המשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מה בין ראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו וזה וזה טעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצת ומרורים ודוחין את השבת אמר הר״ם אמר השם בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו אלו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון ולפי שאמר אחר כך בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר מיעט לא יראה ולא ימצא ובאמרו ועצם לא תשברו בו מיעט לא תשחט על חמץ לפי שלא צריך לאלו הביאורים כלם כי אמרו ככל חקת הפסח וגו׳ יספיק לכל אלו ומה שהחזירם כלם אינו אלא השלמת ענין כאלו אמר חקת הפסח שנתחייבה בה אינו אלא זו בלבד על מצות ומרורים יאכלוהו ועל זה ועל כיוצא בו אמרו אין רבוי אחר רבוי אלא למעט. הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות אם אכלו פטורין ר׳ אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש. כבר ידעת כי כשהם רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרי׳ שבא הפסח בטומאה שאין אוכלין אותו אלא טמאי מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שביארנו אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבי׳ כרת כי כך קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין נאכל לטהורי׳ אין חייבין עליו משום טומאה ור׳ אליעזר אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מת משתלחין זבין ומצורעים משתלחים אין טמאי מת משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין ואין הלכה כר׳ אליעזר. מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזייה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון לילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה. רוצה באמרו נוהג כל שבעה איסור אכילת החמץ אבל פסח מצרים לא נאסר בו החמץ אלא יום אחד בלבד לאמרו ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כאלו אמר לא יאכל חמץ היום אשר אתם יוצאים ואמרו בכאן לילה אחת ר״ל כי ליל אותו היום גם כן היתה אסורה בחמץ:

אמר המאירי מה בין ראשון לשני ראשון בבל יראה וכו׳ טעם הדברים הוא שנכתב בשני ככל חקת הפסח יעשו אותו ואחר שכן הי׳ במשמע שכל שהוא חייב בראשון חייב בשני א״כ מה הוצרך לפרוט בו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו דרשו רבותינו שלא באו הפרטים אלא ללמד שזה שנאמר ככל חקת הפסח וכו׳ לא השוה את שניהם אלא לדברים שבגופו דומיא דשבירת עצם שכתוב בסמוך לו ואחר שכן בכל שהיא מצות שבגופו כגון שבירת עצם וצלי ונותר שוים זה לזה אבל דברים שאינן בגופו לא השוה בהם זה לזה ומתוך כך הראשון אינו נשחט על חמץ והשני אינו טעון השבתת שאור אלא חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו דכתיב לחם עני ודרשו בו שעונין עליו דברים הרבה והשני אינו טעון הלל באכילתו וכן יש ביניהם דברים אחרים והם שהראשון אין מוציאים ממנו חוץ לחבורה ומביאין עמו חגיגה ובא בטומאה וטעון לינה והשני מוציאין אותו חוץ לחבורה כמו שיתבאר בגמ׳ ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה ואינו טעון לינה ומ״מ שניהם טעונין הלל בעבודתו בשחיטתו שלא רצו למעט בשמחת עזרה והוא שאמרו אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין לולביהן ואין אומרין הלל וכן שניהם נאכלין צלי שהרי דבר שבגופו הוא ושניהם צריכים מצה ומרור שהרי בתורה [נאמר] כן ומתוך שאינן דברים [שבגופו] הוצרך להזכירם וכן שניהם דוחין את השבת:

ונתגלגל במה שאינו מן הסדר לבאר שהפסח שבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים במת אעפ״כ זבים ומצורעים ונדות ויולדות שביניהם אין אוכלין אלא שיתבאר בגמרא שאם אכלו אין חייבין כרת ואם נכנסו לעזרה חייבין על ביאת מקדש ור׳ אליעזר פוטר מפני שנאמר וישלחו וכו׳ בזמן שטמאי מת משתלחין שאר טמאים משתלחים ואין הלכה כדבריו:

ומה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים הי׳ מקחו מבעשור וכדכתיב בעשור לחודש הזה והי׳ טעון הזאה באגודת איזוב מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות והי׳ נאכל בחיפזון ולילה אחד פי׳ בגמ׳ שעל החמץ נאמר שלא נאסר בו חמץ אלא יום אחד כדכתיב לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כלומר היום שאתם יוצאים בפסח דורות אינו טעון מקח מבעשור אלא כל זמן שירצה ובלבד שיהא מבוקר מכל מום ארבעה ימים קודם שחיטה כדין כל קרבן על הדרך שיתבאר בגמ׳ ואין טעון הזאה על המשקוף ואינו נאכל בחיפזון ואיסור חמץ נוהג בו כל שבעה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:

כבר ביארנו שאע״פ שמותר לשחוט את הפסח על היחיד הואיל ואפשר לו לאכלו מ״מ כל שאפשר לחזר שלא לשחוט על היחיד עושין כדי שלא יבא לבית הפסול וכן ביארנו שאין בדין שבירת עצם אלא עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בתוכו כזית מוח: