גמרא
פירוש
בְּמַיִם בְּמֵי מִקְוֶה כׇּל בְּשָׂרוֹ מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן וְכַמָּה הֵן אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה.
כַּמָּה הָווּ לְהוּ חֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי לִתְלָת מְאָה מְאָה לְמֵאָה וְחַמְשִׁין חַמְשִׁין בְּאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין סַגִּיא.
הָנֵי מִילֵּי בְּרִיבּוּעָא יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה עָגוֹל הָיָה.
מִכְּדֵי כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל רְבִיעַ לְאַרְבַּע מְאָה מְאָה לְמֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָנֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָווּ לְהוּ.
תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ אַמּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת מְרוּבָּעוֹת וּשְׁתַּיִם עֶלְיוֹנוֹת עֲגוּלּוֹת.
נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ דִּשְׂפָתוֹ עָגוֹל כְּתִיב אֶלָּא אֵימָא חֲדָא.
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב {מלכים א ז׳:כ״ו} אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל בַּת כַּמָּה הָוְיָא שָׁלֹשׁ סְאִין דִּכְתִיב {יחזקאל מ״ה:י״ד} מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכּוֹר דְּהָוֵה לְהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי גְּרִיוֵי.
וְהָא כְּתִיב {דברי הימים ב ד׳:ה׳} מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הָהוּא לְגוּדְשָׁא.
אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ הַאי גּוּדְשָׁה תְּלָתָא הָוֵי וּתְנַן נָמֵי אשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל כַּוֶּורֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּורֶת הַקָּנִים וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כל כלי המחזיק ארבעים סאה אינו קרוי מיטלטל מלא וריקן ואינו מקבל טומאה והוא שאמרו שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת קנים ובור ספינה אלכסנדרית והוא כלי שעושין אותו כמין בור ליתן בו מים מתוקים כל שהן מחזיקים ארבעים סאה טהורי׳ הא פחות מכן טמאין שמיטלטל מלא וריקן הוא שכך נראה ששערו בדורותיהם שהיו כתפים שלהם טוענין משקל שלשים ותשע סאין וכן כתבו גדולי המפרשים וארבעים סאה אלו פירושם בלח שאין בו גודש והם כורים ביבש שהם ששים סאין שהגודש בכלי שגבהו כחצי ארכו וחצי רחבו שליש מה שהכלי מחזיק כמו שהתבאר בים שעשה שלמה שכתו׳ בה אלפים בת יכיל והבת הם שלש סאין ונמצאו ששת אלפים סאין שהם מאה וחמשים מקואות וכמו שאמרו ים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות הים מחזיק ואע״פ שגבהו חמש אמות ברבוע עשר ונמצא שבורו חמש מאות אמה ולחשבון ארבעים סאה לשלש אמות בארבע מאות וחמשים די למאה וחמשים מקואות אינו כן אלא במרובעות אבל ים זה עגול היה והמרובע יתר על העגול רביע ואע״פ שלחשבון זה אינו מחזיק אלא מאה ועשרים וחמשה כשתחסר משבור ת״ק אמות וישתיירו שע״ה אמות אין שבור שע״ה אמות מחזיק אלא קכ״ה מקואות לחשבון שלש אמות תחתונות היו מרובעות ושבורם שלש מאות אמה וב׳ אמות עליונות עגולות שחזרו משבור ק״ק לק״נ והרי כל השבור ת״נ אמות והם מאה וחמשים אמות של טהרה והם אלפים בת ובדברי הימים נאמר שלשת אלפים בת יכיל אלא [הא] בלח הא ביבש עם הגודש על הדרך שביארנו:
המשנה הרביעית לחיים שאמרו גבהים עשרה טפחים רחבם ועבים כל שהוא ר׳ יוסי אומר רחבם שלשה טפחים אמר הר״ם השיעור בזה המאמר לחיים שנחלקו בהם ר׳ אליעזר וחכמים שהאחד אמ׳ לחי אחד והאחד אמר לחיים ושניהם מודים כי רחבן ועבין כל שהוא וכבר ביארנו כי אין הלכה כר׳ אליעזר שאמר הכשר מבוי לחיים וכמו כן אין הלכה כר׳ יוסי ואמרו גבהו עשרה טפחים לפי שהוא הגובה הפחות שיש למבוי כמו שזכרנו ואפי׳ יהיה גובה המבוי עשרים אמה ועשה לחי בגבהו עשרה טפחים דיו בכל עושין לחיים אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים ר׳ מאיר אוסר ומטמא משום גולל ר׳ מאיר מטהר וכותבין עליו גיטי נשים ר׳ יוסי הגלילי פוסל גולל הוא כסוי הקבר כל הנוגע בו יטמא שבעת ימים וזהו מה שאמרה תורה וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ועוד יתבאר זה בתכלית הביאור במקומות במסכת אהלות ואין הלכה כר׳ מאיר ולא כר׳ יוסי הגלילי:
אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון בביאור עניני הלחי והוא שאמר לחיים שאמרו וכו׳ פי׳ בגמ׳ לחיים שנחלקו בהם ר׳ אליעזר וחכמים שר׳ אליעזר מצריך שנים וחכמים מכשירים באחד שיעור הלחי גבהו עשרה טפחים כשיעור גובה המבוי לפחות שבשיעורין אבל רחבו ועביו כל שהו אפי׳ דק כחוט הסרבל וצריך ליתנו בפחות משלשה ור׳ יוסי מצריך שלשה לרחבו ואין הלכה כמותו: בכל עושים לחיים אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה כל שהוא גבוה עשרה ודוקא בקשורה שאין לחוש שמא תברח וכן שמתוחה מלמעלה בחבלים שלא תרבץ תחתיה ויפחת שיעור גבהה מעשרה וכן אין חוששי׳ שתכווץ מתוך מיתה ויסמוך עליה בפחות מעשרה שאין חוששין למיתה ור׳ מאיר פוסל ואין הלכה כמותו:
ואם עשה בעל חיים גולל לקבר יש לו דין גולל ומטמא טומאת שבעה וכן בדופק והם הנסרים שהגולל ר״ל הנסר העליון נשען עליהם והגולל הוא כסוי הארון בשעת הקבורה או בשעת הכסוי אם דעתם שישאר בו ור׳ יוסי מטהר שאין בעל חיים מטמא בשום פנים אלא אדם ואין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמי׳ ויש לה דין גולל לטמא כדינו עד שיתירוה ומשהתירה טהורה כשאר הבהמות: וכותבין עליו גיטי נשים ר״ל על בעל חיים כגון על קרן פרה ושיתן לה את כלה שנמצא שאין הקרן מחסר (נתיצה) [קציצה] ור׳ יוסי הגלילי פוסל שהוא דורש מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים ואף בזו אין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמים וחסור קציצה פירושו במה שאם נקצץ דבר זה נשאר העיקר בחיותו או בגדולו כגון קרן פרה ועלה של אילן כמו שנבאר במקומו בע״ה אע״פ שיש חולקים: ובפרק חלון (עירובין פ׳:) נחלקו רב וריש לקיש רב אמר עושין לחי אשרה ר״ל מפני שאינו צריך שיעור אבל לא קורה שהרי לשיעור אנו צריכים בה וכתותי מיכתת שיעוריה וריש לקיש מתיר אף בקורה ופסקו גדולי המחברים כרב ומ״מ גדולי המגיהים מתמיהים באשרה הואיל ואיסור אחר גרם לה על הדרך האמור (עירובין ע״ח:) בעשה לאשרה (סלי) [סולם] בין שתי חצרות מערבין אחד ומה שאמרו שם אבל קורה כתותי מיכתת שעוריה באפשר היא נאמרת כמו שאמרו מאן דאמר לחי אבל קורה לא כלומר אפשר שלא אמרה בקורה שמא בזו נחלקו ומ״מ אינו מכוון שהרי גבהו מיהא צריך שיעור וי״מ שכל איסורי הנאה אין אומרין בהן שיהו כמי שאינן לגמרי אלא כתותי מיכתת שיעורייהו ומשום דלשרפה קיימי לא שיהו כמי שאינם אלא שהוא כדבר המכותת וא״כ כל שאנו צריכין בו לשלם כגון אתרוג ולולב ודומיהם נפסלו בו וכן קורה שהרי החוזק בטל בכתותה אבל לחי אף כשתחשבהו כמכותת במקומו אין זה פחות מתל עפר שכשר משום לחי ומכאן דקדקו מקצת חכמי נארבונאה שאם סכך בעצים של איסורי הנאה כשר שאף לכשתחשוב את הסכך כמכותת מ״מ צלתה מרובה מחמתה ויש לפקפק בה מצד שהרי יש כאן הנאת הגוף מישיבה לצל ואע״פ שבשעת הנאתו מקיים מצוה אסור לדעת קצת כמו שיתבאר במקומו במדיר הנאה ממעיין ועוד נראה לי דבסכך ודאי פסול שהרי הוא כעפר דלשריפה קאי ועפר פסול לסכך הא לדפנות כשרות שאף תלי עפר כשר בהן:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתי׳ בגמרא אלו הן:
מי שעשה לחי בחצר המבוי מותר להשתמש מן הלחי עד ראש המבוי הפנימי ואין אוסרין מחשש שמא יבא להשתמש בכלו וגדולי הדור כתבו שהוא הדין בקורה ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה אבל קורה שאינה אלא משום היכר אין היכר אלא כשנעשית בראש המבוי שאם כן רבא מיהא שסובר בלחי משום היכר היה לו לחלוק אלא ודאי הוא הדין לקורה וכן היא בתוספתא בהדיא ומ״מ דוקא בשיש לחצי מבוי זה המוכשר תורת מבוי והוא שלא יהא ארכו פחות מד׳ אמות ושיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם לא כן צריך לחי מכאן ומכאן או פס ארבעה כחצר וכן כתבו גדולי הדור שזה דוקא בלחי הגמור אבל לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אע״פ שהוא נדון משום לחי אם עשאו בחוץ מאחורי חצי כותל המבוי אין בו היכר כלל אף מבחוץ וראיה להם מחצר קטנה שנפרצה לגדולה שהקטנה אסורה וגדולה מותרת ובאו ללמוד ממנה שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו לחי והעמידוה בשכותלי קטנה נכנסים לגדולה ואם איתא אף בזו יתירו את הקטנה בגיפופי הגדולה הנדבקים לאמצע כותלי הקטנה מאחריה אלא שבזו ודאי אינו לחי:
עשה לחי גבהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום שכל כשלשה הוא מחיצה שהגדיים בוקעי׳ בה ואע״פ שבפרק הזורק (שבת ק״א.) בשמועת עמוד ברה״ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה יראה שאף בשלשה אין הגדיים בוקעים בה לא נאמרה אלא מפני שאותו קצר משפע ויורד ואין הגדי יכול ליכנס למטה:
הילמי והוא מים שנותנין בתוכו מלח הרבה לעשותן כמין ציר מותר לעשות מהן מעט בשבת לפי שעה כמו שהתבאר במקומו במסכת ברכות:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון בביאור עניני הלחי והוא שאמר לחיים שאמרו וכו׳ פי׳ בגמ׳ לחיים שנחלקו בהם ר׳ אליעזר וחכמים שר׳ אליעזר מצריך שנים וחכמים מכשירים באחד שיעור הלחי גבהו עשרה טפחים כשיעור גובה המבוי לפחות שבשיעורין אבל רחבו ועביו כל שהו אפי׳ דק כחוט הסרבל וצריך ליתנו בפחות משלשה ור׳ יוסי מצריך שלשה לרחבו ואין הלכה כמותו: בכל עושים לחיים אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה כל שהוא גבוה עשרה ודוקא בקשורה שאין לחוש שמא תברח וכן שמתוחה מלמעלה בחבלים שלא תרבץ תחתיה ויפחת שיעור גבהה מעשרה וכן אין חוששי׳ שתכווץ מתוך מיתה ויסמוך עליה בפחות מעשרה שאין חוששין למיתה ור׳ מאיר פוסל ואין הלכה כמותו:
ואם עשה בעל חיים גולל לקבר יש לו דין גולל ומטמא טומאת שבעה וכן בדופק והם הנסרים שהגולל ר״ל הנסר העליון נשען עליהם והגולל הוא כסוי הארון בשעת הקבורה או בשעת הכסוי אם דעתם שישאר בו ור׳ יוסי מטהר שאין בעל חיים מטמא בשום פנים אלא אדם ואין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמי׳ ויש לה דין גולל לטמא כדינו עד שיתירוה ומשהתירה טהורה כשאר הבהמות: וכותבין עליו גיטי נשים ר״ל על בעל חיים כגון על קרן פרה ושיתן לה את כלה שנמצא שאין הקרן מחסר (נתיצה) [קציצה] ור׳ יוסי הגלילי פוסל שהוא דורש מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים ואף בזו אין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמים וחסור קציצה פירושו במה שאם נקצץ דבר זה נשאר העיקר בחיותו או בגדולו כגון קרן פרה ועלה של אילן כמו שנבאר במקומו בע״ה אע״פ שיש חולקים: ובפרק חלון (עירובין פ׳:) נחלקו רב וריש לקיש רב אמר עושין לחי אשרה ר״ל מפני שאינו צריך שיעור אבל לא קורה שהרי לשיעור אנו צריכים בה וכתותי מיכתת שיעוריה וריש לקיש מתיר אף בקורה ופסקו גדולי המחברים כרב ומ״מ גדולי המגיהים מתמיהים באשרה הואיל ואיסור אחר גרם לה על הדרך האמור (עירובין ע״ח:) בעשה לאשרה (סלי) [סולם] בין שתי חצרות מערבין אחד ומה שאמרו שם אבל קורה כתותי מיכתת שעוריה באפשר היא נאמרת כמו שאמרו מאן דאמר לחי אבל קורה לא כלומר אפשר שלא אמרה בקורה שמא בזו נחלקו ומ״מ אינו מכוון שהרי גבהו מיהא צריך שיעור וי״מ שכל איסורי הנאה אין אומרין בהן שיהו כמי שאינן לגמרי אלא כתותי מיכתת שיעורייהו ומשום דלשרפה קיימי לא שיהו כמי שאינם אלא שהוא כדבר המכותת וא״כ כל שאנו צריכין בו לשלם כגון אתרוג ולולב ודומיהם נפסלו בו וכן קורה שהרי החוזק בטל בכתותה אבל לחי אף כשתחשבהו כמכותת במקומו אין זה פחות מתל עפר שכשר משום לחי ומכאן דקדקו מקצת חכמי נארבונאה שאם סכך בעצים של איסורי הנאה כשר שאף לכשתחשוב את הסכך כמכותת מ״מ צלתה מרובה מחמתה ויש לפקפק בה מצד שהרי יש כאן הנאת הגוף מישיבה לצל ואע״פ שבשעת הנאתו מקיים מצוה אסור לדעת קצת כמו שיתבאר במקומו במדיר הנאה ממעיין ועוד נראה לי דבסכך ודאי פסול שהרי הוא כעפר דלשריפה קאי ועפר פסול לסכך הא לדפנות כשרות שאף תלי עפר כשר בהן:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתי׳ בגמרא אלו הן:
מי שעשה לחי בחצר המבוי מותר להשתמש מן הלחי עד ראש המבוי הפנימי ואין אוסרין מחשש שמא יבא להשתמש בכלו וגדולי הדור כתבו שהוא הדין בקורה ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה אבל קורה שאינה אלא משום היכר אין היכר אלא כשנעשית בראש המבוי שאם כן רבא מיהא שסובר בלחי משום היכר היה לו לחלוק אלא ודאי הוא הדין לקורה וכן היא בתוספתא בהדיא ומ״מ דוקא בשיש לחצי מבוי זה המוכשר תורת מבוי והוא שלא יהא ארכו פחות מד׳ אמות ושיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם לא כן צריך לחי מכאן ומכאן או פס ארבעה כחצר וכן כתבו גדולי הדור שזה דוקא בלחי הגמור אבל לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אע״פ שהוא נדון משום לחי אם עשאו בחוץ מאחורי חצי כותל המבוי אין בו היכר כלל אף מבחוץ וראיה להם מחצר קטנה שנפרצה לגדולה שהקטנה אסורה וגדולה מותרת ובאו ללמוד ממנה שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו לחי והעמידוה בשכותלי קטנה נכנסים לגדולה ואם איתא אף בזו יתירו את הקטנה בגיפופי הגדולה הנדבקים לאמצע כותלי הקטנה מאחריה אלא שבזו ודאי אינו לחי:
עשה לחי גבהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום שכל כשלשה הוא מחיצה שהגדיים בוקעי׳ בה ואע״פ שבפרק הזורק (שבת ק״א.) בשמועת עמוד ברה״ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה יראה שאף בשלשה אין הגדיים בוקעים בה לא נאמרה אלא מפני שאותו קצר משפע ויורד ואין הגדי יכול ליכנס למטה:
הילמי והוא מים שנותנין בתוכו מלח הרבה לעשותן כמין ציר מותר לעשות מהן מעט בשבת לפי שעה כמו שהתבאר במקומו במסכת ברכות:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush