק לִדְבָרֶיךָ יוֹכִיחוּ שֶׁהֵן בְּבַל תּוֹתִירוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בִּשְׂרֵיפָה וְאַתָּה אוֹמֵר בִּקְבוּרָה שָׁתַק כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו – ה״ה דהוה מצי למימר אמר להן ר׳ יהודה הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו והכי איתא בתוספתא אלא דהא קמ״ל דאפילו בחומר אחד סגי דהיינו בל תותירו ואי הוה מייתי כולהו חומרי נמי הוה מקשה חלב של אשם תלוי יוכיח כדקא עביד נמי בתוספתא:
שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה – וא״ת ולרבנן דאמרי בשריפה מאי איכא למימר. תריץ ואימא דרבנן סברי חולין מקדשים לא ילפינן:
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים חכמים דהכא היינו ר׳ יוסי דאית לי׳ נמי גבי ע״ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים דאי לא למאן דפריש דלשאר נהרות בעינן פירור וזריה הא רבנן פליגי עליה דר׳ יוסי התם ואמרו לו אף הוא נעשית זבל וכתי׳ לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקרא דויזר על פני המים מפרשי ליה התם דלא נתכון אלא לבודקן כסוטות הא לאו הכי היה אסור אלא כדאמרן דהיינו ר׳ יוסי:
אמר רבה מסתברא ע״ז דלים המלח לא בעי שחיקה דהא מצי לעכובי לה עד דאזל להתם ובים המלח לא שכיחי כל כך אינשי דליזכו בה:
חמץ דלשאר נהרות דהא לא מצי לעכובי ליה בעי פירור ורב יוסף פליג עליה ולא שני ליה בין ים המלח לשאר נהרות אלא דלעולם בעי ע״ז שחיקה חמץ דמאיס בים לא בעי פירור וה״מ נהמא דמאיסה אבל חטי בעו פירור כלומר פיזור והרב אלפסי ז״ל לא הביא זה בהלכותיו. וטעמא משום דהאי פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן לאחר איסורו הוא דאמרן לעיל דלא אמר ר׳ יהודה אלא שלא בשעת ביעורו והלכך לדידן דמבטלינן ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא בכל מאי דבעי מצי מבער. מיהו בעיק׳ פלוגתייהו דרבה ורב יוסף משמע דלתרוייהו חמץ בים המלח לא בעי פירור אבל מכיון דקתני בריית׳ סתמא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה הולך בספינה מפרר ומטיל לים נקטינן הכא לחומרא ולא שנא ע״ז ולא שנא חמץ בין בים המלח בין בשאר נהרות בעי שחיקה ופירור וכן כוונת הר״ז ז״ל ועיקר. ואיכא מאן דפסק הלכה כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני׳ דתמורה כותיה דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר׳ יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ״ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז״ל: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה – אוקימנא בגמרא הוא הדין באכילה דמתני׳ ר׳ שמעון היא אלא דמשום סיפא נקט לה. ובירושלמי אוקמה במקום שנהגו איסור בפת של גוים ואותן השפחות שמביאות חמץ לביתו של ישראל ביו״ט האחרון של פסח מבעוד יום כתב הרב בעל העיטור ז״ל שהוא אסור משום דזכתה לו חצרו ואין הכי נמי דכל שהוא רוצה לזכות בו חצרו זוכה לו ואעפ״י שהוא איסורי הנא׳ כדכתיבנא לעיל מההיא דע״ז ואע״ג דאמרינן בפרק שילוח הקן כיון דאמר מר אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן חצרו נמי לא זכיא ליה ה״מ בדלא גלי דעתיה אבל אי גלי דעתיה וניחא ליה ודאי זכיא ליה הלכך אי ניחא ליה אסור ואי אמר הא ביתא קמך ולא תזכה לי חצרי מותר:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים חכמים דהכא היינו ר׳ יוסי דאית לי׳ נמי גבי ע״ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים דאי לא למאן דפריש דלשאר נהרות בעינן פירור וזריה הא רבנן פליגי עליה דר׳ יוסי התם ואמרו לו אף הוא נעשית זבל וכתי׳ לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקרא דויזר על פני המים מפרשי ליה התם דלא נתכון אלא לבודקן כסוטות הא לאו הכי היה אסור אלא כדאמרן דהיינו ר׳ יוסי:
אמר רבה מסתברא ע״ז דלים המלח לא בעי שחיקה דהא מצי לעכובי לה עד דאזל להתם ובים המלח לא שכיחי כל כך אינשי דליזכו בה:
חמץ דלשאר נהרות דהא לא מצי לעכובי ליה בעי פירור ורב יוסף פליג עליה ולא שני ליה בין ים המלח לשאר נהרות אלא דלעולם בעי ע״ז שחיקה חמץ דמאיס בים לא בעי פירור וה״מ נהמא דמאיסה אבל חטי בעו פירור כלומר פיזור והרב אלפסי ז״ל לא הביא זה בהלכותיו. וטעמא משום דהאי פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן לאחר איסורו הוא דאמרן לעיל דלא אמר ר׳ יהודה אלא שלא בשעת ביעורו והלכך לדידן דמבטלינן ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא בכל מאי דבעי מצי מבער. מיהו בעיק׳ פלוגתייהו דרבה ורב יוסף משמע דלתרוייהו חמץ בים המלח לא בעי פירור אבל מכיון דקתני בריית׳ סתמא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה הולך בספינה מפרר ומטיל לים נקטינן הכא לחומרא ולא שנא ע״ז ולא שנא חמץ בין בים המלח בין בשאר נהרות בעי שחיקה ופירור וכן כוונת הר״ז ז״ל ועיקר. ואיכא מאן דפסק הלכה כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני׳ דתמורה כותיה דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר׳ יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ״ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז״ל: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה – אוקימנא בגמרא הוא הדין באכילה דמתני׳ ר׳ שמעון היא אלא דמשום סיפא נקט לה. ובירושלמי אוקמה במקום שנהגו איסור בפת של גוים ואותן השפחות שמביאות חמץ לביתו של ישראל ביו״ט האחרון של פסח מבעוד יום כתב הרב בעל העיטור ז״ל שהוא אסור משום דזכתה לו חצרו ואין הכי נמי דכל שהוא רוצה לזכות בו חצרו זוכה לו ואעפ״י שהוא איסורי הנא׳ כדכתיבנא לעיל מההיא דע״ז ואע״ג דאמרינן בפרק שילוח הקן כיון דאמר מר אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן חצרו נמי לא זכיא ליה ה״מ בדלא גלי דעתיה אבל אי גלי דעתיה וניחא ליה ודאי זכיא ליה הלכך אי ניחא ליה אסור ואי אמר הא ביתא קמך ולא תזכה לי חצרי מותר:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush