בכורים לפירא – לחיטין התלויין בהם בכורים.
למזבח קאמרינן – שלא יאכל מזבח קודם להם חיטים חדשים והכא אכל ליה מזבח עומר מפירי דהא שתא דמהך שתא נינהו דבחדא שתא גדלו ביחד ועומר שרינהו לאכילת אדם ושתי הלחם שרינהו להביא בכורים מפירות האילן.
(1) 
בִּכּוּרִים לְפֵירָא קָא אָמְרִינַן לְמִזְבֵּחַ קָא אָמְרִינַן וְהָא אָכֵיל לֵהּ מִזְבֵּחַ מִפֵּירֵי דְּהָא שַׁתָּא.
בִּכּוּרִים לְפֵירָא קָא אָמְרִינַן לְמִזְבֵּחַ קָא אָמְרִינַן וְהָא אָכֵיל לֵהּ מִזְבֵּחַ מִפֵּירֵי דְּהָא שַׁתָּא.that when we say the two loaves must come from the first fruits, the verse is referring to the new fruit crop grown this year? This is not so. Rather, we say that the two loaves must come from the first fruits sacrificed upon the altar this year. Therefore, even in Rabba’s case the two loaves cannot come from wheat, as the altar had already consumed from the fruit, i.e., the wheat used for the omer offering, of this year.
כי מה שנאמר בתורה בחג השבועות ״בכורים״ — לענין פירא קא אמרינן [הפירות, החיטים הבאות בשתי הלחם, אנו אומרים], כלומר, שהחיטים הבאות בו למנחה הן החיטים הראשונות מתבואת שנה זו? אין זה כך, אלא הכוונה שיהיו ביכורים לענין המזבח קא אמרינן [אנו אומרים], שבחג השבועות תהיה הקרבת המנחה הראשונה הבאה מן התבואה החדשה, ולא תהא קרבה לפני כן מנחה הבאה מן התבואה החדשה, ואילו לפי אופן זה שהציע רבה הא אכיל לה [הרי כבר נאכל לו, הוקרב] במזבח מפירי דהא שתא [מפירות של שנה זו] בהבאת החיטים בעומר. ונדחתה איפוא ראייתו של רבה, ונשארה במקומה בעייתו של רמי בר חמא.
that when we say the two loaves must come from the first fruits, the verse is referring to the new fruit crop grown this year? This is not so. Rather, we say that the two loaves must come from the first fruits sacrificed upon the altar this year. Therefore, even in Rabba’s case the two loaves cannot come from wheat, as the altar had already consumed from the fruit, i.e., the wheat used for the omer offering, of this year.
הכל
(2) בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲנָצָה שָׁרְיָא אוֹ חֲנָטָה שָׁרְיָיה מַאי הֲנָצָה וּמַאי חֲנָטָה אִילֵּימָא הֲנָצָה דְּפֵירָא וַחֲנָטָה דְּפֵירָא הַשְׁתָּא הַשְׁרָשָׁה שָׁרְיָא הֲנָצָה וַחֲנָטָה מִיבַּעְיָא.
§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: With regard to the two loaves that permit the bringing of first fruit, are all fruit that are budding at the time of the sacrifice permitted, or are only fruit that has gone through formation permitted? The Gemara asks: What is meant here by budding and what is the meaning of formation? If we say that this is referring to the budding of the fruit and the formation of the fruit, this is difficult: Now that it is taught (70a) that even in the case of the grain taking root prior to the bringing of the two loaves, that grain is permitted by their sacrifice, is it necessary to discuss the budding or formation of fruit, which corresponds to a later stage than the taking root of grain?
שתי הלחם הנצה שריין או חנטה [שריין] – דבעינן שיהו שתי הלחם מתיר במקדש בין מנחות ונסכים ובין פירות אילן כדאמרינן בפרק כל קרבנות הצבור וקא בעי הכי שתי הלחם שריין הני פירות דהניצו קודם לעומר או דילמא לא שריין אלא הנך פירי דחנטו קמי עומר דחנטה יתירה מהנצה השתא השרשה דאכתי לא מינכרא שריין הנצה וחנטה דפירי גופי מיבעיא:
הנצה שריין – שהניצו קודם להם או חנטה שריין חנטה הוי פירי יותר מהנצה.
השתא – לגבי תבואה שריין עומר ושתי הלחם בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום וכדקתני מתני׳ הנצה וחנטה דפירי מיבעיא.
א ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה בענין היתר החדש שעל ידי שתי הלחם: פירות האילן של היבול החדש משנה זו, שהם מותרים לאכילת הדיוט (שאין דין חדש להדיוט אלא בתבואת הדגן בלבד), ואולם לא הותרו למקדש אלא לאחר הבאת שתי הלחם בעצרת. ומעתה מבררים באיזה שלב התפתחות צריך להיות האילן בשעת הבאת שתי הלחם כדי שפירותיו יהיו מותרים, האם כבר בשלב ההנצה שלו שריא [מתירה] אותו הבאת שתי הלחם, או שמא מאוחר יותר ורק מזמן שהוא בשלב החנטה שלו והלאה, שרייה [מתירה] אותו הבאת שתי הלחם? ומבררים: מאי [מה פירוש] הנצה, ומאי [ומה פירוש] חנטה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה להנצה דפירא [של הפרי] ולחנטה דפירא [של הפרי] — אין לומר כן, שכן השתא [עכשיו, הרי] בהיתר התבואה החדשה להקרבה במקדש שעל ידי הבאת שתי הלחם למדנו (להלן מנחות ע,א) כי כאשר התבואה היתה בזמן הבאת שתי הלחם עדיין בשלב ההשרשה שלה, שריא [מתירה] הבאת שתי הלחם, ואם כן כאשר פרי האילן בזמן הבאת שתי הלחם בשלב ההנצה והחנטה שלו מיבעיא [נצרך] להישאל מה דינו, והרי ברור שהוא מותר.
§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: With regard to the two loaves that permit the bringing of first fruit, are all fruit that are budding at the time of the sacrifice permitted, or are only fruit that has gone through formation permitted? The Gemara asks: What is meant here by budding and what is the meaning of formation? If we say that this is referring to the budding of the fruit and the formation of the fruit, this is difficult: Now that it is taught (70a) that even in the case of the grain taking root prior to the bringing of the two loaves, that grain is permitted by their sacrifice, is it necessary to discuss the budding or formation of fruit, which corresponds to a later stage than the taking root of grain?
הכל
(3) אֶלָּא הֲנָצָה דְּעָלֶה וַחֲנָטָה דְּעָלֶה מִי הָוֵי כִּי הַשְׁרָשָׁה אוֹ לָא אתֵּיקוּ.
The Gemara answers: Rather, Rami bar Ḥama is referring to the budding of a fruit tree’s leaf and the formation of a fruit tree’s leaf. The question is whether the budding of the fruit tree’s leaves is like the taking root of grain, and therefore all the tree’s first fruit is permitted by the two loaves, or whether this budding is not similar to the taking root of grain, and therefore the tree’s fruit is not permitted by the two loaves. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
אלא הכוונה היא להנצה של עלה האילן ולחנטה של עלה האילן שהם בשלב מוקדם בהרבה מהנצה וחנטת הפרי. והשאלה היא: מי הוי כי [האם הריהם כמו] השרשה בתבואה, המותרת על ידי הבאת שתי הלחם או לא? שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara answers: Rather, Rami bar Ḥama is referring to the budding of a fruit tree’s leaf and the formation of a fruit tree’s leaf. The question is whether the budding of the fruit tree’s leaves is like the taking root of grain, and therefore all the tree’s first fruit is permitted by the two loaves, or whether this budding is not similar to the taking root of grain, and therefore the tree’s fruit is not permitted by the two loaves. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(4) בָּעֵי רָבָא בַּר רַב חָנָן חִטִּין שֶׁזְּרָעָן בַּקַּרְקַע עוֹמֶר מַתִּירָן אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא.
§ Rava bar Rav Ḥanan raises a dilemma: With regard to wheat kernels that one sowed in the ground, does the bringing of the omer offering permit them to be eaten or does the omer not permit them in consumption? The Gemara asks: What are the circumstances? If this is referring to a case where the wheat kernel has already taken root prior to the bringing of the omer offering, we already learn this in a mishna. If it is referring to a case where the wheat stalk has not yet taken root, we already learn this in a mishna as well.
ב ועוד שאלה בדין היתר החדש על ידי העומר בעי [שאל] רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, האם הבאת העומר מתירן מאיסור חדש, או אין הבאת העומר מתירן? ומקשים על רבא בר רב חנן: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאשרוש [אם מדובר שכבר השרישו] החיטים הללו באדמה לפני שהובא העומר — הרי כבר תנינא [שנינו] במשנה (להלן מנחות ע,א) שאם השרישו התבואות לפני הבאת העומר, מותר לקוצרן בעת שיבשילו, והרי פירותיהם מותרים באכילה! ואי [אם] המדובר כאשר עדיין לא אשרוש [לא השרישו] החיטים הללו בזמן הבאת העומר — אף בזאת כבר תנינא [שנינו] במשנה זו שבאופן זה אין העומר מתירם.
§ Rava bar Rav Ḥanan raises a dilemma: With regard to wheat kernels that one sowed in the ground, does the bringing of the omer offering permit them to be eaten or does the omer not permit them in consumption? The Gemara asks: What are the circumstances? If this is referring to a case where the wheat kernel has already taken root prior to the bringing of the omer offering, we already learn this in a mishna. If it is referring to a case where the wheat stalk has not yet taken root, we already learn this in a mishna as well.
הכל
(5) דִּתְנַן אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר עוֹמֶר מַתִּירָן וְאִם לָאו אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא.
The Gemara cites the source for this claim. As we learned in a mishna (70a): If crops took root before the sacrifice of the omer offering, the omer permits them to be eaten. And if not, i.e., they took root only after the sacrifice of the omer offering, they are prohibited until the next omer is sacrificed the following year.
דתנן [שכן שנינו]: אם השרישו התבואות קודם לעומר — העומר מתירן, ואם לאו [לא] — הריהם אסורין עד שיבא העומר הבא. ונמצא איפוא שאין מקום לבעיה זו!
The Gemara cites the source for this claim. As we learned in a mishna (70a): If crops took root before the sacrifice of the omer offering, the omer permits them to be eaten. And if not, i.e., they took root only after the sacrifice of the omer offering, they are prohibited until the next omer is sacrificed the following year.
הכל
(6) לָא צְרִיכָא דְּחַצְדִינְהוּ בוְזַרְעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר וַאֲתָא עוֹמֶר וַחֲלֵיף עֲלַיְיהוּ וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ מַהוּ לְנַקּוֹטֵי וּמֵיכַל מִינַּיְיהוּ כְּמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וּשְׁרִינְהוּ עוֹמֶר אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא.
The Gemara explains: No, Rava bar Rav Ḥanan’s dilemma is necessary only in a case where one reaped grain and sowed it again prior to the omer, and the time of the omer arrived and passed while the grain was in the ground but before it had taken root. And this is the dilemma that he raises: What is the halakha in such a case? Is it permitted to take these kernels and eat from them? Is their halakhic status considered like that of kernels cast into a jug, i.e., disconnected from the ground, and consequently the sacrifice of the omer offering renders their consumption permitted? Or perhaps he subordinated them to the ground, in which case their halakhic status is that of seeds that did not take root and are therefore prohibited.
לא צריכא דחצדינהו קודם לעומר וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר חליף עלייהו ועדיין לא השרישו מהו לנקוטי ללוקטן מן הארץ ומיכל מינייהו הא דשדיין בארעא כמאן דשדיין בכדא (דמי) בכלי להצניע דמי ושרינהו עומר. או דלמא בטיל לה גבי ארעא והויין כחיטין שלא השרישו לפני העומר ולא שרי להו עומר:
דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר – דלא שרינהו עומר דאתשקד ולא השרישו בשעת עומר זה.
מהו לנקוטי – ללקוט מהן קודם השרשתן.
כמאן דשדיין בכדא דמיא ושרינהו עומר – דהא דאמרן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי או דלמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין דמו.
ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעיה זו אלא באופן הבא, דחצדינהו וזרעינהו [שקצר אותן, את החיטים הללו, וחזר וזרע אותן שוב] קודם להבאת העומר, ואתא [ובא] העומר וחליף עלייהו [וחלף עליהן], וקא מיבעיא ליה [והיא השאלה שנשאלה לו]: מהו דינן של החיטים הללו לנקוטי ומיכל מינייהו [לקחתן ולאכול מהן, מהחיטים הללו שבאדמה]? ועיקרה של השאלה: כיצד יש להתייחס לחיטים הללו המונחים עתה בקרקע. וצדדי השאלה: האם נאמר שהריהן כשאר חיטים קצורות וכמאן דשדייא בכדא דמיא, ושרינהו [כמי שמוטלות בכד הן נחשבות, והתירן] העומר, כדרך שהוא מתיר את החיטים הנמצאות במקומות איחסון אחרים. או דלמא [שמא] יש לומר כי בזריעתו את החיטים הללו בקרקע הרי זה נחשב כמי שבטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], ואין העומר מתיר את התבואות הזרועות בקרקע.
The Gemara explains: No, Rava bar Rav Ḥanan’s dilemma is necessary only in a case where one reaped grain and sowed it again prior to the omer, and the time of the omer arrived and passed while the grain was in the ground but before it had taken root. And this is the dilemma that he raises: What is the halakha in such a case? Is it permitted to take these kernels and eat from them? Is their halakhic status considered like that of kernels cast into a jug, i.e., disconnected from the ground, and consequently the sacrifice of the omer offering renders their consumption permitted? Or perhaps he subordinated them to the ground, in which case their halakhic status is that of seeds that did not take root and are therefore prohibited.
הכל
(7) יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶן אוֹנָאָה.
Rava bar Rav Ḥanan raises another dilemma with regard to grains that were reaped and then sowed again: Does the halakha of exploitation apply to them in a case of a disparity of one-sixth between their sale price and their market value, which would render the exploiter obligated to refund the difference between the purchase price and the market value, or does the halakha of exploitation not apply to them? Since the halakhot of exploitation apply only to movable property, not to land, this matter depends on whether these grains are considered like detached movable property or whether they have been subordinated to the land.
וכיוצא בדבר, יש עוד לשאול בדינן של החיטים הללו הנתונות עתה בקרקע, שאין זה ברור אם כמטלטלין הן נחשבות או כקרקע, לענין דין אונאה בהן: האם יש להן דין אונאה כדברים המטלטלים (שאם המחיר שניתן בעדם היה גבוה או נמוך בשישית ממחירם — נקנה המקח, ואולם המאנה חייב להחזיר למתאנה את דמי האונאה. ואם היה המחיר שניתן בעד המקח גבוה או נמוך ביותר משישית מערכם — המקח בטל), או אין להן דין אונאה, כדין הקרקעות?
Rava bar Rav Ḥanan raises another dilemma with regard to grains that were reaped and then sowed again: Does the halakha of exploitation apply to them in a case of a disparity of one-sixth between their sale price and their market value, which would render the exploiter obligated to refund the difference between the purchase price and the market value, or does the halakha of exploitation not apply to them? Since the halakhot of exploitation apply only to movable property, not to land, this matter depends on whether these grains are considered like detached movable property or whether they have been subordinated to the land.
הכל
(8) הֵיכִי דָּמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר לֵיהּ שְׁדַאי בַּהּ שִׁיתָּא וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ אֶלָּא חַמְשָׁה וְהָאָמַר רָבָא גכׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן אפי׳ אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר.
The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that one said: I sowed six kav of grain in the field, and witnesses came and said that he sowed only five kav in it, that is difficult: But doesn’t Rava say: With regard to any item that is otherwise subject to the halakhot of exploitation, and it is sold by measure, or by weight, or by number, even if the disparity was less than the measure of exploitation in the transaction, the transaction is reversed. A disparity of one-sixth between the value of an item and its price constitutes exploitation only in cases where there is room for error in assessing the value of an item. In a case where the sale item is easily quantifiable, any deviation from the designated quantity results in a nullification of the transaction, even if the sale item in question is subordinate to the ground.
ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה גריוי והוי אונאה שתות או דלמא בטיל לה גבי ארעא ואין אונאה לקרקעות ואין נשבעין עליהן דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות:
שדאי בה שיתא – זרעתי בקרקע ששת כורים.
ואתו סהדי דלא שדא בה אלא חמשה – דהשתא איכא שיעור אונאה שתות בפ׳ הזהב (שם מט:).
כל דבר שבמדה – כיון דקפיד לא מחיל ואפילו בפחות משתות ולא שייכא בה דין אונאה שיהא מקח קיים ויחזיר אונאה אלא כל המקח בטל וחוזר.
והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי׳ פחות מכדי אונאה חוזר – לא שיחזיר אונאה קאמר אלא אפילו ביטול מקח הוי כדמוכח לקמן בפרק התודה (מנחות עז.) ובפרק המוכר את הספינה (ב״ב דף צ.) ויש לדקדק מכאן דמילתא דרבא איתמר אפילו אקרקעות וכן משמע בפ״ב דקידושין (דף מב:) דקאמר אבל פלגי במשחתא לא כדרבא כו׳ ורבינו שמואל לא פי׳ כן בפרק בית כור (ב״ב קג:) [ושם קד. ד״ה פחות] דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר משמע כי המקח קיים ופירש רבינו שמואל כי מקח קיים דאע״פ שטעו במדה לא איתמר דרבא אלא במטלטלי ולא משמע הכי כדפרישית אלא היינו טעמא התם שיודע ומכיר בשדה שהוא מוכר לו ויודע שיש שם או פחות או יותר אלא לפי מה שיעלה לפי חשבון בית כור מצומצם יפחות וינכה.
ומקשים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר באופן שאמר ליה [לו] מוכר החיטים הללו לקונה אותן: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה בקרקע זו שבה הן מונחות עתה שיתא [שש] מידות מסויימות של חיטים, ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] שלא שדא [לא הטיל] בה אלא חמשה מידות אלה של חיטים, והרי זו איפוא אונאה בשיעור שישית — ואולם באופן זה האמר [הרי כבר אמר] רבא: כל דבר אונאה שנעשתה במדה ושבמשקל ושבמנין (שלא ניתנו המידה או המשקל או המנין המוסכם בין הקונה והמוכר), אפילו אם היה ההפרש בין מה שהוסכם לבין מה שניתן פחות מכדי דין אונאה (שהוא שישית) חוזר בו הצד המתאנה מן המקח!
The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that one said: I sowed six kav of grain in the field, and witnesses came and said that he sowed only five kav in it, that is difficult: But doesn’t Rava say: With regard to any item that is otherwise subject to the halakhot of exploitation, and it is sold by measure, or by weight, or by number, even if the disparity was less than the measure of exploitation in the transaction, the transaction is reversed. A disparity of one-sixth between the value of an item and its price constitutes exploitation only in cases where there is room for error in assessing the value of an item. In a case where the sale item is easily quantifiable, any deviation from the designated quantity results in a nullification of the transaction, even if the sale item in question is subordinate to the ground.
הכל
(9) אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ דשְׁדַאי בַּהּ כִּדְבָעֵי לַהּ וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ כִּדְבָעֵי לַהּ יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה דִּכְמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וְיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא.
Rather, it is a case where the seller said: I cast kernels in the field as required, without quantifying the measure of the kernels that he cast, and witnesses came and said that he did not cast kernels in the field as required. Are they subject to the halakhot of exploitation, as the halakhic status of these kernels is like that of kernels cast into a jug, and they are subject to the halakhot of exploitation? Or, perhaps the laborer subordinated them to the ground, in which case they have the status of land, which is not subject to the halakhot of exploitation.
אלא יש לומר שכך היא הבעיה בדין אונאה בחיטים הללו: שאמר ליה [לו] המוכר את החיטים לקונה אותן: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה בקרקע זו כמות גרעיני חיטה כדבעי [כמו שצריך, כראוי] לה, ולא נקב במידה מסויימת, ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] דלא שדא [שלא הטיל] בה כדבעי [כמו שצריך] לה. וכאן יש לשאול: האם במקרה כזה יש להן אונאה, כדברים המטלטלין, דכמאן דשדייא בכדא דמיא [שכמו שמוטלות בכד הן נחשבות], ויש להן אונאה. או דלמא [שמא], בזריעתו אותן בקרקע, בטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], וכקרקע הן נחשבות, ואין להם אונאה כקרקע?
Rather, it is a case where the seller said: I cast kernels in the field as required, without quantifying the measure of the kernels that he cast, and witnesses came and said that he did not cast kernels in the field as required. Are they subject to the halakhot of exploitation, as the halakhic status of these kernels is like that of kernels cast into a jug, and they are subject to the halakhot of exploitation? Or, perhaps the laborer subordinated them to the ground, in which case they have the status of land, which is not subject to the halakhot of exploitation.
הכל
(10) הנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אוֹ אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן כִּדְשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וּכְמִטַּלְטְלֵי דָּמוּ וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ אַגַּב אַרְעָא וְכִמְקַרְקְעֵי דָּמוּ וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן תֵּיקוּ.
Rava bar Rav Ḥanan raises yet another dilemma with regard to grains that were reaped and then sowed again. The halakha is that one does not take oaths with regard to claims on land. Consequently, if one admitted to part of a claim with regard to such grain, which generally obligates him in an oath, does he take an oath with regard to the kernels or does he not take an oath with regard to the kernels? Is their halakhic status like that of kernels cast into a jug, and they are like movable property and one takes an oath with regard to them? Or, perhaps he subordinated them to the ground, and they are like land and one does not take an oath with regard to them. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
כיוצא בדבר יש לשאול בדינן של החיטים הללו: האם החיטים הללו נחשבות כמטלטלין ונשבעין עליהן, כדרך שנשבעים על מטלטלין, או שאין נשבעין עליהן, כדרך שאין נשבעים על הקרקעות. וצדדי השאלה הריהם כעין אלה שנאמרו למעלה: האם כדשדייא בכדא דמיא [כמו שמוטלות בכד הן נחשבות], וכמטלטלי דמו [וכמטלטלים הן נחשבות], ומשום כך אף נשבעין עליהן. או דלמא [שמא] בזריעתו אותן בקרקע, בטיל להו אגב ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], וכמקרקעי דמו [וכקרקעות הן נחשבות], ואין נשבעין עליהן? אף שאלות אלה לא נפתרו, ותיקו [תעמודנה] במקומן.
Rava bar Rav Ḥanan raises yet another dilemma with regard to grains that were reaped and then sowed again. The halakha is that one does not take oaths with regard to claims on land. Consequently, if one admitted to part of a claim with regard to such grain, which generally obligates him in an oath, does he take an oath with regard to the kernels or does he not take an oath with regard to the kernels? Is their halakhic status like that of kernels cast into a jug, and they are like movable property and one takes an oath with regard to them? Or, perhaps he subordinated them to the ground, and they are like land and one does not take an oath with regard to them. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(11) בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא חִטִּין שֶׁבְּגֶלְלֵי בָקָר וּשְׂעוֹרִין שֶׁבְּגֶלְלֵי בְהֵמָה מַהוּ לְמַאי אִילֵימָא לְטַמּוֹיֵי טוּמְאַת אוֹכָלִין תְּנֵינָא וחִטִּין שֶׁבִּרְעִי בָקָר וּשְׂעוֹרִין שֶׁבְּגֶלְלֵי בְהֵמָה חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה אֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין לִקְּטָן לַאֲכִילָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
§ Rami bar Ḥama raises another dilemma: With regard to wheat kernels that are found in the dung of cattle, or barley kernels found in the dung of an animal, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what issue was this dilemma raised? If we say it was with regard to their capacity to become susceptible to the ritual impurity of food, we already learn this in a baraita, as it is taught: If one found wheat kernels in the dung of cattle or barley kernels in the dung of animals, they do not become susceptible to the ritual impurity of food. But if he collected them for eating, they do become susceptible to the ritual impurity of food.
ג ועוד שאלה בעי [שאל] רמי בר חמא: חטין שנמצאים בתוך גללי בקר (שפלטתן הבהמה בתוך צואתה), וכן שעורין שנמצאים בתוך גללי בהמה, מהו דינם? וכיון שלא הסביר רמי בר חמא במה עוסקת בעייתו זו שואלים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל? ומציעים: אילימא [אם תאמר] ששאל אם חיטים או שעורים אלה נחשבים בכלל אוכלים לענין לטמויי [שייטמאו] בטומאת אוכלין אם נגע בהן דבר המטמא אוכלים, אין מקום לבעיה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] בתוספתא: חטין שנמצאות ברעי (גללי) בקר וכן שעורין שנמצאות בגללי בהמה, אם בעליהן רק חישב עליהן להשתמש בהן לאכילה, ועדיין לא עשה כל מעשה המבטא את מחשבתו זאת — אין מטמא טומאת אוכלין, שאין מחשבה מספיקה כדי להוציאן מביטולן בהיותן בגללים. ואולם אם לקטן מתוך הגללים לצורך אכילה — החיטים והשעורים הללו מטמא טומאת אוכלין!
§ Rami bar Ḥama raises another dilemma: With regard to wheat kernels that are found in the dung of cattle, or barley kernels found in the dung of an animal, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what issue was this dilemma raised? If we say it was with regard to their capacity to become susceptible to the ritual impurity of food, we already learn this in a baraita, as it is taught: If one found wheat kernels in the dung of cattle or barley kernels in the dung of animals, they do not become susceptible to the ritual impurity of food. But if he collected them for eating, they do become susceptible to the ritual impurity of food.
הכל
(12) אֶלָּא לִמְנָחוֹת פְּשִׁיטָא דְּלָא {מלאכי א׳:ח׳} הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ.
The Gemara provides another suggestion: Rather, perhaps Rami bar Ḥama’s dilemma is referring to the use of these kernels for meal offerings. The Gemara rejects this: It is obvious that they may not be used for meal offerings, as it is written with regard to those who offer inferior items to the Temple: “Present it now unto your governor; will he be pleased with you or show you favor? Says the Lord of hosts” (Malachi 1:8). Any item that one would not feel comfortable bringing to a governor or local ruler may certainly not be brought to the Temple.
אלא אם תאמר שבעייתו של רמי בר חמא היא לענין לקיחתן של החיטים והשעורים הללו למנחות — אף בזה אין מקום לבעיה, שהרי פשיטא [פשוט] הוא שלא ניתן לעשות כן, כמו שנאמר בתוכחת הנביא מלאכי את המביאים למקדש מן הדברים המאוסים, ומבזים את שם ה׳: ״...לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגואל... וכי תגישו עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך...״(מלאכי א, ז—ח)!
The Gemara provides another suggestion: Rather, perhaps Rami bar Ḥama’s dilemma is referring to the use of these kernels for meal offerings. The Gemara rejects this: It is obvious that they may not be used for meal offerings, as it is written with regard to those who offer inferior items to the Temple: “Present it now unto your governor; will he be pleased with you or show you favor? Says the Lord of hosts” (Malachi 1:8). Any item that one would not feel comfortable bringing to a governor or local ruler may certainly not be brought to the Temple.
הכל
(13) לָא צְרִיכָא דְּנַקְטִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ וְקָא בָעֵי לְאֵיתוֹיֵי מְנָחוֹת מִינַּיְיהוּ מַאי מִשּׁוּם דִּמְאִיסוּתָא הוּא וְכֵיוָן דְּזַרְעִינְהוּ אַזְדָּא למאיסותייהו אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם כְּחִישׁוּתָא הוּא וְהַשְׁתָּא נָמֵי כְּחוּשָׁה זתֵּיקוּ.
The Gemara explains: No; it is necessary to raise the dilemma in a case where one collected these kernels and sowed them in the ground, and now he wants to bring meal offerings from them. What is the halakha? Is the reason one may not use them initially for meal offerings because they are disgusting, and since he sowed them again their disgusting quality has left? Or perhaps they were initially disqualified because they are considered weakened after having been digested by an animal. And if so, even the grains that have now grown after they were replanted are also weakened, like the kernels that gave rise to them. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
וזרעינהו – ובעי לאיתויי מנחות מן הגידולין.
אזדא מאיסותייהו – דהא אחריני נינהו.
והשתא כחישי – דכיון שנתעכלו במעי הבהמה שוב אין מגדלין חטין מלאין ובריאין כדמעיקרא.
ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעייתו של רמי בר חמא אלא באופן מסויים זה, דנקטינהו [שאסף אותן] בתחילה מתוך הגללים, ולאחר מכן זרעינהו [זרע אותן] באדמה, ועמד וקצרן, וקא בעי לאיתויי [ועתה הוא רוצה להביא] מנחות מינייהו [מהן], והשאלה היא: מאי [מה] הדין? וצדדי הבעיה: האם עיקר פסולן בתחילה של החיטים והשעורים הללו שנלקטו מתוך הגללים, משום דמאיסותא [של מאיסות] הוא זה, ומעתה יש מקום לומר כי כיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו [כיון שזרע אותו הלכה, נעלמה, מאיסותן], ותהיינה מותרות למנחה. או דלמא [שמא] יש לומר כי עיקר פסולן בתחילה משום כחישותא [רזון] הוא, שבזמן שהיו במעי הבקר איבדו את מלאותן ובריאותן, ומעתה יש מקום לומר כי אף השתא [עכשיו], לאחר שעמד וזרען וצמחו מחדש, נמי [גם כן] התבואה הגדלה מגרגרים אלה היא כחושה, ולכך היא פסולה למנחה. ומסכמים כי אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara explains: No; it is necessary to raise the dilemma in a case where one collected these kernels and sowed them in the ground, and now he wants to bring meal offerings from them. What is the halakha? Is the reason one may not use them initially for meal offerings because they are disgusting, and since he sowed them again their disgusting quality has left? Or perhaps they were initially disqualified because they are considered weakened after having been digested by an animal. And if so, even the grains that have now grown after they were replanted are also weakened, like the kernels that gave rise to them. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(14) בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא פִּיל שֶׁבְּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית וֶהֱקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי מַהוּ לְמַאי.
Rami bar Ḥama raises yet another dilemma: In the case of an elephant that swallowed an Egyptian wicker basket and excreted it intact along with its waste, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what matter was this dilemma raised?
ערך קפיפה
קפיפה – א(שבת קלט:) בסודרין ובקפיפה מצרית (כלים פרק כו) רבי יהודה אומר אף קפיפה מצרית. (מנחות סט.) פיל שבלע קפיפה מצרית כבר פי׳ בערך פיל (א״ב בנוסחאות כתוב כפיפה).
א. [קארב.]
פיל שבלע כפיפה מצרית כו׳ – האי דבעא מיניה רב אדא בר אהבה מרב דימי מנהרדעא בפ׳ לא יחפור (ב״ב כב.) פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לאו בכפיפה ממש בעא מיניה דאם כן אמאי לא הוה בידיה מתני׳ היא דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה אלא בהוצין ועבד להו כפיפה בעא מיניה והא דטפח ליה התם בסנדליה אע״ג דההיא נמי קיימא בתיקו מ״מ ה״ל למידק עלה כדדייקי׳ הכא מההיא דעולא.
ד ועוד שאלה דומה בעי [שאל] רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרים) והקיאה (פלט אותה) דרך בית הרעי (פי הטבעת), מהו דינה של כפיפה זו? ואף בבעיה זו מבררים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל?
Rami bar Ḥama raises yet another dilemma: In the case of an elephant that swallowed an Egyptian wicker basket and excreted it intact along with its waste, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what matter was this dilemma raised?
הכל
(15) אִילֵּימָא חלְמִבְטַל טוּמְאָתַהּ תְּנֵינָא ט כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.
If we say that the dilemma was raised with regard to a case where the wicker basket was ritually impure and the question is if its ritual impurity is nullified by the elephant swallowing it, we already learn in a mishna (Kelim 25:9): All vessels descend into their state of ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to finish it, it immediately assumes the halakhic status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure. Therefore, as the wicker basket remained intact without physical change, it is clear that it remains ritually impure.
למיבטל טומאתה – שהיתה טמאה קודם לכן.
יורדין לידי טומאתן במחשבה – כיון שחשב עליו לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון עור מתוקן סתמו למנעלים עומד ואינו מקבל טומאה עד שיעשו המנעלים חישב עליו לעשותו שולחן דאינו חסר שום מלאכה דהשתא מיד ראוי לשולחן מקבל טומאה מיד.
ואין עולין מטומאתן – אם נטמאו.
אלא בשנוי מעשה – כגון נשברו טהרו והכא ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה.
ומציעים: אילימא [אם תאמר] שמדובר בכפיפה שהיתה טמאה, והשאלה היא למבטל [לענין שתיבטל] טומאתה על ידי הבליעה שבלעה הפיל — אין מקום לשאלה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] במשנה: כל הכלים יורדין (נכנסים) לידי טומאתן (שיהיו ראויים לקבלת טומאה) אף במחשבה שחשב עליהם הבעלים להשתמש בהם. ואולם אין הם עולין (יוצאים) מטומאתן (מקבלת טומאה) אלא בשינוי מעשה. ואם לא היה שינוי מעשה בכפיפה זו, והכפיפה נשארה בעינה כפי שהיתה לפני שנבלעה — הריהי עדיין טמאה!
If we say that the dilemma was raised with regard to a case where the wicker basket was ritually impure and the question is if its ritual impurity is nullified by the elephant swallowing it, we already learn in a mishna (Kelim 25:9): All vessels descend into their state of ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to finish it, it immediately assumes the halakhic status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure. Therefore, as the wicker basket remained intact without physical change, it is clear that it remains ritually impure.
הכל
(16) לָא צְרִיכָא ידִּבְלַע הוּצִין וְעַבְדִינְהוּ כְּפִיפָה מִצְרִית מִי הָוֵה עִיכּוּל הָוֵה לֵיהּ
The Gemara answers: No, it is necessary to raise this dilemma in a case where the elephant had swallowed ends of palm leaves [hutzin] whole, and after the leaves were excreted one made them into an Egyptian wicker basket. The dilemma is as follows: Is this considered digestion, and therefore the basket prepared from the leaves is
דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מי הוי עיכול כו׳ – תימה מי גרע מחיטין שבגללי בהמה דלעיל דלקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואי הוו עיכול לא ליטמו טומאת אוכלין ויש לומר שאני טומאת אוכלין דתלוי בראויה לגר או לכלב והתם היא חזיא אפי׳ לגר אבל מזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות אתי שפיר דטומאת מת לא תליא אלא בעיכולי וא״ת דהכא מסקי׳ דבשר דרכיך הוי עיכול ובפ״ק דבכורות (דף ז:) תנן דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ולא הוי עיכול ותירץ רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן עוד י״ל דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מהתם דנמצא במעיו וא״ת דבפ׳ י״א דאהלות תנן ומייתי לה בפרק בתרא דשבת (שבת קנה:) כמה תשהה במעיו בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ובעודו במעיו נמי קאמר דהא מייתי לה אכלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה וי״ל דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירא דאמר התם בעופות ובדגים מעת לעת ובלא שהה מיירי אי נמי דגים הנבלעים קשי טפי א״נ נהי דאיפסיל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ״מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוה חלב שבכפרים ונבלת עוף טהור בכל מקום (עוקצים פ״ג מ״ג) שצריך מחשבה אע״ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתירוצו של רב האי מיהו אין ראיה מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו וא״ת והאמרינן בפ״ב דיומא (דף פא.) זר שבלע שזפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ותירץ ה״ר חיים דהתם לאו משום דהוי עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפ״ק דכריתות (דף ז.) כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר וטבעת דלא חשיב עיכול בפ׳ בהמה המקשה (חולין עא:) התם משום דאקושי טפי ונבילה דלא חשיב התם עיכול היינו בדלא שהה כדי עיכול כדקאמר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שהוא שלם שניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטין שלימים שבגללי בקר ודגים שלימין כגון דג טהור שבלע דג טמא דלהכי נקט בלע דלא הוו עיכול וזר שבלע שזפין של תרומה אע״פ שהן שלימין ולא הוי עיכול פטור השני שכבר נתחללה וזאבים שבלעו תינוקות אע״ג דנקט שבלעו מסתברא שלא היו שלימין ואותם חיטים שנמצאו במעי תרנגולת בפסח או בשאר עופות ראוי להחמיר עליהם ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהן דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ דלא דמיא לההיא דבעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דמיירי בבשר הנלעס ולא נכנס שלם בגוף או מטעם שפירשתי דחיטין קשין הן.
תוס׳ ד״ה דבלע וכו׳ אלא לפי שכבר נתחללה התרומה. עיין כתובות דף לא ע״א תוס׳ ד״ה ומתחייב וביומא דף עא תוס׳ ד״ה דתנן:
בא״ד וטבעת דלא חשיב עיכול. תמוה לי דמאי קושיא הא הוי כמו בלע כפיפה דלא בטל טומאה כיון דהיה תחלה כלי:
ומסבירים: לא צריכא [לא נצרכה] השאלה של רמי בר חמא אלא באופן שהפיל בלע הוצין (עלים של דקל), ולא השתנו העלים הללו בתוך מעיו של הפיל, שלא לעסם. ולאחר מכן, כשהוציאם מתוך מעיו עמדו ועבדינהו [ועשו את אותם] עלים לכפיפה מצרית. ואלו צדדי השאלה: מי [האם] הבליעה שבלע הפיל את העלים הוה [הינה] נחשבת כעיכול של העלים, והריהם נחשבים כגללים, ומעתה הכפיפה שנעשתה מהם הוה ליה [הרי היא]
The Gemara answers: No, it is necessary to raise this dilemma in a case where the elephant had swallowed ends of palm leaves [hutzin] whole, and after the leaves were excreted one made them into an Egyptian wicker basket. The dilemma is as follows: Is this considered digestion, and therefore the basket prepared from the leaves is
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.