גמרא
פירוש
דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי מִישְׁרֵא קָא שָׁרֵי וְאִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "דנכרי".
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "דנכרי".
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".
ר״ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא י״מ דוקא בשלא בטל דעבר אבל בשבטל ונמצא חמץ תוך ביתו לאחר פסח דלא עבר לא קניס. וליתא דהא אמר רבא לקמן דחמץ לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואקשינן עלה דהא קניס ר׳ שמעון אלמא אפילו בשבטל היא. והכי נמי משמע לקמן בחנות של עכו״ם ומלאי של עכו״ם ופועלי ישראל נכנסין לתוכה דחמץ שנמצא שם לאחר הפסח אסור ואע״ג דמסתמא כבר בטיל וה״נ שמעינן לה מדאמרינן בפרק הגוזל גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אעפ״י שהוא אסור ואע״ג דנגזל ודאי לא עבר עליה. אלא שזו אינו ראיה דאפשר דכל שעבר עליו שום אדם נאסר לכל מ״מ אינך מסייען. וכי תימא מאי קנסא ה״ק אי הוה שרינן ליה אתא לשהויי לכתחלה והוה עבר עליה הלכך קנסינן היתרא אטו איסורא: האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי״א לא מעל – אע״ג דלקמן מוקמינן מתני׳ דהאוכל תרומת חמץ בפסח משלם קרן וחומש כר׳ יוסי הגלילי התם הוא דאי לאו הכי הוה צריכא למימר דתרומה לפי מדה משלם ומשו״ה דחקינן ומוקמינן דלא כהלכתא. אבל הכא דליכא דוחקא טפי עדיף דניקו ברייתא כהלכתא ונימא דלהאי לישנא תרוייהו אית להו כר׳ שמעון דבזמנו אסור לאחר זמנו מותר ודבר הגורם לממון כממון דמי וכיון דלאחר זמנו היה מותר כי אכיל ליה השתא גורם הפסד ממון הוא הלכך מעל: אי נמי דתרוייהו אית להו פודין את הקדשי׳ להאכילם לכלבים הלכך זה מצי פריק ומאכיל לכלבים שאינן שלו או לגוים אפי׳ ואין זה נהנה מן החמץ כיון שהוא אינו משתמש עכשיו בו והמעות יהו מונחים עד לאחר הפסח מ״מ זה האוכל הרי הפסיד ממנו תועלת מכר זה ומעל. ומאן דאמר לא מעל סבר כר׳ נחוניא דאמר כרת ותשלומין פטור וכיון שזה הזיד בחמץ פטור אבל אם שגג בשתיהן לכולי עלמא חייב להאי לישנא ורב אמר דלכולי עלמא לית להו דר׳ נחוני׳ אלא הכא בפודין את הקדשים גופא קמיפלגי דמאן דאמר לא מעל סבר אין פודין. ואי משום דבר הגורם לממון ה״מ כשגורם ממון תוך הפסח אבל גרמא דלאחר הפסח לא חשיבא ליה. וא״ת ואפי׳ תימא דאין פודין לכלבים דלמא פודין לעכו״ם דתנן במסכת בכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום וב״ה מתירין אפילו עכו״ם. ואע״ג דכלבים לא אפשר דהא כתיב ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. א״ל דההיא ר׳ עקיבא היא אליבא דב״ה אבל רבנן אליבא דב״ה לא שרו עכו״ם דאמרי׳ התם מתני׳ ר׳ עקיבא היא דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב״ש ובה״א אף זרים ר׳ עקיבא אומר אפילו עכו״ם וטעמא דב״ה מפרש התם דכתיב הטמא והטהור ומה טמא שאינו אוכל בקדשים אוכל בבכור זה שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור וטעמא דר״ע צבי ואיל כתיב מה צבי ואיל אפילו עכו״ם אף בכור אבל רבנן אליבא דב״ה עכו״ם ככלבים ואכתי קשיא דלא אשכחן דפליגי תנאי אם פודין או לאו אלא בשקדם הקדשן את מומן אבל קדם מומן את הקדשן דלא קדשי קדושת הגוף לכו״ע פודין. והכא נמי הא לא קדיש קדושת הגוף והא ודאי קשיא אא״כ נאמר דשלש מחלוקת בדבר ורב אחא בריה דרבא אמר דכו״ע אין פודין והכא בדבר הגורם לממון אי כממון דמי פליגי. ואכתי כולהו כר״ש ורב אחא בר יעקב אמר דלכולי עלמא אין פודין ודכולי עלמ׳ דבר הגורם לממון כממון דמי והכא לאו תרוייהו כר״ש אלא מר כר״ש ומר כר׳ יהודה. ורב אסי אמר דאין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגת׳ דר׳ יוסי ורבנן פליגי דלר׳ יוסי מותר בהנאה ופודין להנאת עצמו לסמוך בו כרעי המטה או כיוצא בו והר״ז ז״ל פירשה בענין אחר וזה עיקר וכדרך זה פירשה הראב״ד ז״ל: מה שעלה בידינו אפשר וקא מכוין לא אפשר וקמכוין אסור – אפשר ולא קא מכוין לא אפשר ולא קא מכוין מותר כרבא אליבא דר׳ שמעון וקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה הא איסור׳ ובענין ריח בשמים וריח מאכל כבר הארכתי למעלה ומשם נלמוד: ולענין איסור הנאה הכי קיימ״ל יש שבח עצים בפת אבל זה וזה גורם מותר ובאסו׳ שבח יוליך הנאה לים המלח ומותר הכל כמו שכתבתי מבואר וקיימ׳ לן כרבנן דחמץ מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים בין בע״ז בין בחמץ בין בים בין בשאר נהרות בין בחיטי בין בנהמי ותו לא מידי:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush