רב זביד אמר כגון שמצאן צבורין צבורין מהן חלוצין ומהן אין חלוצין עצמות קדשים שאין בהן שבירת עצם אמרי׳ מדהנך חלוצין הנך נמי חלוצין בעצמות פסח דאיכא שבירת עצם בעו בדיקה.
(1) 
שֶׁמְּצָאָן צִבּוּרִין צִבּוּרִין וּמֵהֶן חֲלוּצִין עַצְמוֹת קָדָשִׁים דְּאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם לְכוּלְּהוּ הֲוָה חָלֵיץ לְהוּ וְאָכֵיל לְהוּ וְלָא בָּעֵי שְׂרֵיפָה.
שֶׁמְּצָאָן צִבּוּרִין צִבּוּרִין וּמֵהֶן חֲלוּצִין עַצְמוֹת קָדָשִׁים דְּאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם לְכוּלְּהוּ הֲוָה חָלֵיץ לְהוּ וְאָכֵיל לְהוּ וְלָא בָּעֵי שְׂרֵיפָה.when one finds them in piles, and he sees that some of them have had their marrow removed. If these bones are bones of offerings to which the prohibition of breaking a bone does not apply, one can assume that the owner removed the marrow from all the bones before the marrow became leftover and ate it, and they do not require burning.
שמצאן צבורין צבורין – ובדק עליונים ומצאן חלוצין.
עצמות קדשים – לא בעו למיבדק תחתונים אבל עצמות פסח בעו למיבדק כולהו ובהא פליג רב זביד אדרב נחמן דאי מצאן חלוצין לא חמיר שימוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק ולומר בתר איסורייהו חלצינהו.
פירש״י בד״ה עצמות קדשים כו׳ דאי מצאן חלוצין לא חמיר שימוש נותר כולי האי כו׳ עכ״ל לכאורה קשה אמאי אין שורפין מספק דטפי אית לן למימר דבתר איסורייהו חלצינהו בהיתר אליבא דר״ש מדנימא דחלצינהו באיסור קודם שנעשה נותר וא״כ תבעי שריפה וי״ל דבעי לאוקמא הך ברייתא בכה״ג אליבא דר׳ יעקב דס״ל דבתר דהוה נותר איכא נמי איסור שבירה דהשתא במצאן חלוצים הוה ספק גמור ולא חמיר שימוש נותר שהוא רק מדרבנן ליבעי שריפה מספק ואפשר דמשמע ליה לרב זביד מדקתני מפני התקלה דאתי׳ כר׳ יעקב דהוה תקלה אף אחר שנעשה נותר ולכך מוקי לה בכה״ג ולא מוקי לה במצאן כולן חלוצין וכר״ש דא״כ לא הוה תקלה רק קודם איסורא כמ״ש התוס׳ לעיל ודו״ק:
תוס׳ בד״ה אא״ב כו׳ דלאו בשר גמור הוא שיהא טעמו כו׳ עכ״ל ר״ל ולהכי לא הוה בכלל נותר דמתניתין וחשיב ליה באנפיה נפשיה מיהא מלתא דרב דחוץ מגידי צואר דלאו בשר נינהו ליכא לפרוקי הכי דלאו בשר גמור דמנ״מ הוא לענין דינא ודו״ק:
שמצאן צבורין צבורין, ומהן אחדים שהוא רואה שהן חלוצין. אם היו אלה עצמות קדשים שאין בהן משום איסור שבירת העצם — מן הסתם לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו [לכולם היה חולץ את המוח ואוכל אותן], ולא בעי [צריכות] שריפה.
when one finds them in piles, and he sees that some of them have had their marrow removed. If these bones are bones of offerings to which the prohibition of breaking a bone does not apply, one can assume that the owner removed the marrow from all the bones before the marrow became leftover and ate it, and they do not require burning.
הכל
(2) עַצְמוֹת הַפֶּסַח דְּיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם דִּילְמָא הָנֵי דְּחַלְצִינְהוּ וּלְהָנָךְ לָא חַלְצִינְהוּ וּבָעֵי שְׂרֵיפָה.
On the other hand, with regard to the bones of the Paschal lamb, to which the prohibition of breaking a bone does apply, perhaps the owner removed the marrow from these, and from those he did not remove the marrow, and they require burning. Therefore, although one needs to check all the bones of the Paschal lamb he finds to ensure that they do not have marrow left in them, he does not need to burn them due to the unconfirmed possibility that the marrow was removed after it became leftover. The bones would need to be burned only if there was still marrow in them or if one knew for certain that they had served as a base for leftover sacrificial meat.
ואילו עצמות הפסח שיש בהן איסור משום שבירת העצם, דילמא הני דחלצינהו [שמא אלה שרואה אותן חלוצות] כבר חלץ מהן את המוח, ולהנך [ולאחרות] שלא בדק ולא חלצינהו [חלץ מהן] את המוח, ובעי [וצריכות] שריפה. ואם כן לא מחמת שימוש נותר נאסרו העצמות, אלא מחמת נותר עצמו שבהן.
On the other hand, with regard to the bones of the Paschal lamb, to which the prohibition of breaking a bone does apply, perhaps the owner removed the marrow from these, and from those he did not remove the marrow, and they require burning. Therefore, although one needs to check all the bones of the Paschal lamb he finds to ensure that they do not have marrow left in them, he does not need to burn them due to the unconfirmed possibility that the marrow was removed after it became leftover. The bones would need to be burned only if there was still marrow in them or if one knew for certain that they had served as a base for leftover sacrificial meat.
הכל
(3) א״ר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל הַגִּידִין בָּשָׂר חוּץ מִגִּידֵי צַוָּאר.
Rav Yehuda said that Rav said: All the sinews in an animal are considered like meat. Therefore, one can fulfill his obligation to eat the Paschal lamb by eating them and one can register for them, except for the sinews of the neck, which are so hard that they are not considered meat.
אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין כשרין חוץ מגידי צואר ואקשי׳ עלה ממתני׳ דקתני הגידים ישרפו הני גידים מאי עבדתייהו אי בשר הן אמאי ישרפו נכלינהו ואי נותר הן נותר אלא ודאי גידי צואר הן ולא יכול לאכלן וטעונין שריפה ואי אמרת לאו בשר הן נשדנהו ושני׳ גיד הנשה הוא ואליבא דר׳ יהודה דאמר אינו נוהג אלא בירך אחת ולא תימא (אלא ודאי) מספקא ליה אלא אפילו תימא פשיטא ליה דשל ימין אסורין וכגון שהוכרו ולבסוף נתערבו דהא לא אפשר למכלינהו הלכך טעונין שרפה.
כל הגידין בשר – הרי הן כבשר ונימנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו.
חוץ מגידי צואר – שהוא אצל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא.
א אמר רב יהודה אמר רב: כל הגידין שבבהמה דינם כבשר שיוצאים בהם ידי חובת קרבן פסח ונמנים עליהם. חוץ מגידי צואר שמפני קשיותם אינם נחשבים כלל כבשר.
Rav Yehuda said that Rav said: All the sinews in an animal are considered like meat. Therefore, one can fulfill his obligation to eat the Paschal lamb by eating them and one can register for them, except for the sinews of the neck, which are so hard that they are not considered meat.
הכל
(4) תְּנַן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר יִשָּׂרְפוּ בט״ז בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר הָנֵי גִּידִין הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא גִּידֵי בָשָׂר נֵיכְלִינְהוּ וְאִי דְּאִיתּוֹתַר הַיְינוּ נוֹתָר אֶלָּא פְּשִׁיטָא גִּידֵי צַוָּאר.
We learned in the mishna: The bones, and the sinews, and the leftover shall be burned on the sixteenth. The Gemara asks: What are the circumstances in which these sinews must be burned? If we say they are sinews of meat, let us eat them. Why are they burned? And if they are sinews that were left over and not eaten for some other reason, they are leftover, so why does the mishna list sinews separately? Rather, it is obvious that the mishna is referring to sinews of the neck, which are different than other sinews and are therefore mentioned separately.
הני גידין – דקאמר עיקרן ותחלתן לשריפה היכי דמי.
ואי דאייתור – ע״י שנתעצלו באכילתן היינו נותר.
אלא פשיטא בגידי צואר – קאמר ומשום שאין נאכלין מחמת קשיין מני להו בהדי עצמות וקאמר דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכיל להו.
תנן [שנינו במשנתנו]: העצמות והגידים והנותר — ישרפו בששה עשר. ונברר: הני [אותם] גידין שנזכרו היכי דמי [כיצד בדיוק היו]? אילימא [אם תאמר] שהם גידי בשר — ניכלינהו [שיאכלו אותם], ומדוע ישרפום? ואי [ואם] הם גידים דאיתותר [שנשארו] ולא אכלום מפני סיבה אחרת — היינו [הרי הם] הנותר ומה טעם לחזור ולשנותם? אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא לגידי צואר, השונים משאר הגידים והיה צורך ללמד עליהם במפורש.
We learned in the mishna: The bones, and the sinews, and the leftover shall be burned on the sixteenth. The Gemara asks: What are the circumstances in which these sinews must be burned? If we say they are sinews of meat, let us eat them. Why are they burned? And if they are sinews that were left over and not eaten for some other reason, they are leftover, so why does the mishna list sinews separately? Rather, it is obvious that the mishna is referring to sinews of the neck, which are different than other sinews and are therefore mentioned separately.
הכל
(5) א״א אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּשָׂר נִינְהוּ אַמְּטוּ לְהָכִי בָּעֵי שְׂרֵיפָה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָאו בָּשָׂר נִינְהוּ לְמָה לְהוּ שְׂרֵיפָה א״ר אָמַר רַב חִסְדָּא לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגִיד הַנָּשֶׁה וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
Granted, if you say they are meat, due to that they require burning; but if you say they are not meat, why do they require burning? One should simply discard them like other waste. Rav Ḥisda said: The mishna’s mention of sinews is necessary only for the sciatic nerve, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
אי אמרת בשלמא בשר נינהו – ואי אכיל להו נפיק בהו אמטו להכי בעי שריפה כו׳.
לא נצרכא אלא לגיד הנשה כו׳ – לעולם גידי צואר לאו בשר נינהו ושאר גידים בשר גמור וראוי לאכילה ומתני׳ דמשמע דיש גידים שהן בשר ליטען שריפה וסתמן אין נאכלין דקאמר ישרפו בט״ז בגיד הנשה שהוא רך וכשר לאכילה.
אי אמרת בשלמא בשר נינהו כו׳ – ואין להקשות אי בשר נינהו ליכלינהו דלאו בשר גמור הוא שיהא טעמם כטעם בשר מיהו לענין שריפה בעי למימר דליהוו בשר.
גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה בין בירך של ימין בין בשל שמאל ואינו אסור מן התורה אלא את שעל הכף הא שאר הגיד שלמעלה מן הכף או שלמטה הימנו אינו אסור אלא מדברי סופרים וכן שמנו של גיד מותר אלא שסופרים נהגו בו איסור וגידי הצואר מתוך קשיים אינם ראוים לאכילה ואין נמנין עליהן בפסח ואין בהם משום נותר ושאר דברים שבשמועה כבר ביארנום במשנה:
אי אמרת בשלמא בשר נינהו [נניח אם אומר אתה שגידים אלה דינם כבשר], אמטו להכי בעי [משום כך צריכים] שריפה, אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה שלא] בשר נינהו [הם] — למה להו [להם] שריפה? ישליכם, כשאר פסולת! אמר רב חסדא: לא נצרכא [נצרכה] משנה זו בגידים אלא לגיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ יהודה.
Granted, if you say they are meat, due to that they require burning; but if you say they are not meat, why do they require burning? One should simply discard them like other waste. Rav Ḥisda said: The mishna’s mention of sinews is necessary only for the sciatic nerve, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
הכל
(6) דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת וְהַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁל יָמִין.
As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The prohibition to eat the sciatic nerve according to Torah law applies only to the sciatic nerve in one of the animal’s thighs, and not to both, and logic dictates that it is the right thigh. However, since there is no absolute proof that this is correct, the sciatic nerve must be removed from both sides. Although in theory the forbidden sciatic nerve may be discarded and the permitted one may be eaten, since there is uncertainty as to which one is permitted, neither of them may be eaten. Both must be burned.
דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר: איסור גיד הנשה אינו נוהג מן התורה אלא בירך אחת של בהמה ולא בשתיהן, והדעת מכרעת שהוא של ירך ימין. אבל כיון שאין בידינו הוכחה גמורה לכך יש לחלוץ את גיד הנשה משתי הירכיים, ומעיקר הדין אותו גיד האסור באכילה אפשר לזורקו, והשני מותר באכילה, אבל מתוך הספק אין אנו אוכלים את שניהם וכיון שאיננו יודעים איזהו האסור — שורפים מלכתחילה את שניהם.
As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The prohibition to eat the sciatic nerve according to Torah law applies only to the sciatic nerve in one of the animal’s thighs, and not to both, and logic dictates that it is the right thigh. However, since there is no absolute proof that this is correct, the sciatic nerve must be removed from both sides. Although in theory the forbidden sciatic nerve may be discarded and the permitted one may be eaten, since there is uncertainty as to which one is permitted, neither of them may be eaten. Both must be burned.
הכל
(7) וְאֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּסַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאִי מִיפְּשִׁיט פְּשִׁיטָא לֵיהּ הָהִיא דְּהֶיתֵּירָא נֵיכְלֵיהּ וּדְאִיסּוּרָא נִישְׁדְּיֵיהּ לְמָה לֵיהּ שְׂרֵיפָה.
The Gemara asks: Shall we then conclude that Rabbi Yehuda was uncertain about which sciatic nerve is forbidden? The Sages were unsure whether Rabbi Yehuda was absolutely convinced that it is the sciatic nerve from the right side that is forbidden, or if he was saying that this would seem likely to be the case, but he was not certain. As, if it were clear to him that it is the sciatic nerve from the right thigh that is forbidden, the proper procedure would be different: The one that is permitted we should eat, and the one that is forbidden we should discard. Why should he require burning?
לר׳ יהודה – דאמר אין נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה.
ופרכינן תיפשוט מיהא דמספקא ליה לרבי יהודה בהי נהיג דהא מילתא איבעיא לן בפ׳ גיד הנשה (חולין צ:) דקתני ר׳ יהודה אומר אין נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ואיבעיא לן מיפשט ליה לרבי יהודה דשל ימין ומאי דעת דקא אמר דעת תורה כדמפרש התם הירך המיומנת שבירך או דילמא ספוקי מספק׳ ליה ומאי דעת דעת נוטה כלומר מסתברא הכי תיפשוט ממתני׳ מדקא אמר תחלתו לשריפה ודאי מספקא ליה הילכך שריפה בעו תרוייהו דאכל חד וחד אמר האי דהיתירא הוה והרי הוא נותר ומתחלתו לא היה יכול לאוכלו שמא זהו של איסור דאי פשיטא ליה אמאי תחלתו לשריפה דהיתירא ניכליה דאיסורא נשדייה.
לעולם פשיטא ליה דשל ימין – ומתני׳ דלא מצי אכיל ליה ומצריך ליה שריפה כשנתערבו לאחר מכאן. בשהוכרו לאו דוקא דודאי מתחלתו הוכרו דאין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל.
ושואלים: אלא תפשוט דספוקי מספקא ליה [תפתור מכאן שמסופק לו] הדבר לר׳ יהודה בענין גיד הנשה. שכאשר דנו חכמים בנושא זה לא מצאו פתרון לשאלה האם ר׳ יהודה בטוח שהוא של ירך ימין, או שאמר רק כי הדעת נוטה לכך, אבל אינו בטוח בדבר. דאי מיפשיט פשיטא ליה [שאם פשוט לו, בעיניו] הדבר שהוא של ירך ימין, אם כן יש לנהוג אחרת: ההיא דהיתירא ניכליה [אותו ירך של היתר שיאכל את גידה] ודאיסורא נישדייה [ושל איסור שיזרקנו] ובין זו ובין זו למה ליה [לו] לדון אותה בשריפה!
The Gemara asks: Shall we then conclude that Rabbi Yehuda was uncertain about which sciatic nerve is forbidden? The Sages were unsure whether Rabbi Yehuda was absolutely convinced that it is the sciatic nerve from the right side that is forbidden, or if he was saying that this would seem likely to be the case, but he was not certain. As, if it were clear to him that it is the sciatic nerve from the right thigh that is forbidden, the proper procedure would be different: The one that is permitted we should eat, and the one that is forbidden we should discard. Why should he require burning?
הכל
(8) א״ר אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינָּנָא כְּגוֹן שֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ.
Rav Ika bar Ḥinnana said, in response to this attempted proof: The mishna addresses a case where the two sciatic nerves were known, but in the end became mixed together. In other words, at first it was known which was the forbidden right nerve and which was the permitted left nerve. However, they were then mixed together and can no longer be identified. Therefore, due to the uncertainty, they must both be burned.
אמר רב איקא בר חיננא: כגון שהוכרו הגידים מן הירכיים ולבסוף נתערבו, שתחילה ידע איזהו גיד מירך ימין שהוא אסור, ואיזה מירך שמאל שהוא מותר, ולבסוף נתערבו הגידים, ומשום הספק אי אפשר לאכול את שניהם וטעונים שריפה.
Rav Ika bar Ḥinnana said, in response to this attempted proof: The mishna addresses a case where the two sciatic nerves were known, but in the end became mixed together. In other words, at first it was known which was the forbidden right nerve and which was the permitted left nerve. However, they were then mixed together and can no longer be identified. Therefore, due to the uncertainty, they must both be burned.
הכל
(9) רַב אָשֵׁי אָמַר לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְשֻׁמָּנוֹ דְּגִיד הַנָּשֶׁה דְּתַנְיָא אשֻׁמָּנוֹ מוּתָּר וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְנוֹהֲגִין בּוֹ אִיסּוּר.
Rav Ashi said: The mishna’s ruling that the sinews must be burned is necessary only with regard to the fat of the sciatic nerve, as it was taught in a baraita: The fat around the sciatic nerve is permitted according to Torah law, but the Jewish people are holy and treat it as forbidden. Since it is permitted according to Torah law, it has the status of meat and may not be simply discarded. However, since the Jewish people treat it as forbidden, they do not eat it even from the Paschal lamb. Therefore, it is left until after the time when the meat may be eaten and burned in accordance with the general halakha of leftover.
רב אשי אמר גידים דקתני במתני׳ שמנו של גיד הנשה הוא דנהגו בו ישראל קדושים איסור רבינא אמר גיד החיצון הוא ששנינו במשנתנו שאין חייבין עליו דגרסי׳ בפ׳ גיד הנשה אמר שמואל שני גידין הם פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו.
רב אשי אמר – מתני׳ בשומנו של גיד קאמר דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הילכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחו מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למיתנייה באנפי נפשיה ולאשמעינן דאסור לאוכלו.
לא נצרכא אלא לשומנו – קשה דבריש גיד הנשה (חולין פט.) פריך וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסור והשתא דילמא הא דקתני אם יש בה בנותן טעם משום שומנו דגיד הנשה קאמר דהכא קרי ליה גיד ושם פירשתי.
רב אשי אמר: לא נצרכא [נצרכה] ההלכה שבמשנה על שריפת הגידים אלא לשמנו (שומנו) של גיד הנשה. דתניא [ששנויה ברייתא]: שמנו של גיד המצוי סביבו מותר מן התורה, אבל ישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור וכיון שמותר מן התורה — דין בשר עליו שאסור להשליכו כבשר קרבן הפסח עצמו, וכיון שישראל נזהרים מלאוכלו אין אוכלים אותו אף בפסח, ולכן נשאר עד לאחר זמנו ונשרף כדין נותר.
Rav Ashi said: The mishna’s ruling that the sinews must be burned is necessary only with regard to the fat of the sciatic nerve, as it was taught in a baraita: The fat around the sciatic nerve is permitted according to Torah law, but the Jewish people are holy and treat it as forbidden. Since it is permitted according to Torah law, it has the status of meat and may not be simply discarded. However, since the Jewish people treat it as forbidden, they do not eat it even from the Paschal lamb. Therefore, it is left until after the time when the meat may be eaten and burned in accordance with the general halakha of leftover.
הכל
(10) רָבִינָא אָמַר בַּחִיצוֹן וכדר״י וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בב׳ שְׁנֵי גִידִין הֵן פְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם אָסוּר וְחַיָּיבִין עָלָיו חִיצוֹן הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר אָסוּר וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו.:
Ravina said: This discussion pertains to the outer nerve, and it is in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said, as Rav Yehuda said that Shmuel said: There are two sinews in the sciatic nerve: The inner sinew that is next to the bone is forbidden according to Torah law, and one is liable to be flogged for eating it. The outer sinew that is next to the meat is forbidden by rabbinic law, and therefore one is not liable to be flogged for eating it. Since the outer sinew is permitted according to Torah law, it attains the status of leftover when it is not eaten.
שני גידין הן – בירך.
פנימי הסמוך לעצם – זה גיד הגדול המתוח על פני כל אורך הירך ופנימי קרי ליה שהוא בצד פנימי של ירך צד הרואה את הירך השנית.
וסמוך לעצם – עצם הקולית התחוב בבוקא דאטמא וגם יוצא מבוקא דאטמא ונמתח אצל אותו עצם על פני כל אורך הירך שאסור.
וחייבין עליו – מלקות.
חיצון – זה גיד קצר הניתן בסוף השופי לרחבו וחיצון קרי ליה על שם שהוא מוטל לצד חיצון של ירך צד הרואה את האויר הסמוך לבשר שמובלע בבשר.
אסור – מדרבנן.
ואין חייבין עליו – כדמפרש טעמא התם אשר על כף הירך ההוא דפשיט בכוליה ירך והיינו פנימי אבל חיצון לא ובההוא דקאמר תנא דידן דתחלתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שריפה דחייל עליה שם נותר דחזי מדאורייתא.
רבינא אמר: מדובר כאן בגיד החיצון, וכשיטת רב יהודה אמר שמואל. שאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה, הגיד הפנימי הסמוך לעצם — אסור מן התורה וחייבין עליו מלקות אם אכלוהו. הגיד החיצון הסמוך לבשר — אסור מדברי סופרים, ולכן אין חייבין עליו מלקות. וממילא כיון שמן התורה הוא מותר — חל עליו איסור נותר, כשלא אכלוהו.
Ravina said: This discussion pertains to the outer nerve, and it is in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said, as Rav Yehuda said that Shmuel said: There are two sinews in the sciatic nerve: The inner sinew that is next to the bone is forbidden according to Torah law, and one is liable to be flogged for eating it. The outer sinew that is next to the meat is forbidden by rabbinic law, and therefore one is not liable to be flogged for eating it. Since the outer sinew is permitted according to Torah law, it attains the status of leftover when it is not eaten.
הכל
(11) חָל ט״ז שִׁשָּׁה עָשָׂר וְכוּ׳.: וְאַמַּאי נֵיתֵי עֲשֵׂה וְיִדְחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה.
It was taught in the mishna that if the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the burning of the leftover does not override Shabbat, and they are burned on the seventeenth. The Gemara asks: And why isn’t the leftover of the Paschal lamb burned on the Festival day itself? The positive mitzva to burn the leftover should come and override the prohibition that prohibits the performance of labor on Festivals.
כל מקום שיש עשה ולא תעשה ואי אפשר לקיים את שניהם יבא עשה וידחה את לא תעשה ובלבד שיהא העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו ומ״מ אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומתוך כך אין שריפת קדשים דוחה שבת ויום טוב שהרי כתוב בהן שבתון שהוא עשה כלומר שבות ולאו של מלאכה ואין עשה של שריפה דוחה את שניהם:
ב במשנה שנינו שאם חל ששה עשר בשבת אין שריפת הנותר דוחה את השבת, אלא שורפים בשבעה עשר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] לא ישרפו את הנותר מן הפסח ביום החג עצמו? ניתי [שתבוא מצות] עשה של שריפה ״באש תשרפו״ וידחי [ותדחה] לא תעשה של מלאכה ביום טוב!
It was taught in the mishna that if the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the burning of the leftover does not override Shabbat, and they are burned on the seventeenth. The Gemara asks: And why isn’t the leftover of the Paschal lamb burned on the Festival day itself? The positive mitzva to burn the leftover should come and override the prohibition that prohibits the performance of labor on Festivals.
הכל
(12) אָמַר חִזְקִיָּה וְכֵן תָּנֵי דְּבֵי חִזְקִיָּה אָמַר קְרָא {שמות י״ב:י׳} לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרוֹפוּ שֶׁאֵין ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר עַד בֹּקֶר מָה ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר עַד בֹּקֶר לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.
Ḥizkiya said, and similarly, one of the Sages in the school of Ḥizkiya taught: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; and that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). As there is no need for the verse to state “until morning,” and repeating that phrase adds nothing to the verse, what is the meaning when the verse states “until morning”? It is to give it a second morning for its burning. In other words, it comes to teach that the mitzva to burn the leftover does not apply on the first morning, i.e., the morning of the Festival when they become prohibited to eat, but on the second morning, the sixteenth of Nisan. However, when the sixteenth falls on Shabbat, the burning is delayed until the seventeenth.
ליתן בקר שני לשריפתו – וא״ת אי אסור לשורפו בליל מוצאי י״ט עד הבקר היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה י״ט הא על כרחיך גזירת הכתוב היא דהא אפי׳ בלילה שהוא חול אסור לשורפו וי״ל דכיון דאסור לשורפו בבוקר ראשון ילפינן שפיר דאין שריפת קדשים דוחה י״ט והא דאסור לשורפו בליל מוצאי י״ט אין תימ׳ שכן מצינו בשלמים שאין נאכלים לאור שלישי ואפ״ה אין נשרפין עד היום כדאמרי׳ בריש מכילתין (דף ג.).
אע״פ שהותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מכשירי אוכל נפש מיהא אין דוחין יום טוב יש מהן אף באי אפשר להם מבערב ויש מהם דוקא באפשר להם מבערב וכבר ביארנו הכל במקומו במסכת יום טוב שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב:
אמר חזקיה, וכן תני דבי [שנה חכם מבית מדרשו] של חזקיה: אמר קרא [המקרא]: ״ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות יב, י), שאין תלמוד לומר ואין משמעות לחזרה על המילים ״עד בקר״ בשנית, מה תלמוד לומר ״עד בקר״ — ליתן לו בקר שני לשריפתו. ללמדנו שהמצוה לשרוף את הנותר מן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן ומתוך שהוא שבת נדחית השריפה ליום שבעה עשר.
Ḥizkiya said, and similarly, one of the Sages in the school of Ḥizkiya taught: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; and that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). As there is no need for the verse to state “until morning,” and repeating that phrase adds nothing to the verse, what is the meaning when the verse states “until morning”? It is to give it a second morning for its burning. In other words, it comes to teach that the mitzva to burn the leftover does not apply on the first morning, i.e., the morning of the Festival when they become prohibited to eat, but on the second morning, the sixteenth of Nisan. However, when the sixteenth falls on Shabbat, the burning is delayed until the seventeenth.
הכל
(13) אַבָּיֵי אָמַר אָמַר קְרָא {במדבר כ״ח:י׳} עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב.
Abaye said: The reason is because the verse states: “The burnt-offering of each Shabbat on its Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10). This indicates that the burnt-offering of Shabbat may be offered on the altar on Shabbat or burned if it is disqualified, but not the burnt-offering of a weekday on Shabbat, and not the burnt-offering of a weekday on a Festival. It is derived from here that one may not burn anything on Shabbat that is not an obligation of that day.
ולא עולת חול בי״ט – אלמא אפילו הקטר עולה אינו דוחה י״ט וכ״ש שריפת פסול שלה ופסח קרבן של חול הוא דזריקת דמו בארבעה עשר ואין יכול להקטירו בלילה והא דכתיב לא ילין לבקר דמשמע הא כל הלילה ילין הא אוקימנא בארבעה עשר שחל להיות בשבת בפ׳ תמיד נשחט (דף נט:).
ולא עולת חול בשבת כו׳ – משמע הכא דאיברי חול אין קריבין בשבת ולא בי״ט וקשה דבסוף פרק טרף בקלפי (יומא מו.) אמר אברי חול שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפילו בשבת ואפי׳ לרב הונא דפליג התם היינו דאינו עושה מערכה בפני עצמן אבל דברי הכל סודרן על המערכה גדולה כן צריך לפרש שם וכן בסוף פ״ק דשבת (דף כ.) דריש בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר למישרי אברים ופדרים הוא דאתא והיינו איברי חול שנתותרו דאברי תמיד של שבת נפקא מעל עולת התמיד בריש אלו דברים (לעיל סו.) ודוקא אברי עולת חול ממעט הכא ותירץ ר״ת וריב״א דהתם דוקא במשלה בהן האור מיירי דנעשו כבר לחמו של מזבח שמתוך שהן לחמו של מזבח הרי הן כקרבן היום ודחו מבמועדו אפי׳ בשבת וללישנא דאסיק נמי התם דוקא בפסולין אי משלה בהן האור אין אי לא לא לאו למעוטי כשירין אתא אלא ה״ק דלא איצטריך בכשירין לאשמעי׳ במשלה בהן האור ומיהו אף בכשירין לא שריא אלא במשלה בהן האור וריב״א מסופק בשאר קרבנות דלאו תמיד ומשלה בהן האור אי נעשו לחמו של מזבח למישרינהו בשבת דדילמא דוקא בתמיד מהני האי טעמא דשם תמיד דוחה שבת וא״ת דביומא (דף מו.) דריש לה מבמועדו ובפ״ק דשבת (דף כ.) דריש מבכל מושבותיכם וי״ל דקרא דבכל מושבותיכם גלי על במועדו דאיירי אפילו באיברים ופדרים של חול והא דלא נקט ביומא קרא דכל מושבותיכם דהויא עיקר דרשה משום דניחא ליה למינקט דרשה דמועדו דשייכא אף גבי טומאה ובכל הקרבנות.
בד״ה ולא עולת כו׳ דקרא דבכל מושבותיכם גלי על במועדו כו׳ דשייכא אף גבי טומאה ובכל הקרבנות עכ״ל לענין עולת שבת בשבת מגופיה דקרא ילפינן לה ולא איצטריך למועדו בתמיד של שבת אלא לענין טומאה מג״ש מפסח כדאמרינן בריש אלו דברים וכן מה שכתבו דנקט התם במועדו משום כל הקרבנות היינו מוסף של יו״ט ור״ח דדוחין שבת דילפינן לה בפרקין מדכתיב בהו לשון מועד מיהו ק״ק בדבריהם דהא התם אאברי׳ של ע״ש קאמר וריב״א מסופק לעיל בשאר קרבנות דלאו תמיד אי מהני בהו משלה בהן האור ואפשר דלא מסתפק אלא בנדרים ונדבות שאינם חובה אבל מוספי י״ט ור״ח הוי חובה כמו תמיד ודוחה שבת וק״ל:
אביי אמר: הטעם הוא שאמר קרא [המקרא] ״עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה״ (במדבר כח, י), כלומר: עולת שבת מותר להקטירה על המזבח וכן לשורפה אם נפסלה בשבת אבל לא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב ומכאן למדים שאין שורפים בשבת דבר שאינו ממצוות היום.
Abaye said: The reason is because the verse states: “The burnt-offering of each Shabbat on its Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10). This indicates that the burnt-offering of Shabbat may be offered on the altar on Shabbat or burned if it is disqualified, but not the burnt-offering of a weekday on Shabbat, and not the burnt-offering of a weekday on a Festival. It is derived from here that one may not burn anything on Shabbat that is not an obligation of that day.
הכל
(14) רָבָא אָמַר אָמַר קְרָא {שמות י״ב:ט״ז} הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם הוּא וְלֹא מַכְשִׁירָיו לְבַדּוֹ
Rava said a different reason: The verse states concerning Festivals: “And on the first day there shall be a sacred convocation; no kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, only that may be done for you” (Exodus 12:16). From this verse one can infer the following: That, i.e., the food itself, you may prepare, but you may not perform acts that facilitate its preparation, which must be done beforehand. The word only is also exclusive; it indicates that only food preparation is permitted,
רבא אמר נימוק אחר: אמר קרא [המקרא] לגבי יום טוב: ״מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״ (שמות יב, טז) ומכאן מדייקים: ״הוא״ הכוונה המאכל עצמו יעשה לכם ולא מכשיריו שאסור להכין את המכשירים לצורך האוכל אלא מבעוד יום, ״לבדו״ אף הוא מיעוט,
Rava said a different reason: The verse states concerning Festivals: “And on the first day there shall be a sacred convocation; no kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, only that may be done for you” (Exodus 12:16). From this verse one can infer the following: That, i.e., the food itself, you may prepare, but you may not perform acts that facilitate its preparation, which must be done beforehand. The word only is also exclusive; it indicates that only food preparation is permitted,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.