ולא מילה שלא בזמנה – דאי לא ממעט קרא אתיא בק״ו לדחות ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה ואתא קרא ומיעטה דכיון דשלא בזמנה היא כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה למחר וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה דאפשר לשהוייה דמי.
(1) 
וְלֹא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ הַבָּאָה מק״ו מִקַּל וָחוֹמֶר .
וְלֹא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ הַבָּאָה but not a circumcision that is not at its ideal time. If, for some reason, circumcision was not performed on the eighth day after birth, its performance at a later date does not override a Festival, because the obligation to perform the circumcision is not particular to that specific day. This needed to be emphasized. Otherwise, it would have come to be derived through an a fortiori inference that circumcision does override Shabbat and Festivals, based on the fact that it overrides the laws of leprosy. Therefore, the Torah emphasized that circumcision performed later than the eighth day does not override Festivals.
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק״ו – פירש בקונ׳ ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת וקשה דרבא לית ליה האי ק״ו בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה (שבת קלב:) דקסבר דהא דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא דלא חזי ור״ח פי׳ ק״ו ומה אוכל נפש שלא נכרתו עליו י״ג בריתות דוחה י״ט כו׳ ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהיה מצוה עליה ואומר ר״י דאיכא למיעבד ק״ו מנדרים ונדבות דדחו י״ט אע״פ שלא נכרתו עליהן י״ג בריתות וסבר רבא דקריבין בי״ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שכן צורך גבוה כדפריך בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה (שבת קלא) מה לעומר ושתי הלחם כו׳ דלאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לאו דחטא לא בעו לאיתויינהו ונראה דרבא אית ליה הא דרב אשי די״ט עשה ולא תעשה ולהכי איצטריך ק״ו דאי לאו ק״ו לא הוה צריך למיסר וכן משמע בפ״ק דביצה (דף ח:) דפריך גבי אפר כירה מוכן לודאי כו׳ סוף סוף י״ט עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו׳ משמע דרבא אית ליה די״ט עשה הוא והשתא לבדו לא איצטריך לשריפת קדשים אלא על מילה דאיכא ק״ו אמר רבא פרק (אם לא הביא) (שבת קלג.) וגמרא מייתי לה הכא אשריפת קדשים דממילא ממעטי ורב אשי לא קאי למיפלג ארבא אלא מילתא דנפשיה קאמר ואקדשים קאי ואפילו אמילה כדמשמע באם לא הביא דלית ליה קל וחומר.
הצרעת דוחה את העבודה ר״ל שלא לעבוד על ידי מצורע ועבודה דוחה שבת ומילה אף שלא בזמנה דוחה את הצרעת לקוץ אף במקום בהרת ואעפ״כ מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת אע״פ שהוא נדחה מפני העבודה:
ולא מילה שלא בזמנה שמשום טעם כלשהו לא נעשתה בזמנה ביום השמיני שאין יום טוב נדחה מפניה דווקא באותו יום משום שמשעבר היום השמיני שוב אין חובה לעשותה, וצריך להדגיש זאת משום שהיא באה מקל וחמר (מצרעת) שמכוחו היינו סבורים כי מילה זו תדחה שבת ויום טוב, על כן בא הכתוב להדגיש שאינה דוחה יום טוב.
but not a circumcision that is not at its ideal time. If, for some reason, circumcision was not performed on the eighth day after birth, its performance at a later date does not override a Festival, because the obligation to perform the circumcision is not particular to that specific day. This needed to be emphasized. Otherwise, it would have come to be derived through an a fortiori inference that circumcision does override Shabbat and Festivals, based on the fact that it overrides the laws of leprosy. Therefore, the Torah emphasized that circumcision performed later than the eighth day does not override Festivals.
הכל
(2) רַב אָשֵׁי אָמַר {ויקרא כ״ג:ג׳,כ״ד,ל״ב,ל״ט} שַׁבָּתוֹן די״ט דְּיוֹם טוֹב עֲשֵׂה הוּא וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.:
Rav Ashi said a different reason that the leftover Paschal lamb is not burned on the Festival: The obligation of solemn rest stated with regard to Festivals is a positive mitzva. Therefore, the halakhot of Festivals include both a positive mitzva to rest from performing prohibited labor and a prohibition to avoid such labor, and a positive mitzva such as burning leftover sacrificial meat does not override both a prohibition and a positive mitzva.
רב אשי מפיק ליה מהאי דכתיב ביום טוב שבתון ולא תעשה מלאכה נמצא ביום טוב עשה שבתון ולא תעשה כמשמעו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.
רב אשי אמר טעם אחר: ״שבתון״ האמור ביום טוב — מצות עשה הוא, ואם כן יש ביום טוב גם מצות עשה של שביתה וגם מצות לא תעשה של מלאכה ולכן אין עשה של שריפת נותר דוחה לא תעשה ועשה שביום טוב.
Rav Ashi said a different reason that the leftover Paschal lamb is not burned on the Festival: The obligation of solemn rest stated with regard to Festivals is a positive mitzva. Therefore, the halakhot of Festivals include both a positive mitzva to rest from performing prohibited labor and a prohibition to avoid such labor, and a positive mitzva such as burning leftover sacrificial meat does not override both a prohibition and a positive mitzva.
הכל
(3) מתני׳ מַתְנִיתִין : כׇּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים.:
MISHNA: Anything that is fit to be eaten in an adult ox, whose bones have fully hardened, may be eaten in a young kid. One may register for a Paschal offering in order to eat any of these parts, and eating any such part is considered a fulfillment of the mitzva to eat the Paschal lamb. However, any part of the animal that is inedible in an adult ox is not considered meat, even if it is soft enough to be eaten in a young kid. One may not register for a Paschal offering in order to eat one of these parts, and eating it is not a fulfillment of the mitzva to eat the Paschal lamb. And the soft ends of the ribs and the cartilage are soft enough to be considered edible and may therefore be eaten from the Paschal lamb.
מתני׳ כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ראשי הכנפים והסחוסים כו׳ וכי כל מי שאינו נאכל בשור אינו נאכל בגדי הרך והרי ראשי כנפים והסחוסים שאינן נאכלין בשור הגדול שהן כעצמות ובגדי הרך נאכלין ופריק רבא ואמר הכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול שלוק יאכל צלי בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין תניא כותיה דרבא כל הנאכל בשור הגדול בשלקא כו׳ עד וגידין הרכין כבשר.
ערך סחם
סחם – א(פסחים פד.) ראשי כנפים והסחוסין (בכורות לז.) שוחטין את הבכור נפגמה אזנו הן הסחוס פי׳ אותו של מעלה מן האזן או בדל אזן תרגום או הסחוסים דאודן (א״ב פי׳ חלק החי קשה וארציי אך לא כעצם ויש סחוסים בחי קטן אשר יתקשו לעצם כשיתגדל כידוע לרופאים ופי׳ ראשי כנפים הם סופי הבשרים נקבצים מבשר וגידים לעשות התנועה וגם הקשרים אשר הם סביב הפרקים ובנוסחאו׳ דידן כתוב תסחוס).
א. [קנארפעל.]
מתני׳ כל הנאכל בשור הגדול כו׳ – שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו.
יאכל בגדי הרך – ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע״פ שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו.
וראשי כנפים והסחוסים – שקורין טיברו״ס שבראש גף הכתף אשפרלו״ן והסחוסין שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה.
המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ובראשי כנפים והסחוסים השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים אמר הר״ם ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותם הפרקים באותן הגידים והסחוסין מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף וטעם לוקה ואינו לוקה עוד יתבאר במסכת מכות:
אמר המאירי כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך פי׳ בא לבאר עכשיו שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השינים ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירתם ובלעיסתם אלא נאכלים כשאר הבשר ונמנין עליו כעל שאר הבשר ועל זו הוא אומר כל הנאכל וכו׳ ופי׳ בגמ׳ כן כל שהעצמות רכים כל כך שאפי׳ בשור שהוא גס שבבהמות ושכבר הוקשו עצמותיו לגמרי עד תכלית מה שאפשר להם להתקשות אותן העצמות אוכלין בו בשליקה כלומר אחר שנתבשל בשול גדול הנקרא שליקה שהוא יותר מבשול בינוני יאכל עכשיו בפסח בגדי הרך או בטלה אע״פ שהוא צלי ואע״פ שכיוצא בו בשור לא היה נאכל בשול בינוני וכל שכן בצלי ואין בו משום שבירת עצם וכן שנמנין על כזית מהם כעל שאר הבשר ומה הן עצמות אלו ראשי הכנפים והסחוסין וכנפים פירושו בכאן קצוות כלומר ראשי העצמות שיש בהרבה מהן קליפה דקה של עצם ואדם נוטלה בשיניו ולועסה והסחוסים הם תנוכי האזנים ושאר מיני עצמות רכים ודקים שבראש הכתף ובראש צלעות השדרה הסמוך לחזה ובשאר מקומות ונקראים קורדשידור אבל שאר העצמות שאין נאכלין בשור הגדול אף בשליקה אין נאכלין בגדי זה אע״פ שמתוך רכותם נלעסים היטב ואם אכל מהם לוקה משום שבירת עצם ואין צריך לומר שאין נמנין עליהן:
א משנה כל דבר הנאכל (הראוי להיאכל) בשור הגדול שהתקשו עצמותיו הרבה יאכל אף בגדי הרך ויוצא בו ידי הפסח ואף נמנים עליו, אבל דברים שאינם ראוים לאכילה בשור הגדול, שבגדי הרך עדיין אפשר לאכלם, מפני רכותו, אינם חשובים בשר ואין יוצאים בו ידי חובת הפסח ואין נמנים עליהם. וכן גם ראשי כנפים (ראשי הצלעות הרכות) והסחוסים שהם רכים וראוים לאכילה.
MISHNA: Anything that is fit to be eaten in an adult ox, whose bones have fully hardened, may be eaten in a young kid. One may register for a Paschal offering in order to eat any of these parts, and eating any such part is considered a fulfillment of the mitzva to eat the Paschal lamb. However, any part of the animal that is inedible in an adult ox is not considered meat, even if it is soft enough to be eaten in a young kid. One may not register for a Paschal offering in order to eat one of these parts, and eating it is not a fulfillment of the mitzva to eat the Paschal lamb. And the soft ends of the ribs and the cartilage are soft enough to be considered edible and may therefore be eaten from the Paschal lamb.
הכל
(4) גמ׳ גְּמָרָא : רַבָּה רָמֵי תְּנַן כׇּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ וְשֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל לֹא אֵימָא סֵיפָא רָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים וְהָא הָנֵי לָא מִתְאַכְלִי בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל.
GEMARA: Rabba raised a contradiction: We learned in the mishna that anything that is fit to be eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, which indicates clearly that anything that is not eaten in an adult ox is not eaten even when it comes from a young kid. Say the latter clause of the mishna: The ends of the ribs and the cartilage of the young kid may be eaten. But these are not eaten in an adult ox, because they have already become as hard as bone and are no longer edible.
ב גמרא רבה רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו כאן]: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומכאן ברור כי מה שאינו נאכל בשור הגדול — לא יאכל אף בגדי. אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ראשי כנפים והסחוסים נאכלים בגדי והא הני [והרי אלה] לא מתאכלי [נאכלים] בשור הגדול שכבר התקשו כעצם, ואינם ראויים לאכילה!
GEMARA: Rabba raised a contradiction: We learned in the mishna that anything that is fit to be eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, which indicates clearly that anything that is not eaten in an adult ox is not eaten even when it comes from a young kid. Say the latter clause of the mishna: The ends of the ribs and the cartilage of the young kid may be eaten. But these are not eaten in an adult ox, because they have already become as hard as bone and are no longer edible.
הכל
(5) אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא וְהָכִי קָתָנֵי כׇּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ וְשֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל לֹא וי״א וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף רָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים.
Rather, it is a dispute between tanna’im, and both opinions are mentioned in the mishna, and this is what it is teaching: Anything eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, and anything that is not eaten in an adult ox is not eaten in a young kid. And some say that even the ends of the ribs and the cartilage are eaten from a young kid, because even these parts of an adult ox can be made edible through extensive cooking.
אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, ושתי הדעות מצויות במשנתנו, והכי קתני [וכך שנה, כך יש לשנות] את המשנה כדי לתת לה משמעות: כל הנאכל בשור הגדול — יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל — לא, ויש אומרים: אף ראשי כנפים והסחוסים יאכלו בגדי הרך, כיון שלאחר בישול רב ראויים הם להיאכל אף בשור הגדול.
Rather, it is a dispute between tanna’im, and both opinions are mentioned in the mishna, and this is what it is teaching: Anything eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, and anything that is not eaten in an adult ox is not eaten in a young kid. And some say that even the ends of the ribs and the cartilage are eaten from a young kid, because even these parts of an adult ox can be made edible through extensive cooking.
הכל
(6) רָבָא אָמַר מָה הֵן קָתָנֵי וְהָכִי קָתָנֵי אכׇּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל בְּשִׁלְקָא יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ בְּצָלִי וּמָה הֵן רָאשֵׁי כְנָפַיִם והסחוסי׳ וְהַסְּחוּסִים .
Rava said: The mishna teaches employing the style: What are they, in which the mishna establishes a principle and then provides detail, and this is what it is teaching: Anything that is fit to be eaten in an adult ox through cooking may be eaten in a young kid through roasting, even if this part of an adult ox cannot be made edible through roasting. And what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage.
רבא אמר: משנתנו בסגנון ״מה הן״ קתני [שנה], כלומר יש בה קודם קביעה כללית ואחר כך פירוט, והכי קתני [וכך שנה]: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא [בבישול] יאכל בגדי הרך על ידי צלי, אף כי בשור הגדול אי אפשר לאכול חלק זה כשהוא צלוי. ומה הן חלקים אלה — ראשי כנפים והסחוסים.
Rava said: The mishna teaches employing the style: What are they, in which the mishna establishes a principle and then provides detail, and this is what it is teaching: Anything that is fit to be eaten in an adult ox through cooking may be eaten in a young kid through roasting, even if this part of an adult ox cannot be made edible through roasting. And what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage.
הכל
(7) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא כׇּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל בְּשִׁלְקָא יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ בְּצָלִי וּמָה הֵן רָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים וְגִידִין הָרַכִּין נִידּוֹנִין כְּבָשָׂר.
It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: Anything that is fit to be eaten in an adult ox through cooking may be eaten in a young kid through roasting; and what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage; and the soft sinews are judged as meat.
תניא כוותיה דרבא [שנויה ברייתא כשיטת רבא]: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר.
It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: Anything that is fit to be eaten in an adult ox through cooking may be eaten in a young kid through roasting; and what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage; and the soft sinews are judged as meat.
הכל
(8) אִיתְּמַר גִּידִין שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹת רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר באֵין נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נִמְנִין עֲלֵיהֶן בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵין נִמְנִין עֲלֵיהֶן בָּתַר בַּסּוֹף אָזְלִינַן.
It was stated that the Sages disputed the issue of sinews that will eventually harden but are currently soft. Rabbi Yoḥanan said: One may register for them in the Paschal lamb. Reish Lakish said: One may not register for them in the Paschal lamb. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan said that one may register for them in the Paschal lamb because we follow the current condition of the sinews; since they are edible in their current state, they are considered meat. Reish Lakish said that one may not register for them in the Paschal lamb because we follow the eventual condition of the sinews, and they eventually become inedible.
איתמר גידין שסופן להקשות ר׳ יחונן אמר נמנין עליהן בפסח דבתר השתא אזלינן והשתא רכין הן וכבשר הן וריש לקיש פליג עליה ומותיב עליה ממתני׳ ושני ליה הכי תנא תני ראשי כנפים והסחוסין הואיל ומתכלי בשור הגדול בשלקא והוא הדין לגידים [שסופן] להקשות דהני נמי מיתכלי בשור הגדול בשלקא.
גידין שסופן להקשות – גידי צואר ובגדי וטלה הן רכים אבל אם היה מזקין סופן להיות קשים.
ר׳ יוחנן אומר כו׳ – וגידין הרכין דקתני בהך ברייתא נידונין כבשר לר׳ יוחנן משמע לי׳ דרכין השתא ולריש לקיש משמע ליה בשאר גידים דרכין לעולם.
גידין שסופן להקשות – פי׳ בקו׳ גידי צואר ואין נראה לריב״א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפי׳ ר״ל לא פסיל להו אלא משום בסוף ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהם רגילין להיות נותר ואין ראוין ליאכל כמו עצמות אלא נראה דהיינו גידי שדרה וגידים הרכים דקתני בברייתא איירי בגידי בשר דלכ״ע הוו כבשר.
יש בבהמה גידים רכים וראוים לאכילה בעוד שהבהמה ילדה ורכה כגון טלאים וגדיים ועגלים אלא שסופן להתקשות כשתגדל ותזדקן עד שלא יהו ראוים לאכילה כלל כגון גידי צואר וגידין אלו אינן בשר לימנות עליהם בקרבן הפסח אע״פ שעכשיו ראוים לאכילה שהולכין בהם אחר הראוי להיות בסופן ואינם בכלל בשר ואע״פ שאף בזקנותן נאכלין אף בשור גדול בשליקה מ״מ אין נאכלין אלא בדחק ולא שמה אכילה:
ג איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה זו: גידין שסופן להקשות ועדיין רכים הם עכשיו, ר׳ יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח, ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח. ומפרשים: ר׳ יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח כי בתר השתא אזלינן [אחר המצב עכשיו אנו הולכים], וכיון שעכשיו ראויים הם לאכילה דינם כבשר. ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן כי בתר בסוף אזלינן [אחר המצב בסוף אנו הולכים] וסופם שאינם ראויים לאכילה.
It was stated that the Sages disputed the issue of sinews that will eventually harden but are currently soft. Rabbi Yoḥanan said: One may register for them in the Paschal lamb. Reish Lakish said: One may not register for them in the Paschal lamb. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan said that one may register for them in the Paschal lamb because we follow the current condition of the sinews; since they are edible in their current state, they are considered meat. Reish Lakish said that one may not register for them in the Paschal lamb because we follow the eventual condition of the sinews, and they eventually become inedible.
הכל
(9) אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לר׳ לְרַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ וּמָה הֵן רָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים הָנֵי אִין אֲבָל גִּידִין שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹת לָא א״ל אֲמַר לֵיהּ תְּנָא הָנֵי וה״ה וְהוּא הַדִּין לְהָנָךְ הָנֵי מ״ט מַאי טַעְמָא דְּהָא מִתְאַכְלִי בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל בְּשִׁלְקָא הָנָךְ נָמֵי מִתְאַכְלִי בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל בְּשִׁלְקָא.
Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It was stated that anything eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, and what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage. This indicates that with regard to these items, yes, they may be eaten; but with regard to sinews that will eventually harden, no, they may not. This contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said to him: It taught these, the ends of the ribs and the cartilage, and the same is true for those, i.e., the same halakha applies to sinews that will eventually harden. What is the reason that people may register for these, the ends of the ribs and the cartilage? It is because they are eaten in an adult ox through cooking. These, too, the sinews that will eventually harden, are eaten in an adult ox through cooking.
הואיל ומתאכלי בשור הגדול בשלקא – והשתא לא אזיל רבי יוחנן בתר השתא אלא בדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא וא״ת ור״ל מאי פריך ליה לר׳ יוחנן אדרבה תיקשי לדידיה דמוכח בברייתא דבדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא אזלינן בתר השתא ויש לומר דסבר ר״ל דראשי כנפים והסחוסין יש עליהם שם בשר יותר מבגידים ופריך לרבי יוחנן מדלא נקט בברייתא גידים דהוי רבותא טפי ור׳ יוחנן משני דאין רבותא כלל מה שאין בהן טעם בשר כל כך דהא אם היו רכים לעולם לא היה פוסלן הילכך כיון דמתאכלי בשלקא נימנין עליהן כמו ראשי כנפים והסחוסים ורשב״א מפרש טעמא דריש לקיש דגידים לא דמו לראשי כנפים והסחוסים דגידים סופן להקשות בגדי עצמו אבל ראשי כנפים והסחוסים אין סופם להקשות בגדי לעולם אלא בשור הגדול דוקא ולא שייך למיזל בהו בתר בסוף כיון דבגדי וטלה הם רכים לעולם.
בד״ה הואיל ומתאכלי כו׳ דראשי כנפים והסחוסין יש עליהן שם בשר יותר מבגידים ופריך לר״י כו׳ דהוא רבותא טפי כו׳ עכ״ל ובהכי יתיישב נמי דלא תקשה לר״י למאי דהדר ביה ועור ראש של עגל הרך לא הוה כבשר ומ״ש מראשי כנפים והסחוסין דקתני במתני׳ דהוה בשר כיון דמתאכל בשור הגדול בשלקא דע״כ עור ראש של עגל נמי מתאכיל בשור הגדול בשלקא דאל״כ לא הוה איצטריך ליה למימר דהדר ביה מגידים דמתאכיל בשור הגדול בשלקא אלא דאיכא לפלוגי כמ״ש התוספות הכא דראשי כנפים והסחוסין יש עליו שם בשר יותר מעור של עגל הרך וק״ק לפ״ז ר״ל דפריך לר׳ יוחנן מראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין לא דאל״כ ליתני רבותא טפי בגידין כמ״ש התוס׳ תקשה ליה לנפשיה דליתני רבותא טפי בעור ראש העגל הרך דלא הוי עליה שם בשר כ״כ כמו ראש כנפים והסחוסין ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן, שנינו: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, ונדייק: הני — אין [אלה — כן] אבל גידין שסופן להקשות — לא, שלא כשיטת ר׳ יוחנן! אמר ליה [לו]: תנא הני והוא הדין להנך [שנה את אלו, כנפיים וסחוסים, והוא הדין לאלה הגידין]. כי הני מאי טעמא [אלה ראשי כנפים וסחוסים מה טעם] נמנים עליהם — דהא מתאכלי [שהרי נאכלים] בשור הגדול בשלקא [בבישול] הנך נמי מתאכלי [אלה הגידים גם כן נאכלים] בשור הגדול בשלקא [בבישול], וראויים לאכילה.
Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It was stated that anything eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, and what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage. This indicates that with regard to these items, yes, they may be eaten; but with regard to sinews that will eventually harden, no, they may not. This contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said to him: It taught these, the ends of the ribs and the cartilage, and the same is true for those, i.e., the same halakha applies to sinews that will eventually harden. What is the reason that people may register for these, the ends of the ribs and the cartilage? It is because they are eaten in an adult ox through cooking. These, too, the sinews that will eventually harden, are eaten in an adult ox through cooking.
הכל
(10) א״ל אֲמַר לֵיהּ ר׳ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אָבִין כִּי אָזְלַתְּ לְקַמֵּיהּ דר׳ דְּרַבִּי אֲבָהוּ רְמִי לֵיהּ מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גִּידִין שֶׁסּוֹפָן להקשו׳ לְהַקְשׁוֹת נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח אַלְמָא בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא וְאָמַר לוֹ אֵין מְטַמֵּא אַלְמָא בָּתַר בַּסּוֹף אָזְלִינַן.
Rabbi Yirmeya said to Rabbi Avin: When you go before Rabbi Abbahu, raise the following contradiction to him: Did Rabbi Yoḥanan actually say: With regard to sinews that will eventually harden, people may register for them in the Paschal lamb, which would apparently indicate that we go according to the current condition of the sinews? But Reish Lakish asked Rabbi Yoḥanan: With regard to the hide of the head of a young calf, which is still edible, what is the halakha with regard to the possibility of it becoming ritually impure as a food? Do we view it as a food and apply the rules of ritual impurity of foods, or do we view it as a hide? And he said to him: It does not become ritually impure. Apparently, we go according to the eventual condition of the hide, which contradicts Rabbi Yoḥanan’s own opinion with regard to sinews.
רמי ליה רבנן קמיה דר׳ אבהו מי אמר ר׳ יוחנן גידין הרכין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח אלמא כיון דמתכלי השתא בתר השתא אזלינן וכי בשר נינהו והא בעיא ריש לקיש מר״י עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא דאלמא בתר בסוף אזלינן אמר ליה ר׳ אבהו דרמא הא לא חש לקמחיה כלומר אכילתו להפסד הולכת שאינו מתעסק בתורה כראוי לה (בפ׳) [הא] הדר ר׳ יוחנן ואמר לריש לקיש בעידנא דאקשי׳ עליה והתנן אלו שעורותיהן כבשרן ואחד מהן עור הראש של עגל הרך אמר לו ר׳ יוחנן משנה זו דברי [יחיד] הן דברי אלעזר בן יהודה איש אבלים [משום רבי] מר׳ יוחנן (ובגליון יעקב) הם ומפורש בפ׳ העור הרוטב כי אמר לו רבי יוחנן אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה.
עגל הרך – מפרש בהעור והרוטב כל זמן שיונק ועור ראשו רך מולגין אותו ונאכל עמו.
מהו שיטמא – טומאת אוכלין ובתר השתא אזלינן ומטמא או בתר בסוף אזלינן ואינו מטמא.
במסכת חולין יתבאר שיש עורות שהם כבשר לטמא טומאת אוכלין ויש שאינן כבשר ועור הראש של עגל אפי׳ רך שברכים כגון שהוא יונק אינו נדון כבשר ואינו מטמא טומאת אוכלין:
אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ אבין: כי אזלת לקמיה [כאשר תלך לפני] ר׳ אבהו רמי ליה [הקשה לו, הראה לפניו סתירה זו]: מי [האם] אמר ר׳ יוחנן: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא: בתר השתא אזלינן [מכאן שאחר המצב עכשיו אנו הולכים] והא בעא מיניה [והרי שאל ממנו] ריש לקיש מר׳ יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלין, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? ואמר לו: אין מטמא. אלמא: [מכאן] בתר בסוף אזלינן [אחר המצב בסוף אנו הולכים] וסותרת איפוא שיטתו שם את שיטתו כאן!
Rabbi Yirmeya said to Rabbi Avin: When you go before Rabbi Abbahu, raise the following contradiction to him: Did Rabbi Yoḥanan actually say: With regard to sinews that will eventually harden, people may register for them in the Paschal lamb, which would apparently indicate that we go according to the current condition of the sinews? But Reish Lakish asked Rabbi Yoḥanan: With regard to the hide of the head of a young calf, which is still edible, what is the halakha with regard to the possibility of it becoming ritually impure as a food? Do we view it as a food and apply the rules of ritual impurity of foods, or do we view it as a hide? And he said to him: It does not become ritually impure. Apparently, we go according to the eventual condition of the hide, which contradicts Rabbi Yoḥanan’s own opinion with regard to sinews.
הכל
(11) א״ל אֲמַר לֵיהּ דִּרְמָא לָךְ הָא לָא חַשׁ לְקִמְחֵיהּ הָא הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְגַבֵּי דְּרֵישׁ לָקִישׁ וא״ל וַאֲמַר לֵיהּ אַל תַּקְנִיטֵנִי שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.:
When Rabbi Avin came before Rabbi Abbahu and asked him this question, Rabbi Abbahu said to him: Whoever asked you this question was not concerned for his flour, meaning he did not carefully consider what he said. Rabbi Yoḥanan retracted his opinion in this regard in favor of the opinion of Reish Lakish, and Rabbi Yoḥanan said to him, at the end of their discussion on the topic: Do not trouble me by asking a question based on a mishna that seems to prove that we follow the current state of the hide, as I teach it in the singular. That mishna, on which I previously relied, is the opinion of one Sage and should not be relied upon. This proves that Rabbi Yoḥanan changed his mind and concluded that the status of parts of the animal is established based on their eventual condition. The opinion of Rabbi Yoḥanan with regard to the Paschal lamb was stated before he changed his mind.
לא חש לקמחיה – למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת.
הא הדר ביה ר׳ יוחנן – מהא דגידין שסופן להקשות כדאמר בשילהי בהמה המקשה (חולין עז.) ופשטינן לה מהא דהעור והרוטב דכי פשיט ליה רבי יוחנן עלה דההיא אין מטמא ואותביה ריש לקיש ממתני׳ דהעור והרוטב דקתני אילו שעורותיהם כבשרן עור הראש של עגל הרך אלמא דבתר השתא אזלינן וא״ל רבי יוחנן אל תקניטני באותה משנה שבלשון יחיד אני שונה אותה אלמא מעיקרא הוה סמיך ר׳ יוחנן עליה ופליג בגידין שסופן להקשות ואידכר דיחידאה היא והדר ביה.
הא הדר ביה ר׳ יוחנן – פירוש מהך דשמעתין כדמוכח בפרק בהמה המקשה (חולין עז.) וקשה לר״י לר״ל דאותביה לר׳ יוחנן מההיא שעורותיהן כבשרן תיקשי לנפשיה דקסבר גבי פסח בתר בסוף אזלינן והתם אזיל בתר השתא וי״ל שלפי שבעור ראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה מגידין וריב״א אומר דבירושלמי פריך דר״ל אר״ל ומשני טעמא דר״ל מקרא ואכלו את הבשר (שמות יב) ולא גידין ובעור הראש של עגל הרך אזיל בתר דהשתא והכא הוי גזירת הכתוב.
כשבא ר׳ אבין לפני ר׳ אבהו ושאלו שאלה זו, אמר ליה [לו]: דרמא לך הא [זה שהקשה לך קושיה זו] — לא חש לקמחיה [חשש לקמחו] כלומר לדברים שהוא מוציא מפיו. הא הדר ביה [הרי חזר בו] ר׳ יוחנן בענין זה לגבי [אצל] שיטת ריש לקיש. ואמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לאחר משא ומתן שהיה ביניהם: אל תקניטני להקשות עלי ממשנה המוכיחה לכאורה שהולכים אחר המצב הנוכחי שבלשון יחיד אני שונה אותה, שאותה משנה שסמכתי עליה מתחילה דעת יחיד היא ואין לסמוך עליה, הרי זו ראיה ששינה ר׳ יוחנן את דעתו והחליט שקובעים לפי מצב הדברים בסוף, ודעתו שהוזכרה בענין פסח היתה עדיין טרם חזרתו בו.
When Rabbi Avin came before Rabbi Abbahu and asked him this question, Rabbi Abbahu said to him: Whoever asked you this question was not concerned for his flour, meaning he did not carefully consider what he said. Rabbi Yoḥanan retracted his opinion in this regard in favor of the opinion of Reish Lakish, and Rabbi Yoḥanan said to him, at the end of their discussion on the topic: Do not trouble me by asking a question based on a mishna that seems to prove that we follow the current state of the hide, as I teach it in the singular. That mishna, on which I previously relied, is the opinion of one Sage and should not be relied upon. This proves that Rabbi Yoḥanan changed his mind and concluded that the status of parts of the animal is established based on their eventual condition. The opinion of Rabbi Yoḥanan with regard to the Paschal lamb was stated before he changed his mind.
הכל
(12) מתני׳ מַתְנִיתִין : גהַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים ד אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בְּטָמֵא אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.:
MISHNA: One who breaks the bone of a Paschal lamb that is ritually pure receives forty lashes for having violated a prohibition stated in the Torah. But one who leaves over part of a ritually pure Paschal lamb and one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb do not receive forty lashes.
מתני׳ אבל המותיר בטהור – אפילו בטהור והשובר בטמא אינו לוקה המותיר משום לא תותירו ולא שובר בטמא משום לא תשברו וטעמא מפרש בגמרא.
השובר את העצם בפסח טהור לוקה אבל השובר בטמא אינו לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכבר פרשנוה דוקא בשלא היה לו שעת הכושר כגון שנטמא לפני זריקה:
וכן המותיר בטהור כלומר אף בטהור אינו לוקה אם מפני שלאו שאין בו מעשה הוא אם מפני שהוא ניתק לעשה ואין מפני התראת ספק ומצד שכל שעה יכול לומר לו עדיין יש שהות לאכול ואי אפשר לצמצם להתרות בשעת עליית עמוד השחר שמ״מ התראת ספק שמה התראה למפרע ללקות עליה בשעבר הזמן כמו שביארנו במקומו:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
ד משנה השובר את העצם בפסח הטהור — הרי זה לוקה ארבעים מלקות על שעבר על מצות לא תעשה האמורה בתורה. אבל המותיר מן הפסח הטהור או השובר עצם בפסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.
MISHNA: One who breaks the bone of a Paschal lamb that is ritually pure receives forty lashes for having violated a prohibition stated in the Torah. But one who leaves over part of a ritually pure Paschal lamb and one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb do not receive forty lashes.
הכל
(13) גמ׳ גְּמָרָא : בִּשְׁלָמָא מוֹתִיר בַּטָּהוֹר דְּתַנְיָא {שמות י״ב:י׳} לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְגוֹ׳ בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחֵר לֹא תַּעֲשֶׂה לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקֶה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
GEMARA: The Gemara analyzes the mishna’s rulings: Granted, one who leaves over part of a ritually pure Paschal lamb is not flogged for having violated Torah law. There is good reason for this, as it was taught in a baraita: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; and that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftover after the prohibition against leaving it over, to say that one is not flogged because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda.
חל ששה עשר להיות בשבת כו׳ אקשי׳ ניתי עשה שנאמר (שמות י״ב ז׳) והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו עשה דשרפת נותר לידחי לא תעשה כל מלאכה דיום טוב ושני חזקיה מה ת״ל עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו אביי אמר בפי׳ רבתה תורה לדחות עולות ארבעה עשר מלהשרף ביום [טוב] דכתיב עולת שבת בשבתו דייקי׳ מינה דאין מקריבין אלא עולת שבת בשבת בלבד אבל אברי עולות חול בשבת או ביום טוב לא ואף על גב דמצותן להקריבן וכל שכן דלא שרפינן הפסולין רבא מפיק ליה מהאי קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנו דאתיא בקל וחומר ומה אוכל נפש שאף על פי שהוא באזהרת שמחה ואינה מצוה דוחה יום טוב מילה ואף על פי שהיא שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה [י״ג] בריתות וחייב כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב ת״ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה ואם מילה שהיא מצוה והמבטלה לגמרי ענוש כרת ולא עוד אלא שהיא מצוה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות (אינה עשה) אינו דוחה יום טוב כל שכן של נותר שלא ידחה יום טוב שאפילו בטלו לגמרי אינו ענוש כרת.
גמ׳ בה הכתוב כו׳ – כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והינצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימ׳ שהמלקו׳ נסמך לו.
ה גמרא בגמרא דנים בדינים שבמשנה: בשלמא [נניח] מותיר בטהור שאינו לוקה אף שעבר על דברי תורה — יש לכך הסבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר בכתוב: ״ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו״ (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר מצות לא תעשה של ״לא תותירו״ לומר שאין לוקה, שכל לאו שנמצא בו גם תיקון (ניתק״) למעשה הלאו על ידי מצות עשה — אין לוקין עליו, אלו דברי ר׳ יהודה.
GEMARA: The Gemara analyzes the mishna’s rulings: Granted, one who leaves over part of a ritually pure Paschal lamb is not flogged for having violated Torah law. There is good reason for this, as it was taught in a baraita: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; and that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftover after the prohibition against leaving it over, to say that one is not flogged because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda.
הכל
(14) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא שׁוֹבֵר בַּטָּמֵא מְנָלַן דְּאָמַר קְרָא {שמות י״ב:מ״ו} וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ בּוֹ בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל.
Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason. Rather, it is because it is a prohibition that does not involve an action. The transgression is simply the failure to consume all the meat during the allotted time rather than the performance of an action. And one is not flogged for any prohibition that does not involve an action. But with regard to one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb, from where do we derive that he, too, does not receive lashes? The Gemara answers that the source is as the verse states: “In one house shall it be eaten; you shall not remove any of the meat from the house to the outside, and you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46). It may be inferred that the prohibition applies “in it,” in a valid Paschal lamb, and not in a disqualified one.
ר׳ יעקב אומר: לא מן השם הוא זה כלומר, לא זה טעמו של הדין אלא משום דהוה ליה [שהינו] לאו שאין בו מעשה. שהרי המותיר אינו עושה מעשה, אלא רק נמנע מאכילה, ומצות לא תעשה שאין בה עשייה אין לוקין עליו, ובכן יש לדין זה טעם. אלא שובר בטמא מנלן [מנין לנו] שאין לוקים עליו? ומשיבים: מקור הדבר הוא שאמר קרא [המקרא]: ״בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו״ (שמות יב, מו). ונדייק: ״בו״ כוונתו בפסח הכשר ולא בפסול.
Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason. Rather, it is because it is a prohibition that does not involve an action. The transgression is simply the failure to consume all the meat during the allotted time rather than the performance of an action. And one is not flogged for any prohibition that does not involve an action. But with regard to one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb, from where do we derive that he, too, does not receive lashes? The Gemara answers that the source is as the verse states: “In one house shall it be eaten; you shall not remove any of the meat from the house to the outside, and you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46). It may be inferred that the prohibition applies “in it,” in a valid Paschal lamb, and not in a disqualified one.
הכל
(15) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ בּוֹ בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל ר׳ רַבִּי אוֹמֵר {שמות י״ב:מ״ו} בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בּוֹ כׇּל הָרָאוּי לַאֲכִילָה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם וְשֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.
The Sages taught with regard to that same topic: “And you shall not break a bone in it”; the prohibition applies in it, i.e., in a valid Paschal lamb and not in a disqualified one. Rabbi Yehuda HaNasi says that this halakha should be learned in the following manner: It states: “In one house shall it be eaten,” and shortly thereafter the verse states: “And you shall not break a bone in it,” from which one can derive that any Paschal lamb fit for eating is subject to the prohibition of breaking a bone, and any Paschal lamb that is not fit for eating is not subject to the prohibition of breaking a bone.
כבר ביארנו בפסח שנטמא או נפסל שכל שהיתה לו שעת הכושר אע״פ שעכשיו אינו ראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם וכל שלא היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם מ״מ פסח הבא בטומאה בהיתר כגון שנטמא הצבור אפי׳ נטמאו קודם זריקה חייב שהרי מ״מ ראוי לאכילה הוא וכל שחייב משום שבירת עצם חייב בין ששברו בליל חמשה עשר או מבעוד יום או לאחר כמה ימים אע״פ שבשעת שבירה אינו בר אכילה ומתוך כך שורפין עצמות הפסח עם שאר הבשר כדי שלא יבא לידי תקלה:
תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין ״ועצם לא תשברו בו״ ומדייקים: ״בו״ — בכשר ולא בפסול. רבי אומר: כך יש ללמוד הלכה זו: נאמר, ״בבית אחד יאכל״ ובסמוך לו נאמר: ״ועצם לא תשברו בו״ לומר: כל פסח הראוי לאכילה — יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם.
The Sages taught with regard to that same topic: “And you shall not break a bone in it”; the prohibition applies in it, i.e., in a valid Paschal lamb and not in a disqualified one. Rabbi Yehuda HaNasi says that this halakha should be learned in the following manner: It states: “In one house shall it be eaten,” and shortly thereafter the verse states: “And you shall not break a bone in it,” from which one can derive that any Paschal lamb fit for eating is subject to the prohibition of breaking a bone, and any Paschal lamb that is not fit for eating is not subject to the prohibition of breaking a bone.
הכל
(16) מַאי בֵּינַיְיהוּ א״ר אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ למ״ד לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר
The Gemara asks: What is the practical difference between them? Rabbi Yirmeya said: The practical difference between them is with regard to a Paschal lamb that is brought when the majority of the nation is in a state of ritual impurity. According to the one who says that the prohibition of breaking a bone applies only to a valid Paschal lamb,
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? שאמנם נחלקו לענין מקור ההלכה, אך מה ההבדל ביניהם מבחינת המסקנות המעשיות? אמר ר׳ ירמיה: פסח הבא בטומאה שכל ישראל אוכלים ממנו בטומאה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]. לדעת מאן [מי] שאמר ומדייק מלשון הפסוק שרק בפסח הכשר יש איסור שבירת עצם
The Gemara asks: What is the practical difference between them? Rabbi Yirmeya said: The practical difference between them is with regard to a Paschal lamb that is brought when the majority of the nation is in a state of ritual impurity. According to the one who says that the prohibition of breaking a bone applies only to a valid Paschal lamb,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.