היולדת יש לה ימי טומאה וימי טהרה שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש ימי טהרה לזכר וכפלים לנקבה וכשמלאו ימי טוהר לבן או לבת מביאה קרבן כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ודבר זה אפי׳ בנפל כל שהפילה לאחר ארבעים שאלו בתוך ארבעים אינה טמאה לידה וכל שאין בה טומאת לידה אינה טעונה קרבן הא כל שאחר ארבעים טמאה וטעונה קרבן ואם לא הוכר הנפל אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה הואיל ומ״מ שלמו ארבעים יום לעיבורה שהוא זמן הראוי להכרה ואע״פ שלא הוכר לאיזו סבה ויושבת שבועים לטומאה ועשרים וששה ימים לטהרה ואינה מביאה קרבן עד מלאת שמונים וכל שילדה או הפילה וחזרה בימי טהרתה ונתעברה והפילה אם בתוך מלאת לולד הראשון הפילה אינה טעונה אלא קרבן אחד אלא מונה מעת שהפילה בשניה ואחר מלאת של שניה מביאה קרבן אחד לשתיהן וכן לכמה אבל אם הפילה לאחר מלאת כגון ביום פ״א אע״פ שלא הביאה עדיין קרבן ראשון טעונה שני קרבנות ולא עוד אלא אפי׳ הפילה בלילה שמחרתו שמונים ואחד אע״פ שאינה ראויה לקרבן ראשון עד למחר הואיל ומ״מ שלמו ימי טהרה והרי לילה זו שוה למחרתה לטומאה ר״ל שדמיה טמאים אף היא שוה לו לקרבן לטעינת קרבן שני ואי אתה מפרשה בליל מ״א ולזכר שאפי׳ הפילה ביום מ״א שכבר נתחייבה בקרבן ראשון אין בו חיוב קרבן שני שהרי כשתסיר מהם שבעת ימי טומאה נמצאת מפלת ביום שלשים וארבע לעיבורה והרי לא נגמרה צורת הולד עדין ואין טומאת לידה ולא חיוב קרבן לעולם עד שיוכר בין זכר לנקבה או עד שיגיע זמן הראוי לכך שזהו זמן השלמת ארבעים לעיבורה שנאמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת עד שיכיר בין בן לבת ודבר זה יתברר במסכת כריתות:

השלמים נאכלים ביום זביחתם וכל הלילה ומחרתה עד שתשקע החמה ונמצאת אכילתם שני ימים ולילה אחד ומה שנותר מהם מכאן ולהלן טעון שריפה אלא שאין שריפתם תכף שעבר זמן אכילה אלא עד מחרתו והוא בקר יום שלישי שאין שורפין את הקדשים אלא ביום והתודה אע״פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה שנאמר ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ומ״מ נאכלת ליום ולילה והנותר מכאן ולהלן תשרף מיד הואיל ויום הוא וכל אלו שנאמ׳ בהם שיעור יום ולילה פירושו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות כמו שביארנו במסכת ברכות:

יום הכפורים חמש תפלות יש בו ערבית של כניסתו ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ובכלן מתפלל שבע ומתודה לאחר תפלתו וערבית של יציאתו שהוא חול מתפלל שמונה עשרה ואינו פוטר עצמו במעין שמונה עשרה ר״ל הביננו שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ואע״פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה תדע שכך הוא פי׳ המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר״ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי ואע״פ שהיה יכול לומר אשר לא טהורה לא היה הלשון מתוקן כל כך ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן אחר שהוא נאמר על ענין גנאי וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה ואע״ג דכת׳ אשר תצא ממנו שכבת זרע כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי והוצרך לעקם בו אבל כל שאין בו לשון גנאי אינו צריך לעקם אע״פ שאין בו לשון כבוד כדי לספר בלשון כבוד אדרבה ישנה בלשון קצרה הא כל שהוא בשיעור אחד שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:

בגמרא שאלו על משנתנו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והיה לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו והשיב לו לישנא מעליא נקט וכדאמר ר׳ יהושע לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ותנא דבי ר׳ ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד ודבר זה לא מפני שלילה דבר מגונה או אף לשון שאינה של כבוד עד שתהא זו של ר׳ יהושע או אף זו של ר׳ ישמעאל ראויה להביא עליו אלא שאחר שלמדנו מדבריהם שראוי לאדם להרחיק מלשון מגונה וכן לחזור בקצת דברים אחר לשון כבוד אף בזו אע״פ שאין כאן צורך שהרי אין כאן לשון שאינו של כבוד מ״מ מתוך שהוא פתח דבריו ראה לתפוש בו לשון מהודר שבמהודרים וכדכתי׳ פתח דבריך יאיר ואע״פ שתפש לשון זה בלאור שמונים ולאור עבורו ולאור שלישי אע״פ שאינו פתח דברים באלו אין חשש ספק שהוא לילה לפי ענינם אבל בזו שהיה בו לספק בשחרית היה לו להזכיר לילה אא״כ משום פתח דברים ומ״מ גדולי המפרשים חוככים לומר בה מה ראו להזכיר אור במקום לילה אף במקום שאין לספק בו וכן למה שנו את המדה להזכיר לילה בכמה מקומות אע״פ שהיה לספק בהם והוסיפו בענין זה שכל המקומות שהוא ראוי להתחיל בהם בתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשואות הוא שונה אור כלומר קודם שיחשך לגמרי ואור שמונים ואור שלישי אף הם לצורך נשנו שלא תאמר שכל שיש עדיין שם אור היום יהא נידון כיום שלפניו:

והענין הוא שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו אע״פ שלא נגע בו הזב כגון מצעות זו על גב זו טעון כבוס בגדים ומקראות שבענין זה ואיש כי יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והיושב על הכלי אשר ישב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב אבל מרכב הזב ר״ל תפוש שלו והוא אותו דף שלפניו והוא הקרוי בלע״ז ארצו״ן או אחד משאר כלים הנכללים בכלי מרכב כגון זרז אשקלוני והוא דבר שחובשין בו את החמור וקצת שאר כלים כיוצא באלו כמו שיתבאר בכ״ג של כלים אין מגעו טעון כבוס אלא טובל ומעריב שמשו וטהור שכל שהוא בכלל כלי מרכב אפי׳ שכב או ישב עליו אין מגעו טעון כבוס כמו שיתבאר בכ״ג של כלים אבל הנושאו טעון כבוס אבל את שכנגד התפוש מאחריו הואיל והצלעות נשענות בו הרי הוא בכלל מושב ומקראות שבענין המרכב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ואלו הן דינים האמורים בזב ואין ספק שכך הדין בזבה ונאמרו בה שלש מקראות הראשון במשכב והוא שאמר וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו והשני במושב והוא שנ׳ וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואח״כ חור וכתב בה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב ופי׳ המקרא אם על המשכב הוא דינו כמו שאמרנו אבל על הכלי שהיא יושבת עליו בנגעו בו יטמא בלא כבוס בגדים ועל כרחך ישיבה זו פירושה במרכב שהרי מושב טעון הוא כבוס בגדים והוא שדרשו על מקרא זה בתורת כהנים בנגעו בו יטמא איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה מרכב הא למדת שהוציא מרכבה בלשון מושב מפני שאין פיסוק רגלים לשון כבוד אצלה אא״כ היא צריכה כן לאיזו יראה כגון ותרכבנה על הגמלים מיראת הגמל לרוב גבהו לרכב עליהם לבטח וכן והיא רוכבת על החמור משום ביעתותא דליליא:

וממה שכתבנו למדת שמה שהקשו בגמרא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא עד שתירץ כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד נפישי אהדדי משתעי בלשון קצרה לא נאמר אלא בין לשון כבוד ללשון שאינו של כבוד שטמא האמור בתורה אינו לשון גנאי אלא לשון שאינו של כבוד הן שתהא טומאה של איסורי מאכלות הן טומאה של מגע המת ושאר הטומאות ולא עוד אלא שבאיסורין ראוי להזכירו בלשון שאינו של כבוד להבאישם הא לענין לשון של גנאי ראוי לו אף להאריך כדי שלא לספר בלשון גנאי: